25 במאי 2008

סינגולריות

כשפגשתי את ציון בפעם הראשונה הוא היה עדיין מש"ק משמעת בבה"ד 12. לא עבר הרבה זמן עד שהעיפו אותו משם. העיפו אותו, כך הסבירה לו מפקדת הבסיס, משני טעמים - האחד, מכיוון שהוא אינו מבצע את עבודתו כראוי והחיילות מסתובבות בבסיס ללא חולצה צבאית, בגופיות לבנות, מנמיכות את המכנסיים כך שהתחתונים נראים לעין, משמיעות מוסיקה ורוקדות בלילות. יותר מפעם אחת נמצאו הבנות שתויות ובקבוקי אלכוהול זרוקים בכל מיני פינות ברחבי הבסיס. הטעם השני בעטיו העיפו אותו, הסבירה מפקדת הבסיס, הוא שכל ההפקרות המשמעתית הזו נעשית לנגד עיניו המשתאות והאוהל הקטן שהקים במכנסיו דרך קבע. כשסיימה את שיחת ההסברה היא איחלה לחייל, כלומר לציון, בהצלחה בהמשך דרכו ושלחה אותו בחזרה לבקו"ם כדי שיתמיין לו למקום אחר, הרחק ממנה.

ציון יצא ממשרד המפקדת, מאוכזב מעצמו, אך מעודד מכך שהבנות הביעו צער של ממש על עזיבתו את הבסיס בטרם עת. הן חיבקו אותו, בגופיותיהן החשופות ושתיים מהן נשקו על לחייו. מפגן החיבה הזה היה מאוד מרגש, אך נקטע באיבו על-ידי צעקה חדה וסמכותית שפלחה את האוויר לעשרות חתיכות דקיקות יותר מהחוטיני שבצבץ ממכנסיהן של חלק מהחיילות. תוכן הצעקה אמנם לא היה ברור, אך הכוונה היתה ברורה לגמרי - עצרו את ההמולה ועמדו דום. היתה זה מש"קית המשמעת החדשה, שהגיעה להחליף את ציון, והיתה דגם משופר של האבטיפוס הצה"לי למש"קי משמעת, גודלה לפחות פי ארבעה מציון הצנום, כל זרוע שלה יכלה להמית את ציון במכה אחת על ראשו, משקפי השמש הלא-מודרניים-בעליל סוככו על עיניים שבוודאי היו יכולות להפוך גם את מדוזה עצמה לאבן ומדוגמת מסוליות נעליה המבריקות ועד לקצות שיערה הקצר המשוח בג'ל מבריק. עד כדי כך היתה מש"קית משמעת אדוקה שראתה עצמה מחויבת להתגלח בכל בוקר בדיוק כפי שכתוב בפקודות מטכ"ל. התוצאה היתה כמובן מאיימת ודי יהיה אם אשאיר את הדבר לדמיונכם, שכן כל תיאור מילולי עשוי לעורר בחילות קשות ולגרור תביעות נזיקין כנגד כותב הדברים, עבדכם הנאמן. הבנות נרעדו וציון צנח כזלזל לרגלי המש"קית החדשה, שגררה אותו כלאחר יד אל מחוץ לשערי הבסיס תוך שהיא פולטת מפיה נהמות, שאת משמעותן ניתן היה רק לנחש ממראה החיילות המתרוצצות אנה ואנה ברחבי הבה"ד בחיפוש אחר בגדיהן ובניקיון יסודי של כל פינה נידחת.

בפעם השנייה שפגשתי את ציון הוא כבר היה מש"ק משמעת באיזה בסיס נידח בדרום, ממש על השבר הסורי-אפריקאי. תחת פיקוח המשמעת שלו הופקדו שלושה חיילי מילואים, שלא הפריעו לו ובתמורה הוא לא הפריע להם. או שזה היה להיפך, אך זה לא ממש משנה. לבסיס קראו שר"ג 437 באופן רשמי, אך החיילים בבסיס החלו לקרוא לו המפל, על שום המפל שנוצר במרכזו עקב פעילות טקטונית חריגה, כלומר רעידת אדמה, אשר שיקעה את חלקו המזרחי של הבסיס וגרמה למים לנבוע מחלקו המערבי וליפול במפל שגובהו כ-30 ס"מ אל החלק המזרחי, שם המים המשיכו לזרום מעט עד שחלחלו לאדמה הצחיחה או התאדו כליל. בביקור של מפקד החטיבה בבסיס, זמן מה לאחר אותו רעידת אדמה, קיבל ציון שבחים רבים על המפל היפה שמפאר את הבסיס עליו הוא מופקד. "מדובר ברעיון מקורי למדי", טפח מפקד החטיבה על כתפו של ציון, "הרבה מפקדים יכולים ללמוד ממך", המשיך וציון התחיל להרגיש איך הוא פורק את הכתף מעוצמת הטפיחות. חודשיים לאחר מכן נשפט ציון על-ידי אותו מפקד חטיבה ונשלך לחודשיים בכלא ארבע בגין בזבוז מים בלתי מבוקר ובלתי סביר. הסתבר שחשבון המים של היחידה היה הגבוה ביותר בצה"ל, שכן רעידת האדמה פוצצה אחד מצינורות המים וגרמה לכך שהמים ימשיכו לזרום ללא הרף. "בפעם הבא שאתה בונה מפל בבסיס, תחשוב פעמיים ותדאג לסירקולציה של המים", נזף בו מפקד החטיבה כשהיה ציון כבר באזיקים, "טמבל!", הוסיף והורה לשוטר הצבאי לקחת אותו כבר.

"מוזר", אמרתי לציון באחת הפעמים שפגשתיו לאחר שסיים את שירותו הצבאי, לרבות הדפוק שנגרם לו עקב שהותו בכלא ארבע.

"מוזר מאוד", הסכים איתי ציון.

"על מה אתה מדבר?", הסרתי את עיני ממסך הטלוויזיה והסתכלתי על פרצופו המשתאה.

"על מה אתה מדבר?", החזיר לי ציון מבט של עגל.

"על האופן בו נהגת להסתבך בצבא", השבתי.

"מאיפה הבאת לי פתאום את הצבא עכשיו?".

באמת מאיפה הבאתי לו את זה פתאום? לא יכולתי להיזכר בשום אופן. ולכן לא אמרתי דבר.

"וחוץ מזה, זה לא כל כך מוזר, אני ממשיך להסתבך בכל מיני עניינים", המשיך ציון את הרעיון ואז סיפר לי, לשם הדוגמה, מקרה שהתרחש ברובע העשירי בפריז. באותו זמן הוא אמנם לא ידע שהוא נמצא ברובע העשירי, אך לאחר מעשה, כשביקש מחבר ישראלי מרוקאי שיתרגם לו את הדו"ח שכתב השוטר, הבין שהיה ברובע העשירי. "היית מאמין", הוא שאל אותי, "שיש שם עשרה רבעים?? זה המון! זה בעצם יותר משתי ערים שלמות, זה שתיים וחצי!", הפגין בהתלהבות את הידע המתמטי הנרחב שלו. לא רציתי לספר לו שפריז מחולקת לעשרים רובעים ושכל אחד מהם מחולק בעצמו לרבעים. גם משום שזה היה מסבך אותו וגם משום שאני מעדיף את החברים שלי טיפשים או עשירים, כי טיפשים תמיד אומרים אמת או לפחות מה שנראה בעיניהם כאמת, ומבחינתי זה מספיק. ועשירים, כל שיגידו הוא אמת, בשל אד קרומנם.

מכל מקום, ציון הסתובב בזמנו בפריז, כי צפה באיזה שידור חוזר של "פספוסים" ושם ראה את אלי יצפאן מברבר ומלהג ברחובות פריז וחשב שזה נורא קל לדבר צרפתית, כל שצריך הוא לפלוט הבהרות במבטא משעשע. כמובן שהדברים לא הסתדרו בדיוק כפי שציפה שיסתדרו ומהר מאוד מצא עצמו משוטט ברחובות, מלהג בג'יבריש שאין אינו מבין, ללא כל יכולת לתקשר או למצוא לעצמו אפילו מקום ללון. בשלב כלשהו, לאחר שחצה את הנהר ועבר לגדה הימנית, הבחין בבחורה שנראתה לו מוכרת. הוא עקב אחריה בתקווה שאכן הוא מכיר אותה והיא תוכל לעזור לו. כל עוד ראה רק את החלק האחורי שלה, את החוטיני המבצבצים, היה משוכנע שהיא היתה אחת החיילות ההן שנשקו על לחיו בבה"ד 12. אך כשלבסוף הצליח להשיג אותה ולהביט בפניה, יכול היה להישבע שזו נטשה מוזגוביה. "נטשה!", הוא קרא לעברה, "שתדעי לך שאני מאוד הצטערתי שהעיפו אותך מערוץ שתיים", נגע קלות בכתפה כדי שתבין שהוא מדבר אליה, "בעיניי המבטא שלך דווקא מאוד סקסי", ובמילה סקסי כבר מיהרה הצרפתייה היפיפייה לעבר שוטר צרפתי משופם והתלוננה על ציון, שנעצר חיש קל וגורש בחזרה לישראל בתוספת דו"ח על סך 1,500 יורו.

"מוזר", אמרתי.

"שוב אתה עם המוזר שלך? אני בדיוק מסביר לך ששום דבר לא מוזר, זה חלק מהתוכנית הגדולה שאלוהים הכין לי", הוא הסביר וחזר לעקוב אחר משחק הטניס ששודר בטלוויזיה. היה זה שידור חוזר של הגראנד-סלאם בשנת 1969, המשחק שהפך את רוד לייבר לטניסאי היחיד בעולם שזכה פעמיים בכל ארבעת התארים של הגראנד-סלאם.

"הפעם התכוונתי לזה שלייבר הוא בכלל שמאלי".

ציון לא ענה מיד, לפעמים יש לו קטעים כאלה שהוא לא מגיב. כאילו נכנס לטרנס או ל-zone, כמו רוד לייבר, רק הרבה פחות מוצלח בטניס, או בכל דבר אחר.

"גם אני שמאלי", מלמל פתאום ציון לאחר כעשר דקות, "זה לא מוזר בכלל, רק מסבך אותי קצת עם הכפתורים של המכנסיים".

"אבל אתה הולך תמיד עם מכנסי ספורט כאלה מניילון".

ציון הסתכל על המכנסיים הקצרים שלו ואמר "וואלה, הם באמת מניילון, איזה קטע" ואז פרץ בצחוק מתגלגל, כזה שלא ניתן ממש לתאר במדויק, כי זה צחוק כזה מאוד ייחודי לציון שמתחיל בבת אחת, מתגלגל ומתגלגל ואז פתאום נפסק בבת אחת.

"אתה יודע מה מוזר", שאל אותי כשהצחוק הסתיים, "שהמשחק הזה כל כך ישן ובכל זאת נראה ממש כמו טניס של היום".

"יכול להיות שטניס זה מקרה של סינגולריות כבידתית, או ייחודיות, אם תרצה", אמרתי וציון הנהן כמי שמבין או מי שמקשיב או מי שמהנהן, "כלומר, נקודה במרחב בה צפיפות החומר היא אינסופית ולכן מתעקמים בה הזמן והמרחב".

"המגרש באמת נראה קצת עקום", ציין ציון בכובד ראש מבלי להסיר את עיניו מהמרקע.

לאחר כמה דקות ציון שוב פתח את פיו "יכול להיות שגם הצבא זה מקרה כזה של ייחודיות נכון?".

"יכול להיות", אמרתי.

"נראה לי שזה בטוח, ראיתי את זה אז בבסיס ההוא עם המפל, זוכר שסיפרתי לך על זה אז?".

"בטח זוכר, כאילו זה היה עכשיו".

"אם גם אנחנו ייחודיות כזו, אז אולי זה בעצם היה עכשיו".

"אולי", אמרתי ואז המשכנו לצפות במשחק בשתיקה סינגולרית עד סופו.

19 במאי 2008

תמונה #5


זה מתחיל בזוג שדיים אדירים. חשופים ברובם. מכוסים בחלקם. גועשים מתחת לגופיה הלבנה, דגל שחור מתנוסס מעליהם. הגופיה כמובן קטנה בכמה מידות מהבחורה שלובשת אותה, והבחורה קטנה כמובן בכמה מידות מהשדיים שצמודים לגופה. הקרקס מתחיל, זהבים ונוצצים, שריקות ומחיאות כפיים, הנה עוד רגע קופצים הליצנים, אבל קודם כל האריות כמובן.

זה ממשיך בשינוי הבעתו האדישה בדרך כלל של נהג האוטובוס, לרבות הפניית ראש מלאה כלפי השדיים ומשם למכנסונים הלבנים, הצמודים, הקצרצרים, שבזמנו היו צועקים "דפוק אותי!" וכעת, בשל לובן המכנסיים, מעידים גם בהסברות גבוהה, על כך שהבחורה במשקפי השמש הענקיים, שמכסים חלק ניכר מפניה, אינה בזמן המחזור החודשי ומוכנה ומזומנה לפעילות מינית אינטנסיבית. היא מציגה לנהג מה שיכול להיות כרטיס חבר מועדון של שופרסל ונכנסת, גוררת אחריה אפילו את מבטיהם של הרדומות ביותר.

לבסוף היא מתיישבת, מיישרת את המכנס כדי של יחשפו איברים מוצנעים, מפשפשת בתיק ושולפת ספר תהילים. היא קוראת פרק אחד באדיקות בליווי מלמול ותנועות שפתיים מפתות ובסופו מנשקת את הספר הקדוש ומחזירה למקומו בתיק, ליד הסלולרי המוזהב והאל.אם. לייט.

תמונה #4

כמו בטיסה, התיישבתי ליד החלון. ענני המכוניות חולפים מתחת כנפי האוטובוס, חושפים בתוכם אנשים עייפים, משפשפים את עיניהם, מחטטים בתיקיהם, בנחיריהם, בנבכי נפשם, אחר משהו לא מוגדר. שב, שב, נשמע קול לצידי. גבר חרדי שמנמן ומיוזע המשדל את חברו הרזה, אך המזוקן יותר ומיוזע יותר, לשבת לידי, במושב הפנוי היחיד שאינו צמוד למושב שיושבת בו אישה. לא, לא, שב אתה, משיב הרזה לידידו. אני ישבתי מספיק, באמת, שב, עונה השמנמן ירא האלוהים. שבו שניכם, רק אל נא תריבו יהודים יקרים, אמרתי והלכתי לשבת במקום אחר.

תמונה #3

האוטובוס עוצר בקול שאון. הנוסעים האפרוריים לעת בוקר מיטלטלים עם הבלימה. חושבים בוודאי על יום העבודה המתיש שלפניהם, מנסים לשחזר את החלום שהשעון המעורר הפסיק לפני זמן לא רב. טססס, הדלת הקדמית נפתחת. עוד אדם אפור עולה. עוד אישה עם שקיות ולאחריה בחורה צעירה עם משקפי שמש גדולים וחוט של אוזניות משתלשל לתוך כיס מכנסי הג'ינס. הללו נכנסים לעומק האוטובוס והדלתות כבר כמעט נסגרות, טססס, הן נפתחות בחזרה לקראת פיה ורוודה שמגיעה בריצה-תעופה, כנפי הפלסטיק שלה נרעדות ברוח, האיפור הזוהר מאיר את פניה ומושך את עיני הנוסעים כמנורה המושכת פרפרי לילה.

תמונה #2

הוא הולך עם הכלב בבגדים של בית. בוקר והכלב מכשכש בזנב בלי סוף. הוא עוצר וחושף שיניים לבנות לזו שבאה לקראתו, דוחפת עגלת תינוק, בחיוך שגם העיניים מחייכות איתו. הם מתחבקים עם נשיקות על הלחיים כאילו לא ראו זה את זו שנים, והחיוכים מתחילת הרחוב עד קצהו. הוא רוכן לעגלה, מתפעל מהתינוק, או התינוקת, עושה פרצופים לעבר העגלה. היא נראית מאושרת, גם הוא נראה כך, מתיישר ומישיר אליה מבט והם שוב מתחבקים ומתנשקים, הפעם על השפתיים, נשיקה קצת ארוכה. היא ממשיכה בדרכה, דוחפת את העגלה והוא הולך לצידה, בקצב שלה, נוגע קלות במותניה, והכלב עוד מכשכש בזנב.

תמונה #1

העקבים הכבדים של נעליה העדינות רקעו בקול על המדרכה. טיף טף, נענוע עצבני של העכוז, טיף טף, שדיה מקפצים משמאל לימין, טיף טף, מימין לשמאל, טיף טף, הגברים בבית הקפה מסבים את ראשם אחריה, טיף טיף, הנשים עוקבות אחר המתרחש בשטנה, טיף טיף, "איזו שרמוטה" מסננת אחת מהן, טיף טף, ממרחק ישבנה הרוטט עם הקצב נראה עדיין עסיסי במיוחד, "גועל נפש" אומר הבחור שיושב מולה ומחליק את משקפי השמש במעלה אפו, טיף טף, טיף טף, כמו זיון קצבי במיוחד, טיף טף, טיף טף, טיף טף.

נקודות אדומות

חלומות אפורים יש לי לאחרונה. חלומות אפורים עם נגיעות קלות של אדום דהוי, כמו החולצה הישנה של הפועל שזרוקה לי בארון. לבלומפילד אני לא נכנס עוד. גם בטלוויזיה אני לא מסתכל. רק החלומות האפורים שלי עם הנקודות המטושטשות באדום מזכירים לי את האושר.

אחר כך אני מתעורר לעולם של קורנפלקס בטעמים וחלב ממותק. היא גם שם בעולם הזה עם פלאפון חדיש ביד. כאילו רק בשבילי היא לובשת את החולצה האדומה. היא קצת קרועה בקצוות. היא, לא החולצה. מסתובבת כאילו אין מחר על ערימה של כריות בלי ציפיות. גם לי אין כבר. ציפיות.

אני יודע בדיוק איך זה נגמר ביום חם במיוחד כששנינו מזיעים על הרצפה הקרירה, נזהרים שלא להחליק על החיים שלנו. נקודות אדומות על רקע של חלומות אפורים. זה הכל.

סודי ביותר

הרבה אנשים לא יודעים אבל אני הוא הסוד השמור ביותר בצה"ל. לא רק אני, כל היחידה הזאת. התפקיד שלנו הוא איסוף מודיעיני מדויק לגבי מיקומם של אנשים ברגע נתון. כל העבודה צריכה להתבצע מאוד מהר ובלי שיזהו אותנו או יגלו שאנחנו מחפשים אותם. ברגע שאנחנו עולים על המיקום של היעד שלנו אנחנו מחכים שהוא יהיה לבד, ורק אז אנחנו חושפים את עצמנו בפניו. אנשים לא יודעים את זה, חושבים שזה פשוט לדעת איפה נמצא אבא שהבן החייל שלו נהרג, אבל זה לא. לפעמים צריך להגיע למקומות עבודה, לפעמים לחברים של האב, לפעמים צריך לנסוע חצי עולם כדי למצוא אותו וכל פעם לעשות את זה במהירות וזהירות כדי שהמידע לא יגיע אליו בדרך אחרת. את דרכי הפעולה של היחידה אני לא אפרט. אבל רק ככה שתדעו, שזה קיים. אני קיים, היחידה הזאת קיימת. רק הילדים של האנשים שאנחנו מחפשים, כבר לא.

בדל

כל כך חם בחוץ. אפילו השמש מזיעה ואגלי הזיעה שלה מתערבבות עם שלי, נוטפות ממני והלאה, מתאדות במפגשן עם המדרכה הלוהטת. על הספסל בתחנה יושבת קשישה עייפה, יונקת סיגריה בהמתנה לאוטובוס שיבוא ויקח אותה לתחנת הסופית. היא נושפת את העשן ומחייכת אלי. טיפות זיעה ולחות מצטברות על שערות שפמה הדקיקות, אחת מהן מזנקת מקצה אחת השיערות הארוכות ונופלת על הסיגריה, שמצידה ממשיכה לבעור כאילו היה זה גשם. אני מחייך בחזרה, מתוך נימוס, אין לי סיבה אחרת לחייך, כל כך חם, אפילו החיוך לא מצליח להמריא. הקשישה יונקת את הבדל ומתנדנדת מעט, כמו עלה יבש בסתיו שהנה עוד רגע מתנתק מהעץ ויוצא לדרך חדשה מבלי לדעת שהיא תהיה קצרה ותסתיים במפגש עם הקרקע. צניחה חופשית אל הסוף. האוטובוס של הקשישה מגיעה והיא מתקדמת לעברו, זורקת את הבדל הרטוב על הכביש, בין האוטובוס לשפת המדרכה. הכביש לוהט, הסיגריה לוהטת, הזקנה מטפסת אל הרכב הגדול והרועש, אל המזגן המקפיא שייבש תוך דקות ספורות את פניה הבוהקות שנעלמות עם האוטובוס אל תוך התנועה הסבוכה של שעות הצהריים. כל כך חם בחוץ, הבדל המעוך עוד מעלה עשן, גלעד לקשישה שעד לפני רק ישבה כאן על הספסל וחייכה באמצע כל הגיהנום הזה.

כלבה

לפני בערך שבוע התעוררתי בבוקר וגיליתי שאני מת. לא יודע איך זה קרה, האמת גם לא כל כך שינה לי. מעולם לא הייתי אחד שחוקר יותר מדי לעומק את הדברים. תמיד העדפתי להתמודד עם מה שיש בלי לנסות להתחכם עם המציאות. אז יצאתי מהמיטה והלכתי לסלון, ישבו שם שבעה וכולם הגיעו. כולם חוץ מסיוון. כלבה! ידעתי שאסור היה לי לשמור איתה על קשר כל הזמן הזה. היא זרקה אותי, אתם מבינים ועוד אחרי זה הייתה מתקשרת ומתחננת שנשאר ידידים כי היא מתגעגעת נורא. ואני כמו אדיוט הסכמתי. נו בטח שהסכמתי, האמת כל אחד היה מסכים. תחת קטן, חזה מנותח ובטן נעימה ועגולה. אה, כן, גם אופי היה לה, אופי מצוין. בחורה חכמה, מעניינת מאוד, נחמדה לאללה וכלבה אמיתית. כלבה למה? בגלל שכשנשארנו ידידים היא החליטה שזה בסדר שיהיה לה חבר חדש בינתיים, משה. אבל זה לא הכל, כי בגלל שהיא נורא מתגעגעת ועדיין נמשכת אלי אז כל פעם שהיינו נפגשים כידידים אפלטוניים, היה כל העניין נגמר בתוך הגוף שלה או בפה שלה, אם היא הייתה במחזור. עכשיו כל מה שאני מספר לכם פה זה נמשך עד ליום ההוא שגיליתי שאני מת והכלבה אפילו לא מגיעה לשבעה שלי. בטח מפחדת שמשה יתחיל לשאול אותה שאלות אם היא תגיע לשבעה שלי. אני יודע כבר איך זה יהיה, גם את משה היא תזרוק. היא תזרוק אותו והוא יהפוך לפילגש שלה. כלבה! בסוף גם הוא ימות והיא אפילו לא תטרח להזיז את התחת החמוד שלה בשביל לבכות על הקבר שלו. אה כן, גם ללוויה היא לא הגיעה, הבת זונה.

אז איפה הייתי? אה כן, קמתי בבוקר, גיליתי שאני מת ובסלון כולם ישבו עלי שבעה. חלק בכו, חלק צחקו, חלק סתם ישבו וזללו את כל האוכל שהביאו. אף אחד לא שמע מוסיקה או הדליק את הטלוויזיה. שני דברים שאני כל כך אוהב אף אחד לא עשה בשבוע הזה. האמת די ביאס אותי, כי חלק מזה שאתה מת אומר שאתה לא יכול להדליק את הטלוויזיה ולראות מה יש. תכל'ס, אתה כן יכול להדליק אותה ובאמת ניסיתי את זה ביום השלישי של השבעה. בחצות היה סימפסונס בסטאר וורלד, אז הדלקתי את הטלוויזיה, בחיי מתוך הרגל, סתם בשביל שתהיה דלוקה ברקע ואוכל לשמוע את הומר אומר "דו!". אבל כולם נבהלו כל כך ולא הבינו איך זה קרה שהיא נדלקה והערוצים התחלפו. אז סגרתי אותה והלכתי לישון. עוד אהבה גדולה שלי, לישון. עכשיו כשאני מת אני עושה את זה הרבה מאוד. גם ככה התנועה שלי מוגבלת לדירה ולבית הקברות. כל דבר מעבר לזה הוא מחוץ לתחום בשביל אנשים מתים. אמרו לי שאם ימכרו את הדירה, רוב הסיכויים שגם משם אני אאלץ להתפנות, אלא אם אשיג מעמד של דייר מוגן ואז ירשו לי לרדוף את הדיירים החדשים.

אבל אני גולש כאן למקומות שלא רציתי ומקשקש על עניינים שהם לא לעניין. כל הסיבה שאני מספר לכם על איך קמתי בבוקר וגיליתי שאני מת זה העניין הזה עם סיוון, שהיא באמת כלבה, אחרת לא הייתי טורח בכלל לספר את כל הסיפור. אז תבינו, מה שקרה זה שהיום בדיוק קפצתי לבקר בקבר. אתם יודעים, לראות אם שתלו שם עצים חדשים, הביאו פרחים, אולי מישהו בא לבקר, לא יודע. גם אם לא, לפעמים אני סתם נהנה לשבת ולהסתכל על הקבר שלי, אף פעם לא חשבתי שאזכה לעשות את זה והאמת שזה די נעים. בכל מקרה, קפצתי לבקר בקבר ובדיוק סיוון התחילה ללכת משם עם דמעות בעיניים. היא השאירה מכתב התנצלות, על איך שהיא הייתה כלבה ובעצם היא ממש אהבה אותי כל הזמן, עד הרגע האחרון שהפסקתי לחיות. היא כתבה על זה שהיא זרקה אותי והשיגה את משה רק בשביל שאני אקלוט עד כמה היא מטורפת עלי ורוצה שאני ארצה אותה ואגיד לה שאני אוהב אותה. אבל אני לא אמרתי לה את זה, אפילו כשהיינו מזדיינים לא אמרתי לה את זה, וזה כבר ממש פגע בה, אבל היא בכל זאת המשיכה לנסות להוציא את זה ממני. ועכשיו אני מת ואין סיכוי כבר לעולם שאני אגיד לה שאני אוהב אותך, אז היא זרקה את משה ותהיה קצת לבד בתקופה הקרובה. היא צריכה לחשוב על כל מיני דברים.

תמיד היא צריכה לחשוב על זה, תמיד צריכה זמן לארגן את המחשבות שלה. כאילו לא הכל ברור מאליו כבר, כאילו שזה בכלל משנה אם היא תחשוב על הדברים גם עוד אלף שנה. הרי בסופו של דבר היא תחליט לעשות משהו ובכלל לא בטוח שזה המשהו הנכון לעשות, בין אם היא חשבה על זה ובין אם לא. אז בסופו של דבר כשקראתי את המכתב נזכרתי באיך שזה קרה לי, איך אחרי שהיא בלעה היא אמרה לי שכשבחורה בולעת זה סימן שהיא ממש אוהבת את הבחור. אמרה וחייכה אלי עם עיניים גדולות כאילו שהיא עושה לי את זה דווקא. ואני מה זה התעצבנתי כבר מכל העניין הזה שאני הייתי חבר שלה, הכל היה בסדר ואז היא זרקה אותי ועכשיו אני צריך לבוא אליה כאילו אני המאהב שלה או העבד שלה. אז אמרתי לה שתזדיין לי מהעניים כי זה כבר ממש חוצפה שהיא לא מוכנה שנהיה חברים. היא התחילה לבכות ואני הייתי מרוצה שסוף סוף היא גם מרגישה קצת רע, אז נסעתי הביתה. אחרי זה התעוררתי וגיליתי שאני מת. כלבה!

התערבות

"בוא נראה אותך עושה את זה", אמר שלומי בזילזול , "אני מוכן להתערב על מה שאתה רוצה, שאתה נשבר אחרי יומיים", המשיך להתריס. אבל דני לא התרגש והמשיך לשחק את המשחק.

הם שיחקו בזה מאז שהיו ילדים בכיתה ג' או ד', גם על זה יש וויכוח והתערבות ביניהם. שלומי אמר שהם חברים מאז כיתה ג', ודני אמר שהוא בכלל נכנס לביה"ס הזה רק בכיתה ד', ככה שהם לא היו יכולים להיות חברים כבר בכיתה ג'. הם התערבו על כך שמי שמפסיד מזמין את השני למשחק כדורגל, כולל הגרעינים וכל דבר נוסף שימכרו במהלך המשחק. שניהם ניסו למצוא את תמונת המחזור של כיתה ג' כדי לראות אם דני נמצא שם או לא, אבל לרוע המזל שניהם כבר מזמן זרקו את התמונה הזאת והם לא בקשר עם אף אחד אחר שהיה איתם בביה"ס היסודי. עם זאת, הם לא נואשו והלכו לביה"ס לבדוק אם תלויה תמונת מחזור על אחד הקירות. מסתבר שמעולם לא תלו שם תמונות כאלה. הם שאלו את המזכירה אם יש לה אולי תמונה כזאת מתוייקת באיזה מקום, ובאמת הייתה לה, ובאמת דני לא הופיע בה, אבל שלומי אמר שהוא לא בתמונה בגלל שבאותו יום הוא היה מאוד חולה ולא הגיע בכלל לביה"ס, והוא זוכר את זה בגלל שאחרי הלימודים הוא הגיע אליו לתת לו שיעורי בית והוא מאוד התבאס שצילמו את התמונה דווקא באותו יום שהחמיץ.

דני כמובן הכחיש הכל ואמר ששלומי בדה את כל המעשייה מליבו, וכך נוצרה התערבות חדשה, שאמא של דני לא עזרה הרבה כדי לפתור אותה. אמא של דני לא עזרה הרבה בשום דבר, כי היא הייתה אלכוהוליסטית וכנראה זונה, אבל שלומי לא אמר שום דבר על זה שכל היסודי, כשהוא היה מגיע לדני הביתה, הוא היה רואה כל מיני גברים נכנסים ויוצאים מהבית שלו. בסביבות כיתה ז', כשכולם כבר יודעים מה זה זונה, דני אמר לשלומי שאמא שלו מסירה שיער בשעווה, וכל הגברים האלה הם בכלל הומואים, שנכנסים לחדר של אמא שלו וצועקים ונאנחים בגלל שכואב להם. שלומי לא התווכח, על זה הם לא התערבו.

"על מה שאני רוצה?" שאל דני והניח את ידיו על מותניו.

"מה שאתה רוצה", המשיך שלומי.

"אני רוצה לילה אחד עם נורית".

שלומי היסס קצת לפני שהגיב, נורית חברה שלו כבר שש שנים, וכל הזמן הזה הוא שם לב שדני רוצה אותה. או שהוא רוצה אותה או שהוא מאוהב בה. שלומי לא היה בטוח, מה שכן, היה איזה ערב אחד שכולם השתכרו ודני הניח את ידו על הירך של נורית, ונורית לא הורידה את היד ממנה. שלומי מאוד התעצבן בתוך תוכו, אבל לא אמר שום דבר לאף אחד מהם, כי ידע שיש להם תירוץ טוב, הם היו שיכורים. גם הוא השתמש בתירוץ השיכור פעם אחת כשיצא עם נורית לאיזה מועדון עם כמה חברות שלה ותפס לאחת מהן את התחת. האמת, שזה לא בגלל שהוא היה שיכור, אלא בגלל שהוא היה חרמן. לא רק שהוא היה חרמן הוא גם היה יהיר וחשב שנורית תרצה שלישייה עם סתיו, זאת שהוא תפס לה בתחת. הוא תפס לה בתחת, אגב, בגלל שפעם היא אמרה לו שאם הוא לא היה עם נורית היא בטוח היתה קופצת עליו. אבל נורית לא רצתה שלישייה, היא רק רצתה לזרוק אותו לכל הרוחות ולבכות בבית של אמא שלה כמה ימים. הוא השתמש בתירוץ השיכור, ונורית שלמדה משפטים כבר שנה שנייה, אמרה לו שזו לא הגנה, בגלל שהוא הכניס את עצמו למצב פסול. שלומי לא הבין שום דבר במשפטים, אבל הבין מתי הוא צריך לשתוק. כניסה למצב פסול, נורית המשיכה להסביר לו, זה אומר, שהוא באופן מודע לגמרי הביא את עצמו להיות שיכור, ובגלל זה כל מה שהוא עושה כשיכור, הוא עושה מתוך מודעות ראשונית כלשהי. שלומי עדיין לא הבין, אבל הוא תמיד ידע מתי צריך לבכות ולחבק. וזה בדיוק מה שהוא עשה, בכה, חיבק והתחנן. נורית סלחה לו ומאז עברה כבר שנה בערך. ופתאום דני מביא לו את היציאה הזאת, שהוא בכלל לא ציפה לה, מה גם שדני בכלל לא שיכור עכשיו.

"נו מה אתה אומר, אם אני מצליח, אני מקבל לילה עם נורית", דני המשיך, כשידו עכשיו על העליונה. "ומה אם היא לא תסכים?"

"תשאיר את זה לי, בוא נשנה את ההתערבות, לא לילה עם נורית, אלא הזדמנות ללילה עם נורית".

"ומה זה אומר?"

"זה אומר, שאנחנו נפגשים שלושתנו אצלי, שותים קצת, מעשנים קצת, ואז אתה חייב ללכת לאיזה משהו. אתה תגיד שאתה קופץ לחצי שעה, ואחרי חצי שעה תשלח לנורית הודעה שאתה מצטער אבל זה יקח יותר זמן ממה שחשבת. בסוף תחזור אחרי שעתיים וחצי. זה כבר יספיק בשביל ההזדמנות".

"חשבת על זה הרבה הא?"

"התערבנו, או שאתה מתחיל לשקשק?"

"שום משקשק ושום נעליים, אני יודע שתוך יומיים אתה נשבר"

הם לחצו ידיים ושלומי הרגיש כאילו הלב שלו מתפורר לחתיכות. אם דני מנצח בהתערבות הזאת הוא מאבד את כל מה שהכי חשוב לו בחיים. דני, שהוא החבר הכי טוב שלו מכיתה ג' או ד', ונורית, שהיא חברה שלו כבר איזה שש שנים. אחרי ההתערבות הלך הדכאון של שלומי והעמיק. דני הצליח די טוב בחלק שלו של ההתערבות, ולא נשבר. כנראה שהוא ממש מאוהב בנורית, שלומי חשב לעצמו. הוא לא היה בטוח אם הוא היה מוכן ללכת כל כך רחוק כדי לקבל הזדמנות עם נורית. אחרי הכל את ההזדמנות שלו איתה הוא קיבל לגמרי בקלות, הציבו אותם באותה משמרת לילה בתל-השומר, הוא הביא וויסקי מהבית, הם שתו ואז התפלחו לבריכה. מאז הם ביחד, בלי שום בעיות בכלל, חוץ מהקטע עם סתיו והעניין עם דני, שהוא לא אמר עליו כלום.

בסוף דני נשבר יומיים לפני הדד-ליין שהם קבעו. הוא סבל איזה שלושה שבועות ואז נשבר. שלומי מאוד התעצבן שהם לא קבעו שום דבר שהוא יקבל אם דני יפסיד, אבל כבר לא היה לו מה לעשות, התערבות זו התערבות, ככה זה תמיד היה ביניהם. אחרי כמה זמן נורית זרקה את שלומי, כי הוא שוב ניסה לתפוס את התחת של סתיו. הפעם הוא עשה את זה, כי באמת לא היה לו אכפת כל כך אם נורית תיפרד ממנו, כי הוא הבין שהוא כנראה לא אוהב אותה כל כך, אפילו לא כמו שדני אוהב אותה, ודני בכלל לא בן-זוג שלה. עם דני, שלומי המשיך להיות חבר הכי טוב, והם המשיכו להתערב, אבל לא על דברים גדולים כל כך, וחזרו להתערבויות על משחקי כדורגל, כולל גרעינים, קרטיבים, שתייה קרה, בייגלה חם ומדי פעם אפילו צעיף או כובע של הקבוצה.

תפוח בדבש

ורק לעתים רחוקות היא עוד חושבת על איך שהיה פעם. שוקעת במחשבותיה וזכרונותיה מציפים את ליבה בדמעות. היא יודעת שאסור לה לטבוע ככה בעברה, ובכל זאת, אחת לכמה זמן זה עוד קורה לה. נקלעת למערבולת ההיסטוריה המתקתקה שלה ואינה מצליחה לשחות אל חוף המבטחים של הכאן ועכשיו. היא נסחפת ונוזפת בעצמה ברגעים של תעצומות נפש. תפסיקי עם זה, די כבר, את אפילו לא יודעת אם כל הדברים האלה באמת קרו או שהם יציר דמיונך, אשר מערבב זכרונות עם חלומות ופנטזיה. אבל כל הנזיפות והאמת שבעולם אינם מסוגלים להכניע את הסערה התת-ימית הזאת שמושכת אותה בסחרור אל המרחבים האינסופיים של קרקעית האוקיינוס הזה של הצער. משוטטת שם לגמרי לבדה, אוספת שרידי זכרונות נשכחים, כמו חוקר ימי שאוסף שברי היסטוריה במטרה לפענחה. הנה אנחנו על שפת הים עם בקבוק יין ושחפים. הנה אנחנו שוכבים במיטה. הנה אני מבשלת לך את המנה האהובה עליך. הנה אני מתלבש לפגישה ראשונה והנה שיחת הטלפון הנוראה ההיא. כל כך הרבה זכרונות ורגעים. גם רגשות היא אוספת לקרבה, את ההתרגשות, את האהבה, את העצב והשמחה, את האושר והאורגזמות. אורגזמות הן רגשות? היא שואלת את עצמה, לא מוצאת תשובה, לפחות לא במקום בו היא נמצאת. עוד דבר היא לא מוצאת וזה מעורר בה את התסכול והבכי. איך לעזאזל את זוכרת כל כך הרבה ולא מצליחה לשרטט את פניו בדמיונך. איך דמותו המחייכת ואוהבת נעלמה כך. היא מנסה שוב לעצום עיניים ולתאר את דמותו. בקושי מצליחה לראות שפתיים מלאות חיים וחיוך שנשכח. חיוך שכוון אליה תמיד.

היא פוקחת עיניים ונושמת עמוק, עולה על פני היבשה וסביב השולחן לידו היא יושבת מתבדחים ומשוחחים בין מנה למנה כל בני משפחתה. ההורים, האח ובת זוגתו, בני הדודים הקטנים עם הדודה והדוד, סבא וסבתא. זוגות זוגות. מטביעה את עיניה בצלוחית הדבש, טובלת פלח תפוח ומנסה להזכר אם לפני שנתיים, כשעוד היה בחיים, קרבה פלח תפוח כזה אל פיו והדבש טפטף לו על החולצה החגיגית ובמקום להתרגז הוא חייך אליה, כמו תמיד, או שזה עוד זכרון מסולף. שנה חדשה, התחלות חדשות, היא אומרת לעצמה, לועסת באיטיות מהתפוח המתקתק, כמו זכרונותיה. היא כבר שכחה שגם בשנה שעברה הבטיחה לעצמה דבר דומה. אבל אי אפשר להאשים אותה בכלום, אם כבר שכחה את פניו, את מגע ידו. היא לא סולחת לעצמה על השכחה הזו. אולי ביום כיפור, היא אומרת לעצמה, אולי אז אסלח.

חבר דפוק

השמש בדיוק מעלינו והים, הים כחול, הגלים נמוכים ושקטים. והיא, היא יודעת מה אני חושב על זה. שוב אני והיא, שוב הים והחול, שוב השמש הלוהטת משחימה את עורנו, שוב אני מדליק סיגריה ונשען אחורה. נרגע. היא לא מבינה איך אני יכול להירגע אחרי אתמול. שלא תבין, זה באמת לא משנה לי אם היא מבינה או לא. מפזר את העשן שישתלב עם העשן מרידינג. היא מסתכלת עלי ובוכה. אני יודע את זה כי יש לה את העווית הזה בפה ונוזלת טיפה מתחת למשקפי השמש, מתערבבת בזיעה. היא יפה גם כשהיא בוכה. וכמו שכבר אמרתי זה לא משנה לי אם היא מבינה אותי או לא. אבל אם היא בוכה סימן שהיא מבינה. אני אומר לה שתפסיק לבכות. היא מנגבת את הדמעות ואוכלת ענב. היא שואלת אם נלך היום לשבעה. אני מושך בכתפי. "אז אולי לקבר?" "אולי", אני אומר. "בינתיים טוב לי כאן". הדמעות מחניקות לי את המילים ואני מעדיף לעשן את עצמי למוות ולסרטן את העור שלי בשמש התל-אביבית הזאת, מאשר ללכת ולבכות. "הוא החבר הכי טוב שלך", היא אומרת, "זה טבעי שתרגיש עצוב, זה טבעי שתבכה". "אנשים בוכים רק על עצמם", אני עונה. "אם אני עצוב זה על עצמי שאהיה עכשיו בודד יותר בעולם. הוא לעומת זאת לא בודד. הוא מת כמו כל האחרים שמתו לפניו. אז אם אין אחר כך כלום, הוא לא סובל, ואם יש איזה עולם הבא הוא בטח מבלה עם כולם עכשיו". אני מדליק עוד סיגריה, והיא בוכה. בטח עצובה על עצמה שיש לה חבר כזה דפוק.

18 במאי 2008

מתנה - Gift

Suppose you've got a gift. There’s nothing special about that gift. You know what, suppose that that gift was given to you by someone you don’t really like, moreover, someone you don’t even know. Suppose that the gift wasn’t even wrapped and there was no greeting card attached. Suppose that, you walk down the street and from the other sidewalk someone calls “hey you!”. You look over there and see that guy throwing a T-shirt at you and shout “Catch! It’s a gift from me to you!”. You catch it and before you even say “thanks” the guy has disappeared into the mass of people going down the street. You look at the shirt and it seems cheap to you, something you can buy for one Dollar. Just a simple, one colored T-shirt and you don’t even like its color. In short, you’re stuck with a lousy T-shirt. Now, what would you do? Throw it away? It cost you nothing and it's a bad habbit to throw away gifts. So just like in the saying with the horse’s teeth, you don’t give it much thought and stick it in your closet. You don’t think so? You think you’d throw it away? Maybe it could be useful some day? Maybe you could give it to someone that really needs it? Maybe you’d go on a trip one day and want to wear a shirt you can ruin? Maybe you’d make a floor rag out of that shirt? And maybe, just maybe, some day you’ll fall in love and out of all the shirts you’ve got your love would choose that lousy shirt to sleep with. And then you’ll also love that shirt, you’ll have no other choice. You’ll love that shirt so much, that you’ll even wear it from time to time, just to feel closer to your love.

Now suppose that that gift is life.
***
נניח שקיבלת מתנה. סתם מתנה, לא משהו מיוחד. יודע מה, אפילו לא ממישהו שאתה ממש אוהב, או מכיר. סתם בן אדם ראה אותך איזה פעם ברחוב ונתן לך מתנה. למתנה הזאת לא הייתה אריזה. אפילו שקית לא הייתה לה, שלא לדבר על איזה סרט צבעוני או כרטיס ברכה. בוא נגיד שאם המתנה הזאת הייתה חולצה, אז סתם מדובר במישהו שעבר לידך ברחוב וזרק לך חולצה תוך כדי שהוא צועק לך "קח אחי! מתנה ממני...", ותוך כדי שאתה תופס אותה הוא כבר נעלם לך מהעיניים. לא אמרת תודה אפילו. תפסת את החולצה והסתכלת עליה. החולצה הזאת נראית זולה, משהו שקונים בשוק בעשרה שקלים. סתם טי-שירט חלקה ועוד בצבע שאתה לא ממש אוהב. אתה מסתכל עליה עוד קצת ומגלה שאין אפילו פתק החלפה. בקיצור אתה תקוע עם חולצה שאתה לא ממש אוהב, אבל מה חולצה שקיבלת במתנה. אז כמו עם הסוס שנותנים לך במתנה, לא התעמקת בזה יותר מדי, חזרת הביתה וזרקת את החולצה בארון. מה לא? לא היית שומר חולצה שקיבלת במתנה, אפילו שאתה לא אוהב אותה? בטח היית שומר, לך תדע אולי מתישהו היא תהיה שימושית. אולי תוכל לתת אותה במתנה למישהו אחר? אולי תרצה פעם לצאת לטיול עם חולצה שאתה יכול להרוס? אולי ישפך משהו על הרצפה והחולצה תהפוך לסמרטוט? או יותר טוב, תהיה לך מישהי ושכשהיא תישן אצלך, מכל הבגדים שיש לך בארון היא תרצה ללבוש דווקא את החולצה הזאת כי כזאת היא הכי אוהבת, ואז גם אתה כבר תאהב את החולצה הזאת, לא תהיה לך ברירה אפילו. אתה כל כך תאהב את החולצה, שגם אתה תלבש אותה לפעמים.

עכשיו בוא נניח שכשנולדת קיבלת מתנה. חיים.

הסיפור על אריה דקל


בואו ושמעו, ילדים וילדות,
סיפור כזה, עמוס בחיות.
לא, מה פתאום, אין זה סיפור מוכר,
אין פיל ואף לא עכבר.
אין זה סיפור על שפן, שמו מיץ פטל,
אלא סיפור על האריה, אריה דקל.

האריה הספציפי עליו יסופר,
לא היה אלא אריה מהכפר.
במשך שנים עבד הוא במשק,
וכל ילדותו חגג על השסק.
מה טובים היו אז חייו,
עד שבספר של ניטשה נעץ את עיניו.

קרא הוא בספר ובספרים אחרים,
והתחיל לחשוב על משמעות החיים.
ומה אם בכלל אין אלוהים?
ואולי הוא ביזבז את מיטב השנים?
אך התבגר האריה הצעיר,
ארז חפציו ועבר אל העיר.

בעיר הגדולה, סבר האריה,
ישנן הזדמנויות שונות והרבה.
ישכור הוא דירה, עם יונה שותפה,
ימצא עבודה וילמד לנגן על כלי נשיפה.
חצוצרה או טרומבון, קלרינט או חליל,
ויופיע בפאבים, או לפחות רק יתחיל.

כך ברכבת בחלומות הוא שקע,
וכל כך שמח שבכפר לא נתקע.
הנסיעה התארכה והאריה המשיך לפנטז,
איך הוא ימצא חברים וינגן איתם ג'אז.
איך הם יקליטו תקליט מצליח נורא,
ואיך הוא ימצא גם אהבה ראשונה.

חלום האריה באמצע הופסק,
בדיוק כשנהיה עשיר כמו גידמאק.
האריה זינק אל מחוץ לרכבת,
יישר הזנב שנמחץ מהדלת.
ומרכבת צפון, התחנה הגדולה,
נסע האריה לדירת הלביאה.

את הלביאה, ששמה מיה, הכיר האריה,
בצ'ט באינטרנט, ופעם גם ישבו לקפה.
מיה היתה לביאה מטריפה,
עירונית אמיתית, היא נולדה בחיפה.
כשסיפר לה שהוא עוזב את הכפר,
הזמינה אותו אליה ואמרה "נהדר!".

מרמורק תשע, לא רחוק מ"הבימה",
דירה מספר ארבע, על הדלת כתוב סימה.
הקיש על הדלת, חש קצת לחוץ,
אם היא לא בבית עוד יתקע הוא בחוץ.
עוד נקישה וצלצול פעמון,
נפתחת הדלת, עומד שם דביבון.

"היי, אתה בטח אריה, מיה סיפרה לי הכל.
בוא תכנס, בדיוק יושבים לאכול".
אריה נכנס, הדירה קצת אפלה,
הדביבון הלך לסלון, משם נדף ריח נורא.
"אריה! בוא לכאן, כולם מחכים,
עד שתתיישב אנחנו לא מדליקים".

בזהירות צעד האריה לסלון,
ישבו שם מיה, חמוס ודביבון.
שני מגשי פיצה מטר גדולים,
מאפרה אחת מלאה בבדלים.
"אריה, תגיד לי מה העניינים?
רוצה ג'וינט או שבאנג זה מתאים?"

בכדי לא לצאת מעפן, האריה רק הנהן,
דביבון הדליק את הג'וינט, התחיל לעשן.
"הנה תקח", לביאה שלפה באנג מפואר,
"חמוס הביא אותו מאמסטרדם, רק אתמול הוא חזר".
האריה המובך, לא ידע מה עושים,
ביקש מלביאה הדרכה למתחילים.

לביאה חייכה והכינה לו ראש,
הדליקה מצית ואמרה לו לשאוף.
האריה השתנק, השתעל ונחנק,
אך עד מהרה הרגיש מסופק.
"אני מרגיש קצת מוזר", אמר וציחקק,
"יש למישהו במבה? אני ממש משתוקק".

כך הם ישבו, הרביעייה המשונה.
חמוס, דביבון, אריה ולביאה.
מסטולים לגמרי, ימים ולילות,
האריה כבר מזמן ויתר על חלומות.
כרס המאנצ' הלכה ותפחה,
הלביאה התעברה ועשתה הפלה.

חלפו השנים והאריה עוד מסטול,
לא מנגן ולא נכנס למסלול.
אריה ומיה הלכו לקנות ריזלה באיזה יום,
עיניים אדומות, מוכי שמש וחום.
"אין בכלל משמעות לחיים",
הכריז באמצע רוטשילד, לבוש תחתונים.

אז מה תגידו, ילדות, ילדים?
האם מבזבז האריה ת'חיים?
"אולי הוא מבסוט", יפה אמר דני,
"אבל אין כל משמעות לחייו", אמרה חני.
"מה שחבל שהוא לא ניסה בכלל ".
מי אמר את זה? טוב מאוד מיכל.

אז כמו שראינו, האריה הצעיר,
וויתר על הכפר לטובת חיי עיר.
קיווה להגשים חלומות ולמצוא משמעות,
במקום זה מצא חיי הבל ושטות.
מכלה את זמנו על גראס וחשיש,
ומדי פעם ממלצר עבור טיפ ובקשיש.

אז דני צודק וגם חני צודקת,
ומיכל ציינה עובדה מאלפת.
אילו רק ניסה האריה במקביל לסמים,
ללמוד נגינה או כל חלום אחר להגשים,
לא היה זה סיפור כל כך עגום,
ואולי היה היום כוכב ג'אז עצום.

אסטרונאוט

"אני לא חוזר הביתה, יוסטון, אין סיכוי!", אמר דייב אל תוך מכשיר הקשר בקסדת החלל שעל ראשו. חמש שנים. חמש שנים הוא חיכה לרגע שבו הוא ינחת על הירח, ועכשיו, יומיים אחרי שהוא הגיע לשם אומרים לו שהוא חייב לחזור. וזה לא סתם חמש שנים, אלא חמש שנים של אימונים מפרכים, לימודים קשים, ניתוק מהמשפחה לתקופות ומאמצים פיזיים ונפשיים לא מעטים. ובכלל, הטיסה לירח בעצמה היא לא בדיוק ירח דבש, אתם יודעים. אתה יושב על פצצה אדירה שאם משהו קטן מתקלקל היא מתפוצצת בלי לחשוב פעמיים אפילו. ועד שהיא כבר ממריאה, עם כל הספירות לאחור האלה, איזה טלטולים אתה עובר, זה נורא. יושב לך בחליפת חלל כבדה, קשור לכיסא, כל החללית רועדת ב-7 לסולם ריכטר, בגלל הטיל המסוכן הזה שתקוע לה בתחת ואתה עוד צריך תוך כדי לשים לב לכל מיני מכשירים שנמצאים מולך.

אז נכון, אתה יוצא מהאטמוספרה ואז זה די כיף. אתה מרחף בחללית, מסתכל על הנוף, נהנה מהשקט ומהחופש. כל זה נכון כמובן רק לגבי הזמן שאתה לא עובד ולא עסוק במחקר חלל, או בלאכול מזון נוזלי מתוך שפופרות. אבל כל הדרך הזאת לירח, כל כך מסוכנת, ויש לך איזה מיליון הזדמנויות להיהרג. ועכשיו, עד שהוא סוף סוף הגיע לירח אומרים לו לחזור? אומרים לו שזה מסוכן להישאר שם, שהוא בטוח ימות בעוד כמה ימים? הם לא דאגו כל כך להגיד לו שלא יטוס לירח מחשש לחייו, אז למה פתאום עכשיו כשהוא כבר שם אסור לו להישאר? הוא מבחינתו מוכן למות אחרי שבוע ולו רק בשביל להישאר בירח. הוא ימות מאושר, הוא ירגיש שהוא הגשים את ייעודו בחיים. ובכלל, כשחושבים על זה, בשביל מי הוא עשה את כל זה? בשביל עצמו? אולי קצת, אבל זה בעיקר למען המדינה, העם, הכבוד הלאומי. אז המדינה שולחת אותו לירח כשזה טוב לה ועכשיו היא אומרת לו לחזור. שילכו למצוא פראייר אחר. "אתם תצטרכו לגרור אותי מפה בכח! אני מהירח לא זז! לא מעניין אותי שהחליפה הזאת עולה 20 מיליון דולר, נתתם לי אותה בשביל שאני אטוס לירח, עכשיו אני לא מחזיר אותה. למה אם הייתי מתפוצץ בדרך לכאן הייתם דורשים את החליפה בחזרה? זהו, אז תהיו בשקט. רוצים, תעזבו בלעדי, אני נשאר כאן, ואל תשכחו, רק בשבילכם אני עושה את זה".

ציפורי לילה

ארבעה אנשים בבר מואר בסוף הלילה, בפינת הרחוב. חלון גדול משקיף אל הרחוב השומם, או אולי יותר נכון, משקיף אל הבר. המקום לא גדול במיוחד והבר ממלא את רובו, ומלבדו אין עוד דבר. כאילו רק הבר קיים בשעה הזאת של הלילה. הבר וארבעת האנשים, שרק שלושה מהם יושבים מסביב לבר, שכן אחד מהם הוא הברמן. מתוך השלושה שיושבים סביב הבר שניים יושבים אחד ליד השנייה עם פניהם אל פנים הבר והשלישי יושב עם הגב אל הרחוב, ומדי פעם מסתכל על הזוג, שיושב מספר מטרים ממנו. הבחורה באדום, אז ברור שהיא נראית סקסית, בייחוד בלילה, בייחוד בבר מואר, שכזה. היא אוחזת בידה פרח, שכנראה הבחור לידה נתן לה מקודם. היא שותה איזה משקה של נשים, אבל בכוס של וויסקי. הוא יושב לידה בחליפה בצבע כחול כהה וכובע אפור, נראה כסופר-מן שלובש את דמותו של קלארק קנט. הוא שותה וויסקי, בכוס הנכונה. הברמן, עסוק בשטיפת כמה כוסות, שנשארו כנראה מהערב העמוס שהיה וכעת בשעת לילה מאוחרת, כשהאור בבר כבר דלוק במלואו, הוא יכול להתפנות לשטוף אותן. לרגע הוא מפנה את מבטו אל הזוג, אך ממשיך להתעסק עם הכוסות. כנראה נדמה היה לו ששמע את הבחור מבקש דבר מה, אבל כנראה שהוא ביקש משהו מהבחורה שלידו. עם הגב לרחוב יושב האדם השלישי לבדו. נשען על הבר, מסתיר את המשקאות שלו מעיני המתבונן הדמיוני שעומד על המדרכה ומסתכל אל תוך הבר דרך חלון הראווה. הוא יודע שאין שם איש, ובכל זאת מרגיש כאילו מתבוננים בו. הוא לבוש בחליפה תכולה, כובע בז' לראשו, וכנראה שהוא נמצא שם כבר זמן מה, שכן לידו כוס בירה וכוס וויסקי, שתיהן ריקות. את המשקאות שהוא שותה כעת, כאמור, לא ניתן לראות מהחלון, אך סביר להניח שהזמין שוב את אותם המשקאות, ששתה כבר קודם. בקרוב הלילה יגמר, יחד עם הכוסות לשטיפה, הזוג ישלם וילך לבית שלו או שלה והאדם השלישי ישלם ויצא אל הרחוב, שכעת אינו יכול לראות. עם האור הראשון גם הברמן יצא מהבר, ינעל, ויהפוך להיות שוב איש עם שם, עד לערב הבא.

אמסטרדם

ג'וני הולך בקרקסטראט, הרחוב הזה של הכנסייה באמסטרדם. ג'וני מרגיש טוב, אמסטרדם עושה לו להיות בהיי עוד לפני שבכלל נכנס לקופי-שופ. הכנסייה הישנה מצד ימין שלו, חלונות אדומים וזונות שמתחילות לעבוד מוקדם משמאלו. כמה מטרים קדימה קופי-שופ עם דגל ג'מייקה מתנוסס מעליו. בארץ קוראים לו יונתן, אבל כאן הוא פשוט ג'וני, זה חלק מהעניין. האנגלית-האמריקאית המשופשפת שלו, בזכות מחנה הקיץ ההוא של הסוכנות, לא חושפת את היותו ישראלי. כששואלים אותו, הוא ג'וני מניו-יורק סיטי. הוא גר במנהטן, לא רחוק מהגשר. דירה קטנה עם עוד שותף. הוא לומד שם להיות שחקן ותוך כדי ממלצר באיזה דיינר. לפעמים השותף שלו הוא בעצם שותפה שרוצה להיות זמרת ובינתיים היא רקדנית אקזוטית באיזה פאב מלוכלך. האירופאים המעושנים לא יכולים לדעת את האמת, והיא גם לא מעניינת אותם. החיים שלהם נחמדים מאוד כל הזמן וכשמישהו מספר להם על עצמו דברים מיוחדים ונחמדים כאלה הם לא שואלים יותר מדי שאלות. האמת היא שהם בקושי מדברים איתו. רק לפעמים, כשהוא ממש נראה בודד, מישהי יכולה לקרוץ לו ולהגיד לו "היי, איי אם ג'ולי", במבטא לא כל כך מזוהה. הוא לא חושף את עצמו לעולם. הוא נזהר ומצליח לעבוד גם על ג'ולי. היא מספרת לו שזה מבטא יווני, והיא גרה עכשיו בברלין ולומדת ציור. הוא מספר לה שוב את הסיפור על מנהטן, הפעם עם שותף ולא עם שותפה, והם חוזרים אליו למלון. מעשנים עוד קצת ומזדיינים. אחר כך היא חוזרת למלון שלה ולא רואה אותו יותר כל החופשה כי אמסטרדם היא בסך הכל עיר די גדולה. בסופו של דבר, כששניהם חוזרים לארץ יש להם חוויות, שרק באמסטרדם יכולות לקרות.

משמעות


כדורים קטנים של גלידה מתגלגלים על הרצפה כמו צחוק,
ובאוויר צפים גרגרי וניל שחורים כמו חיוך מתוק.
אין בי חשש ואין בה פחד, רק האמת העירומה,
ולא נפרד, נשאר ביחד, אומרים זו אהבה.

ברחוב וגם מחוץ לו, חרובים סדוקים, משתעממים,
ובדירה של חברים פיצוחים מלוחים, כמו שקרים.
אין בי רצון ואין בה כוח, רק התשוקה העירומה,
ובעיקר לחוד נשאר ביחד, כך היא אהבה.

בדיוק כמו מים שזורמים, אין שום טעם להעמיד פנים,
וכמו גזים שברחו מבירה, אין צליל יותר נעים.
יש אותי ויש אותה, רק שניים בעולם,
וכל זמן שאנו יחד, זוהי אהבה.

חיים חדשים

ברגע מסוים הוא הרגיש שהוא לא מסוגל יותר להמשיך הלאה. כל כוחותיו אזלו באחת וכל הכעסים והסבלנות שהצטברו לו בקצות העצבים עמדו על בלימה, מאיימים להשתחרר. הוא ידע שאין לו ברירה אלא לצאת משם לפני שיקרה משהו שכולם יצטערו עליו, בעיקר הוא. המקום הזה שלפני לא יותר משנה נכנס אליו וראה בו בית שני ובילה בו את מרבית זמנו כאילו היה בעצם בית ראשון, הפך למציאות מסויטת עבורו. האנשים, חבריו ושותפיו לשמורה העירונית הייחודית הזו, שנראו תחילה כה מסבירי פנים וחביבים הפכו בחלוף זמן לא רב לאויבים מרים ומתועבים שהעדיף שלא לראות את פניהם יותר לעולם. רק המחשבה על שיאלץ להגיד שוב "שלום" או "בוקר טוב" למי מהם עוררה בו בחילה. הניסיון לדמיין את עצמו יושב מספר דקות בחברת איציק, דני או אפילו גלי, שבתחילת הדרך עוד ראה בה זיווג פוטנציאלי עוברו, גרם לו להתקפי התכווצויות שרירים איומות בכל חלקי גופו.

אין ספק, הוא הגיע לרגע המכריע, קצו כל הקצים, כמו שנהוג לומר, ואין הוא מסוגל לעולל לגופו אפילו דקה נוספת אחת של הסבל המתמשך הזה. זה או אני או המוות, חשב לעצמו וההרהור העלה חצי חיוך על פניו. זהו חצי חיוך של מובסים, חצי החיוך שמלווה על פי רוב מלמול מתנצל וחסר תירוצים בנוגע ליכולות ירודות וביצועים עלובים במיוחד. זה החיוך היחיד שנשאר לו כעת. היה לו זיכרון חי במיוחד של החיים שלפני שהגיע לשמורה העירונית בה בילה את מרבית זמנו בחודשים האחרונים. הוא זכר היטב את החיוכים שהיו לו, חיוכים של שמחה, אושר, צחוק והתאהבות. גם חצאי חיוכים היו לו אז, חצאי חיוכים של מבוכה, של ניסיון להתחבב וגם כאלה שסתם הפכו להיות מעין סימן ההיכר שלו, שאמרו עליו הנה אחד שמבסוט מהחיים.

אם לא היה זוכר את כל זה אולי עוד היה משתכנע להישאר, אולי היה מסוגל לחיות בשמורה עד מותו. כמו צביקה שחי שם כבר יותר מארבעים שנים עד שמת לפני שבוע. היתה לו משפחה לצביקה, הוא ראה אותם בלוויה, כי לוויות עורכים מחוץ לשמורה וכל זכר למתים בתוך השמורה נמחק כמעט לגמרי, לכל היותר מנציחים את המתים באמצעות לוחית מתכת חרוטה שתלויה על הקיר והאנשים חולפים לידה וכמעט שאינם מבחינים בכך שפעם היו חולפים על פני צביקה, מחייכים אליו ואומרים לו שלום או סתם מחווים עם הראש לשלום. הוא דווקא שם לב לעניין, הוא שם לב שאין מוות בשמורה ושאין חברויות של ממש ואין התאהבויות של ממש או משפחות של ממש. סתם אסופה של בני אדם בתוך אזור שנראה כמו כל פרבר עירוני סטנדרטי וזה כל הקשר שיש ביניהם.

הוא עמד על סף התפוצצות ולכן מיהר אל מחוץ לשמורה. בדרכו חלף על פני פקידת הקבלה שכהרגלה לא הבחינה בו כלל. בהמשך ריצתו הוא חלף על פני המעשנים, שהיו עסוקים מדי בעשן הסיגריות ובשיחות על כלום מכדי להבחין בו רץ בשארית כוחותיו, עומד להתנפץ לכל עבר, לחסל את קיומו ואת קיום המקום הארור הזה, לחסל אותם במקום שיחסלו את עצמם באיטיות הנוראית בה מחסלים עצמם בני אדם בסיגריות. הוא רץ בכל כוחו עד שנגמר לו הכוח ואז נעצר והסתכל לאחור. הטעות הלוטיאנית הוא חשב לעצמו כשהביט על השמורה מרחוק, האנשים הקטנים כמו נמלים פועלות מתרוצצים אנה ואנה, האפרוריות והשלווה של השמורה כמו מתאדה באופק הצבעוני וצעקה מזעזעת מהדהדת מקצה היקום ועד קצהו, זו צעקתו שלו ולאחריה הוא חש הקלה, הסבלנות שבה לאיתנה, העצבים נרגעים וההתכווצויות חולפות, גם תחושת הבחילה כבר איננה הרגיש כשהבחין בשלולית הקיא שלרגליו וניגב את שפתיו מהזוהמה. הוא החזיק מעמד, הוא עדיין חי. חצי החיוך המוכר עלה שוב על שפתיו והוא התרחק לאטו אל חיים חדשים.

א', ב' של יום יפה


איזה שינוי אווירה פתאומי,
בוקר מוצף בשמיים כחולים,
גם השמש זורחת, במלוא העוצמה,
דווקא עכשיו זה משמח נורא.

הולכים כולם לאותו המקום,
ואין הם יודעים מדוע פתאום
זורחת השמש, מחממת מאוד,
חייבים לחייך, אך מוכרחים לעבוד.

טיפשות אנושית, אין מה לעשות,
יושבים במשרד גם כשבחוץ זה לחיות,
כל מה שאכתוב לא יוכל לבטא,
למה זה טוב ומה מכל זה יצא.

מי זה האיש שמרוויח מזה,
נשיא המדינה או נובוריש מתחזה?
סתם בלי סיבה לא מחמיצים יום כזה.
עוד מבט לשמיים וכאב בחזה.

פתאום בא לצאת, לעזוב את הכל,
צבע צהוב, אדום וכחול,
קרטיב, ארטיק, קסטה, טילון.

ריח החופש נישא מהים,
שולח אלי את קולות העולם,
תמיד כשבחוץ נעים לי וחם.

תעזבו את הכל, מספיק לעבוד,
שלחו את הבוסים בעצמם לשקוד,
רציתם לחיות אז תפסיקו לחלום,
קורות החיים יקרו בכל מקום.

צאו לרחוב, תטיילו אל החוף,
פנו שמאלה בקצה, תגיעו לסוף.
עם חבר, חברה או אפילו לבד,
סמלים זה תמיד סמלי במיוחד.

נושא לסיפור, לשיר או לצעוק,
מחווה קצת מוגזמת, צער מתוק.
לב מחויך, אהבה בלי סיבה,
כנפי מלאכים, נירוונה, שלווה,
ילד קטן, שדמיין משחקים,
טוב לו כל כך, הורים מרוצים.

חברים ברחובות, יוצאים לבלות,
זורקים על תרבות, העיקר זה לחיות,
וכשהשמש מחממת, קל לי מאוד,
הרי בני האדם, הם רק אנשים,
די משונים אך מחיות לא שונים,
גם אם עצוב קצת וקצת מדוכאים,
בדיוק כשהאביב בא, לשמוח רוצים,
אהבה מתעוררת בלב כל חיים,
אהבה היא לנון, אהבה, היא השיר
אהבה היא השמש שזורחת בפנים.

הדברים

כשהכל טוב הכל טוב ואי אפשר לערער על כך. החיים התנהלו בשקט יחסי ושקט יחסי, אין מה לומר, זה טוב מאוד. אמנם הם לא רודפים את חלומות הילדות שלהם, אך הילדות שלהם חלפה מזמן והנה, באדיבות פרסומות, מותגים, פרזנטורים ובאזים, נוצרו להם חלומות חדשים לרדוף. לעתים, בלילה, כשהם מתהפכים לצד השני בניסיון נואש להירדם כבר לקראת יום עבודה נוסף, הילדות רודפת אחריהם קצת, מלווה בחלומותיה, וגורמת להם להתהפך שוב לצד השני. אבל, כשמתעוררים בבוקר התחושה הזו של היציבות שווה להם כל חלום שנזנח. מי שאת ילדותו בילה בלחלום, מכיוון שהמציאות היוותה אלטרנטיבה גרועה לחלומות, מעריך את היציבות של להתעורר כל בוקר עם מטרה ולעלות לאוטובוס עם יעד ברור. מקום העבודה הופך עם הזמן מלהיות אמצעי להשגת היציבות הזו למטרה אותה תמיד רצו להשיג. מעט מאמץ והנה הם כבר מאוהבים בעבודתם ומנמקים לעצמם באופן מפורט מדוע היא כה טובה להם ומדוע כדאי היה להותיר את חלומות הילדות בגדר חלומות בלבד. הרי אדם ראוי לו שיחלום ובעיקר חלומות שלא ניתן להשיגם. אם כי בלילה, החלומות ממאנים להגיע, הם מתהפכים לצד השני ומחכים להם, ומתהפכים לצד הראשון ומחכים עד שלבסוף הם נרדמים, כה תשושים הם נרדמים, עייפים מכדי לחלום. אבל היציבות הזו שווה את הכל, והחלומות בהקיץ, אותם חלומות שיצרו עבורם כה בקפידה, הופכים ברי השגה. הפלזמה החדשה בסלון, האיי-פון החדש בכיס, הרכב בליסינג, החופשה השנתית ביעד אירופאי מפנק והדירה המשופצת אדריכלית, כל הדברים שראוי לרצותם נמצאים מרחק גיהוץ של כרטיס האשראי מהם. אך ברגע האמת, כשהם עומדים מול הדברים והכרטיס נשלף מהארנק, ליבם מתרוקן מדם, בעיניהם לחלוחית ועצבות מציפה אותם, שכן גם מול האל.סי.די. בחדר השינה לא יצליחו לחלום.

פיק אפ 7 (ואחרון)

תל-אביב. 2007. סוף השבוע השני של חודש נובמבר. השעה שעת לילה, לא צריך לדקדק. הוא חמוש במיטב בגדיו, תסרוקת מדויקת וחיוך מחושב. נכנס לאחד הברים בדרום הישן של העיר. האוויר והאווירה בבר חמים. הוא מעיף מבט בוחן על הבחורות שמסביב לבר וחושב בליבו - yes, yes, no, hell yes, under certain circumstances yes, oh yes mama!. הוא מסיים את הסבב וקובע שהאווירה אולי חמה קצת יותר מהאוויר.

הוא מתיישב ליד hell yes ומזמין לעצמו בירה כהה וויסקי אדום תווית, כדי להיראות יותר גברי. הברמן מחייך בהבנה ומגיש לו בזריזות את המשקאות. hell yes עדיין לא שמה לב בכלל לקיומו. הוא שולף סיגריה ומנדנד אותה בין אצבעותיו. "תגידי, יש לך אש אולי", הוא שואל ונוגע רכות בכתפה, והיא כאילו ניעורה משינה עמוקה מפנה אליו את מבטה ובהבעת גועל אומרת "נראה לך?!". כאילו לא לכבודה להחזיק עליה אש, היא זו שמציעים לה אש, לעולם לא להיפך. או אולי יותר מזה, נראה לך, כלומר נראה לך שאעשן ואהרוס את עור הפנים הרך והמבריק שלי ואת הריאות הנהדרות שלי, שמתפקדות כל כך טוב וללא כל מאמץ גם במהלך הזיונים הפרועים והממושכים ביותר. הפאסון שלו התקפל לחצי התורן והוא לגם את הוויסקי בבת-אחת, אולי הוא יאלץ להפנות את תשומת ליבו ל-under certain circumstances והנסיבות יהיו כנראה שכרות עמוקה. לצורך העניין הוא מזמין עוד וויסקי ועם סיגריה תלויה על שפתיו מסמן לברמן בתנועת יד של הדלקת מצית להביא לו אש. הברמן מסמן בראשו בשלילה. הדם מתחיל לעלות לראש ורק בזכות האלכוהול שמציף את דמו הוא לא מתפרץ בקריאות שבר אל עבר הברמן החוצפן. מה, גם הוא טוב מדי מכדי להחזיק עליו אש? הוא ברמן לעזאזל! זו העבודה שלו. אם hell yes היתה שולפת סיגריה הוא היה מדליק לה אותה גם עם קצה הזין אם לא היתה לו מצית.

הוא לוגם מהבירה ולקוח את עצמו למושב שהתפנה ליד תחת-נסיבות-מסוימות. מהמקום הזה הוא רואה שאכן מדובר בתחת שיכול להכיל נסיבות מסוימות ואפילו הרבה מהן, ובכל זאת, חצי מבט שהיא שולחת לעברו מרים את הפאסון ומאפשר לו לפנות אליה עם הסיגריה המתנדנדת על שפתיו והבל פה אלכוהולי שמתחנן לאיזה ניצוץ להבה, איזה גץ, להט, מצית של רכב אפילו. תחת-נסיבות מסוימות אינה מתבלבלת תחת הנסיבות ובשרבוב שפתיים פלרטטני מזמינה אותו החוצה, כשבסיום המשפט, כשפיה עדיין פתוח מעט, מעבירה לשון מזמינה על השפה העליונה שלה, כמסמנת לו I mean business, והוא איש עסקים שכמותו, תחת נסיבות מסוימות יעשה ביזנס עם כל אחת כמעט. הוא מסיים את הבירה בלגימה ארוכה ובדרכם החוצה מעיף עוד מבט על בנות הבר. אפילו את hell no הוא היה מוכן להכניס לאיזה חוזה שכירות קצר מועד בנסיבות המתאימות, זונה שכמותו.

פילטר הסיגריה כבר רטוב לגמרי, ספוג רוק, ריר ואלכוהול. התחת של תחת-נסיבות-מסוימות מתנדנד לפניו בדרכם החוצה, פותח את הדלת והם מוציאים עצמם מוקפים עשן כבד של סיגריות ובליינים תל-אביבים מצויים שקופאים מקור ומעשנים בצוותא מחוץ לברים הדרומיים של העיר. שכרותו מבלבלת אותו, "אולי נתפוס מונית מעבר לכביש", הוא אומר לה הכי קרוב לאוזן שהוא יכול להגיע. "על מה אתה מדבר?", היא שואלת, נרתעת מהביזנס-מן שנראה כעת יותר כמו מונקי-ביזנס-מן. הפאסון מבולבל, מקופל, מושפל, הסיגריה מתנדנדת כמו שן חלב של בן שבע, כמעט ויורק דם. היא מוציאה קאמל ומצית מהתיק מדליקה לו ולעצמה את המקלות הלבנים, עשן מתערבב בעשן, אנשים מתערבבים באנשים, המדרכה מתערבבת עם הבר, הפנים מתערבב עם החוץ, עוברי אורח הופכים ליושבי ברים, יושבי ברים הופכים לעוברי אורח. האלכוהול לא מאפשר לו לחשוב בבהירות מספקת. הוא מצטער שלא אכל כלום מהבוקר, הוא כבר בגיל שלא אמורים לעשות את הטעויות האלה. היא יונקת את הסיגריה ומשוחחת כבר עם מישהו אחר שיצא מהבר הסמוך לעשן ווינסטון לייט. הוא מלקק את הפילטר ומתיישב על שפת המדרכה לפני שהסחרחורת תושיב אותו בעל כורחו.

פיק אפ 6

היא מחפשת פרובוקציה, רוצה מכות ונשיכות, רוצה לדמם, אולי אפילו למוות. לבושה בבד דקיק ומתנופף, חושפת יותר משהיא מסתירה, פיטמה שמאל מציצה מפעם לפעם בהתאם לכיוון אליו היא רוכנת. המכנס הקצרצר, מכנס דפוק-אותי-חזק-יותר-חזק-יותר-חזק-הכי-חזק-שאתה-יכול-כוס-אמק-כן! שחלקו התחתון לא משאיר מקום לספק - היא עושה שעוות-ערווה באופן קבוע, וחלקו העליון יורד נמוך מספיק כדי שיהיה ברור לכולם שאת החוטיני היא החליטה להשאיר בבית יחד עם אי-אילו עכבות.הוא מסתכל עליה עמוק, נועץ בה חזק את העיניים, מזיין אותה במבטו, בשדיים העגולים המושלמים שבינם לבינו מפריד רק בר ופיסת בד תכול ושקוף, מזיין אותה בפה הקטן והאדום שלה, אדום וקטן אבל מיומן, הוא יודע שהוא מיומן, מיומן בתחת שלה, הוא מזיין אותה עם העיניים שלו באפה הסולד, באוזניים המדהימות, בעיניה הירוקות, הבוערות, הרטובות, החמות, מזיין אותה בקורקבן המושלם, לא בולט מדי ולא עמוק מדי על פני הבטן השטוחה, המושלמת, הנעימה כל כך למבט. היא משחקת איתו, מלקקת את שפתיה, מוצצת את הסיגריה הארוכה, חשוב לה האורך, חשוב לה הכוח, הוא בטוח בזה כמו בזקפה שנמחצת כנגד כפתורי הג'ינס שלו. עוד רגע, עוד רגע הוא יקום אליה ואז היא תראה, היא כבר תראה.

הוא מסתכל עליה במבט מזוגג, קצת מטורף, עיניים רוטטות יש לו, עיניים מוזרות. הוא מתנשף בין שאכטה לשאכטה ללגימה לשאכטה ללגימה. הוא סובל מקוצר נשימה, קוצר יופי, קוצר רזון וקוצר הגיון. היא מכירה את הטיפוסים האלה היטב. נאלחים, אלימים, חושבים שהם מי-יודע-מה-זייני-סופר-על-שלא-ניתן-לעמוד-בפניהם. אף מאורך שמתעגל בקצהו בצורה מוזרה, מין נפיחות כזו בלתי מובנת, מעין בועה שצמחה במקום בו אמור להיות קצהו של אף. את הנקודות השחורות היא יכול לראות מהמרחק בו היא נמצאת, זה מעורר בה בחילה וגועל. הוא מתנשף ונועץ מבט בשדיה. שינעץ, שינעץ, היא חושבת, מרגישה אותו נועץ משהו גם בעכוזה, דרך המראה שתלויה על הקיר מאחוריה. היא לוגמת מהמשקה כדי לבלוע את העלבון וזה נעים לה בגרון ובעלבון, בעיקר בעלבון. יש לו ידיים גדולות ושעירות, שמעידות על ישבן רופס ושעיר, זין רופס וזעיר, בטן עגולה וגדולה ושדיים גדולים משלה. היא נגעלת ומתעורר אצלה הרצון לירוק עליו, לירוק על הבליטה הזו שהיא אפו ושהרוק יטפטף על שפתיו הדקות, הנעלמות כמעט, כמה רוע יכול להיות בשפתיים, בעיניים היא מפחדת להסתכל אז את הרוע היא רואה רק בשפתיים כרגע. היריקה הדביקה שלה תטפטף מהשפתיים שלו ישר על הכרס ומשם תחליק אל הבליטה במכנסיו, היא יודעת שיש לו זקפה עכשיו, היא בטוחה בזה לגמרי, כמו שהיא בטוחה בסימנים הכחולים שיוותרו על גופה לאחר לילה אחד איתו.

הברמן מסתכל עליה ועליו לסירוגין, הוא קולט את זיון המבטים האלים הזה, את העוצמה המינית שלה מתפרצת מעיניה, שדיה, רגליה, שפתיה, שיניה, לשונה, שיערה השחור, את אורגזמת ההתבוננות שלו משפריצה מהזין שלו דרך עיניו אל עומק גופה. היא מסיימת עוד סיגריה ועוד משקה, הוא סופר את השטרות והמטבעות שיש לו בארנק ומגלה שאינו יכול להזמין אפילו זיתים. שניהם מזמינים חשבון. היא משלמת. הוא משלם. הוא הולך לשירותים, משתין על הרצפה במקום להכניע את הזקפה כדי להיטיב לכוון. היא יוצאת מהבר אל הרחוב, מרימה את הבד כדי להסתיר את פיטמה שמאל וחושפת טפח מהחלק התחתון של פיטמה ימין. הברמן עוקב במבטו אחר חצאי הישבנים שלה שמתנדנדים יפה כל-כך בדרכם החוצה. בינתיים בשירותים הוא מסיים לנער ומגלה שהרטיב את הג'ינס לגמרי, מתבאס לגלות שאין נייר טואלט ומתבונן על עצמו מושפל במראה, יוצא מהשירותים על הבר ומהבר אל הרחוב, הברמן מעדיף לא להסתכל אבל בכל זאת רואה, בעל כורחו, את הבליטה והרטיבות במכנסיים הכחולים.

פיק אפ 5

פעם חשבתי שזה רק ללוזרים. הייתי נכנס לבר ורואה אותם יושבים מסביב, בדרך כלל בפינות החשוכות יותר. לידם כיסא אחד ריק שמפריד בינם לבין יושבי הבר האחרים. ראיתי אותם לוגמים מהבירה לגימות קטנות בין שאכטה לשאכטה מהסיגריה. בדרך כלל כאמל או מרלבורו אדום. מדי פעם מעיפים איזה מבט נואש סביבם בתקווה שמבטם יצטלב במבטו של מישהו אחר, שאולי ירצה לשוחח עמם. הבירה שלהם נגמרת והם מזמינים עוד סיבוב, מנסים להתבדח עם הברמן, לסחוט ממנו כמה מילים ידידותיות. אולי מנסים להרוויח איזה צ'ייסר חינם. "לוזרים", נהגתי לסנן בשקט לחברים שיושבים איתי על הבר. "לוזרים". המילה הזאת עוד מהדהדת בראשי היום, כשאני יושב על הבר לבדי עם כוס בירה וכאמל בקופסה רכה. "לוזר", אני לוחש ומניד את ראשי בשלילה, לעצמי, מרגיש את האלכוהול הולם ברכותיי. מדי פעם מעיף מבט מסביב, על אלה שיושבים עם חברים או דייטים, או כאלה שפגשו על הבר, מדברים וצוחקים. לוגם מהבירה לגימות קטנות בין שאכטה לשאכטה ותוהה איך זה קרה שאני מגיע לבר לבד, מקווה שמישהי תסתכל עלי ותרצה לשוחח עם לוזר כמוני.
"אחי, עוד חצי", אני מרים את הכוס הריקה באוויר אל עבר הברמן, "תביא גם שוט ג'יימסון".
מאחורי הברמן יש איזו פצצה אטומית שנועצת בי מבטים, בעיניה אני רואה שהיא מתאמצת להפעיל את חוש הרחמים. מבטינו מצטלבים, היא לא נרתעת וממשיכה להתבונן ואפילו מחייכת. כנראה הצליחה לגייס קצת אמפתיה בניסיון לגרום ליצור העלוב שאני להרגיש קצת יותר טוב. אני ממשיך להסתכל והיא קמה על רגליה, כנראה רוצה להתחמק למקום שבו לא אוכל להמשיך להפריע לה ליהנות עם המבטים הרעבים והעצובים שלי. בלי לומר מילה הברמן מניח מולי את השוט והולך למלא את החצי. אני בולע את התרופה ומיד מרגיש קצת יותר טוב. הבירה מגיעה בדיוק בזמן, כשהסיגריה האחרונה נדלקת והקופסה הרכה נמעכת אל תוך המאפרה הרחבה. "לוזר", אני לוחש לעצמי ומניד בראשי, כשלפתע על הכיסא הריק שלידי מתיישבת האטומית עם איזה "היי!! מה העניינים איתך?" מחויך במיוחד.
"חרא. איך אצלך?", אני עונה בייאוש מתוך הרגל ולא מאמין שבאמת איכפת לה, מנסה לפענח את הסיבה בגללה היא פונה אלי.
"אתה לא זוכר אותי? שירה...", היא ממשיכה לחייך ואני מגרד את הזיפים הקשיחים על סנטרי, כאילו היו אלה תאי מוח אפורים מהם אני מנסה לגרד שביב של זכרון לגבי השירה הזאת.
"תזכירי לי...".
"נו, שירה, עבדתי לפני שנתיים בשיווק של אי.בי.אס", היא לא מתייאשת, נראית כל כך נחושה בדעתה להזכיר לי מי היא.
"מצטער, אולי זה לא אני".
"אתה לא נמרוד, מנהל פיתוח?".
"לא, אני בטח דומה לו אבל".
"שתי טיפות מים! זה מדהים. בול כמוהו".
"זו התכונה הכי מוצלחת שלי, להיות דומה לאנשים מוצלחים". החיוך נמוג והופך להיות חלק מהבעת אכזבה שהיא עוטה על פניה.
"טוב, מצטערת... פשוט חשבתי... אני לא אפריע לך יותר", היא קמה והולכת בחזרה למקומה. אני לוגם מהבירה, מאוכזב עוד יותר ממנה, אפילו להתראות לא הצלחתי להגיד לה, שלא נדבר על משהו כמו "רגע, תשארי, את לא מפריע לכלום, אלא אם להשתכר כהוגן לקראת הקאה ברחוב והירדמות בחדר המדרגות נחשב משהו שניתן להפריע לביצועו". לעזאזל אני לוזר. יש לי את המשפט הנכון אבל אף פעם לא אומר אותו. עכשיו כבר מאוחר מדי, הפסדתי את ההזדמנות. הסיגריות נגמרו, אני מסיים את הבירה ומסתלק מהבר שיכור ועייף. משתין באיזו חצר של בניין, מתאפק לא להקיא או להתעלף וחושב על הלוזרים ההם שיושבים בברים לבדם ואיך אני אפילו לוזר גדול יותר, כי אז בזמנו אלה היו סתם ברים רגילים, והיום אני יושב לבדי בפיק-אפ בר, מחפש הזדמנות וגם כשהיא מגיעה אני לא יודע לנצל אותה. גם כן לוזר. לפחות אני דומה לנמרוד, זה נשמע לי בנאדם ששווה להיות דומה לו.

פיק אפ 4

"תשמע מה אני אומר לך, אין מצב, אבל אין מצב, שאתה יוצא מכאן הלילה בלי זיון". מרגע שיוסי אמר את המשפט הזה כל הערב נהרס. סליחה, עוד לפני כן הערב נהרס, כשישבנו בבית והוא אמר משפט דומה לזה כדי לשכנע אותי לצאת איתו לבר התל-אביבי החדש המגניב הזה.

הגעתי אליו כמו בכל יום אחרי העבודה, הטלוויזיה ריצדה ברקע של הבירה והדיבורים הבלתי פוסקים שלו ואני שתקתי כמו תמיד. באיזשהו שלב איבדתי את כושר הריכוז שלי והמחשבה שלי נדדה. הוא דיבר משהו על ביטוח מנהלים, קופות גמל וקרנות השתלמות ואני כבר חשבתי איך אני נרדם לו שם עם הכורסא בלי שהוא שם לב. פתאום הוא מנער אותי ואומר בהתלהבות, "תשמע לי טוב, אין מצב שבעולם, שאני נותן לך לצאת משם בלי זיון. אני אומר לך, חמש פעמים הייתי שם, חמש פעמים זיינתי. מאה אחוז הצלחה זה לא טעות סטטיסטית. ובטח שאתה לא יכול להגיד שזה בגלל שאני נראה טוב. אמנם יש לי את מרבית השיערות על הראש עדיין, אבל הכרס בירה הזאת הולמת יותר נהג משאית בן 45 מאשר בנאדם בגילי". האמת, תפס אותי לא מוכן עם ההרצאה הזאת והיה נשמע לי נורא משכנע הטיעון הסטטיסטי, לא יודע למה, אולי זו הבירה, אולי היאוש, אולי העובדה שלא זיינתי כלום כבר יותר זמן ממה שנהוג לספור, אולי הכל ביחד. בכל מקרה קמנו ויצאנו מהבית אל הפיק-אפ בר הכי בן-זונה בתל-אביב, כך על פי דברי יוסי.

בכניסה לבר אין שילוט, רק שומר רוסי. זה רק חיזק אצלי את התחושה שאולי סוף סוף, פעם בחיים שלו, יוסי צודק. על פי רוב שומרים רוסים בכניסה למקומות ללא שילוט מעידים על התרחשות מינית כלשהי בתוך בית העסק. לשמחתי ולצערי כאחד אני ויוסי נראים כמו מי שעברו את גיל 30 לפני כמה שנים טובות, אפילו שרק לאחרונה גמרנו עם השנה ה-29 לחיינו. השומר לא התעניין בנו בכלל ופשוט נתן לנו להכנס פנימה. ההתרגשות בתוכי גברה. מה אם יוסי באמת צודק? למה לא הבאתי את הקונדום שהיה מונח ליוסי על שולחן העבודה ליד המחשב? שיט! עוד פעם אני אזיין בלי קונדום, כאילו לא הספיקה לי הפעם האחרונה שעשיתי בדיקת איידס. הלחץ מתוצאות הבדיקה לבדו יכול לקצר לך את החיים לא פחות מנשאות הנגיף. ואני יודע שאין לי את כוח הרצון המספיק כדי להגיד "לא" ברגע האמת. איך שהבחרוה תצמד אלי ותראה סימני של מעוניינת אני לא אהסס ואכנס עמוק בתוכה. אני ארגיש כמו טמבל אחר כך, אבל באותו הרגע זה יהיה כמו גן-עדן, אם בכלל יש מקום כזה.

"עכשיו תגיד לי בעצמך, לא גן-עדן?", יוסי מחייך לעברי בחשיכה ומחווה בידו בתנועה מלכותית כלפי יושבי ובעיקר יושבות הבר הקטנטנן והחשוך שנגלה לפנינו עם כניסתנו את המקום. מבין הצפיפות האיומה אני מצליח להבחין בארבע צעירות שיושבות בפינת הבר זו לצד זו ולא מפסיקות לדבר, כנראה בקולי קולות, שאחרת אינני מבין כיצד ישמעו זו את זו. כנראה שהן מדברות על שני בחורים שיושבים מולן, מהעבר השני של הבר. בפינה השניה עוד שתי בחורות משחרות לטרף, אינן מדברות אך עיניהן הסורקות את הבר מקצה לקצה מגלות את שעל ליבן. "הן רוצות סקס והרבה", כך פירש עבורי יוסי את המבטים ומיד נדחק אל הבר, בין כמה גברברים לבושים במודרניות יתרה ומסופרים במיטב תספורת הבקהאם מהעשור האחרון. אני אחריו, בקרחת מבהיקה שאני נושא עמי כבר כמה שנים, נדחק בין העופר שכטרים והסמי הורים האלה ומתנחם בעובדה שליוסי אבוקסיס יש קרחת.

יוסי לא מבזבז זמן וצועק הזמנה לעבר הברמן, מעל לראשו של סובייטי כבד שיושב באופן מוזר בצמוד לסובייטי גדול אך לא כבד במיוחד, "שני וודקה רד-בול ושני קוסמופוליטן" הברמן מסמן ליוסי שהוא אינו מבין.

"שני וודקה רד-בול ושני קוסמופוליטן! שים את זה שם!", יוסי חוזר על עצמו בקול רם יותר ומצביע על השתיים שרוצות סקס והרבה. הברמן עושה סימן של אין בעיה ויוסי פונה אלי "תשמע מה אני אומר לך, אין מצב, אבל אין מצב, שאתה יוצא מכאן הלילה בלי זיון".

"בסדר, בסדר, הבנתי את זה כבר. הן רוצות סקס והרבה".

"בדיוק", מניח את ידו על כתפי וגורר אותי לעבר הנימפומניות בתיאוריה, שכבר הספיקו לקלוט את הסיטואציה ולהתלחש ביניהן, כנראה בקול רם, לגבי אפשרויות הפעולה. כשאנחנו כבר קרובים אליהן הברמן מגיע עם המשקאות ומניח אותם ליד הניצודות.

"שלום, אני יוסי וזה שאול, אפשר להזמין אותכן למשקה?".

"כבר הזמנתם", אומרת החרמנית השמאלית, שמקרוב נראית הרבה פחות חרמנית והרבה יותר קשוחה או כחושה או שניהם. היא לוגמת מהקוסמופוליטן הפופולרי שיוסי קנה במיטב כספו עבורה.

"קוסמופוליטן זה נורא לא מקורי מצידך", יורה לעברו הגדה המערבית, שגם היא נראית מקרוב קרירה ואפילו קרושה, אם מסתכלים על יריכיה הנימוחים.

"ככה הוא, לא מקורי אבל ספורטיבי מאוד", אני מתלוצץ באמצעות משפט לא רלוונטי כדי לבלבל את האויב. זה עובד, שומרת הגבול הימנית גומעת את המשקה באחת וכל הקוסמופוליטות בוקעת מעיניה אפופות העשן. הרגל הקרושה נוברת עמוק בראשה למצוא תגובה הולמת למשפט הסתום ופולטת "עם כרס כזאת הספורט היחיד שהוא עושה זה פלייסטיישן". איזו שנינות, איזה תיחכום. לאלגנטיות כזו לא ציפיתי, ועוד מהמשמר האזרחי. יוסי מבין שהמשחק יצא מהידיים שלו, שותה את הוודקה רד-בול שלו ובכך מעביר לי את המושכות.

"ואת דווקא נראית לי עם כישורים פורמליים שלא יביישו אף ארכי פרחי. מה בכלל את עושה במקום כזה, הרי נהיר שמקומך איתי במיטה, כפי שהובטח לי על ידי ידידי המלומד, שעומד ושותה כאן לצידי". התפלצת התפלצה וממה שקלטה הצליחה להבין שאולי מחמיאים לה כאן.

"אתה באמת מתכוון לזה?"

"בוודאי. יוסי אמר לי כבר, אתה מכאן לא יוצא בלי זיון. הוא הבטיח, את מבינה?", היא מהנהנת ברוב קשב, אני לא מאמין שהיא עוד לא שפכה עלי את הכוס שבידה. אה, וזה כן משפט רב משמעויות, ביחוד לאור העובדה שידה השניה נחה על סף מפשעתה ומעת לעת נלחצה כנגד החצאית המהמהמת שעטתה.

"אז מה את אומרת?", התקרבתי אליה, נלחץ לגופה, מרגיש שהיא באמת רוצה סקס והרבה וכבר נראית הרבה פחות לוחמתית ממקודם. את האינטימיות מפריע לי יוסי עם טפיחה על הגב שנעשתה דרך אגב ובלי משים, תוך שהוא כבר עמוק בפיה של הגמדה שמשמאלי.

"מה אני אומרת על מה?", היא משום מה מעונינת לשמוע מה יש לי להגיד.

"על הסיכוי שיש לי לצאת מכאן בלי זיון הלילה?", אני מתחכך בצלוליטיס החשוף והיא מניעה אגנה קדימה אל קצה השרפרף, מסתכלת לי עמוק בעיניים, ואני יודע שזו הנקודה ממנה אני כבר לא יכול לסגת. אני לא מספיק לתהות אפילו אילו מחלות מחלה כמותה יכולה לשאת והיא תוקפת את שפתיי בשפתייה ואת אשכיי ביד שהתפנתה מאחזית הכוס, שמתישהו הספיקה לסיים. אני מצליח לנתק לרגע את הנשיקה האימתנית, "אין סיכוי הא?", היא מנידה בראשה לשלילה ומכניסה את ידי מתחת לחצאיתה.

פיק אפ 3

הן יושבות על הבר, הכי קרוב לאף אחד. כבר עשר דקות שלא החליפו מילה ביניהן, רק מסתכלות סביב ולוגמות לגימות קטנות מהמשקה הצבעוני שלפניהן. הן לא יפות במיוחד. גם לא מכוערות. האחת רזה יותר מהשנייה, אבל לא ניתן לומר על אף אחת מהן רזה. עם זאת, יש בהן איזו חושניות. מדובר באותו הסקס-אפיל שנובע מיצר מיני כבוש ומאופק במשך זמן רב מדי. עיניהן נוטפות מין. שפתיהן חשוקות, קפוצות, מוכנות ליריית הזינוק. אף אחד לא ניגש לעברן. אף אחד לא רואה אותן מבעד לשכבת הכוסיות הצעירות שמפזזות כל הדרך אל הבר. רק הוריהם עוד אומרים עליהן "צעירות". זה לא מובן כל כך מאליו, בוודאי לא להן. הרי הקרבה לגיל שלושים אינה מבשרת את תום הצעירות. או שמא הן טעו? המלאה יותר קמה מהשרפרף והולכת לכיוון השירותים. נשים בגילן כבר לא הולכות לשירותים בצמדים. השחרחורת נשארה לשבת אך מסתובבת לכיוון הקהל שסביב הבר. מוציא סיגריה שחורה מנרתיק מהודר. יש לה סגנון ויש לה רעב. היא תרה אחר המצית בתיקה הגדול מדי למקומות כמו זה ונראה שאין היא מוצאת דבר בתוכו. התסכול שלה גובר. עשרות מצתים ניצתים אל מול כל בחורה אחרת שרק אוחזת לשבריר שניה סיגריה בין שפתיה, אבל לכיוונה לא נדלק אפילו גפרור. התסכול בעיניה הופך ייאוש והייאוש הופך לעצבות. רגע לפני שהיא מסתובבת בחזרה אל הבר ומכניסה את הסיגריה לנרתיק מבטה מצטלב עם מבטי. אני מוציא מצית מהכיס ומעלה בה בערה. מרחוק אני יכול לראות איך עיניה הופכות נוצצות ושביב חיוך ניגר מעל שפתיה. אישה כזאת לא מוצאים בכל יום, בוודאי לא בברים אפלים כמו זה. היא כובשת את חיוכה, אך עיניה עוד שוחקות. אני קם לעברה ובלי מילים מדליק לה את הסיגריה. היא לוקחת שאיפה, להסדיר נשימתה. מתנודות חזה העולה ויורד תדיר אני למד שהיא נרגשת. היא טורפת אותי במבטה, שובה אותי בקסמי בשלותה, תאוותה כמעט ומתפרצת מבעד לגופיה הדקיקה, שמשדרת יוקרה ורצינות, הרבה יותר מחולצות הבטן והגופיות הצמודות על גופן של אותן כוסיות שמלאות בעיקר בעצמן. אני מתקרב אליה, מרחק נשיקה. רגלי מתחככות ברגליה וכמו כוח נסתר מטה את גופה לעברי. היא עוצמת עיניים כשאני נושק על שפתיה. מאחוריה התיישבה כבר חברתה הבלונדינית, מתבוננת בערגה על שנינו מתנשקים ומזמינה עוד משקה, הפעם בירה. למשמע קולה של החברה הנושקת לי פוקחת עיניה ומנתקת שפתיה משפתי. היא נרגשת, חזה עולה ויורד בקצב מתגבר. מעבירה לשון על השפתיים, לטעום את שארית הרוק המנושק שנותר עליהן. אני לוקח את הטלפון הנייד שמונח ליד המשקה שלה, היא מלווה אותי במבטה, בעוד אני מקיש את מספר הטלפון שלי באיטיות, שלא לטעות. כשאני מסיים היא לוקחת מידי את המכשיר ומתבוננת על הצג הקטן כמו משננת את המספר אל תוך ליבה. תנועה קלה שלי לאחור מביאה אותה לאחוז בידי, למנוע ממני ללכת. מתקרב אליה, לוחש לאוזנה שתתקשר ומלקק באיטיות את אחורי האוזן. היא פולטת אנחה חלושה, שמבטאת את תשוקתה לאהבה. החברה שותה את הבירה, בעיניה העצבות הפכה לקנאה. אני רוצה לומר לה שגם אותה אני יכול לאהוב, אבל יודע שגם נשים בוגרות כאלה לא יכולות להבין את זה.

פיק אפ 2

ברגע שנכנסתי הם היו אצלי על הציפורן הקטנה והיפה שלי, פרנץ' מניקור, מאה-עשרים שקל. תמיד זה ככה, כשאני נכנסת למקום. לא משנה כמה חשוך שם ולא חשוב כמה כוסיות על סף העירום רוקדות כמו בזיון, עדיין, הם כולם שלי. מדלת הכניסה ועד למקום שנשמר לי על הבר, הראשים המסובבים של גברים חסרי אונים, גילו לי שאין אחד שאני לא יכולה להשיג לעצמי. הברמן לא יוצא דופן במקרה זה ומיד כשאני מתיישבת הוא משקשק מולי ומגיש לי מרטיני על חשבון הבית. אני יודעת שזה על חשבונו והבית שהוא מדבר עליו זה הבית שלו, בסביבות השעה ארבע וחצי כשהוא מסיים את המשמרת.

"זה לא ילך, אני מכירה מישהי שזיינת לפני שבועיים".

"אז אני זיינתי מישהי שאת מכירה, למה שזה ישנה לי?"

"לי זה משנה, יש לה פטרת וגינלית והרפס".

הברמן נהדף לאחור, משקשק את דרכו לקצה השני של הבר. עוד זה נסוג עם מגבת המטבח בין הרגליים ואחר מגיח מעבר לכתף ימיני. הכתף הסקסית יותר, יש לציין, זו הכתף עם הקעקוע הראשון שעשיתי, מלאכית בובתית וקסומה.

"אני לא עושה את הדברים האלה בדרך כלל, אהה...", הבחור פותח בלחץ, הסיגריה בידו מתנדנדת. אם הוא לא עושה את זה בדרך כלל, מה לעזאזל הוא עושה במקומות כמו זה. "פשוט את הבחורה הכי יפה בבר ולא הייתי סולח לעצמי אם לא הייתי אוזר את האומץ ומתחיל איתך".

"לא הבנתי, מה את רוצה להגיד בעצם? שאתה מתחיל איתי?", שואלת באדישות ולוגמת מהמרטיני, הזית נוגע קלות בשפתיי, בזווית העין רואה אותו מתחיל להזיע, זה מגרה אותו והסיגריה מגיעה כמעט בקושי לפיו.

"זה יותר, אההה, התכוונתי לשאול אם אפשר להתחיל איתך?"

"אפשר גם אפשר, קדימה, בוא נראה מה יש לך להציע בתור התחלה", מאחוריו אני רואה חבורת גברים מתווכחים ביניהם וכל אותו זמן נועצים בי מבטים שלא ניתנים להשתמע לשני פנים.

"אהה... אפשר להזמין אותך למשקה אולי?".

"מפציץ עם כל התותחים שיש לך הא?", מקרבת את המרטיני לפי ומרטיבה את שפתיי, אולי הוא יקלוט שאני כבר שותה ומרוצה.

"טוב, אני רואה שאין לך מצב רוח היום, אם יבוא לך מתישהו להיפגש הנה הפרטים שלי", שולף מכיסו כרטיס ביקור ומושיט אותו לעברי. רק הספקתי להעיף מבט על הכרטיס ולראות שהוא רואה חשבון וכבר הוא נעלם בבושת פנים אל תוך ההמון. הגברים שמקודם נגסו בי בעיניהם כנראה החליטו ביניהם את מי לשלוח למשימה. אחד מהם, כנראה זה שהם סבורים שיש לו הכי הרבה סיכוי להצליח, וכמו תמיד בחבורה של גברים אף פעם הם לא יודעים מי מהם באמת שווה. הוא מתקרב לעברי, מלא בטחון, כאילו בא לזיין אותי בשם כל חבריו העגומים, שנותרו מאחור מציצים ומחייכים חיוכים דביליים, מהסוג שרק גברים מסוגלים לחייך. עם כל צעד שלו הוא נראה יותר ויותר דוחה בעיניי. אני קמה מהכיסא ופונה אליו, "שמור לי על הכסא כמה דקות, אני חייבת לשירותים".

הבחור ההמום מלמל משהו מתנצל ומבולבל והתיישב על הכסא ליד התיק שלי, שבכוונה בלטה ממנו החוצה חבילת קונדומים, דקים במיוחד.

בכניסה לשירותים עמד בחור גדול מימדים. הוא לא מאלה החזקים והשריריים, הוא סתם שמן. נועץ בי מבט שומני, שמתחיל בנעלי הגוצ'י החדשות שלי, עובר לג'ינס הכי מדליק בעיר, כי הוא צמוד לתחת שלי ולא של אף אחת אחרת, ממשיך לקורקבן הקטן והמשולם ונעצר על החזה והמחשוף שמפאר אותו.

"אתה לא חושב שאתה קצת חוצפן?"

"מה את רוצה ממני?", ממשיך לנעוץ מבטו עמוק עמוק לתוך המחשוף.

"בוא נתחיל מזה שתסתכל לי בעיניים כשאני מדברת איתך?"

"אבל לא סיימתי עדיין להתבונן בשדיים שלך"

"כמה זמן אתה עוד צריך?"

"תני לי עוד שתיים-שלוש דקות ואני אעבור לפנים, אני ממש לא רוצה לשכוח את המחשוף הזה"

"אז אתה משנן אותו?"

"את מוכנה אולי לא לבלבל אותי רגע?"

המשכתי לעמוד שם עוד כמה דקות, בהן הוא הסתכל לי על החזה, לא בתאווה אלא במבט דומה לזה שזקנים מסתכלים על יונים בפארק. אחרי כן הוא עבר לפנים שלי, יכולתי להרגיש איך הוא סורק סנטימטר אחר סנטימטר ושערה אחר שערה משערי המסתלסל בקפיציות, כמו בפרסומות.

"תגידי, אפשר להסתכל עליך מתישהו באור יום?"

"על הבר יושב איזה טמבל אחד ושומר לי על התיק, אני אחכה לך בחוץ"

פיק אפ 1

"יש לך ריח של אלכוהול ועשן סיגריות".
"אני יודע, ככה אני אוהב".
"הכוונה היא שאתה מסריח מאלכוהול וסיגריות".
"הבנתי, אני יודע ואוהב את זה. זה ריח שמגרה אותי, טוב?".
"אכפת לך לנשוף עלי קצת מהעשן הזה המהול בהבל פה אלכוהולי?".
ידעתי שזה מה שיהיה, ראיתי על העיניים שלה שזה מה שהיא רוצה. רוצה לצאת מזה יפה וגם לקבל זין. לצאת מזה יפה, אני לא חושב שיש לה סיכוי. לעניין הזין, לעומת זאת, עוד משקה או שניים אני אוכל לדעת בוודאות. לוקח שאיפה עמוקה, מסתכל הכי עמוק שאפשר בעיניה הרדודות. נושף על פניה והיא עוצמת עיניים.
"מה עם האלכוהול? הרגשת אותו?"
היא פוקחת את עיניה ומסתכלת עלי, מהנהנת באיטיות. אני פונה אל הברמן ומזמין שני וויסקי סאוור, רד לייבל. אנחנו שותקים עד שהמשקאות מגיעים.
"תשתי, זה קצת חריף אבל עושה את העבודה".
היא שותה, אני מסתכל על פניה נחמצות. מדליק לה סיגריה ומסיים את המשקה שלי. היא נושפת לעברי את העשן. עיניה יוקדות תשוקה. האלכוהול מתחיל להרגיש לה את הירך הימנית, במעמקי החצאית הקצרה שלה. היא לוקחת עוד שאיפה מהסיגריה, מתמסרת לוויסקי, שמרטיב לה את התחתונים. כנראה שהיא תקבל את הזין.
"אז אתה בא?"
"לאן?"
"החוצה".
"מה יש שם בחוץ?"
"שקט".
"לא מעוניין"
שתיקה, שאיפות ונשיפות. היא לוגמת את תחתית הכוס, כבר לא מחמיצה שפתיים.
"את באה?"
"לאן?"
"אלי"
"מה יש שם?"
"אותי".
"אבל אתה כאן מולי. לא עבדו עלי ככה מאז גיל 3".
מה שנכון נכון, אני לא מתווכח. שואף ונושף. הירך החלקה שלה מתכסה אגלי זיעה דקיקים. היא מחייכת לרגע.
"מה הקטע של החיוך?"
"פתאום התחשק לי".
"ומה עם החשק שלי?"
"תחייך אם בא לך, אני לא מפריעה".
אני מחייך חיוך מאולץ, "זה לא עושה לי כלום".
"אולי אתה עצוב".
"יכול להיות".
"אז אתה בא לשירותים?".
"בשביל לבכות?"
"בשביל סקס".
"עם מי?"
"איתי".
"לא נראה לי".
"למה?"
"את מחייכת ואני עצוב, זה לא ילך".
היא קמה והולכת. לשירותים. בטח לבכות. אני מחייך, זה עושה לי טוב.

ונוס

וכל יום היא מתיישבת באותה נקודה על החוף. אין שם שום סימן שיעיד שזו אותה הנקודה. אין שם בור או סלע, אין איזה עץ קוקוס או עדר פרות שחונה שם קבוע. בכל זאת הוא יודע שזו אותה נקודה. אחרי כמעט שלושה שבועות שרבץ על החוף הזה ומדד אותו ברגליו סנטימטר אחר סנטימטר, היא התיישבה שם באמצע החוף, בנקודה שהיא הכי לא נקודתית. הוא היה מאומן כבר בעניינים האלו וידע שבחורות הן כמו צבות ים, תמיד חוזרות לאותה נקודה כדי להטיל ביציהן.

באותו היום, לפני שבוע, כשראה אותה לראשונה, חטף שוב את הסחרחורת המוכרת הזאת, שחש בכל פעם שלחץ הדם שלו עלה בפתאומיות עקב פעימת לב חזקה במיוחד שהגיעה מיד אחרי פעימה שהוחמצה, בגין התאהבות פתאומית ובלתי נשלטת במי שנראית בעיניו, באותו הרגע, כהתגלמות אלוהים עלי-אדמות. כעבור כמה דקות הסחרחורת שככה והצליח למקד מבטו באהובתו החדשה. בגד ים לבן, שלעיניו נעלם בקרני השמש וחשף את שלמות משעוליה. עורה השזוף, כמו בשיר שאהב, מתוח ורך. הוא מקווה שכמו באותו השיר גם היא אוהבת בנים ושונאת בנות. יפהפיות כמוה מתעבות את בנות מינה, הוא זוכר היטב איך אימו אמרה לו, כשעוד חשב להתחתן עם מאיה, שבחורות כמוה גרועות יותר מלביאות מיוחמות. בזמנו הוא חשב שאימו התכוונה רק למאיה, אבל אחרי שארוסתו דחקה את רגליה של אחותו היפה מכל התפקידים שהטיל עליה לצורך ארגון ערב האיחוד (הם לא רצו להתחתן עם רב. מאוחר יותר, ימים ספורים לפני הטקס, הוא הסביר את כל העניין לעצמו בכך שהיא כנראה פחדה מזעמו של אלוהים על בגידותיה החוזרות ונשנות וידוע שגרוע יותר לבגוד בבעל מאשר בבן זוג).

עכשיו במרחק אלפי קילומטרים מהדירה שלה במרכז העיר הכי רווקה בישראל הוא חשב עליה רק פעמים. פעם אחת ביום שנחת בניו-דלהי וחשב לעצמו שמאוד מתאים לו שם, כמו כל הטינופת והסירחון שמתנקזת לרחובות המזוהמים. באותו הרגע, כשעמד עם המזוודות מחוץ לגסט-האוס מתפורר בניו-דלהי וחש איך הוא מתמזג עם הזבל לרגליו, חשב על מאיה וכמה שקרים היא סיפרה לו במשך השנים, ולמה היא הייתה צריכה להזדיין עם הברמן בטקס, ולמה הוא לא היה מספיק בשבילה ואיך שכאלה דברים אדיוטיים יכולים לגרום לבנאדם לעזוב את הכל ולזרוק עצמם כמו אשפה לחירייה של העולם המערבי, הודו.

הפעם השניה שחשב על מאיה הייתה לפני שבוע, על חוף הים, מיד אחרי שמבטו התמקד על מי שנראתה כונוס עטורת צמות דקיקות של חופש. ונוס היטתה ראש לימין, בנסותה להסית שיערה הקלוע צמות-צמות מן הספר שקראה, משמאל לימין יש לציין, שכן אילו הייתה קוראת מימין לשמאל הייתה לא יכלה להיות ונוס. עוד המחשבה הזאת משוטטת בראשו, מחפשת דרך לרדת מהבמה כדי לפנות מקום למחשבה חדשה, הצטרפה אליה המחשבה על מאיה. זו הייתה מחשבה זדונית, על מאיה בחוף הים, לבדה, קוראת ספר מימין לשמאל וסביבה כל הידידים שלה. הוא יודע שהם זיינו אותה, כולם, אחד אחד, אולי אפילו שניים ביחד. כלום הוא לא ידע עליה במיום שבאו בברית הזוגיות. הוא חש בחילה במעמקי בטנו ולא בטוח אם זה החלב בצ'אי או הכלבה שזרק.

או אולי זו ונוס, ממקד עיניו ומחשבותיו בפיסת החושניות הטהורה השרועה על החוף מספר צעדים ממנו. הוא חושב לגשת אליה, למלמל מספר מילים, על איך שכבר שלושה שבועות הוא יושב על החוף הזה ואלפי בחורות הוא ראה ומבחינתו הוא יכול היה לשבת שם גם עוד עשר שנים ושמיליון בחורות היו עוברות, ובכל זאת רק בה הוא התאהב בעוצמה כזאת, שרק נסיכים באגדות מכירים. הבחילה חלפה, הוא לגם מהצ'אי, הדופק התחיל לעלות בשל הפעולה המתוכננת, וונוס כבר מנערת את המגבת מהחול, מקפלת אותה והולכת הלאה עם הספר וההדר.

הוא לא נבהל, במקומות כאלה הוא יודע שאנשים נתקעים זמן רב. והידע שלו לגבי בחורות וצבי ים הביא אותו להאמין שהיא תחזור לאותה נקודה. בזמן שנותר באותו היום הוא מדד את המרחק המדוייק מקצה החוף ועד לאותה נקודה, כך שמיום המחרת כל הימים שלו התחילו באותו אופן. הליכה של 269 צעדים מקצה החוף, עם כוס צ'אי ביד, עד לנקודה המסויימת בה התיישב וחיכה לאלת היופי והאהבה שאימץ לחיכו לפני ימים ספורים בלבד. בכל יום הוא היא הגיע, כמעט באותו הזמן, לאותה הנקודה וקראה בספר העבה שלה. בכל יום נדמה היה לו שהיא הולכת ומתעטפת בהילה הולכת ומתחזקת של יופי ואהבה. בעיניו רק הייתה מתיישבת וכבר היו חולף הזמן והיא הייתה מנערת את המגבת.

והנה חלף שבע מאז ראה לראשונה הוכחה חותכת לקיומה של שלמות מוחלטת ואהבת והוא ממתין לבואה אל החוף. צמוד לצ'אי הוא צופה בדריכות אל המקום ממנו היא מגיעה. שלושה הודים מבוגרים משתעשעים על קו המים במשחקי ים ילדותיים, מתיזים ומחייכים. כמה בחורות שעוברות לפני השמש נראות לו כמוה, בשל ההילה שיוצרות קרני האור סביבן. הכוכב הבוער יורד לאיטו אל מאחורי הים, עד הפרות מגיע למקום ממנו הים נסוג. הוא מתחיל לאבד סבלנות וחושב שוב על מאיה ואולי גם היא הייתה פעם ונוס. גם אם היא הייתה, הוא לא מצליח להזכר. מתחיל להיות לו קר והשמש כמעט נעלמה בים. אין לו כרטיס טיסה חזרה עדיין, הוא חושב וקם על רגליו. מרחוק דמות זוהרת מגיעה. ונוס.

בוגרשוב

בוגרשוב. שעת ערביים. העוברים ושבים הולכים וחוזרים. חלקם יושבים. מבתי הקפה נודפים מוסיקה ודיבורים. התנועה על הכביש איטית. גם אני מזדחל לאיטי לאורכו של הרחוב. הים לפנים. אוטובוס חולף בנתיב השני. אני סוגר את החלון. בתחנה של אייבי נתן מתחיל "זמן הדימדומים" הקסום. על המדרכה עוברת בחורה עם רצועה של כלב ביד, בקצה השני של הרצועה כלב פקינז מטופח מדלג לרגליה השחומות. השמש נוגעת במים והבחורה עם הכלב כבר לא נראית במראה האחורית. הפקינז עוד מקפץ לי בראש. אי שם בים התיכון הספינה של אייבי מנגנת לי את שנות החמישים. שנות החמישים שלי כבר מופיעות במראה האחורית, קצות שערות ראשי. אלביס לא ניסה להגיע לגיל הזה. הבחורה עם הכלב אולי ראתה אותי מסתכל מקודם. היא בטח לא האמינה שהסתכלתי על הכלב וריחמה על הזקן החרמן שמשנן את רגליה המבריקות כדי לאונן עליהן לפני השינה.
עוד מעט הים. בגדי ים קטנטנים לשינון. החרמנות משתלטת עלי, אני מכבה את הרדיו, לא נעים לי מהמלך. מסובב את הידית ופותח חלון אל הים. יודע שיש שם גברים ברחוב, הולכים עם הכרס גולשת מעל שולי מכנסיהם הקצרים במקרה הטוב ומעל תחתונים רפויים במקרה הפחות טוב. הם שם, מטיילים להם, אבל אני לא רואה אותם מזיעים בין הנשים הנקיות, הריחניות, המשתזפות, המתעקלות ומתפתלות על החול החם ובמים הצוננים. בגדי הים נצמדים לגופן, מבליטים את קו החוף הטבעי, את הקימורים והעמקים. הן מטפטפות לאורכן ביוצאן מהים, השמש משתקפת בטיפות שעל שדיהן הרכים, מעניקה לגופן מין זוהר מלאכי. ברכה שמימית נחה על גופן, מאירות את עייני ובתי הקפה נעלמים על כל הדיבורים, רק המוסיקה ברקע מתנגנת. הפקינז המדלג נעלם מזמן מהראש. רק מלאכיות זהובות לעת דימדומים, על רקע הים הכחול בראשי המאפיר.

החבר של השרמוטה

בכיתה ד' היא כבר התנשקה עם שלושה ילדים. בכיתה ה' זה כבר היה עם הלשון ונסופו עוד כמה ילדים.בכיתה ו' כבר נגעו לה בשדיים, כי היא הייתה היחידה בכיתה שממש היו לה שדיים ובכיתה ז' היא כבר עשתה לילדים בכיתה ח' ביד. הוא הכיר אותה כשהיא הייתה בכיתה י', אחרי שכבר חצי מהשכבה זיינו אותה. הם התחילו לצאת, והיא החליטה שאיתו זה יהיה אחרת, שהיא לא תתן לו עד שהוא יגיד את זה. בינתיים, עד שהוא יגיד לה, היא הזדיינה עם כל מי שעוד לא זיין אותה בשיכבה וכשהתלמידים נגמרו, השמועה אומרת שהיא הספיקה לעשות גם שני מורים, אחד מהם בן 40.

ואז יום אחד הוא אמר לה שהוא אוהב אותה. אדיוט. הוא אמר לה את זה, והם שכבו, עשו אהבה. בפעם הראשונה בחיים שלו הוא עשה את זה. גם היא, אגב, בפעם הראשונה בחיים שלה עשתה אהבה. שאר הפעמים היו סתם זיונים מבחינתה. עכשיו, שיהיה ברור, לסיפור הזה לא הולכת להיות פואנטה מפוצצת. הרי הכל ברור כבר מההתחלה. לא היה לו מושג למה כשהוא עובר במזדרון של בית ספר כולם מתלחששים ומצחקקים, או למה כשהוא עובר ליד הברזלים של הערסים תמיד צועקים לו "הומו" (כי החבר של השרמוטה בטוח הומו). באיזשהו שלב הוא החליט שלא אכפת לו, כי הוא מזיין לפחות פעם בשבוע שבועיים, והם לא. ברור לכולנו שזו סתם עצימת עיניים, הרי גם הם זיינו פעם בשבועיים או אפילו יותר, תלוי במי מדובר. את ציון מפרדס כץ למשל היא אהבה במיוחד, כי היה לו זין ענק. לפחות ככה הוא טוען. היא אהבה למצוץ לו ואהבה שהוא מזיין אותה מאחורה ובגלל זה ראו אותה יוצאת מהבית שלו לפחות פעמיים בשבוע. פעם בשבוע ראו אותה גם יוצאת מהבית של תמיר השמן. הוא אמר שהיא משוגעת על הזיונים איתו, כי ככל שהפטיש יותר כבד המסמר נכנס יותר עמוק וחזק. בכלל, השרמוטה הזאת, מהרבה בתים היא הייתה יוצאת, וכל הזמן היו השמועות על החוויות המיניות עם בחורה כזאת מנוסה. הדברים שהיא עושה ויותר מזה, הדברים שהיא גורמת לך לעשות. שמעתי פעם שברוך הקטן לא יכל לשבת שבוע כי היא דחפה לו ויברטור לתחת כשהוא מזיין אותה, הוא כל כך נהנה שכעבור שנתיים הוא יצא מהארון.

מכשפה. השרמוטה הזאת, פשוט מכשפה. החבר שלה מזיין פעם בשבועיים, והיא מזדיינת כל יום ועם כולם. האמת, לא עם כולם. איתי היא לא הזדיינה. לפחות לא עד כיתה י"ב, בטיול השנתי. ישנו בשקי שינה והוא נרדם מחוץ לשק שינה שלה. הזדחלתי אליה והיא לא התנגדה. נגעתי ניסיתי לנשק אותה והיא מתוך שינה נענתה לי וליקקה את שפתיי. הזין עמד לי כמו שמעולם לא עמד, אפילו לא מול סרטי הפורנו הכי חזקים שהורדתי מהאינטרנט. הורדתי לה את המכנסיים ונגעתי, היה רטוב וחם. נדלקתי לגמרי והיא בעיניים עצומות, אולי חושבת שזה הוא, אבל לא באמת אכפת לה לשרמוטה. כשרציתי לחדור היא לחשה "די, נו, אתה יודע שאני ממש רוצה, אבל הבטחת שנחכה עם זה עד גיל 18". היא תפסה לי את הזין ביד, שיפשפה וגמרתי. מהמחשבה שהזרע נזל לה על היד לא יכלתי להרגע ואוננתי על זה חודשים אחרי האירוע.

בסוף הוא זרק אותה, שבוע אחרי יומהולדת 18 שלה. היא נשארה שרמוטה, הוא נשאר החבר של השרמוטה ואני נשארתי עם הזין ביד. אין פואנטה לסיפור. אמרתי לכם. סתם עוד סיפור על שרמוטה, החבר שלה ואיזה מאונן אחד שחושב שלכולם יש חיי מין בתיכון ורק לו אין כלום.

יום הולדת

חמש דקות לפני שהיא מגיעה הכל כבר מוכן. הנרות על השולחן. הלחם שאפיתי. המפה האדומה. הקינוח. מאה נרות בחדר השינה. ופרחים, בלי סוף פרחים בכל הבית. בכל זאת לא כל יום יש לאישה שאני הכי אוהב יום הולדת. ביום ההולדת הקודם אני יודע שאכזבתי אותה, שום דבר מיוחד לא קרה באותו יום, בצהריים שלחתי לה פרחים לעבודה ובערב הלכנו למסעדה, אחר כך חזרנו הביתה והבאתי לה את המתנה, שגם, אם להודות באמת, לא הייתה כזו מתנה. היום אין סיכוי שאני הורס לה את זה. היום בבוקר היא קיבלה ארוחת בוקר מפנקת למיטה, הבאתי לה שף הביתה שיבשל לה. אחרי ארוחת הבוקר עשיתי לה אמבטיה וחפפתי לה את השיער. בצהריים הפתעתי אותה בעבודה והלכנו לטייל קצת בחוף הים. קניתי לה קרטיב אבטיח, שהיא אוהבת. ועכשיו היא עוד רגע חוזרת מהעבודה והכל כבר מוכן.

היא נכנסת וכל האורות כבויים, רק הנרות מרצדים על קירות הבית, עינייה נוצצות. "מזל טוב, יקרה שלי", אני לוחש ואנחנו מתנשקים. הארוחה עברה בדיאלוג קולח בינינו. דיברנו על דברים עמוקים של ביני לבינה ולאן כל זה הולך, והכל בחיובי, שם דבר שלילי.המון אהבה. ועכשיו אנחנו כבר במיטה, מתחילים לגעת, אני משכיב אותה לאחור, שתרגע, תנוח ותתמסר לי, שתתן לי לענג אותה, אחרי הכל זה יום ההולדת שלה. אני מנשק את כולה, נשיקות רטובות במיוחד, עם לשון. על אצבעות הרגליים, השוקיים, הירכיים, הבטן, הידיים, כל אצבע ואצבע לחוד, השקעה של ממש, המון יחס לאוזנים, היא מכורה לזה. ראיתי איך ככל שחולף הזמן היא מתרגשת יותר ויותר, לא יכולה שלא לגעת בעצמה. אני יורד והיא גונחת. כבר הרבה זמן שלא הייתה כל כך רטובה. אני ממשיך לרדת. ופתאום פיצוץ מבחוץ ושקט. "זה בטח בום על קולי", אני אומר וממשיך. היא גונחת. מתפתלת. ומדליקה את הטלוויזיה. אני מתעלם וממשיך. אחרי הכל זה יום ההולדת שלה. "ידעתי שזה היה פיגוע", היא אומרת, נאנחת. "איפה?", אני שואל, עדיין צמוד לערוותה. "ליד הנמל, כנראה שיש הרוגים", היא מתחילה להתנשף במהירות. אני מחליק לתוכה והיא פולטת צעקה קצרה. היא אוהבת שכואב לב. הנרות. ארוחת הערב. הפרחים. הפיגוע ברקע. זה יום הולדת שהיא לא תשכח. היא גומרת בקולניות, מותר לה זה היום שלה. היא מסתובבת עם הגב אלי, מגביהה את ישבנה המושלם לעברי. היא יודעת שככה אני הכי אוהב. "עשרים פצועים וארבעה הרוגים", היא לוחשת. אני גומר ומנשק את צווארה. "אני אוהב אותך, יום הולדת שמח".

החזיה האדומה והחוטיני השחור

חמש דקות אחרי שנשימתה הפכה סדירה היא מצאה עצמה מחובקת במיטה עם מישהו שהיא כבר לא אוהבת. הוא כבר התחיל לחלום, היא יודעת כי שוב עומד לו. אם יתעורר אולי יבקש סיבוב שני, היא נושמת בשקט, מפחדת להתיר את החיבוק. החדר חשוך והירח שמציץ מבין התריסים מאיר לו את העורף, שתקוע לה סנטימטרים ספורים מהעיניים. כשהם הכירו לא היו לו שם השערות האלה, היא חושבת, ממאנת לעצום עינייה ונועצת מבט ביער הסבוך שעל עורפו של מי שפעם היה החבר הכי טוב שלה. כשהוא עוד היה חלק ונקי הוא הסכים לישון עם התריסים סגורים, כמו שהיא אוהבת, כשחשוך לגמרי, גם בבוקר כשהשמש זורחת. עכשיו התריסים פתוחים למחצה, מעין פשרה, שאפילו השמש יודעת שהיא וויתור. השמש של הבוקר, שמציפה את החדר, עוזרת לו להתעורר לעבודה מוקדם יותר ממה שהוא באמת צריך. היא לא צריכה להתעורר לעבודה וזוכרת את הימים של התריסים הסגורים בהם היה מתעורר עם זיקפה, כמו זו שיש לו עכשיו, מושך אותה אליו בתשוקה ובעודה שרויה בין חלום לערות נכנס לתוכה, מרטיב אותה באהבה, שהייתה ממלאת אותה עוד זמן רב לאחר שעזב כבר לעבודה. ועכשיו העורף העבות הזה שמביט לה ישר בעיניים וכאילו רומז לה, שגם הוא לא ממש אוהב אותה כבר. הוא בוודאי מתגעגע לימים בהם היתה ידה מטיילת על גופו דקות ארוכות בבקרים של התריסים המוגפים. הלא זה קורבן קטן להקריב למען טיולים אירוטיים מלטפים. מעניין אותה אם אפשר לראות את חלומותיו מבעד לעורף הזה. הוא בטח חולם עכשיו על מישהי אחרת, מישהי שהוא אוהב באמת, מישהי שסקס איתה זה לא רק צורך. בחלומות שלה הוא עוד מבקר לפעמים, בלי העורף, רק עם עיניים זוהרות, של מישהו אחר. בתקווה ששקע כבר בשינה עמוקה דיו הסירה את ידה המחבקת מגופו המיוזע. הוא מזיע יותר עם החלום שלו מאשר איתה, היא חושבת, מפנה את גבה אליו באיטיות ועוצמת את עיניה. בעוד כמה שעות השמש שוב תחדור מבעד לתריסים הארורים האלה, תעיר אותה ואותו. הוא יתארגן לעבודה והיא תעשה עצמה ישנה עד שיעלם מחייה לכמה שעות. אחרי שיצא מהדירה ויניע את הרכב היא תצא מהמיטה. תתקלח ותלבש את החזיה האדומה ואת החוטיני השחור, בדיוק בזמן לזה עם העיניים הזוהרות, שכבר מזמן הפסיק לשאול אותה מתי היא כבר תעזוב.

שיר סיום

בשעות הקטנות של הלילה
כשהשמש נצבעת כחול
ואלוהים לא מסתכל מלמעלה
אנחנו מצטערים על הכל.

בשעות הקטנות של הלילה
כשהשמיים יורדים לאט
והאנשים חושבים על הלאה
נשארים רק אני ואת.

היום הזה חייך אלי
ואליך הוא בכה,
היום הזה גדול עלי
ובשבילך זו הצלחה.

בשעות הקטנות של הלילה
כשהים הולך לישון
ואני מסתכל עמוק בעיניך,
איך את חושבת המון.

בשעות הקטנות של הלילה,
כשהעיר צבועה ירוק
והים הזה קורא בשמך,
איך את לא מרגישה רחוק.

והיום הזה חייך אלי,
ואליך הוא בכה.
היום הזה גדול עלי
ובשבילך זו הצלחה.

פגישה עם אלוהים

כמו שבודהה קיבל את ההארה הזאת שלו ומאז ועד היום הוא מושא הערצה, כך גם אני קיבלתי איזו הארה כשעמדתי בפקק של ז'בוטינסקי לכיוון פתח-תקווה.

אין לי מושג איך הגעתי לשם. הכל היה בסדר, הייתי ברחוב שהיא אמרה לי להיות בו ולקחתי את הפנייה השנייה אחרי הפיצוצייה של אורן, בדיוק כמו שהיא אמרה לי. אחרי כמה מטרים כבר הבנתי שעשיתי טעות. פתאום הרחובות שהצטלבו עם הכביש שנסעתי עליו לא היו הרחובות שאמורים להיות, והכביש התעקל במקומות שהוא לא אמור היה להתעקל. היא אמרה תמשיך ישר עד לצומת T, ואני ניסיתי להמשיך ישר, אבל ראיתי שאין T ואין סיכוי ל-T. אם אני אשתה איתה קפה זה כבר לא יהיה בעשר דקות הקרובות. התחלתי להלחץ והחלטתי לפנות שמאלה במקום שנראה לי סביר לפנות בו שמאלה. מטרים ספורים אחרי הפנייה מצאתי את עצמי תקוע בפקק של ז'בוטינסקי לכיוון פתח-תקווה. האנטנה המחורבנת על הגג של האוטו שלי לא הצליחה לקלוט שם שום תחנה חוץ מאיזה משהו פיראטי של חרדים. הפלאפון המיושן התחיל להראות סימנים של גסיסה וסירב להוציא שיחה אחת בודדה. התחלתי לכתוב SMS ושמעתי דפיקות על החלון. השוטר סימן לי לפתוח ורצה לרשום לי דו"ח על שדיברתי בפלאפון. למזלי בדיוק אז הבטרייה שבקה והמכשיר מת. אז השוטר התפשר ונתן לי קנס של 100 שקל על שלא הייתי עם שתי ידיים על ההגה. בפקק תנועה שאין לו התחלה ואין לו סוף קיבלתי דו"ח משום שלא הייתי עם שתי ידיים על ההגה. מבינים? אם לא הייתי רואה את אלוהים מיד כשהשוטר עזב אותי עם הדו"ח ביד, ללא ספק הייתי משתגע מעצבים. אבל דווקא כן ראיתי את אלוהים מיד כשהשוטר עזב אותי.

המכונית שלפני התקדמה בשלושה מטרים ואני העברתי לראשון כדי להתקדם טיפה גם כן, כנהוג בפקקי תנועה. התקדמתי מעט עם הרכב וכמעט פגעתי בו, באלוהים, שבדיוק החליט לקפוץ מולי לכביש כדי לחצות לצד השני, כנראה לשאוורמות מעבר לכביש.

"בואנה, השתגעת או משהו?! אתה רוצה להרוג אותי?!", היה המשפט הראשונה שהוא צעק לעברי, תוך שהוא מנופף בידיו בעצבנות.

"מצטער, בחיי, לא שמתי לב, בדיוק קיבלתי דו"ח ו... נו... אתה יודע איך זה", התנצלתי דרך החלון שהיה כבר פתוח בגלל השוטר.

אלוהים התקרב אלי וממש הכניס את ראשו מבעד לחלון המכונית כדי ללחוש לאזני, "זה בסדר, לא קרה כלום. אני יודע איך זה ששום דבר לא הולך כמו שתכננת". הוא שם לי יד על הכתף והמשיך בחיוך אבהי כזה, "איך שלא יהיה, אני קופץ לקנות מנה פה ממול, אם בא לך אני יכול לקנות לך אחת, בטח עוד תהיה כאן עד שאחזור".

"עזוב, אני לא ממש רעב וגם ככה אין לי יותר מדי כסף עלי... ובכלל אני מאחר לדייט ולא רוצה גם להגיע באיחור וגם להגיע עם בטן נפוחה משאוורמה ונשימה מסריחה מעמבה...".

"איך שאתה רוצה", הוא אמר בהבנה, "שיהיו לך אחלה חיים, ושים לב יותר טוב, שלא תהרוג מישהו בטעות", הוא צחק והושיט לי יד דרך החלון. לחצתי את ידו הגדולה והחמה ותוך כדי הלחיצה הוא אמר לי "דרך אגב, אני אלוהים". אני הייתי די בהלם מזה והוא כבר היה ליד דוכן השאוורמה לפני שהספקתי להגיד לו שלי קוראים איתי. אחר כך כשחשבתי על זה הבנתי שזה לא משנה, כי הוא בטח כבר יודע איך קוראים לי ובגלל זה הוא לא חיכה שאני אגיד לו.

אחרי שעה נוספת של הסתבכויות בפקקים ובדרכים הגעתי אליה. היא הייתה כבר עצבנית נורא אבל אחרי שהסברתי לה כל מה שקרה היא צחקה עלי וסלחה. בסוף שתיתי תה ולא קפה ואחרי התה שכבנו והיה מעולה. אחרי כמה שבועות היא זרקה אותי בטענה שאני אידיוט, אבל לי לא היה איכפת, כי בזכותה פגשתי את אלוהים וזה כנראה היה חלקה בחיים שלי, לא פחות, לא יותר.

15 במאי 2008

סיפור מהתחת

בסופו של דבר כל הסיפור האנושי הוא סיפור מהתחת. עשרות אלפי שנות אבולוציה לא הצליחו לשנות את זה, למה שנצליח אנחנו? בני האדם, פאר היצירה האלוהית או האבולוציונית, תלוי במה אתם מאמינים, סובבים כמו כל בעלי החיים סביב המעגל הנצחי של חרא ומזון או מזון וחרא, זה לא משנה. זה לא משנה גם במה אתם מאמינים, אם באלוהים או במדע, התוצאה היא אותה תוצאה, האדם חי מהפה לתחת ומהתחת לפה. וזה מתסכל אותו, את האדם. בטח שזה מתסכל אותו, כי מה שווה כל האינטלקט הזה וכל ההמצאות והגילויים ומשמעות הקיום, אם בסופו של דבר כל הסיפור האנושי הוא לאכול ולחרבן?

לא פלא שפילוסופים ומאמינים רבים ניסו לצום תקופות ארוכות ולנתק עצמם מהעולם הפיזי, מהגוף המטונף, מהביולוגיה הגשמית והמפגרת הזו, במטרה להגיע לתשובות המטאפיזיות החשובות כל כך עבורם. הרי אם יש משהו מעבר, אם יש רוח באדם, מה כל החרא הזה עושה ברחובות ובביובים?

מה אני אגיד לכם, גם לי נמאס. גם לי נמאס להתעורר בבוקר, לשתות קפה ולרוץ לשירותים. גם לי נמאס לנגב את התחת ולהסתכל על הנייר בתקווה שזה הניגוב האחרון, שאין עוד שאריות של חרא דבוקות לאחורי. נמאס לשפשף את האסלה מהחתיכות שנמרחו עליה ולא נשטפו עם המים. נמאס להיות עבד לגופי, לחרא. אז אספתי כמה חברים, אנשים מבריקים בתחומם, מחרבנים אחד-אחד, אבל מבריקים, אין ספק. דוקטור לביולוגיה אחד וכימאי אחד ופיזיקאי אחד ורופא וביוטכנולוג ומהנדס תוכנה ואפילו תיאולוג אחד, כדי לא לפספס אף היבט של הסוגיה. אספתי גם כמה שקלים שנשארו לי מהירושה של סבא והתחלנו לעבוד על פתרון הבעיה האמיתית של האנושות, בהנחה שכשנפתור את בעיית החרא האנושית, ייפתרו כבר כל הבעיות האנושיות האחרות.

עבדנו קשה מאוד במשך חודשים ארוכים כדי לפתור את הבעיה. הפתרון הראשון שעלה היה ניתוח להשתלת מכשיר זעיר שיקלוט את החרא ויאדה אותו, האדים יצאו בדרך הרגילה שבה יוצאים גזים מהאדם. התיאולוג אמר שזה לא אתי לשנות את גוף האדם בצורה כזו ואני אמרתי שזה מגעיל לא פחות מלחרבן. כי ככל שמדובר בחרא לפחות עושים את זה בחדר קטן לבד, וגזים זה משהו שפולטים בכל מקום ולא חסר פלצנים בעולם. המתכנת אמר שזה יפגע באוזון, כמו הנאדים של הכבשים בניו-זילנד, אבל עניתי שזה לא מענייננו לדאוג לחור באוזון, אנחנו דואגים רק לאדם, לפתור אותו מהחרא. כל בעייה אחרת, תיפתר כבר מאליה אחר כך.

אחרי כמה חודשים עלה הפתרון השני – כדור בהתאמה אישית, שמספק את כל צרכיו הגופניים של האדם. כך כל החומרים שבכדור מנוצלים על-ידי הגוף ולא נשארת פסולת בתוך גופו של האדם שצריכה להתפנות בסוף התהליך. התיאולוג אמר שזה נהדר וכולם חגגו. רק אני אמרתי שזה לא מספיק טוב, כי אנשים אוהבים לאכול לא רק בגלל שהם צריכים לאכול, הם אוהבים את זה כי זה טעים וזו אחת ההנאות הגדולות שלהם בחיים ולכן לא יוותרו על האוכל וימשיכו להתבוסס בחרא של עצמם גם אחרי שהכדור יצא לשוק. הכדור נגנז.

הפתרון השלישי היה קשור להנדסת מזון ונכשל נחרצות ובפתרון הרביעי פשטנו את הרגל. הירושה של סבא נגמרה והחרא המשיך לזרום מגופנו. המסקנה הברורה והעצובה שלי היתה שאין פתרון לבעיה הזו וככל הנראה בני האדם הם לא יותר מהחרא שהם פולטים. לא עניינו אותי עוד האבולוציה או המדע או האלוהים, הכל שווה תחת גם ככה, חשבתי. למה לא יכול האדם להיות כמו צמח, להתפתח ולגדול בלי לחרבן, רק לפלוט חמצן לאוויר, זה היה נפלא. אולי בעצם הצמחים הם פאר היצירה האבולוציונית, פאר היצירה האלוהית. האקליפטוס הגדול מול החלון בדירתי חייך אלי במלוא הדר עלוותו. הוא צוחק עלינו, בני האדם, אני יודע את זה עכשיו. הוא צוחק ואנחנו מחרבנים. הוא צוחק ואנחנו מתים. הסיפור האנושי הוא סיפור מהתחת, כבר משחר ההיסטוריה, ואילו הסיפור של הצמחים הוא סיפורו של האינסוף, של המטאפיזי.

עברו שבועות או אולי חודשים, ואני בדירתי סגור, מתיימר לחשוב מחשבות נשגבות ומעשן חשיש בתקווה להארה, שמבוששת להגיע. האקליפטוס צוחק ואני ממרר בבכי. הדלת נפתחת והיא נכנסת יפה כמו השמש אבל מחרבנת כמו כל בני האדם, אני יודע, שמעתי אותה פעם מבעד הדלת של השירותים, כשעוד גרנו כאן ביחד. רצה אלי ומחבקת אותי, "חשבתי שמשהו קרה לך כבר, נורא דאגתי", אומרת ומחבקת. "תגיד משהו טמבל! תגיד משהו! אני מתקשרת כבר כמה ימים ואתה לא עונה, לפחות תענה לי עכשיו!". אני מחבק אותה חזרה, היא מלטפת את ראשי, "אני אוהב אותך", לוחש לה לאוזן, "אוהב אותך וחייב לשירותים, תחכי לי כאן כמה דקות?".

בדיעבד

חשבתי על זה הרבה, על האפשרות הזו של חזרה בזמן. חשבתי לחזור בזמן ולעשות משהו הירואי כמו לחסל את היטלר. חשבתי לחזור בזמן ולעשות משהו רומנטי, לחגוג לה יום-הולדת כמו שצריך, כדי שלא תזרוק אותי כמו שזרקה. בקיצור, חשבתי על זה הרבה זמן, כי הבנתי שזה לא משנה כמה זמן אחשוב על זה, בכל מקרה אני אחזור בזמן והזמן שחשבתי כאילו לא בוזבז בכלל.

בסוף חזרתי בזמן שבוע אחורה ונסעתי לפתח-תקווה כדי למלא טופס פשוט, עשרה טורים, בשביל ששום דבר לא יראה חשוד, הרי יכולתי למלא גם טופס עם טור אחד, אבל לא רציתי להסתבך, שהמשטרה תגיע לחקור אותי אם קניתי משחקים. גם פתח-תקווה וגם טופס סטנדרטי, הכי לא מעורר חשד שאפשר. אחרי שמילאתי את הטופס התחלתי לחשב מה אני אעשה עם הכסף. אחרי מיסים זה יצא בערך 39 מיליון שקל. ידעתי כבר שאני זוכה בכסף לבד, כי לפני שחזרתי בזמן אף אחד לא זכה בפרס הגדול. החלטתי להשקיע 30 מיליון באיזה משהו סולידי, פק"מ כזה של שניים או שלושה אחוזים בשנה. מצידי גם אחוז אחד זה טוב, שלוש-מאות אלף בשנה זה מספיק בשביל לחיות כמו שאני מתכנן. כבר שמחתי נורא שהיא זרקה אותי ביום-ההולדת שלה ואני עכשיו יכול לחגוג כמו בנאדם. מזל שחשבתי עוד על החזרה בזמן ולא מיהרתי לחזור ולתקן את עניין היום-הולדת. עם התשע מיליון שישארו אני אקנה בית פרטי עם חתיכה של חוף ים על איזה אי בתאילנד. כל בוקר אני אתעורר ואלך להשתין, כמו כל בוקר, אבל מה, אחרי ההשתנה תבוא המשרתת ותנגב לי את הזין, שלא יהיו טיפות. אם יתחשק לי, אז היא גם תמצוץ. אחרי זה המשרת יכין לי שייק פירות, למשל שייק אבטיח ויגיש לי ארוחת בוקר מפוארת למרפסת. שם המשרתת תאכיל אותי ומשרתת אחרת תביא לי אותה במסאז'. המשרת יפנה את הכלים ויביא את מגש הסמים ואני אבחר מה בא לי לעשן היום כדי שהוא יגלגל לי כמה ג'וינטים. אחר כך זה רק חגיגות, סרטים, זיונים וכיף על החוף. וואלה, מסודר. לא צריך יותר מזה.

סוף השבוע עבר בנעימים ובתוכניות שונות ומשונות איך אני אקפוץ מדי פעם לאירופה ולארה"ב, סתם בשביל לפוצץ כסף כמו מניאק על אלכוהול, בחורות ובתי מלון מפוארים. כמובן שלא הייתי במתח בגלל הכדורגל, כי כבר ידעתי את התוצאות, אבל במשחק של הפועל התרגשתי באמת, כמו שתמיד אני מתרגש לראות משחקים שלהם אפילו בשידור חוזר שלישי או רביעי. יום ראשון הגיע ואיתו גם ההודעה על זוכה אחד מפתח-תקווה. בטח פתח-תקווה, למה מילאתי בפתח-תקווה בכוונה, אבל אני בכלל מרחובות, זה העניין, שלא ידעו, שלא יזהו אותי. כבר שמעתי סיפורים על כאלה שזכו ואחר כך הלכו לשאול את המוכר בקיוסק של הטוטו מי זה שמילא את הטופס הזוכה ואחרי שריעננו לו את הזיכרון עם כמה כאפות לפנים הצליחו להגיע לזוכה ולהוציא ממנו כמה מיליונים. לי זה לא יקרה, אני יש לי את הניסיון של אחרים והחוכמה של הבדיעבד, שהם הניסיון והחוכמה הכי מוצלחים שיש.

הלכתי לטוטו לקחת את הפרס. נתתי להם את הטופס וההם שם מה זה קינאו בי, לא תאמינו כמה קינאו. נתתי להם חשבון בנק שלי ותעודת זהות, אמרו שתוך עשרה ימים יעבירו את הכסף לבנק ובינתיים שאני ארגיש חופשי לבזבז. והתחלתי לבזבז בענק כבר באותו יום הלכתי לארוחת ערב בחמש-מאות שקל והוצאתי ארבע-מאות שקל על אלכוהול במסיבה ועוד ארבע-מאות על אלכוהול בשביל איזו כוסית שמצאתי שם. ביום השני אותו דבר, חגיגה לא נורמלית. ביום השלישי הכרטיס של הויזה כבר לא עבר ואז נזכרתי שאני ממש טמבל, כי לא התקשרתי לבנק להגיד להם שמגיע כסף מהטוטו, שלא ידאגו, למה לפני הכסף מהטוטו היה לי רק איזה אלפיים שקל בעו"ש וזהו, בלי חסכונות בלי כלום. אפילו אוטו לא היה לי.

הפקידה של הבנק ענתה לי ולא הסכימה להקשיב להסבר. התחלתי לצעוק עליה שהיא מטומטמת, כי אני מה אכפת לי, אני מיליונר עוד כמה ימים, והיא צעקה עלי חזרה שאני נוכל ושבעל החשבון האמיתי התקשר לבטל את הכרטיס כי מישהו גנב לו אותו ומשתמש בו בלי חשבון. וואלה הייתי בתסבוכת עכשיו. אני מהעבר שם לי מקלות בגלגלים של החזרה בזמן ותוקע לי את החגיגות של הטוטו. הייתי חייב לחסל את עצמי, כי לא ייתכן שעד שהצלחתי לחזור בזמן ולזכות בטוטו אני אצטרך להתחלק עם עצמי בכסף ולדפוק את כל החלומות והתכנונים שהיו לי. הלכתי וחיכיתי לי מתחת לבית ברחובות בדיוק בחמש וחצי בערב, השעה שאני חזרתי באותו יום הביתה אחרי העבודה. מזל שהיה לי היתרון של הבדיעבד, למה בדיוק קלטתי שאני מהעבר כמעט קלט אותי, כשחשבתי על זה שאם הייתי מחסל אותי אז זה כבר היה קורה לי לפני שבוע, לפני שחזרתי בזמן, ובכלל אם הייתי מצליח בזה, לא הייתי יכול לחזור בזמן. הקיצר, הסתבכתי עם פרדוקס. לפני ששמתי לב מה קורה כבר איבדתי את ההכרה והתעוררתי באיזה מקלט מסריח. בטח האני מהעבר עשה את זה. בטח ילך עם כל הכסף הזה וינסה להשיג אותה בחזרה, או יותר גרוע, יחזור בזמן בשביל לתקן לה את היום-הולדת. הוא יזכה בבחורה ואני אזכה להירקב במקלט, גם כן חוכמה בדיעבד.

טעם החיים

קדימה בנאדם חיים רק פעם אחת וחלק ניכר מהם כבר אחרינו, אין מה להפסיד.
אתה מטורף, אני אוהב אותך אבל אתה מטורף.
זה מה שאתה אוהב אצלי, יאללה קדימה לשתות הכל כמו ילד טוב.
שתיתי דברים טעימים יותר.
לא נכון.
ברור שכן. אפילו קולה נכנסת לקטגוריה של המשקאות הטעימים יותר.
חכה חכה, דבר איתי עוד חצי שעה.
טיק-טק, טיק-טק, טיק-טק, טיק...
נו איך?
לא יודע, מרגיש אותו דבר.
בטוח? התחיל לך חיוך או עווית של חיוך.
אתה יודע איך זה שלכל אחד בעולם הזה יש שיר?
מה?
ולא סתם שיר, אלא יצירת מופת. אני מדבר איתך על שיר ברמה של קיפלינג, של ווייט, של וולף. שיר שהוא ברמה עולמית, לכל אחד יש שיר כזה פשוט לא תמיד יוצא לו החוצה השיר. לא בדרך שיר לפחות. לאחד השיר שלו זה לרשום דוחות תועה ולאחר השיר שלו זה למכור בולים בבנק הדואר.
וואלה. שיר לכל ילד. כמו מחשב לכל ילד.
מה פתאום מחשב, למחשב אין נשמה, לשירים יש נשמה גם לילדים ואפילו לשוטרים יש נשמה. לכל אחד יש שיר, זה מה שאני מסביר לך.
ומאיפה בא לך פתאום הרעיון הזה.
שום רעיון, הארה. תובנה שנחתה עלי בפתאומיות ברגע אחד וניתנה לי על ידי היקום כולו. אתה מבין?
בטח מבין, אחר כך עוד תגיד לי ששתית דברים טעימים יותר.
חופשי טעימים יותר. אפילו קולה נכנס לקטגוריה הזו של משקאות טעימים יותר. טעימים יותר אבל עם פחות תובנות.
למה הקולה היא לא טעם החיים? מה זה לא תובנה?
בטח מלמדת, לא אמרתי שלא. יש תובנות, אבל פחות. קולה זה טעים, זה נכון אבל מה, הגזים נשארים לך בבטן ומוצאים את דרכם החוצה מהגוף. ומה אנחנו למדים? שהגזים יש להם אפשרות בחירה, למה יש יותר מדרך אחת לצאת מהגוף של הבנאדם אם אתה גז, וכל אחד מהם, מהאטומים האלה של הגז בוחר ללכת בכיוון אחר. אבל מה, ברגע שהוא מגיע למקום הוא רואה שימבה אטומים אחרים כבר הגיעו לשם, מצטרף אליהם וביחד הם הופכים לפלוץ מסריח או גרעפס מבחיל. אתה מבין?
אני מבין שאתה חושב הרבה על מה שאתה שותה.
מה צריך להסביר לך כל דבר? הגזים, זאת אומרת האטומים זה כמונו בדיוק. מחפשים איך לצאת מהעולם והשיגרה והדכאון שנפל עלינו בחיים האלה וכאילו יש לנו מלא דרכים לעשות את זה ואנחנו בוחרים בדרך מסויימים, כל אחד בדרך שלו, אבל ברגע שהוא מגיע לשם, נגיד לחופה או למשרה בכירה או לאיזה חוף ים בגואה, הוא רואה שעוד ימבה אנשים בחרו בדרך הזו וכבר הגיעו לשם. ומה הוא עושה בנאדם? מצטרף לכל האלה שהגיעו לשם ויוצא כמו פלוץ או גרעפס.
יעני מסריח?
חופשי מסריח.
אחלה משקה סידרתי לך. תבלבל ת'מוח כמה שבא לך, אבל אחלה משקה.
ונגיד ספרייט, גם משקה טוב. כשאתה ילד אתה מזלזל בו, כי הוא שקוף ושקוף זה מים או אם יש בו גזים זה סודה. ואם אתה ילד סודה זה סתם מים שעשו להם תסססס במכשיר המוזר הזה שאבא מצא בבוידעם. הקיצר, אתה מתבגר ומתישהו מגיע לצבא או סתם למקום שאתה ממש צמא ואז אתה נזכר בפרסומת הזאת שאומרת שכשאתה באמת צמא תשתה ספרייט וזה נראה לך רעיון טוב ואתה קונה את השקוף התוסס הזה ושותה אותו ומגלה שהוא באמת טעים. מאז אתה מתחיל לשתות את זה גם סתם ככה, כשאתה לא באמת צמא.
וואלה. כמו קפה.
לא, לא, קפה זה שונה לגמרי. קפה זה משהו לעשות, זה לא לשתות. בגלל זה אומרים תמיד תעשה לי קפה שניים סוכר עם קצת חלב או תעשה לי נס, אחד סוכר וחלב חם. כאילו קפה זה לא משקה סתם, זה משהו שעושים, זה דורש הכנה, הכרה של החומר ושל המזמין. מי שלא עושה קפה בדרך כלל גם לא ישתה קפה. רק כשאתה יודע לעשות אותו אתה יודע לשתות אותו.
וזו תובנה?
חופשי תובנה. שיש דברים בחיים שהם לא סתם שם בשביל למלא צורך כמו רעב, צמא או תאווה, אלא הם שם בהסוואה. הם שם רק בשביל שלכאורה אתה צריך אותם אבל בעצם הם עושים משהו אחר. כמו הקפה, שהוא שם בשביל שתשתה ולא תהיה צמא יותר, אבל בעצם הוא שם בשביל שתדבר, תספר משהו על עצמך, איך אתה אוהב את הקפה שלך, זה עניין של אישיות. אם בנאדם אומר לך קפה שחור, שלוש סוכר וקצת חלב. אומר עליו משהו או לא?
אומר.
ואם אמר נס קפה עלית, שניים סוכר וחלב?
אומר שהוא בחורה.
בדיוק. אז הקפה הוא שם בשביל צורך חברתי בכלל. בשביל הגדרה עצמית והגדרה עצמית זה משהו שקורה לך אחרי שאתה ילד, כשאתה מתבגר קצת, ובגלל זה כשאתה ילד אתה רק לומד על הקפה. לוקח שלוק מהקפה החלש של אמא או טובל פתי-בר בקפה החזק של אבא, שומע מה אומרים על הקפה מסביבך, לומד את כללי הטקס, הכללים החברתיים של הקפה. לומר שהקפה יכול להיות רק מונח על השולחן בלי ששותים ממנו כמעט ורק מהווה גורם מניע לשיחה. בגלל זה אנשים יושבים בבתי קפה ומשוחחים ונפגשים, אם בפעם הראשונה ואם בפעם המיליון. בגלל זה בית קפה ולא בית קולה, כי קולה זה משהו אחר לגמרי מקפה, גם ספרייט, זה לא אותו דבר, אלה לא בהסוואה.
ואתה, מה איתך, אתה לא בהסוואה? נמצא פה כאילו בגלל שאתה צריך לחיות אבל בעצם נמצא פה בשביל משהו אחר לגמרי שעוד לא גילית?
אז זה מה שאני מסביר לך כל הזמן הזה, שגיליתי כבר. נחתה עלי התובנה הזו פתאום.
מה? עם השיר?
בדיוק, לכל אחד יש שיר. גם לי, גם לך. אבל מה, זה שיר מופת ולא כל אחד יכול להוציא שיר מופת במילים אז אנחנו מוציאים את זה בצורה אחרת, אחד השיר שלו זה לחלק עיתון הארץ בבוקר, אחר השיר שלו זה לשבת בסוכה של המציל בחוף הים ולקפוץ למים אם מישהו טובע. זה הכל.
ואתה, מה השיר שלך? איך את מוציא אותו החוצה? גזים?
וואלה. שאלה מתבקשת איך השיר שלי יוצא.
נו, ויש לך תשובה?
לא הגיעה התובנה עדיין, אבל היא תבוא, זה בדרך, אני מרגיש את זה בבטן.
יש לי זמן, מחכה.
סליחה, סליחה, אזעקת שווא, זה באמת גזים.