26 בנוב׳ 2008

הולך עד הסוף בשיפון התכלכל

המכנסיים שמכסים את מבושיו רחבים מעט, עשויים בד שיפון תכלכל, ומתנפנפים בקלילות ברוח הנושבת מכיוון הים. הוא לא נותן לבד המתנפנף ונצמד לרגליו לבלבל אותו או לרוח החזקה להאט אותו. הוא מה שנקרא 'הולך עד הסוף'. ולא סתם אני אומר את זה, אני אומר את בוודאות ולאחר שבדקתי זאת איתו והוא אישר באוזניי באופן שאינו משתמע לשני פנים ש"הפעם אני הולך עד הסוף, אפילו אלוהים לא יוריד אותי מזה הפעם!".

שפם עבות נח מתחת לנחיריו. לעתים נדמה כאילו שיערות מהשפם מנסות לזחול אל הנחיריים, אולי כדי לנוח היכן שלח וחמים. לא פעם נדמה ששיערות מהשפם אולי באמת הצליחו לחדור לנחיריים, אך אז עולה התהייה האם אלו הן שיערות שפם שחדרו לנחיריים או שיערות נחיריים שיצאו להשתזף על השפם. כששאלתי אותו על העניין הוא דאג להבהיר לי שאצלו זה עניין של אידיאולוגיה – "שיערות הגוף, באשר יהיו, רשאיות לנהוג באופן חופשי לגמרי, רוצות שיערות מבית השחי לצאת לטייל לאורך שיערות הגב ולבלות יום או יומיים עם אחיותיהן שעל פי הטבעת, ברוכה תהיה היוזמה! מי אני שאמנע מהן להגשים את עצמן, לממש את יעודן". "אבל הן שיערות בית שחי, יעודן להיות שיערות בית שחי!", הקשיתי. הוא התייחס אלי בזלזול ונופף ידו בביטול (אני יודע זאת בוודאות משום שמדובר בתנועה שמטרתה להביע זלזול ולבטל אמירה של אחר או שמכוונים אותה כלפי זבוב או מעופף קטן אחר בכוונה לגרשם, והוא אחד שאפילו ברגשותיו של זבוב יסרב לפגוע ולכן, כדבריו, לעולם לא יגרש זבוב – "איך כיהודי אני יכול לגרש מישהו בגלל הגזע אליו הוא משתייך?", שאל אותי בהקשר זה).

זקן לא צמח על פניו כלל. זה הפתיע אותי מאוד מכיוון שבכל מקום אחר השיער צמח פרא וכנראה, בהתאם לאידיאולוגיה הנוקשה לפיה חי את חייו לא רק שהשיער צמח בכל מקום אלא הוא גם טייל ממקום אחד למשנהו וכך סביב הקורקבן ניתן היה למצוא גם שיער שהגיע מהחזה ועל אצבעות כף הרגל הימנית ניתן היה להיתקל מפעם לפעם בשיער גס שצנח מהגבות הכהות שלו. אבל כאמור, זקן לא צמח על פניו כלל. "אני לא מאמין שאתה מגלח את הזקן!", אמרתי לו כשסוף סוף הגיעה אלי ההכרה שזה בוודאות הפתרון היחיד האפשרי לתעלומת הלחיים החלקות שלו. חלקות אם לא מביאים בחשבות חצ'קון נודד אחד שנוהג להגיח אחת לשבוע-שבועיים בנקודה בולטת אקראית כלשהי על פניו, שכן חצ'קונים לא טורחים להופיע במקומות שאין עין שתבחין בהם, לבלות שם שלושה ימים ואז לדעוך ולהיעלם עד לפעם הבאה. "אמא שלך מגלחת יא בנזונה!", הוא ענה בלי להתבלבל או להתמהמה ואני ירדתי מהעניין, כי כשמישהו מתחיל לדבר על אמא שלך עדיף לך לשנות נושא ומהר. "אז מה אתה אומר על הפועל האלה?", שאלתי ואני די בטוח שקולי כמעט לא היה מפוחד. "כדורגל זה כמו צלחת קורנפלקס, השופט והקוונים – כפית, האוהדים – חלב, וכל השאר סתם אידיוטים, גם הפועל", פסק בהחלטיות. לא התווכחתי.

אז אני רואה אותו הולך ככה, הולך עד הסוף, בנחישות. השפם מתבדר ברוח, שיער הנחיריים יוצא להתבדר גם הוא, כי אין כמו בידור טוב, בייחוד בחינם. השיפון שלרגליו נצמד ומתנפנף, אבל הוא הולך, הולך עד הסוף וזאת, כאמור, כפי שהוא העיד בעצמו. נשארתי לעמוד במקומי כדי לצפות בו עושה את זה, הוא התרחק עוד כמה מטרים והגיע לנקודה שלו. כלומר הנקודה שלה. של הבחורה שהתאהב בה ואמרה לו שאין מצב. הבניין שבו גרה נראה כמו עשרות בניינים אחרים בעיר. ישן ומוזנח. "החצר מריחה כמו שתן", אמרתי. "ששש!", הוא עשה חצי סיבוב לכיווני ואיים עלי עם האצבע שלו שאשתוק. שתקתי. הוא נע בחצר כאחוז דיבוק, הלך מצד לצד, רחרח את האוויר. במקום מסוים נעצר, פתח את המכנסיים והשתין בנקודה שבה הבניין מתחבר לאדמה, לא רחוק מדלת הכניסה. כשסיים צעק לי "יאללה, מהר!" ורץ מחצר הבניין לרחוב במהירות שהפתיעה אותי, מלווה את הריצה בצחוק טיפשי של נערים מפוצצי נפצים, מותיר אחריו שובל של שיערות גוף שונות שכנראה ייעודן להישאר בזירת הפשע.

"עכשיו תסביר לי למה זה היה טוב בנאדם?", אמרתי כשסוף סוף נגמר לו האוויר והפסקנו לרוץ כמו מטומטמים ברחובות העיר. "חכה תראה מה יקרה בפעם הבאה שהיא תראה אותי", אמר ולא יסף. אחר כך אכלנו חומוס, הוא אכל את כל הבצל "בשביל הבחורות, הן לא יכולות לסרב לגבר שמדיף מבצל או שום ובגלל זה הן תמיד מבקשות ממך לא לאכול את זה, הן לא רוצות לאבד שליטה, זה ברור!". ברור אז ברור, לי היה ברור, ללא ספק היה לי ברור.

שבועיים אחרי כן פגשתי אותו מתחת לבניין של הבחורה הזו מילל כמו חתול מיוחם. לא רציתי להפריע לו אז לא אמרתי כלום, רק עמדתי שם והסתכלתי איך הבחורה מציצה במבוכה מבעד לתריסים בחלון דירתה וכעבור שניות ספורות מזמזמת באינטרקום אומרת לו "תעלה מאמוש! תעלה עלי!". הוא עלה. ברור שהוא עלה. נדמה היה לי שהוא אפילו הציץ מהתריסים וראה אותי עומד שם ליד הגדר שסביב חצר הבניין, אבל המשכתי לעמוד שם גם כשהתחילו הגניחות.

שלושה שבועות אחרי כן נאלצתי כבר להגיע לארוחת ערב שישי אצל ההורים שלי. כשנכנסתי אבא אמר לי שאמא במקלחת ותצא עוד מעט. כשיצאה מהמקלחת יצא איתה גם הוא, מנשק אותה על הלחי נשיקה מלווה בחיבוק חם והיא מלטפת את לחייו שהבהיקו כאילו זה עתה משחו אותן בשמן "מקסים אתה!", אמרה. "כוסית את!", אמר והוסיף קריצה לעברי לפני שהתיישב ליד השולחן במקום בו הונחה הצלחת בשבילו. התיישבתי גם אני ואכלנו כמו בכל ערב. הורי מאזינים ללהג הבלתי נדלה שנפלט מפיו ומתמוגגים. "אתה מבין את זה גדעון", פנה לאבי כשהגיע הקינוח, "אומרים לך ואהבת לרעך כמוך, זה לא רק כל התורה על רגל אחת אלא גם חובה מוסרית עליונה במעלה, אבל רק אנסה לעשות למישהו ביד וכבר יתנפלו עלי כל המנאייק!". שלושתם צחקו כמו היו מטורפים, היין נגמר, ואני לא סיימתי את המנה האחרונה בגלל שמצאתי בה שיערת שפם או נחיריים שייעודה בחיים לבלות אצלי בגלידה.

20 בנוב׳ 2008

נשואה + 3

שרה גמזו נכנסה לחנות המכולת עם שלושת ילדיה הקטנים בטור עורפי, נחושה ורגישה, עצבנית ולחוצה כתמיד. עין ימין שלה רטטה כמו סיכת ביטחון על רמקול בהופעת רוק כבד. כאילו במטרה לחזק את הרושם הזה ראשה נד באופן לא רצוני לקול אותה הופעה קצבית. עם הכניסה לחנות הכיתה כובשת את המטרות בתנועת מגל. לטורים הימניים הלכה שרה, אוספת בזריזות ויעילות ירקות, פירות, פסטה ואורז. אל מחלקת החלב מוביל שאול בן השמונה את שתי אחיותיו הקטנות, לאה ורחל, בנות חמש ושלוש בהתאמה. שאול יודע בדיוק מה הוא צריך לאסוף מהמדפים. האימונים המפרכים השתלמו והמחלקה של שרה גמזו מתאחדת ליד הקופה.

"בוקר טוב שרה", מברך אותה אבי מהמכולת, מצביע על כל מוצר ומוסיף את מחירו לחשבון.

"אני מבקשת ממך, תעשה את זה מהר, בלי דיבורים מיותרים", ענתה שרה בקוצר רוח, נימה של התנשאות ריחפה בהבל פיה כשאמרה את הדברים. כשרחל מנסה לומר משהו שאול משתיק אותה. זה תפקידו של סמל מחלקה, לדאוג למשמעת. ושאול עבד קשה כדי להשיג את המעמד שלו ולא יסכן אותו בגלל פאקים של מי מאחיותיו הקטנות. עדיף שתצווח לרגע מהכאב שתסב לה הצביטה מאשר תתחיל להגיד דברים מיותרים. מהם אותם דברים מיותרים? כל דבר שהוא הוא מיותר, משום שאמא תמיד יודעת מה הילדים שלה רוצים להגיד, גם אם הם לא אומרים את זה. אז אפשר פשוט לשתוק. ובאמת, זה היה הרבה יותר נעים כשכולם שתקו.

"שרה", אמר אבי מהמכולת, מנסה לסכם את החשבון על המחשבון האלקטרוני הישן שלו, "לא משנה מה תעשי לא תצליחי להסתיר את יופייך".

שרה לא ענתה רק נעצה באבי מבט, עין ימין רוטטת עוד יותר. לא, היא לא רוטטת, הבחין פתאום אבי מהמכולת, היא רק מעפעפת במהירות, ועושה זאת גם עם העין השניה. אבי הישיר מבט ושם לב שמשהו בפניה של שרה גמזו התרכך.

"שבעים ושש וחצי", אמר לבסוף. שרה גמזו הוציאה את הכסף מהארנק ושילמה בשטר של מאה. אבי החזיר לה את העודף בשטר של עשרים וכמה מטבעות. כשהניח את הכסף בידה נדמה היה לו שקצות אצבעותיה מלטפות את כף ידו. כל אותו זמן לא הסיר עיניו מעיניה. גם כשהכניסה את הכסף לארנק המשיך אבי מהמכולת להסתכל לה בעיניים הירוקות, הבורקות, שזיק של טירוף נוצץ באישוניהן. וכשיצאה מהמכולת בדילוגים עם שלושת הילדים שזכו בינתיים ללקק סוכריות על מקל ליווה מבטו את ישבנה החטוב, שעטוף בחצאית ארוכה וצמודה עד שנעלם הפלא מעיניו.

12 בנוב׳ 2008

רעיון

מכיוון שזה הסיפור שלי אני רואה זאת כזכותי להתחיל אותו במקום ובאופן שאני רוצה להתחיל אותו. לכן, למרות שהיום אני כבר נושק לשלושים והחיים שלי מסובכים עד מאוד בעניינים שונים ומשונים שכבר אחרי הפתיחה של הסיפור הזה תוכלו לקרוא ולהכיר היטב, אתחיל את הסיפור הזה דווקא בגיל עשר.

החורף היה בעיצומו. מלחמת המפרץ היתה בתחילתה. הכביש היה חלק ומסוכן. את כל הדברים האלה לא ידעתי בעצמי, אלא שמעתי ברדיו שברכב של אבא שלי כל הדרך לאיזה בית קולנוע בחיפה. אחרי כמה חודשים שלא שמעתי מאבא שלי דבר הוא הגיע לקחת אותי לסרט. זה היה הבילוי הקבוע שלנו, כמו שזה היה בילוי קבוע של הרבה מאוד ילדים להורים גרושים ואבותיהם. אבא עצר את הרכב בחניה והשאיר את הרדיו פועל עד דקה בשביל לסיים לשמוע את החדשות או כדי לחפש כמה שקלים בארנק. בכל מקרה הוא עשה את שניהם במקביל. השעה היתה קצת אחרי שש בערב והחדשות הסתיימו בפניה של משטרת ישראל לסייע באיתור אדם כבן שישים, שנראה לאחרונה שלושה ימים קודם לכן לבוש במכנסי טרנינג אפורים וסוודר אדום.

נכנסו לאולם הגדול כדי לצפות בסיפור שאינו נגמר 2. הסרט הראשון היה מהסרטים האהובים עלי ביותר ושמחתי מאוד שהסיפור שאינו נגמר אכן לא נגמר בסוף הסרט הראשון. רגע לפני שכיבו את האורות והסרט התחיל נכנס לאולם גבר כבן שישים, שהיה בעיניי מתאים בדיוק לתיאור שצוין בחדשות. היה לי ברור לגמרי שזה המבוקש של המשטרה. ממראהו הבנתי גם שהוא מסוכן לציבור. כל הסרט לא יכולתי שלא להגניב מבטים לכיוונו, לראות אם הוא עושה משהו חשוד. לקראת ההפסקה כבר היתה לי תחושה חזקה מאוד שמשהו רע עומד להתרחש עם הטיפוס הזה. רציתי לבקש מאבא שיודיע למשטרה שמצאנו את האיש שהם מחפשים. אבל במקום זה רק ביקשתי לחזור הביתה בתואנה שיש לי כאב בטן.

שנים אחרי המקרה הזה עוד המשיך אבי להזכיר לי שכשהייתי בן עשר כל כך הפחיד אותי הסרט הסיפור שאינו נגמר 2, שלא הסכמתי להמשיך לצפות בו ודרשתי לחזור הביתה. מעולם לא אמרתי לו שמה שבאמת הפחיד אותי היה אותו אדם שהתאים בדיוק לתיאור של האיש שהמשטרה חיפשה ברדיו.

עכשיו, כמו שכבר ציינתי, אני כבר לא בן עשר, אני כבר קרוב לשלושים ודי בטוח שהאיש שחיפשה המשטרה היה סתם זקן מבולבל שבטח ברח מהבית כששמע את האזעקה ומאז הסתובב ברחוב מבלי לזכור היכן הוא גר או איך בדיוק קוראים לו. אני גם די משוכנע שהאיש מהקולנוע לא היה אותו זקן, אפילו שהוא היה מאוד דומה ולבש בגדים מאוד דומים. ובכל זאת, אני סבור שטוב עשיתי שדרשתי לצאת מהקולנוע, כי אנשים מבוגרים שהולכים לסרט ילדים לבד הם או מבקרי קולנוע או פדופילים, כלומר בכל מקרה הם אנשים מסוכנים שעדיף להתרחק מהם כמה שיותר. ואני, בתור ילד עם אינסטינקטים טובים ידעתי כבר אז שצריך להסתלק משם, אפילו שלא בחרתי את הסיבה הנכונה.

אם כן, אחרי ההקדמה הקצרה הזו, שאולי תהיה ואולי לא רלוונטית בהמשך, אפשר להגיע לימינו אנו ולספר על חיי המסובכים והמורכבים היום. האמת, אפשר להתחיל בהיכרות עניינית, פורמלית, ומה יותר פורמלי משם. אז אציין ששמי גדעון. כלומר, השם שאבי בחר עבורי הוא גדעון אבל השם שאני בחרתי לעצמי ובעצם השם שבו אקרא לעצמי במהלך הסיפור ואדאג לכך שאנשים אחרים שיופיעו בסיפור הזה יקראו לי בו הוא יאיר. ועכשיו, למרות שלא ממש רציתי לעשות זאת אעבור לדבר על עצמי בגוף שלישי, כי חשוב מאוד להתאמן גם בכתיבה בגוף שלישי.

אם אחרי חצות תכנס לרחוב ביצרון בתל אביב ותצעד לאורך אחת הסמטאות, לא אציין איזו כדי לא לחשוף את מיקומו המדויק של אובייקט הסיפור, תוכל לפגוש בנקל את יאיר זהר, לשעבר גדעון זהר. יאיר מתקרב לשלושים בצעדי ענק, פילוסוף חובב, תסריטאי מדשדש, במאי מחשש, מאהב מהוסס ומנסח מכתבים במקצועו. כנראה תמצא אותו שרוע על כורסת מחלקה ראשונה שהשיג בעזרת חבר לשעבר שהיה בזמנו טכנאי תחזוקה באל-על. באותה תקופה הורו לצבי, טכנאי התחזוקה, להוציא את כיסאות המחלקה הראשונה, להזיז את מחלקת העסקים קדימה ולהוסיף עוד כסאות של מחלקת תיירים היכן שמחלקת העסקים נגמרת. זו היתה עבודה מפרכת ביותר, אבל חיונית מבחינת החברה ומשתלמת ביותר ליאיר שהשיג את הכורסה הכי נוחה שאי-פעם היתה לו תמורת מחיר ההובלה ובקבוק ג'יימסון. את הכורסה הניח בחצר דירתו השכורה ונהג לבלות שם את הלילות הקרירים ולהזיע שם את הלילות החמים. כך שאם תעבור ליד דירתו אחרי חצות תוכל בוודאי למצוא אות שרוע על הכורסה, מזיע או מבלה, בהתאם לעונה. משום שעכשיו עונת מעבר בוודאי תמצא אותי שרוע על הכורסה מזיע ומבלה לסירוגין.

"הלו! צ'יפופו!", אני אקרא ממקום מושבי, משתדל לזוז כמה שפחות כדי לא להרגיש את הסחרחורת של ההאנגאובר ואתה תסתכל לצדדים, מחפש לראות אל מי אני מדבר.

"כן, כן, אתה שם מעבר לגדר! למה להציץ ככה כאילו אתה חתול ואני יונה פצועה?", אמשיך בדיבור הישיר לעברך, מבטי נתקל במבטך מבעד לשיחים שעוטפים את הגדר.

"בוא, הכניסה מסביב", אצביע לכיוון השער ואחווה תנועה סיבובית בידי, שבסיומה אנופף בכף היד לעברי באופן שיהיה ברור גם מתנועות הידיים שאני מתכוון שתגיע.

אחרי שתתכבד בכוס וויסקי ותתרווח על אחד מכיסאות הפלסטיק הלבנים שמונחים בחצי מעגל, או חצי גורן אם תעדיף להשתמש בשפת בית ספר, אתחיל להעיף לעברך שאלות רבות ומגוונות, שהקשר ביניהן אינו ברור לחלוטין, אך כולן מתייחסות אליך. כדי להקל על העניינים אעבור להתייחס אליך כאילו אינך ממש אתה, אמציא לך שם ואכניס לפיך תשובות שאולי לא היו בדיוק התשובות שהיית מוסר לי, אך לצורך העניין בו נעמיד פנים שכן. יודע מה, לצורך הנוחות, לצורך השוויון ולצורך העניין, בוא נאמר שאתה בחורה.

אז אני מביט עליה מבט ארוך וחוקר. היא יפה. יפה מאוד אפילו. בדיוק הטעם שלי. שיער ארוך ושחור, אך לא יותר מדי ארוך ולא יותר מדי שחור. תלתליה מסולסלים, אך לא מדי מסולסלים, ולמעשה נמצאים על הגבול הדק שבין תלתלים לגלים. אני, יצויין, אוהב תלתלים וחובב גלים מושבע. היא יושבת בשיכול רגליים, ואני יכול לשמוע את ירכיה מתחככות זו בזו, רחש עדין ומפתה שנובע מנדוד רגלה העליונה לפנים ולאחור, כפי שעושים אנשים רבים שיושבים רגל על רגל, אך לא עושה זאת בעצבנות, אלא באיטיות מסוימת ונראה שהתנועה הבלתי רצונית הזו נובעת מריכוז עמוק. במה היא מתרכזת כל כך? עיניה הירוקות בורקות בשמש של אחר הצהריים, שאינה מסנוורת אותה, אך בכל זאת היא מצמצמת את עיניה בעודה בוהה באוויר, מדליקה סיגריה ומעשנת, שוב באיטיות, מרכז הריכוז עובר מהרגליים לסיגריה וחיכוך הירכיים נפסק.

"את מתרכזת בכלום", ניחשתי, ספק שואל ספק קובע עובדה.

"אני דווקא לא מרוכזת בכלום", היא עונה ללא היסוס, אך מבטה שהיה תקוע עד כה באיזו נקודה בלתי מסוימת באוויר עבר מהנקודה אלי, לרגע רציתי למות אך ויתרתי, הסקרנות הרגה אותי ממילא.

"ואיך אמרת שקוראים לך?", ניסיתי את הרפליקה המשומשת מדי.

"אתה אמרת, צ'יפופו לא?", שלפה וסיימה בחיוך מתגרה.

"זה היה כשעוד היית הקורא שלי, ועכשיו את כבר...", אמרתי ומיד הצטערתי על כך, זהו זה, חשבתי, היא בלבלה אותי לגמרי.

"...הבחורה הכי מדהימה שפגשת?", היא המשיכה.

"בדיוק! ושמה תמר!", שמחתי שהצלחתי לצאת מזה יפה ולגמתי מהוויסקי, מחפש בדל סיגריה ישן שאפשר להדליק.

"נעים מאוד, תמר", הציגה עצמה והושיטה יד ללחיצה. לחצתי כמובן והצגתי את עצמי כיאיר כמובן.

"מה רצית להיות כשהיית בת חמש?".

"אסטרונאוטית ולטוס לחלל! אני עדיין רוצה, אבל זה יקר מדי, רק אוליגרכים ומיליונרים אחרים יכולים להרשות לעצמם".

"כמה כוסות קפה את שותה ביום?"

"בין שתיים לכלום, תלוי בסיגריות".

"ואיזה סמים את עושה?"

"מה שיש ולא צריך להזריק או להסניף".

"ומתי נראה לך שאראה אותך שוב?"

"כל עוד אני כאן ואולי גם מחר".

"ולמה את כאן באמת?"

"בגלל השלט", אמרה והצביעה על משהו שנמצא מאחורי, מעל דלת הכניסה לדירתי השכורה.

הסתובבתי והסתכלתי על השלט, "כמעט ושחכתי שהוא שם. ככה זה עם דברים שנמצאים באותו מקום כל הזמן, שוכחים מהם לגמרי, אפילו לא רואים אותם באיזשהו בשלב".

"יש משהו במה שאתה אומר".

"ברור. למשל הכרתי כאן את אחד השכנים, יוסי שמו, או אולי ירוחם. בכל מקרה השם לא עקרוני במקרה הזה. בקיצור ראיתי אותו מדי פעם יוצא לרחוב, הולך לקנות מצרכים במכולת, הולך לעבודה וסתם עושה סיבוב כדי לנשום אוויר. אחד הימים אני רואה אותו יוצא עם מזוודה גדולה. הסתקרנתי כמובן ושאלתי לאן. הוא אמר שנוסע לאמריקה, חודשיים, ושאם לא אכפת לי שאקפוץ אחת לשבוע להשקות את העציצים בדירה. אין בעיה, אמרתי כמובן, למרות שידעתי שזו עלולה להיות בעיה, והוא עלה למונית לשדה התעופה. הנחתי את המפתח על השולחן בסלון כדי שאראה אותו כל הזמן ואזכר שאני צריך ללכת להשקות עציצים. כשסיימתי להניח את המפתח המשכתי בחיי. ביום הראשון ראיתי את המפתח ואמרתי לעצמי שאני חייב לזכור להשקות את העציצים. ביום השני, לקראת הערב, ראיתי פתאום את המפתח ואמרתי לעצמי שאני חייב לזכור. אחר כך כבר לא זכור לי שראיתי אותו במשך כמה ימים. אחרי שבועיים בערך חבר שהגיע לדירה הניח רגל על רגל על השולחן והמפתח נדחף ונפל על הרצפה ועשה רעש כזה קצת כמו מטבע. כשהסתכלתי נזכרתי מיד, לקחתי את המפתח ועליתי לדירה של מוטי, אה כן, זהו, קוראים לו מוטי, בטוח. נכנסתי לדירה והתחלתי לחפש עציצים, בכניסה היה קקטוס, במטבח היו תבלינים מתחת לחלון, בסלון היא עציץ גדול שלא ידעתי מהו בדיוק ובחדר השינה היתה אישה מבוגרת שהתחילה לצעוק עלי ולא הפסיקה לאיים שתקרא למשטרה עד שהראיתי לה את המפתח. זה המפתח של בעלי, היא אמרה, מה עשית לו?! שום דבר, אמרתי וסיפרתי לה איך מוטי ביקש ממני שאשקה את העציצים כי הוא נסע לאמריקה. באמת היה נדמה לי ששקט פה לאחרונה, היא אמרה ולא הוסיפה. השארתי שם את המפתח והסתלקתי בחזרה לדירתי".

"בהחלט הוכחה מוחצת לטענה!", אמרה בהתלהבות ומחצה את הסיגריה לתוך המאפרה. הנהנתי, מרטיב את הגרון שיבש מרוב דיבורים בעוד וויסקי.

"והשלט, מה הסיפור שלו?", שאלה, ואני אמנם עם גרון יבש, אך שמח שתמר רוצה להישאר אצלי עוד קצת החלטתי לספר את הסיפור הקצר על השלט בגרסתו הארוכה.

"השלט...", אמרתי, "בשביל השלט צריך לגלגל".

"קח, קח, זה הספיק לי, בכל זאת היום הזה רק התחיל", תמר העבירה אלי את השאכטה, "חזק החומר הזה".

"יש לי הרבה חברים ערבים".

"גזען!".

"טוב, אז, שאלת על השלט נכון?", לקחתי שאיפה איטית ועמוקה, מנסה להתרכז, חושב איך להתחיל ובינתיים מושך זמן מסתכל על תמר מהנהנת. פשוט יפהפייה לעזאזל! איזה סנטר מושלם, וחיוך ועיניים, אפילו שהן קצת אדמומיות עכשיו, מדהימות, בחיי! כמה רכות וטוב יכולים להימצא במקום אחד! ואני מדבר על האף החמוד שלה, איזו שלמות!

"אז?"

"רגע, רגע, תני לי להסתכל עוד קצת לפני שאני מתחיל".

"אוקיי".

הצוואר הזה שנראה כאילו נוצר במיוחד כדי לטמון בו שפתיים ומדי פעם לנעוץ בו בעדינות שיניים! האוזניים שמציצות מבעד לתלגלים או הגלתלים השובבים שלה... בחיים לא חשבתי שאוזניים יכולות להיות סקסיות כל כך! לקחתי שאיפה נוספת והתלבטתי אם להתבונן כעת באזורים שנמצאים מתחת לפניה. שיעול אכזרי שתקף אותי שכנע אותי להתחיל בסיפור.

"אוקיי, אוקיי", אמרתי חנוק מעט, מניח את המגולגלת במאפרה, "'המרכז לאופטימיות מתקדמת' זה כאן והוא מגלם רעיון מסוים שאני ממליץ לאנשים לאמץ כדרך חיים".

"מי האנשים האלו שבאים אליך לקבל עצות לחיים?"

"יש את גליה שגרה לא רחוק מכאן ואת מוחמד הערבי ושייקה ההומו וגם את הגעת עכשיו, לא?".

"אני באתי כי החלטת שבאתי".

"זו בדיוק הנקודה המרכזית ברעיון! זאת אומרת, הרעיון הוא להיות אופטימי גם אם האופטימיות הזו גובלת בטמטום וגם אם היא חסרת כל עיגון במציאות. זה גם, אגב, היסוד של כל אמונה דתית, כמו שאני רואה את זה. זאת אומרת, המאמינים אופטימיים כל כך שהם משוכנעים לגמרי שאם יעשו את כל המצוות האלה והדברים האחרים שצריך יהיו להם חיים טובים בעולם הבא או משהו כזה. ובכלל, הם כל כך אופטימיים ביחס לשאלה אם יש אלוהים שזה ראוי להערצה!".

"אז אתה אומר שצריך להיות דתי?".

"אני אומר שזה לא משנה מה את. תהיי מה שתהיי העיקר שתהיי אופטימית, כי בסופו של דבר זה הדבר היחיד שחשוב באמת! נגיד ברגע זה אני מאוד אופטימי ביחס לאפשרות של זיון מדהים איתך".

"אז אם אני אהיה אופטימית מאוד ביחס לאפשרות שלא תזכה אפילו לא נשק אותי ולמעשה לא תראה אותי יותר בחיים, מי ינצח?".

"שנינו יכולים לנצח, אבל זה תלוי ברמת האופטימיות גם. אני למשל ממש משוכנע שיהיה כאן סקס היום, זה ברור לי לגמרי, אפילו חשבתי כבר על כמה תנוחות ומקומות אפשריים לביצוע".

"זה באמת גובל בטמטום, אתה יודע את זה נכון?"

"ברור! אני אומר שזה כמו בהימורים, עד הרגע האחרון ממש המהמר אופטימי לגמרי ובטוח שיש לו סיכוי מצוין לזכות ברולטה, למרות שידוע לו שהסיכוי הוא אחד לשלושים ושש. ואני אומר שגם אם מטילים קובייה רגילה עם שש פאות אפשר להיות בטוחים שיצא שבע, אפילו שברור שזה בלתי אפשרי לגמרי, כי להיות אופטימי אפשר תמיד גם כשהבלתי אפשרי, הבלתי מוכח והבלתי הגיוני ניצבים מולך, גם אם את ממש לא נמשכת אלי וברור לי לגמרי שאת נמצאת מאה רמות מעלי מכל הבחינות, עדיין אני יכול להיות משוכנע שהזיון שיהיה לנו במקלחת שאחרי הזיון על הספה יהיה הטוב ביותר מבין ארבעה זיונים שיהיו לנו היום".

"זה לא רק גובל בטמטום זו גם יהירות, טיפשות ושחצנות מהדוחות ביותר שנתקלתי בהן!".

"טוב, אבל זה לא קשור לרעיון של האופטימיות המתקדמת, אלא לסגנון אישי ייחודי שניחנתי בו".

ברגע זה תמר כבר היתה שלי, ראיתי את זה בעיניה, זה היה מובן מאליו ממש. שדיה ביקשו לחוש את ידי עליהן, בטנה רצתה שלשוני תטייל עליה. ראיתי את שפתיה לוחשות זאת מבלי לנוע. ואז היא קמה והלכה. יצאה מהחצר ונעלמה. אחר כך לא ראיתי אותה יותר בחיים. והייתי מרוצה, כי ידעתי שגייסתי עוד מאמינה ברעיון.