25 באוג׳ 2009

ערך אקראי

לא היה צריך הרבה יותר מזה כדי לגרום לו להתפרץ. הכל יצא בבת אחת. חמש שנים של זעם, כעס, שגעונות, עצבים, צחוק וטירוף. והכל בגלל מבט אחד שלה לעבר הכרס שצמחה לו. היא לא היתה צריכה לומר דבר, רק להסתכל. במקרה אחר אולי לא היה שם לב בכלל למבט הזה, אבל הפעם הוא שם לב והתגובה לא אחרה להגיע. ובמלוא העוצמה. הוא התייפח, הוא בכה, הוא צחקק באופן בלתי נשלט, הוא ירק וצעק, נזל והתפורר. היא רק עמדה שם והתבוננה בעיניים מבריקות ומבינות וחיוך שמסתתר מאחורי שפתיים חתומות.

כמה שנים קודם לכן הם ישבו זה ליד זו באולם קולנוע ישן וצפו בסרט על המתקפה בפרל הרבור, שהכניסה את ארה"ב למלחמת העולם השנייה. כל הסרט הוא התלונן, "איזה שחקן גרוע בן אפלק, אני לא מאמין". וגם דחף אצבע לפיו וחרחר "בעעע... איזה חרא סרט, אלוהים!!!". ושדני ווקר מת הוא צעק "די! די! כמה מעאפן אפשר להיות?!" ותפס בידה, והיא הסתכלה עליו כאילו הוא משוגע או משהו, והוא אמר "אם היינו עכשיו בסרט אמריקאי בנאלי כמו הסרט הזה הייתי מנשק אותך והיינו מתאהבים לנצח על המקום!" והיא ניסתה למשוך את היד ממנו והוא נישק אותה והיא אותו ואז סטרה לו ואמרה לו שהוא אידיוט, אבל שניהם כבר ידעו שזה לנצח.

אבל עכשיו הוא עומד מולה, שוכב מולה, מתיישב מולה, מקפץ מולה, מתמוטט מולה, כי כנראה שהנצח כבר נגמר, והגיע הרגע לסיים את הפארסה הזו שהיא הזוגיות שלהם, שכולם אמרו עליה שהיא בלתי אפשרית, אבל הם טענו שהיא דווקא בלתי מתפשרת, אפילו שבתוך תוכם הם ידעו שהיא הופכת ונהיית פושרת.

זה קרה דווקא במיאמי. ואולי זה לא דווקא, אלא באופן טבעי זה קרה במיאמי, כי שם קורים דברים כאלה. אבל כן ניתן לומר שזה קרה דווקא בזמן שמריון ובנקס החליפו את שאקיל אוניל במיאמי היטס, כי זה יכול היה לקרות גם בכל זמן אחר, אבל קרה דווקא אז. הם טיילו ברחוב וכל העיתונים היו מלאים בתמונות של כושים עם כדורסל, וגם ברחוב היו כושים והיא הסתכלה עליהם, בערך כמו שהסתכלה לפני כמה רגעים על הכרס שצמחה לו בשנה האחרונה, ולפי שהרפתה את אחיזתה בידו הוא הבין שמשהו הפשיר, ולפי שעיניו התפתלו אחרי שדיים מלאים סיליקון, היא הבינה שמשהו הפשיר. "אם", היא אמרה לו אז, "ורק אם", היא המשיכה והסתכלה בעיניו המתפתלות, "היינו יודעים להפסיק עם המבטים האלה, היינו מצליחים לשמור על האש". "אם", הוא חייך וענה לה, "ורק אם", הוא המשיך בלי להתבלבל, "תרצי בכך, אעקור את עיניי במו ציפורניי". ואז הוא כרע ברך ושלף שלוש טבעות כאילו יש מאין והסתכל לה עמוק בעיניים, "אפילו אם אני קלבורן ואת גלדריאל, והנצח מבחינתנו יכול להמשך גם עשרת אלפים שנים, אני מציע שבאלה הטבעות נמשול זה בזו ובאהבתנו לעד", ואז הוא ענד לה טבעת אחת על האמה של יד ימין, ואחת על הקמיצה ברגל שמאל ואחרונה על האצבע ביד השמאלית ונשק לברכיה, וליקק סביב הטבעת שענדה על הפופיק, והיו כמה פלאשים מסביב, כי האמריקאים והתיירים אוהבים להתרגש באירועים כמו זה, ולראיה - "פרל הרבור". והיו שם דמעות והיו חיבוקים, אבל לשניהם היה ברור שמשהו הפשיר.

בשלב הזה הוא כבר התפתל על הרצפה בכאב, אוחז בבטנו, מתאפק לא להקיא, בוכה, ואז נתקף עוד פרץ צחוק, אליו גם היא הצטרפה פתאום. ושניהם צוחקים עכשיו. הוא על הרצפה והיא בכריעה לצידו. ועוברות כמה דקות של צחוק כזה ופתאום שניהם על הרצפה, מתגלגלים מצחוק. הוא פולט מלמולים כמו "מריון", והיא פולטת "בן אפלק", ושניהם צוחקים עד דמעות. או שהדמעות היו שם כבר קודם, אבל בכל זאת, עכשיו הם צוחקים.

והם לא צחקו כך מאז שבאותו טיול בארה"ב הם ישבו באיזו מסעדה יקרה במיוחד, כי הם תמיד אהבו להתנהג כאילו יש להם, אפילו שבאמת אין. והיה איזה קול מוכר, שהם היו מוכנים להישבע שהוא של שחקן ידוע מאוד, והם חיפשו סביבם את האיש, ובאמת היו הרבה שולחנות סביבם ולידם ישבו הרבה אנשים, ובאמת, אפשר להניח, שחלקם היו שחקנים, כי זו הוליווד וזו מסעדה של חמש מאות דולר לסועד, וגם שחקנים ידועים רוצים לאכול לפעמים. אבל הם לא מצאו ולכן חזרו זה לעיניה של זו וזו לעיניו של זה, עד ששוב שמעו את הקול המוכר, הדומה, והיא הספיקה לקלוט אותו מדבר ואמרה, בקול קצת רם מדי "דו!", והצביעה, וגם הוא הסתכל, וראה איך דן קסטלנטה קם בעצבים, עובר לידם ואומר להם בקול שמאוד מזכיר את הקול של הומר סימפסון "thank you for ruining my supper!", ושניהם כמובן התפקעו גם זמן רב אחרי שהעיפו אותם מהמסעדה.

ועכשיו הם כבר צוחקים על הספה ויש גם נגיעות. האף נוזל לו, והוא עדיין מפוזר לחתיכות, אבל היא אוספת אותן אחת אחת, ואומרת לו שעד סוף הנצח יש עוד כמה אלפי שנים. והוא מתחיל להירגע. והיא מלטפת את פניו, והוא מלקק לה סביב העגיל בטבור, ומסובב את הטבעת על הקמיצה של הרגל, והיא מצחקקת, כי זה תמיד מדגדג לה. גם הליקוק וגם הסיבוב.