21 בדצמ׳ 2010

אחר כך

אחר כך כבר היה מאוחר מדי ולפני כן הוא לא ידע על מה שעשוי לקרות אחר כך ולכן לא טרח לעשות בנדון כלום. אז הוא רק ישב שם והסתכל רחוק רחוק, רחוק ככל שיכל, הישר דרך החלון הדרומי של הדירה בבניין ממול. הוא יכל לראות שם מה שהוא חשב שיכול להיות חלק מהמקלחת של הדירה ההיא ובתוכה חלק ממי שהוא חשב שעשויה להיות השכנה. לא שהוא ידע בוודאות מי גר שם בדירה ממול. הרי לא ראה שם מעולם מישהו מהדיירים עומד באיזה מחלונות הדירה. וגם לא שהוא יכל לדעת בוודאות שיש שם מקלחת, הרי הראייה מטשטשת כאשר מנסים להסתכל רחוק כל כך. אבל כל אלה לא עניינו אותו במיוחד והוא המשיך להסתכל ובעיקר לדמיין את מה שרצה לראות. ואז זה קרה, רגע לפני שהיה אחר כך, נכנס לחדר מישהו שנראה כמו ביג פוט. שעיר כזה וגדול, שלא לובש דבר מלבד הפרווה הכהה שמכסה את גופו. נראה היה לו שהוא מכוסה בריר צהבהב ואולי כמה כתמים ארגמניים של דם, אבל באמת שהיה קשה לראות משהו מהמרחק בו עמד. היצור צעד בצעדים כבדים, מתנדנד מצד אל צד והתקדם לעבר המקלחת. מי שהוא חשב שהיא השכנה, יצאה מתוך המקלחת בבהלה, חמקה למפלצת בין הרגליים והחלה להתרוצץ עירומה בדירה. היא חיפשה אחר האקדח. הוא היה בטוח שלבחורה כזו יש אקדח בבית. הענק המבולבל הסתובב בכבדות וניסה לאתר את הנערה התזזיתית (כעת היא כבר נראתה לו כנערה, אולי בת 17 אולי אפילו פחות). מכל מקום, עכשיו התחיל האחר כך והנערה הסתובבה עם אקדח גדול ושחור עם קנה שנצנץ לאורה של קרן השמש שחדרה מבעד לתריסי הדירה הפתוחים לרווחה בחלון המזרחי שלה. היא היתה סקסית מאוד עם האקדח הזה ביד, אפילו יותר סקסית משהיתה כשהתקלחה או כשיצאה רטובה מהמקלחת והתרוצצה בחדר בחיפושים אחר האקדח הענק שלה. היצור התקרב אליה באיטיות, כנראה שלא ידע בדיוק מה היא מחזיקה בידה, ולא חשב שעשויה להיות סכנה בבחורה כזו קטנה וצעירה (היא היתה קטנה, בטח מטר שישים וחמש, זאת בהנחה שהענק היה בגובה שני מטרים, אם היה נמוך יותר אולי היא היתה מטר שישים). ואז נשמעה היריה, ואחריה עוד אחת, ואחר כך הגיע וכבר היה מאוחר מדי, כי אולי המרחק היה גדול מכדי לראות בבירור את ההתרחשות, אך היה מספיק קטן כדי שהמעורבים בהתרחשות יהיו מעוניינים לסיים את חייו ומיד. לרגע הוא עוד הספיק לתהות אם היא באמת היתה סקסית כל כך ואם זו אינה עבירה חמורה להציץ לנערה צעירה וסקסית למה שחשב שזו המקלחת שלה, אבל כאמור, זה כבר היה מאוחר מדי.

17 בדצמ׳ 2010

נגינת החרוב

הענפים של עץ החרוב נרעדים, נקישות החרובים פעמוני הרוח של הטבע, נשמעים היטב בחדר השינה. הקרקושים האלה עוזרים לה להירגע. שיערה פזור על הכר, ראשה שקוע במחשבות, כל שריריה רפויים למעט התכווצויות בלתי נשלטות של שריר הירך. הוא נוטה להגיב כך דקות ארוכות אחרי שהיא מסיימת רכיבה ממושכת על האופניים. אם היה לה כוח רצון היתה מסירה מעליה את הגופייה הדקיקה, כשם שהסירה את חצאית הטריקו לפני שהפילה עצמה על מזרן המיטה שהיה בדיוק בדרגת הקושי המועדפת עליה. חתלתולים מייללים בחוץ, קוראים לאמם, בעוד הרוח ממשיכה לנגן על עץ החרוב, נשמע לה כמו סשן של ליונל המפטון. היא הופכת יותר ויותר רגועה. התכווצויות הירך נחלשות. נדמה לה שיש מישהו בדלת הדירה. היא עוצמת את עיניה. לא טוב לה בחיים. היא מתלבטת אם מישהו מנסה לפרוץ את הדירה, סירנות אמבולנס נשמעות במרחק, לא מפריעות לנגינת החרוב, המחשבות לא מגיעות לכלל הכרעה והיא נרדמת.

13 בדצמ׳ 2010

טלפון זונה


הסלולרי נדפק לי. משהו השתבש שם לגמרי, לא אלאה אתכם בפרטים, מה גם שזה לא רלוונטי לסיפור. מה שכן רלוונטי זה שהבוקר הגיע בנאדם לקחת את המכשיר לתיקון ונתן לי נייד חלופי. "מה זה?", שאלתי בטון שאינו משתמע לשני פנים למראה המכשיר העלוב שמסר לי. "זה טלפון זונה", אמר, החתים אותי והלך. המספר הוא המספר שלי אבל המכשיר זונה של החברה הסלולרית, שנותנת אותו ליומיים-שלושה לכל מי שהתקלקל לו. נו מילא, חשבתי, זונה זו זונה, לא משנה איך היא נראית, גם כך אתה איתה למטרה מסוימת וזמן קצוב מראש. אז המכשיר לא חייב להיות מוצלח כמו המכשיר הקבוע שלי. באמת לא ביג דיל. לקחתי אותו ליד והתקשרתי לאמא שלי. כשענתה אמרה "הלו" מהוסס קצת. אמרתי "אמא?" והיא ענתה "היי! מה שלומך? מאיפה אתה מתקשר? החלפת מספר?". ואז הבנתי שזו לא אמא שלי, אבל זרמתי, היא היתה ממש נחמדה. כל כך נחמדה, שכשהיא ביקשה שאבוא לארוחת ערב הסכמתי. לא יכולתי לסרב.

אחרי הטלפון לאמא התקשרתי לאבא, ולמרות שהוא היה קצת עסוק, הוא התעניין מה שלומי ומה חדש בחיים. סיפרתי לו שנפרדתי מרותי ושעכשיו אני צריך למצוא דירה והחיים הסתבכו, ובינתיים אני גר על הרצפה בדירה של חברים וזה לא משהו בכלל. מיד הוא הציע שאבוא לגור בדירה שהוא קנה להשקעה במרכז תל אביב, אבל בשביל שלא אהיה בטלן אצטרך לשלם חצי משכר הדירה שהוא היה לוקח לשוכר אחר. הסכמתי כמובן, זו הצעה שאי אפשר לסרב לה.

אחר כך עברתי על רשימת הטלפונים, לראות למי עוד אפשר להתקשר. התקשרתי לאביב מהמילואים והרצנו קצת צחוקים על האימון האחרון בשיזפון. התקשרתי לקבוע תור לגלית-שיננית. פלירטטתי אולי חצי שעה עם ניצן תאילנד וקבענו להפגש בלילה, אחרי ארוחת הערב אצל אמא, בבר השכונתי, מסתבר שהיא גרה ממש קרוב לדירה של אבא. זה היה יום מצוין.

בדרך לאמא דיפדפתי עוד קצת בספר הטלפונים עד שנתקלתי בטלפון של אלוהים, שקודם לכן דילגתי עליו, כי לא ידעתי אם כדאי, ועכשיו החלטתי להתקשר, יהיה מה שיהיה. הוא ענה לי והיה הרבה יותר נעים הליכות מאלוהים שהיה בסלולרי שלי. הוא היה רחום וחנון ואוהב את הבריות, ממש כמו אלוהים מהתנ"ך. ודיברנו קצת על הבן שלו וקצת על המלחמות.השיחה הסתיימה בטון קצת צורם כשהטחתי בו האשמות על איך זה שלסתם בנאדם אקראי שאת רשימת הטלפונים שלו קיבלתי יש חיים הרבה יותר טובים משלי והוא אמר לי שמאז שהוא נתן לבני האדם את הבחירה החופשית אין לו כל כך מה להתעסק איתם, כי ממילא הם הולכים ועושים בסוף מה שבא להם. סגרתי את השיחה אפילו בלי להגיד שלום כי הגעתי לאמא והייתי מה-זה רעב והכי התאים לי בעולם אוכל של אמא.

11 בדצמ׳ 2010

סיפור קצר עם מרפסת


כשהוא עצוב הוא סוגר את עצמו במרפסת הקטנה עם מוסיקה ואלכוהול וסיגריות וחושב על האפשרות של קפיצה. אם לא היה גר בקומה ראשונה אולי גם היה עושה את זה. אבל הוא גר בקומה ראשונה וקפיצה נראית יותר כואבת ממשככת. אבל האלכוהול והסיגריות והמוסיקה משככים ומשכיחים, גם את המחשבה על קפיצה. הדיסק נגמר וחוזר מהתחלה. הבקבוק נגמר וחדש נפתח. האהבה נגמרת ומתחילה חדשה. ככה זה, הוא יודע היטב. אבל בינתיים הוא כואב, כי גם בכאב יש נחמה.
אחר כך חבר מגיע ויושב איתו במרפסת עם סיפורים על אהבה חדשה והצרות שהיא מביאה. אחר כך הם יוצאים לפאב וממשיכים בשיחה. הוא מסתכל לאחת עם מחשוף בלי חזייה על השדיים ואחר כך בעיניים ומגלה שכבר שכב איתה. הוא מסתכל על הישבן של אחרת, איך הוא עטוף בחצאית דקיקה והדוקה שחושפת קווי מתאר של חוטיני, וחושב לקחת אותה למרפסת שלו. אחרי כמה משקאות ואחרי שהחבר עוזב לאהבה החדשה שלו הם שותים עוד קצת ונוגעים עוד קצת ואחרי כמה דקות הם אצלו במרפסת והיא כבר מתפשטת. המאפרה עם הבדלים מתרסקת על הרצפה. הבקבוקים הריקים מתגלגלים. אחד קופץ החוצה ומתנפץ על המדרכה. שכן צועק. היא גונחת. הוא גומר.
אחר כך במקלחת הוא עדיין עצוב. היא כבר נרדמה לו במיטה. והוא, כשהוא עצוב הוא סוגר את עצמו במרפסת הקטנה עם מוסיקה ואלכוהול וסיגריות וחושב על האפשרות של קפיצה. עיניו נחות על החוטיני השחור שלה שזרוק ליד אפר ובדלים על רצפת המרפסת. הדיסק נגמר ומתחיל מההתחלה. כאב הראש מתחיל מלווה בבחילה. היא מגיעה עם קפה שחור, אומרת שהרשתה לעצמה להרגיש בבית. אהבה נגמרת ומתחילה חדשה. ככה זה, הם יודעים היטב, שניהם. הוא מחייך, היא עדיין עירומה.

9 בדצמ׳ 2010

נשף עם הרוח

הרחובות המטונפים, הקשישים המבאישים, היללות המביכות, חלקן מפיו שלו, לא האטו אותו בדרכו לשם. הכלבים המחרבנים, הרוכבים המקטרים, המעשנים המעשנים, והוא ביניהם, לא הבעיתו אותו כלל. הוא לא ראה אותם, רק המשיך ללכת. איזה בנאדם, יא אללה. איזה איש. הוא הולך והולך, לא רואה כלום. רק הולך. ועוד מהר הוא הולך. מהר כמו הרוח, כמו המים, כמו האש, כמו... כמו איש שהולך מהר ככל שהוא יכול ללכת מהר מבלי להיראות מגוחך כמו האתלטים בתחום ההליכה המהירה, אבל מספיק כדי להיראות מגוחך בדרכו שלו. וזו חתיכת דרך, הדרך שלו, שלושה או ארבעה קילומטרים לפחות.
הוא נעצר רק כשהגיע לשם. נעצר ונעמד מול הבית הישן, קירותיו מתקלפים, עמודיו מתפוררים. כמעט שלא נותרו תריסים על החלונות, ועם זאת, לא ניתן לראות דבר מהמתרחש בתוך הדירות. כל כך חשוך שם, אפילו חשמל לא מצליח להאיר את החדרים. מי יודע בכלל אם יש שם חשמל.
הכובע המרופט שעל ראש מתנדנד ברוח הנושבת מן הים. הוא תופס אותו בידו האחת ובידו השניה מסדר את האשכים, שיצאו לגמרי משליטה בעת ההליכה המהירה ונדבקו בצורה לא נעימה למדי לירכיו המיוזעים.
מכנסיו, קצרים וירוקים, דבוקים גם הם לירכיו. חולצתו, סווטשירט ארוכה ואדומה, ספוגה בזיעה, מצדיקה את שמה, דבוקה לגופו. הוא יודע ששיעור היתר על כתפיו, וגבו, ובטנו, וחזהו, הוא אחת הסיבות המכריעות להזעה המוגזמת הזו. אולי, הוא חושב לרגע, גם לעובדה שהוא לבוש בסווטשירט באמצע יולי יש השפעה כלשהי על כך. אולי גם להליכה המטורפת הזו יש השפעה מסוימת. הוא מבולבל. חם לו והטינופת ברחוב שמאחוריו, האשפה בעיר שסביבו, המכשפות המכושפות, הדרקונים הארורים, כולם יכולים לקפוץ לו עכשיו כשהוא עומד מול הבניין העלוב הזה.
הוא נשאר לעמוד שם עוד דקות ארוכות, סובל מהבריזה המערבית שמצננת את גופו. בידו האחת אוחז את כובעו ובידו השנייה מושך את חולצתו במהירות במטרה לאוורר את הגוף. משיכה, רוח נכנסת אל מתחת לחולצה, חזרה, רוח נושבת אל מחוץ לחולצה לוקחת איתה צחנה שהוא מכיר היטב. כשהוא מסיים להתייבש הוא נכנס פנימה. אין אינטרקום בבניינים הישנים האלה. בתוך המבנה קריר יותר. הוא עולה במדרגות בנחישות פחותה מזו בה הלך בדרכו הנה. לבסוף הוא ניצב מול דלת מספר שש. דלת עץ מתפוררת, אכולה, רקובה, מסריחה אפילו. הוא אוהב את הסירחון הזה. הוא דוחף את הדלת, היא פתוחה והוא נכנס.
הדירה חשוכה, אפלה, קרירה יותר מחדר המדרגות, רוח מערבית נושבת מבעד לתריסים השבורים, שורקת שריקה נעימה שמזכירה לו ילדות. הוא מתיישב על הרצפה הקרה בסלון הטחוב. האישה השמנה שרובצת על הספה הקרועה גונחת לעברו משהו. הוא גונח לעברה חזרה משפט עייף ונשכב על הרצפה. היא ממלמלת כמה הברות לא ברורות. הוא נאנח ומתייפח. היא מחרחרת, נוחרת אולי, משפשפת את ידיה השמנוניות זו בזו והחיכוך נשמע לאוזניו כמו יצירה של שופן, עד כדי כך הוא רגוע. הוא נושף לאט, נושף בעוצמה, נושף בלי לשאוף. השמנה מעבירה משקל מישבנה הימני וישבנה השמאלי, הספה חורקת, היא גם. הוא מסיים לנשוף ונעלם.

8 בדצמ׳ 2010

משחק לא מכריע

מאיר נכנס במהירות ומשאיר אחריו את דלת הכניסה פתוחה. זה לא משנה, הדלת הזו ממילא פתוחה תמיד. כך אני אוהב את הדלתות שלי. פתוחות. הוא זורק עצמו על הספה לצדי ומתחיל לדבר. מספר לי על ההיא שהכיר אתמול בסיור שערך לכמה תיירים צרפתים ביפו העתיקה. היא לא היתה חלק מהסיור, סתם במקרה עברה שם לידם והחליטה להצטרף כדי לשמוע. הוא הסתכל עליה והיא עליו ואחרי שנגמר הסיור והצרפתים הלכו לבזבז את הכסף שלהם על מזכרות יקרות, הוא והיא ירדו לחוף הים ואחרי כמה בירות היא ירדה לו ואחרי זה נעלמה. הוא הסתובב איתה בראש מאותו רגע והיא נכחה שם בכל זקפה אקראית שקיבל. והוא קיבל הרבה זקפות אקראיות מאז שפגש בה. לפחות פי שלושה וחצי יותר מהרגיל. אז הוא מסתובב מהבוקר ביפו העתיקה, נצמד לתיירים צרפתים ולתיירים לא צרפתים וסתם לרוכלים או אנשים אחרים שמטיילים ביפו העתיקה, אפילו שהוא יודע שאין מצב שהיא תחזור לשם גם היום. אחרי זה הוא יורד לים ונשכב על החול במקום שהיא ירדה לו. הוא נשבע שיכל להריח אותה שם, על החול. כל כך חזק הוא מרגיש אותה, שעקבות הריח שלה מורגשות על ידו גם יום אחרי כן. והוא משתגע, פשוט משתגע ולא יודע מה לעשות. ולא בגלל המציצה, אלא בגלל הבחורה. הוא מוכן לוותר על סקס איתה או עם כל אחת אחרת לכל החיים אם יקרה מקרה והם יוכלו להיות ביחד. ואני מסתכל כל הזמן הזה עליו ולסירוגין בטלוויזיה, כי משדרים את המונדיאל, ולא שזה מעניין כל כך כמו שזה עושה אותי חלק מהאנושות. ברור, גם לחרבן בבוקר עושה אותי חלק מהאנושות, אבל משהו במונדיאל מרגיש לי יותר תרבותי. ובגלל שהכל משודר בהיי דפינישן אני רואה את אגלי הזיעה נוטפים מפניו של מסי ומריח את הזיעה שנוטפת ללא הרף מגופו של מאיר, והשידור הופך יותר טוטאלי.

"אתה תמצא אותה, ואפילו לא תצטרך לוותר על סקס", אני אומר לו, אבל הוא לא מצליח להירגע. הוא קם ויושב וקם ויושב, ומתרוצץ סביב דירת החדר שאני גר בה. הוא לוקח בירה מהמקרר ומתיישב לראות את המשחק, כי אמנם להיות מטורף מאהבה גורם לך להרגיש חלק מהאנושות, אבל להיות מטורף מכדורגל מרגיש קצת יותר שפוי.

אחרי שריקת המחצית נכנסת סיגל בפנים סמוקות מחום ואומרת "איזה חום". מאיר ממשיך להזיע גם במזגן, כי הטירוף והאהבה מחממים את הלב. סיגל מתיישבת על המיטה מצד שמאל שלי. מאיר מתיישב עם הבירה מימיני על הספה. ככה זה, שני אנשים יכולים לשבת על אותו רהיט ובשביל אחד זה ספה ובשביל אחר זו מיטה. אנחנו שותקים קצת ואז היא מספרת שהיה לה יום מעצבן בעבודה. מהימים האלה שכולם עושים יד אחת כדי לעצבן אותה ונראים מה זה מרוצים כשזה מצליח. אז היא התעצבנה עוד יותר, כי זה ממש מעצבן כשכולם מרוצים כשלך רע. ולמה רע לה כל כך, אני שואל. אז היא מספרת שזה בגלל הדו"ח שקיבלה. מאה שקל בגלל קקי של מישהו אחר. היא עמדה ברחוב ודיברה עם שאול, מכר מהתיכון שכל כמה חודשים יוצא לה לפגוש במקרה ברחוב והוא מספר לה כמה נהדרים החיים שלו, כדי שתוכל להתבאס מכמה עלובים החיים שלה. ביד אחת היא החזיקה את הרצועה של חווה וביד השניה את הסיגריה. וחווה רחרחה איזה קקי שכלב אחר השאיר על הרצפה ובדיוק עבר פקח והשאר זה היסטוריה. והמניאק, שאול, אמר לפקח שהוא לא שם לב אם זה חווה עשתה את זה או שזה היה שם כבר לפני כן, כמו שסיגל טענה. כששאלה אותו מה אכפת לו להגיד, אפילו סתם, אפילו אם לא באמת ראה, הוא אמר שזו קארמה רעה לשקר. והיא, מה היא מבינה בקארמה, אמרה לו שהוא חתיכת חרא והלכה משם. אז ככה התחיל היום שלה, ואיך יום כזה יכול להמשיך אחרת מלבד מעצבן, נכון? נכון, אני אומר, בגלל שקארמה לפעמים פועלת בדרכים משונות, ויום שמתחיל רע ממשיך רע ומי שעושה רע נהיה לו טוב, ומי שטוב לו רע לו. והכי טוב פשוט לא לעשות כלום, זו הרי התכלית, להתעצל כמה שיותר ולהתבטל באופן מיטבי.

עם שריקת הפתיחה של המחצית השניה אני מניח את היד שלי על מותניה. הגופייה הדקיקה שלה נצמדת לגופה בשל הזיעה שספגה. ריח הזיעה מגיע לאפי ומוסיף נופך סקסי לאירועים שעל המגרש. כי מונדיאל זה אירוע סקסי, ולהרגיש חרמנות זה להרגיש חלק מהאנושות לא פחות, ואפילו יותר, מלהתעטש.

בדקה השבעים ושש מאיר נשבר. הוא זורק את הבקבוק בזעם לפח, אומר "אני לא יכול יותר לשבת ככה בלי לעשות כלום" ויוצא מהדירה בזעם, טורק את הדלת אחריו. אין דאגה, אני אומר לסיגל, הדלת לא נטרקת, היא עדיין פתוחה. תמיד היא פתוחה. "בכלל לא דאגתי" היא עונה ואנחנו מתנשקים על המיטה. עד הדקה השמונים ושלוש אנחנו גומרים, מתנשפים, מיוזעים. חוויית המשחק המושלמת, אני אומר. היא צוחקת ואנחנו נשארים בשתיקה וליטופים עדינים עוד שמונה דקות ושתי דקות תוספת זמן עד לשריקת הסיום.

7 בדצמ׳ 2010

לאט


ההליכה האיטית ברחוב היא מהסמלים החזקים ביותר שלה. היא הולכת לאט כי היא לא ממהרת. היא הולכת לאט כדי לא להתעייף. היא הולכת לאט כדי להיטיב לראות את הדרך היא הולכת לאט כדי שיטיבו לראותה. רגליים ארוכות יש לה. וידיים עדינות שמתנועעות בסנכרון מושלם, חותכות את האוויר הפריך סביבה. היא הולכת לאט והראשים מסתובבים להביט על אחוריה המוצקים, רטט קל עובר בהם בעת שכף הרגל נוגעת בקרקע. כל איבריה משתתפים בסימפוניה שהיא הליכתה האיטית. למתבונן מהצד זה עשוי להיראות כמופע בלט, בהנחה שהמתבונן מכיר את רזי האמנות הזו. למתבונן אחר זה עשוי להיראות כמופע ארוטי.

היא הולכת לאט, מתקדמת ליעדה. לעתים היא הולכת לאט לתחנת האוטובוס. לעתים, למכולת. יותר מכל היא הולכת לאט לביתה, שם שום דבר מיוחד לא מתרחש. כשהיא מטפסת לאט במדרגות היא חושבת על האפשרות שלא להגיע לדלת ביתה לעולם. אילו רק יכלה להאט את הקצב עם כל צעד, להאט ולהאט עד אינסוף, כך שעל סף דלתה היתה התנועה ממשיכה לעד ולעולם לא היתה מגיעה. אך האופציה אינה קיימת. התנועה תמיד ממשיכה. גם הזמן ממשיך לעד, עובדה זו כבר ידועה לה היטב ומזמן חדלה לפנטז על עצירת הזמן. והמרחב, גם עליו היא וויתרה ומסתפקת בשבעים מטר של דירתה ובמרחקים הקצרים שהיא עושה באיטיות לעבודה וחזרה ולעתים גם למכולת ובחזרה.

בבית היא מתיישבת על הספה באיטיות. מקשיבה לבעלה מדבר באיטיות ומשתעממת במהירות מול הטלוויזיה. הם אוכלים ארוחת ערב לאט. מזדיינים לאט. אחר כך היא מתקלחת לאט ואחר, נרדמת במהרה, לפני שבעלה מספיק להתחיל בנחירות.

6 בדצמ׳ 2010

חלומות

ובאותה תקופה העברתי שעות בחיפושים אחר החלומות האבודים שלי. הבני זונות יצאו איזה יום מהראש שלי יד ביד עם השאיפות לחיים אחרים ויותר לא חזרו. כבר קרה לי שהם נעלמו לשבוע או שבועיים, למשל בזמן שישבתי בכלא הצבאי בגלל שנתפסתי עושה ביד במגדל שמירה. הכלא הצבאי היה קשה להם מדי, והחלומות שלי, כמו גם השאיפות והתקוות, ברחו כולם מבעד לסורגים וחיכו לי בבית שאשתחרר. גם הפעם חשבתי שאולי סתם נהיה להם קשה מדי, אחרי הכל גם עלי קצת גדול כל העסק הזה של חיים שגרתיים, רגילים, של להתעורר בבוקר לסערה של סידורים וארגונים לקראת היציאה, לנשק את האישה לשלום, להקפיץ את הילדים לגן, להמשיך לעבודה המשרדית המשמימה שלי, שמפרנסת בדיוק את הצרכים הקיומיים הבסיסים של המשפחה שלי.


אני מודה, הזנחתי אותם קצת. מה גם שהאושר שכרוך בלהיות חלק מהמשפחה סייע מאוד להזנחה הזאת של החלומות והשאיפות. והאמת היא שעל השאיפות לחיים אחרים אני לא מצטער כל כך, הם סתם היו מעמסה רוב הזמן. אבל החלומות, אותם באמת אהבתי מאוד. הם תמיד עזרו לי להרגיש שאני שונה, מיוחד, שנועדתי לעשות דברים גדולים באמת, לשנות את העולם או לפחות את עולמם של כמה אנשים. בזכות החלומות האלה כתבתי כמה סיפורים ושירים. בזכותם לקחתי באוניברסיטה כמה קורסים בספרות, שמעתי מוסיקה קלאסית וג'ז. צפיתי בסרטים יפנים. הלכתי לכמה תערוכות חשובות. קניתי כמה בגדים נועזים. הייתי עם כמה בחורות שגם עוד אלף שנה לא הייתי מתחיל איתן אפילו ללא החלומות. בזכות החלומות גם החלטתי שלהקים משפחה זה לא משהו שיכול לפגוע בכל מה שאני יכול להיות.


וזה לא שאני ממש רציתי או רוצה שכל החלומות האלה יתגשמו. זה בכלל לא העניין. מצידי שכולם, אחד אחד, ישארו בגדר חלומות בלבד. כי באמת, השאיפה לחיים אחרים סתם מעיקה ואני ויתרתי עליה בשמחה, אפילו שאני יודע היטב שבלעדיה אי אפשר להגשים שום חלום. הבעיה היא, כנראה, שגם החלומות האלה יודעים זאת היטב, וכמו בחורה שיוצאת עם אחד נשוי הלכו למישהו אחר, כי למה להם לבזבז את הזמן שלהם על אחד כמוני שסתם מנצל אותם להנאתו.


אז באותה תקופה, כשהמציאות ללא חלומות הביאה אותי אל סף הייאוש, שאחריו מגיעה כמובן הכניעה הסופית – האדישות לקיום – החלטתי שאני חייב למצוא את החלומות שלי. אפילו חשבתי, ביני לבין עצמי, שאם הם יתעקשו על כך שהם חוזרים רק אם אני מקבל חזרה גם את השאיפות לחיים אחרים, כנראה שאאלץ להסכים לתנאי הזה.


המקום הראשון שחיפשתי היה אצל ההורים שלי, כי שם הם חיכו לי בזמנו, אחרי שהשתחררתי מהכלא הצבאי. כשהגעתי לבית שבו גדלתי ההורים שלי ישבו בסלון. אמא בוהה בעיתון ואבא בוהה בטלוויזיה. בחדר השינה שבו הופיעו אצלי החלומות הראשונים, כמו החלום להגיע לחלל או החלום שאני יכול לעוף, מצאתי רק כמה אכזבות ישנות זרוקות מתחת למיטה. הרמתי כמה מהן, סתם כדי להיזכר כמה רע היה לגלות שאבא שלי לא הכי חזק ואמא שלי לא הכי חכמה ושאני קצת יותר שמן ממה שההורים אמרו לי. בחדר השינה של ההורים שלי היה נדמה לי שמצאתי אותם, את החלומות שלי, אבל אלה היו חלומות אחרים. החלום של אמא שלי שאבא ימות כבר והחלום של אבא שלי שהוא ימות כבר. עוד כמה אכזבות קפצו לי לראש, ולפני שיצאתי דחפתי אותם מתחת למיטה יחד עם יתר האכזבות, נפרדתי מההורים והסתלקתי משם.


החבר הכי טוב שלי אמר שלפני כמה שבועות הוא נתקל באיזה חלום שלא הכיר, איזו חוויה הומוסקסואלית מטרידה במיוחד, והוא די בטוח שהוא לא שלו. הוא גם לא היה שלי, אמרתי, אבל התעקשתי להגיע אליו לחפש אצלו בדירה. אחרי הכל, אצלו התבססו אצלי החלומות על יצירה ספרותית משמעותית, על כיבוש העולם, על חופש מוחלט. הדירה שלו השתנתה מאז הפעם האחרונה שהייתי שם. כששאלתי הוא אמר שהרבה דברים השתנו בחודשים האחרונים, אבל הוא לא זוכר בכלל מתי פעם אחרונה ביקרתי אצלו, כך שאין לו דרך לדעת מה ראיתי ומה לא. את הבאנג הגדול, למשל, שאלה, ראית? הסתכלתי עליו. זה אותו הבאנג שהיה לו כבר עשר שנים אולי. במים העכורים צפה תקווה ישנה להישאר צעיר לנצח, תקווה שהטבעתי בבאנג כשהחלטתי להציע נישואין. עשינו ראש לזכר שנות העשרים של חיינו. באוויר ריחפו רוחותיהם של חלומותיי הנעלמים. נזכרתי בסיפור שכתבתי והתפרסם במוסף הספרות של הארץ. איך חשבתי אז שזו פריצת דרך, כשבעצם היה זה סוף הדרך. לפני שנפרדנו, אני לדרכי והוא לכורסת הטלוויזיה שלו, התוודה שהוא עוקב אחרי בפייסבוק, צופה בכל התמונות של הילדים ואיך אנחנו נראים מאושרים שזה מעורר קנאה. אנחנו באמת מאושרים, רציתי לומר, אבל משכתי בכתפי וחייכתי.


היו לי שעתיים לשרוף עד שצריך לאסוף את הילדים מהגן, אז נסעתי לחוף. בטיול לאורך קו החוף נתקלתי באינספור חלומות, אכזבות ותקוות שנסחפו עם הגלים אל לב הים. אולי גם שלי נסחפים שם עכשיו ולא ישובו עוד לעולם.


לקחתי את הילדים מהגן. הגדול סיפר שהיום שאלו מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים ושהוא אמר שהוא רוצה לכתוב סיפורים כמו אלה שאני מספר לו לפני השינה. הקטנה אמרה שהיא רוצה לנגן בפסנתר ולשיר שירים יפים. הסתכלתי עליהם מבעד למראה האחורית ברכב, יושבים במושבים המוגבהים שלהם. הגדול מספר בדרכו את הסיפור על הנסיך הקטן והקטנה שרה בקול דקיק שהיא אוהבת שוקולד ועוגות גבינה. ברמזור הפניתי אליהם את הראש, להסתכל להם בעיניהם, דרכן נצצו אלי חלומותיי הישנים.