סביבון

ההשכלה חיסלה את אלוהים חיסול ממוקד. העולם המודרני קבר את הניסים בגושי עובדות ואת הקסמים השאיר למאחזי עיניים ושרלטנים. הבורות היא המקום היחידי בו עוד יכולים להתקיים ניסים ונפלאות. כך, בתור ילד, הוקסם בר מהסביבון הגדול מסתובב על קודקודו במהירות עצומה עד שלא ניתן לזהות כלל שמדובר בסביבון ואפשר לטעות בקלות שמדובר בחללית של חוצנים מתוחכמים. אבל מהר מאוד הקסם מתפוגג, הסביבון מאט את הקצב, מסתחרר עוד מספר פעמים, נוטה על צירו ונופל בקול נפץ פלסטיקי רועם. "עוד פעם" היה מבקש מהוריו כדי שיחזרו על הספקטקל המרהיב הזה, והם היו נענים לו, מה זה כבר לסובב סביבון כדי לגרום לבנך אושר. הם ידעו שגם הקסם הזה יפוג בקול נפץ רועם כשבר ילמד קצת פיזיקה.

אבל הקסם לא התפוגג ולא דעך ולא נעלם, בר המשיך להיות מוקסם מהסביבון המסתחרר, הבומרנג שחוזר, העפיפון שמרחף, הענן שמטפטף, הרוח שנושף, העץ המלבלב, הלב שמתאהב, הכל הקסים אותו, הכל נפלא מבינתו. ההורים המודאגים לקחו את בר למומחים הגדולים ביותר, כדי שינסו להבין מה לא בסדר עם הילד, למה הוא לא מפסיק להתלהב מכל שטות, למה הוא ממשיך לבהות בהשתאות בכל תופעת טבע רגילה אפילו אחרי שהסבירו לו כיצד הדברים האלה עובדים באמת. אין שום קסם, אין ניסים ואין אלוהים, סתם חוקים פשוטים שניתן לבטא בצורה מתמטית שמרבית בני האדם מסוגלים להבינה, אם לא לגמרי, אז לפחות ברמה העקרונית. איש לא ידע מה לא בסדר עם בר. הכל אצלו היה בסדר גמור. הציונים שלו בבית הספר היו ממוצעים לגמרי, יכולת הריכוז והקשב שלו היתה מעל לממוצע, לא נמצא כל סימן לפיגור סוציאלי, לא היו לו בעיות נפשיות מולדות או נרכשות, שום טראומות, שום דבר. "הכל בסדר גמור עם הילד" פסק כל מומחה שבדק אותו. המומחה האחרון אף טרח להוסיף "הדבר היחיד שלא בסדר איתו הוא תדירות הביקורים שלו אצל מומחים ומספר מבחני הליקויים שהוא עבר, זה עלול לשמש קרקע לפיתוח רגשי נחיתות אצל ילד בגילו". ההורים של בר, שכבר שנים ארוכות לא זכרו אפילו שהאמינו פעם בניסים ונפלאות, האמינו אמונה שלמה ברפואה המודרנית ובבעיות נפשיות שהורים נוטעים בקרב ילדיהם, ולכן הפסיקו לחקור את הילד ופשוט הניחו שהוא אינדיבידואליסט. הרי זה עדיף בהרבה על להניח שהוא סתם טיפש.

הזמן חלף, כפי שהוא עושה כל הזמן, ובר היה מוקסם מחלוף הזמן ומהאופן שבו הזמן לעולם אינו חדל מלחלוף ואיך שאי אפשר לנוח אפילו מאית השנייה, כי כל הזמן הזמן עובר וכל עוד הוא עובר שינויים מתחוללים בכל דבר ובעיקר בעצמו, והוא אפילו לא צריך לעשות שום דבר כדי שזה יקרה. כמו פרח שמתחיל בתור פקעת ובלי לרצות בכלל הופך לפרח, בגלל הזמן ובגלל הביולוגיה ובגלל הפיזיקה והכימיה. כמו הסביבון שמסתובב על קודקודו והמטוסים הכבדים שממריאים לאוויר, כמו האנשים שממשיכים לחיות ולמות ולעשות וליצור ולהתקיים ולקיים, כמו העולם הזה, הכל היה נפלא כל כך בעיניו של בר, הכל היה קסום ומוזר, אפילו מהוריו שכל הזמן חזרו ואמרו עליו שהוא אינדיבידואליסט, אדם בעל תפיסת עולם ייחודית. לקח זמן עד שגם שאר חבריו ידעו מה זה אינדיבידואליסט, ועד אז הוא היה בעיניהם סתם טיפש. אבל כאמור, הזמן חלף, ובר המשיך להיות אינדיבידואליסט, והמשיך לגדול מבלי לרצות בכך, והמשיך להיות מוקסם ואפילו התאהב והתאהבו בו, והוא חזה בנס הזה המפעים של בנו בוקע מרחם זוגתו, ובפליאה הנוצצת בעיניו של העולל המביט בעולם בפעם הראשונה. הרופאים מן הסתם מבינים את התהליך הזה הרבה יותר טוב משהוא הבין אותו, אבל בכל זאת, נראה לו שבמקרה הספציפי הזה, של הבן שלו, הוא המומחה הגדול ביותר ולכן יכול לפסוק באופן מוחלט שמדובר בנס ולא בסתם תופעת טבע שניתנת להסבר מתמטי פשוט.

כשיש לך ילד, אין לך הרבה ברירות אלא לענות לשאלות שנזרקות אליך ללא הרף. למה השמיים כחולים? איך יורד גשם? איך הסביבון מסתובב? למה הכדור נופל למטה ולא למעלה? למה קוראים לכלב כלב? איך באים ילדים לעולם? למה יש קשת בשמיים? ומהר מאוד בר הבין שהתשובות שלו אינן מספקות, כי באיזשהו שלב, אחרי ההסבר המדעי, מגיעה השאלה "אבל למה זה ככה?", שמתייחסת לאקסיומות, ושלגביה אין לבר שום תשובה של ממש, כי זהו טבעה של אקסיומה. אחת ועוד אחת הם שתיים כי ככה זה, אין מה לעשות, אמר לבנו באחד המקרים ולפתע שמע קול נפץ פלסטיקי מחריד, שהרעיד את הבית כולו, ולאחריו העולם נראה לבר פשוט יותר, סתמי, עולם של ככה זה כי ככה זה וזהו. שתיקה שררה בין האב לבנו עד שלבסוף הבן אמר "לא נכון, אתה סתם אומר, אחת ועוד אחת זה לפעמים גם שלוש" והלך להביא את הסביבון שעף לקצה השני של החדר, "עוד פעם", ציווה על אביו ובר סובב את הסביבון הכי מהר שהוא יכול, כי מה זה כבר לסובב סביבון כדי לגרום לבן שלך אושר.

מזליקו

תגידו מה שתגידו, תחשבו מה שתחשבו, יודעים מה, מצדי תחשבו מה שתגידו ותגידו מה שתחשבו, זה לא משנה בכלל. מה שכן משנה זה מה אני אומר וחושב, כי מה שאני אומר וחושב זה מה שאני יודע, ומה שאני יודע זה שאני חסר מזל לגמרי. וזה לא עניין חדש החוסר מזל הזה, זה לא כאילו במשך שנים אני מסתובב בעולם הזה ומתות שמיים נופלות עלי ללא הרף ופתאום רק לאחרונה קצת ביש מזל אופף אותי. לא, לא, אני יש לי מזל רע כבר שנים. אולי אתם אומרים עכשיו שזה לא כל כך נורא, כי אם זה כבר שנים ככה אז בטח התרגלת ואתה יודע לחיות עם זה טוב. אז בואו אני אגיד לכם, מזל רע זה לא כמו עיוורון או רגל קצרה מדי, שאם נולדת איתם אתה יודע להתמודד עם המוגבלות בצורה טובה סך הכל, בטח ביחס למי שהתעוור או התקצרה לו הרגל רק בגיל עשרים. למזל רע אי אפשר להתרגל, אפשר לנסות לנחש אותו, לנסות לחזות מה יקרה הפעם, אבל לעולם אי אפשר להתרגל אליו. לא משנה כמה אכזבות היו לי בחיים בנוגע למזל, איכשהו תמיד ישנה התקווה הקטנה שאולי הפעם יקרה משהו טוב, אולי הפעם יהיה לי קצת מזל.

אתן לכם דוגמה יומיומית, אוטובוס. פעמיים ביום אני נוסע באוטובוס, פעמיים ביום אני מגיע לתחנה בדיוק רגע אחד אחרי שהאוטובוס שלי עזב אותה ובכל זאת, כל יום, פעמיים ביום, אני מלא תקווה בדרך לתחנה שאולי הפעם האוטובוס יגיע בדיוק כשאני מגיע ובכל יום, פעמיים ביום, אני מתאכזב. ברשותכם, אמשיך עם הדוגמה הזו של האוטובוס, לא בגלל שאני חושב שלא הבנתם, חלילה וחס, ברור שאתם מבריקים ותפסתם את כל העניין אפילו בלי הדוגמה. פשוט זה גורם לי להרגיש קצת יותר טוב לספר את זה. משהו כמו טיפול פסיכולוגי. אוקיי, אז אני מחכה בתחנה, פעמיים ביום, את הזמן המקסימלי שניתן לחכות לאוטובוס שיגיע וברוב המקרים הוא מגיע עמוס מדי בנוסעים ואין כבר מקום בשבילי. ובכל זאת, בכל פעם שאני רואה אותו מתקרב, עמוס בנוסעים, אני חשוב לעצמי, אולי יהיה מקום לעוד אחד קטן וחסר מזל, אבל כמובן שאין. כמובן שאני ממתין לאוטובוס שאחרי. ואז מגיע האוטובוס שאחרי, אני כבר תשוש ורצוץ, אך משתדל להיראות רענן כדי לא לדחות את הנוסעים האחרים באוטובוס אליו אני נכנס, אבל זה לא משנה אם יש מקומות פנויים או יש מקומות רק בעמידה, אני תמיד אתקע ליד האדם הכי מעוות באוטובוס.

יותר מפעם אחת שלחו לי ידיים כל מני סוטים וכמעט במשך כל הקיץ אני יוצא מהאוטובוס ספוג בזיעה מצחינה שאינה זיעתי שלי. ועם כל זאת, בכל פעם שאני נוסע באוטובוס ויושב לידי איזה הומלס שמן, מיוזע, חסר שיניים, שנדחק ונצמד אל גופי, מחייך אלי חיוכים משונים וממלמל מילים בשפה שאיני מזהה, מקננת בי התקווה שהנה עוד רגע הוא יקום וירד מהאוטובוס ובמקומו תתיישב יפיפה נרדמת, שתניח את ראשה הטהור על כתפי ואת ידה על ירכי ונתאהב לנצח נצחים. תקווה ופנטזיה שמתחזקות וגוברות כשהמטונף קם ממושבו ויורד מהאוטובוס, אני נושם לרווחה ומתרווח על המושב, מסתכל בקוצר רוח על הנוסעים שעולים אל האוטובוס, מקווה בכל מאודי שהדוגמנית זהובת השיער, שחצאית קצרה ולבנה למותניה וחולצה אוורירית חשופה עוטפת את שדיה המושלמים, תתיישב לידי. תקווה ופנטזיה שקורסות באחת כשקשישה עם מבט מעורפל בעיניים עוקפת את הדוגמנית שלי ומתרסקת אל המושב שלידי ונאנחת בקול, נושפת לעברי הבל פיה העבש. הדוגמנית מתיישב מאחור, במקום אליו אני אפילו לא יכול להסתכל, בזמן שהקשישה מוציאה שקית ניילון רועשת שבתוכה עוד שקית ניילון רועשת ובתוכה עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת, ובתוך כל השקיות המרשרשות חבויה קלמנטינה רכה שמתיזה לכל עבר, ובעיקר עלי, בזמן שהקשישה מקלפת אותה בידיים רועדות. הדוגמנית בטח יושבת ליד מישהו אחר עכשיו, מישהו עם המון מזל טוב, מישהו לא כמוני, אני חושב בעוד הקשישה מוצצת בקול את לשד הקלמנטינה, סנטרה נוטף מיץ דביק, השיער הקצר שסביב שפתיה קולט אליו טיפות קלמנטינה וכל המחזה מעורר בי גועל. הקשישה בוצעת פלח קלמנטינה ומשיטה לעברי, "קח תטעם, זה מאוד טעים". לא תודה גברת, באמת לא תודה. הריח של הקלמנטינה נשאר איתי עוד זמן רב אחרי שאני יורד מהאוטובוס, אפילו ריח החרא שעליו אני דורך אחת לשבוע לא מצליח להוציא לי אותו מהאף. הדוגמנית נעלמת עם האוטובוס באופק, אני מסתובב לא לראות ונתקל בפח אשפה, ואם לא בפח אשפה אז ציפור תלשלש עלי, ואם לא ציפור אז יהיה כלב שישתין או גשם שירד או אופניים שידרסו או תינוק שיפלוט.

בקיצור הבנתם את העיקרון, דברים טובים לא יקרו לי, דברים רעים יקרו וכל הזמן. ושוב, למרות הכל, שיהיה ברור, תמיד תהיה לי התקווה שהנה היום משהו ישתנה, היום המזל שלי יתהפך. כי בכל זאת מזל זה לא כמו שנולדתי בלי יד ואני מקווה שלילה אחד תצמח לי היד ואתעורר עם שתי ידיים מתפקדות ובריאות. מזל זה סתם משהו ערטילאי, חלק יקראו לו גורל, חלק יקראו לו כאוס, סטטיסטיקה, הסתברות, אקראיות, אלוהים, חלק יגידו שבכלל אין דבר כזה מזל. לאלה אני אומר, שאם אין דבר כזה אז איך זה שהוא משפיע על החיים שלי כל כך כל הזמן.

עכשיו אתם בטח אומרים או חושבים לעצמכם, שזה בטח לא גרוע כמו שאני מתאר את זה. הרי בסופו של דבר אני חי ואני בריא ויש לי לאן לנסוע באוטובוס פעמיים ביום ובסך הכל יש מקרים גרועים יותר ממני והמקרים האלה אפילו לא נעלמים מהעין שלי, כי הם יושבים לידי באוטובוס כל יום. אז זהו, שמלבד הבריאות, החיים והמקום שאני חייב לנסוע אליו באוטובוס כל יום, אתם טועים. אתם טועים כי אני בכל זאת מקרה קשה של חוסר אסתטיקה, חוסר כישרון וטיפשות קלה (אמנם לא משהו להתבייש בו יותר מדי, אבל בהחלט לא משהו שמאפשר לי להשתמש במוח במקום בידיים בכדי להתפרנס).

את חוסר האסתטיקה שלי גילו כבר כשהייתי תינוק. האף הגדול והשחורים שמנקדים אותו לכל רוחבו ואורכו מלווים אותי לאורך כל תמונות הינקות, הילדות ובעצם עד היום. הפלומה התינוקית הרכה והדלילה איתה נולדתי מעולם לא התבגרה ומעטרת את קרחתי המבהיקה גם בימים אלה. קומתי הנמוכה היתה ללעג ולקלס במשך כל נעורי ושיעור היתר של כתפי, בטני ויתר האזורים זיכו אותי בכינוי "קופיקו" במהלך שירותי הצבאי (האמת, יכול להיות שהטיפשות תרמה לכינוי לא פחות מהשיעור, אבל אין לי אפשרות לדעת זאת בוודאות).

לחוסר הכישרון ולטיפשות התוודעתי רק בגן הילדים, כשכולם הצליחו לצייר דמויות דמויות אנשים וכלבים, עם ידיים או בלי ידיים, אני הצלחתי לכרסם את הפנדה וללקק את הגואש. כשכולם הצליחו לשרטט את שמם על הנייר, אני הצלחתי לעשות מהנייר כדור מעוות ולמצוץ אותו כמו מוצץ. את הלגו מעולם לא הצלחתי להבין, צלילים נעימים מעולם לא הצלחתי לייצר מגרוני ואפילו לרוץ מהר או לשחק כדורגל טוב לא הצלחתי בשום אופן, כי תמיד היתה אבן שנכנסה לי לנעל או כדור תועה שפגע לי בעוצמה בפנים (על פי רוב באף כמובן, אבל זה לא קשור למזל, זה קשור באמת להסתברות וסטטיסטיקה).

כזה אני, מוכה גורל, מזל, כיעור, טיפשות, כישלון וחוסר כישרון, יש אומרים שהמזל הגדול שלי הוא שאני בכלל מצליח להתקיים. על זה אני אומר, אין קשר בין מזל לבין קיום, האחד יכול להתקיים ללא השני והשני ללא האחד. אולי אין בזה הגיון רב, אבל המזל או הקיום לא מבינים בהגיון ולא צריך הגיון או חוכמה בשביל להיות קיים או בשביל שיהיה לך מזל. הנה תראו אותי, גם קיים וגם יש לי מזל (רע, אבל עדיין מזל) אפילו שאני חסר הגיון לחלוטין וממשיך לקוות כל הזמן שמתישהו יהיה לי טוב. הטיפשות שלי אפילו גדולה יותר מזה, כי אני לא רק מקווה שיהיה לי טוב, אלא גם ממש מנסה לעשות דברים בשביל זה. אני מתקלח כל יום, לפעמים פעמיים. אני משתמש בבושם ודאודורנט בשביל לא להיות מגעיל מדי. אני נועל נעליים עם סוליה גבוהה ומוציא את השחורים מהאף כל יום. באוטובוס אני מנסה להתיישב ליד הדוגמניות. בעבודה אני מנסה להיות הכי טוב, אפילו שאין שום אפשרויות קידום או תוספת שכר. אני משתדל להיות נחמד להורים שלי, כי זו בכל זאת לא אשמתם ושומר על קשר עם כל אחד שאי פעם הסכים לדבר איתי בשביל שאולי מתישהו נוכל להיות חברים של ממש. כמובן שכלום לא מצליח, כמובן שאני מתחיל להזיע ולהסריח מיד לאחר שאני יוצא מהמקלחת, ואם זה יום קריר ונעים אז שקית הזבל תטפטף לי על הבגדים בשביל שיושג האפקט הראוי. כמובן שהשחורים משחירים מחדש על האף ומסביב וחלקם אף מלבינים וצוברים מוגלה שדוחה אפילו אותי, כי אני נאלץ לראות אותה כל הזמן בזווית העין. בעבודה אני מפשל ללא הרף ורק מורידים לי בשכר, באוטובוס הדוגמנית שהתיישבתי לידה קמה מיד בשביל לאפשר לאיזה יצור גועלי לשבת במקומה, ההורים שלי ביקשו כבר מזמן שאפסיק להגיע לארוחות שישי כי מה יגידו השכנים והחברים שלי הם סתם פיקציה.

אז למה להתקיים בעצם, אתם שואלים וגם אני שואל, הרבה אני שואל את זה. אפילו חשבתי להתאבד כבר מתישהו ולגמור עם הסבל הזה, אבל לא הצלחתי אפילו לקוות שאצליח בזה. היה לי ברור לגמרי שאיכשהו אדפק אם אנסה לתלות את עצמי, בטח האף שלי יתנפח עוד יותר, ואם אקפוץ מהחלון בטח אהפוך נכה, ואם אבלע כדורים אהרוס את הכליות, ואם אחתוך ורידים אייצר לעצמי צלקות, ועל נשק בכלל לא חשבתי כי בשירות הצבאי חטפתי אינספור כוויות בידיים וברגליים מהקנה הלוהט ולא הצלחתי לקלוע במטרה אפילו פעם אחת. עכשיו אני נשמע לא עקבי, אני יודע. מה פתאום בעניין של ההתאבדות אין לי את התקווה שהמזל שלי ישתנה ופתאום אצליח לעשות משהו כמו שצריך. פתאום בעניין של ההתאבדות אני יודע לצפות למזל הרע. אז זהו, שאני דווקא כן עקבי, כי המזל הרע בעניין של ההתאבדות הוא שהמזל שלי יתהפך ואצליח, כי אז כבר אני ארצה להתקיים, כי אז יהיה לי מזל, אבל אז יהיה מאוחר מדי. במילים אחרות, בעניין ההתאבדות, המזל הטוב הוא מזל רע והמזל הרע הוא מזל רע ובכל מקרה, ככה לפי דעתי, שאולי לא נחשבת כי אני די טיפש, אבל בכל זאת היא זו שמשנה כי היא דעתי, מדובר בעניין שלא הייתי רוצה באמת לנסות, כי אפילו את התקווה של המזל הטוב אין שם.

בסוף אני אמות, כמו כולם. זה לא קשור למזל, זה קשור לקיום. זה קשור לזה שגם ההורים שלי ימותו בסוף, כנראה לפני. אם יש להם מזל זה יקרה להם לפני שהם יהפכו לשוטים, כמו רוב הקשישים שאין להם מזל. בטח אני אהיה שוטה זקן, כזה שאין לו כבר שום סיכוי, סתם מתהלך ברחובות ומקיים את חוסר המזל של אנשים כמוני כשהוא מתיישב לידם באוטובוס. אדאג ללכת עם שקיות ניילון מרשרשות ופירות בשלים מדי, כדי שאוכל לטפטף כרצוני לכל עבר. אשתדל למלמל מילים לא ברורות ולצחקק לעצמי כדי שהאנשים שאשב לידם ירגישו אפילו יותר חסרי מזל משאני הרגשתי כל חיי. אולי אפילו אהיה חוסר המזל של איזו דוגמנית אוטובוסים מפורסמת עם ריח של יער בשיער. תחשבו מה שתחשבו ותגידו מה שתגידו, זו תקווה ששווה להתקיים בשבילה.

גבר

"אחי", הדהדה לחישה חרישית בין יריעות האוהל והגיעה ישר אל אוזני.


"קום גבר", נשמעה הלחישה, הפעם קרובה יותר ומלווה בנגיעה קלה בכתפי. אני מתהפך לצד השני באיטיות, מכווץ מקור, ממלמל משהו בלתי מובן אפילו לי.

"נו, בחייך, אני מת לישון, תורך לשמור על האוהל", כבר לא כל כך לחישה והנגיעה כבר לא כל כך קלה. אני פוקח עיניים בחוסר רצון, מסרב להאמין שכל הטירונות הזו לא היתה סתם חלום רע.

"אוקיי, קמתי", אני לוחש בקול צרוד משינה, קור וצעקות, "אתה יכול לצאת אני מגיע עוד רגע".

"לא, אתה תחזור לישון ואז אני אתקע, קום".

אני מתיישב על המיטה להוכיח את ערנותי, משתעל, מתגרד ומתחיל להתלבש לקראת השמירה, כל הזמן הזה הוא מסתכל עלי. המדים מסריחים, הנעליים מסריחות, שק השינה מסריח, אני מסריח, הוא מסריח, האוהל הזה מסריח, הכל כאן מסריח, רק לרובה יש ריח של מתכת קרה ושמן, אני לוקח אותו בידי ויוצא עם 'אחי' אל הכפור המקפיא שמחוץ לאוהל. הבל פינו הופך לאדים כשאנחנו עומדים זה מול זה מחוץ לאוהל. הוא דווקא נראה בחור נחמד, אולי אם היינו נפגשים בסיטואציה אחרת היינו יכולים להיות חברים. "טוב, אז, לילה טוב גבר", הוא אומר וטופח לי על השכם. "לילה טוב", אני מצריד לעברו בלחש כשהוא מסתובב, מתרחק ממני ונעל אל אחד מהאוהלים של המחלקה. עוד דקה הוא בטח כבר יחלום חלומות מתוקים, חלומות שלפני שבועיים היו המציאות. אני ממשיך לבהות באוויר בערך בנקודה בה עמד קודם לכן. רחש מוזר מכיוון המדבר מוציא אותי מהבהייה ואני מתחיל בפטרול מסביב לאוהלים כדי שאף אחד מהמפקדים לא ישים לב שאני עומד במקום. אתמול בלילה קסלר חזר משמירה שבור ורצוץ לאחר שזחל חצי שעה על האספלט בגלל שתפסו אותו נשען על הגדר כמה רגעים.

השמיים במדבר נוטפים כוכבים. כמעט שאפשר להושיט יד ולגעת בהם. מרחוק נשמעות יריות. שום דבר מטריד במיוחד. הגדר הגבוהה שסביב הבסיס אמורה למנוע חדירות של מחבלים או סתם גנבים, ובו בזמן יש כל הזמן פטרולים של הגדוד מסביב, ובכל זאת גם אנחנו נשלחים לשמור, אפילו שאנחנו לא ממש יודעים איך להפעיל את הנשק. אם מגיע מחבל אני אבוד. נחירות נשמעות מאחד האוהלים, אני שמח שזה לא האוהל שלי. עוד חמישים דקות בערך, כשתסתיים המשמרת שלי, אוכל לחזור ולהירדם בלי כל הפרעה. אני מנסה לחשוב על הטיול-לפני-צבא שעשיתי יחד עם כל החברים באחד האיים של יוון, אבל הקור המקפיא לא מאפשר לי להרגיש את אותה חמימות מופלאה של השמש היוונית מעל חופי הים הלבנים. לכמה רגעים אני מצליח לראות לפני את מריאן המדהימה שסחפה אותי באהבה שלא הרגשתי מעולם קודם לכן, אפילו שהיתה זו אהבה לא ממומשת בעליל, אלא רק התאהבות מרחוק, התאהבות של מבטים שלעתים מצטלבים ולעתים נשארים רק על הבגד ים התכלכל שלה מבלי שתשים לב שאני מסתכל. את המחשבה הזו קוטעת השלפוחית המלאה שלי, שכבר באוהל, בשינה, נתנה אותותיה ורמזה שצריך לקום לשירותים, אבל אני העדפתי להתעלם ממנה ולהדחיק את הצרכים הבסיסיים הללו. הרי זה מה שאנחנו לומדים בטירונות, להדחיק את הצרכים האלמנטריים. לאכול רק בשעות מסוימות, לחרבן ולהתקלח בשעות מסוימות, להתגרד, להשתין ולהשתעל רק לאחר קבלת אישור מהמפקדים, והכל במהירות ובזריזות ובמסגרות זמן שמוגדרות היטב בשניות או בדקות, אך לעולם לא בשעות.

אני מנסה להמשיך להתעלם מהשלפוחית. לרוץ לשירותים המרוחקים מהמאהל זו אופציה שאינה באה בחשבון. להיתפס בעת נטישת עמדת השמירה זה אפילו חמור יותר מלהיתפס נח במהלך השמירה. ההליכה המונוטונית סביב האוהל מצליחה להרגיע את לחץ השלפוחית רק במעט וההתאפקות הופכת מעמסה גדולה יותר ויותר מרגע לרגע. מבט חטוף בשעון הדיגיטלי שקניתי במיוחד לקראת הטירונות מגלה לי שנותרו לי רק שלושים דקות להתאפק. אני יכול לעשות את זה, בטוח שאני יכול. אני מנסה למצוא מוטיבציה מתאימה להתאפקות, למצוא צידוק מתאים. מה היה קורה אם הייתי עכשיו במארב בלבנון, גם אז הייתי מתלונן כמו ילד שאני צריך לשירותים? אם הייתי במארב בלבנון בטח הייתי משתין כבר מפחד, אני עונה לעצמי וחושב שזו השלפוחית שמחדירה את הרעיונות הללו לראשי.

הפטרול סביב האוהלים הופך קשה יותר ויותר. עם כל צעד נדמה לי שאני לא אצליח לעמוד בזה. אבל אני חייב לעמוד בזה, אני חייב להצליח. הטירונות אמורה לדחוף אותך לקצה גבול היכולות שלך, לגרום לך לעשות דברים שמעולם לא דמיינת שתוכל לעשות, אני חוזר בראשי על דברי המפקדים. יותר נכון, צעקות המפקדים. האנשים האלה אף פעם לא מדברים, רק צועקים מרגע שהגענו לכאן. מה התועלת הרבה בזה? מה היתרון שבצעקות? זה מכין אותי לקרב? אין לי תשובות. גם לשלפוחית אין, היא עסוקה יותר מדי בעצמה ורומזת שהגיעה הזמן להתרוקן. אני ממשיך בפטרול אל עבר האוהל המרוחק ביותר. אם אשתין במהלך השמירה לא אעשה זאת ליד האוהל שלי ובטח לא ליד האוהל של המפקדים. האוהל המרוחק הוא האוהל עם הנחירות, אני מסתתר מאחוריו ומנסה לשחרר את החגורה, מרגיש שהשלפוחית עומדת להתפקע. משחרר את הכפתורים שולף את הזין החוצה אל הקור, אל האוויר. נו, תשתין, קדימה, מהר. קולות של דיבורים מלחיצות אותו ואותי ואותה. אני מסתכל ורואה בעומק הפלוגה דמויות עם מתכות מנצנצות על הכתפיים והזרועות. לעזאזל, השלפוחית מדברת מגרוני, זה מה שחסר לי, להיתפס משתין ליד האוהל, זה אפילו חמור יותר מלנטוש את העמדה. אני כבר יכול לשמוע את צעקות המפקדים מול הפלוגה, "אולי אתם חושבים שכולכם חברים, אבל החבר שלכם פה משתין עליכם בקשת!". עוד לפני שסיימתי את המחשבה הזו הכפתורים היו מכופתרים שוב והחגורה נעולה סביב המותניים.

הפטרול התמשך והתמשך, השניות חלפו לאט כמו דקות והדקות לאט כמו שעות והשלפוחית עלתה על גדותיה. רק עוד חמש-עשרה דקות, רק עוד ארבע-עשרה דקות, רק עוד שלוש-עשרה דקות, המנטרה חוזרת על עצמה בראשי בשינויים המחויבים בכל דקה ודקה. אני כבר לא רואה את הכוכבים, או את המדבר, או את האוהלים, רק תמונת השירותים תקועה לי בראש. השירותים המצחינים של הפלוגה. השירותים הבאושים, שחרא מרוח על דפנות האסלות וזבל מגוון זרוק בכל עבר. רק עוד שתיים-עשרה דקות, אני ממלמל לעצמי והרגליים הולכות מעצמן בקצב קבוע סביב האוהלים, מותשות ממעמסת היום, כל השרירים האחרים בגוף מתוחים גם הם. איזה סיוט, אני חושב לעצמי ומרגיש חמימות נעימה שפושה במפשעתי ועוברת אל ירכיי. ריח שתן חריף עולה באפי ותחושת שחרור והקלה שמתחילה אי שם בשלפוחית עוברת בכל איברי. מבלי להתכוון נפלטת מפי אנחת רווחה. רק עוד עשר דקות, זה הכל, בד המכנסיים ספוג השתן נצמד לרגלי והופך את הצעידה לנעימה פחות ופחות. השתן שמתקרר מתחיל להקפיא את מפשעתי, אבל אני יודע שהחלק הקשה כבר מאחורי. רק עוד שבע דקות, אני הולך אל האוהל להעיר את הבא אחרי, צחנת האוהל בטח תאפיל על הצחנה הנפלטת ממכנסיי. עמדתי במשימה, לא שברתי שמירה, הגעתי לקצה גבול היכולת שלי, הפכתי לגבר, לחייל אמיתי.

ציפורים

הקיץ התקרב לקיצו והרוחות הקרירות סחפו עימן כל סיכוי לאהבת קיץ יצרית, רומנטית וקסומה. חוף הים כבר קר מדי, בבתי הקפה סגרו את המרפסות, הפאבים והברים לא ידידותיים כל כך לבגדים צמריריים ולשבת על ספסל בשלכת יכול לעבוד רק בסרטים. בכל זאת היא ישבה על ספסל כזה שניצב באיזו שדרה מרכזית. מעטים העצים בתל-אביב שמושפעים מעונת המעבר המטושטשת הזו של הסתיו. רבים מהם ירוקים כל הקיץ והחורף, רבים מהם משליכים על המדרכה רק פירות חומים קטנים ומעיכים. גם היא מעיכה, היא חשבה לעצמה, מבלי להוסיף כל הסבר, השתעשעה מהרעיון שהיא עץ ירוק עד שמשליך פירות רקובים על העוברים ושבים.

על הספסל ממול מתיישב אדם מבוגר. היא השתמשה בביטוי "מבוגר" מכיוון שחשבה ש"זקן" או "קשיש" הם ביטויים פוגעניים. כאילו אם לא אומרים את זה האדם אינו יודע שהוא זקן או קשיש. היא תמיד היתה רגישה לרגשותיהם של אחרים. היא הרהרה בזה מספר רגעים בזמן שהמבוגר הוציא חצי כיכר לחם שחור משקית והחל מפורר פירורים קטנים בקפדנות יתרה. כשהצטברו בידו מספיק פירורים השליך אותם על המדרכה לפנים והמתין ליונים ולציפורים שבוששו להגיע. היא לא רק רגישה לרגשותיהם של אחרים, חשבה, היא רגישה לרגשות בכלל. למשל עכשיו רצתה בכל מאודה שתגיע איזו ציפור ותאכל מהפירורים של המבוגר, שמצידו כלל לא נראה מוטרד מהיעדר הציפורים והמשיך לפורר ביסודיות את פנים כיכר הלחם, מפורר ומשליך, מפורר ומשליך. אין כל ציפור בטווח ראייתה וזה עצוב לה נורא. כל כך עצוב שמבלי ששמה לב לכך טיפה זעירה התחלקה במורד לחיה השמאלית, ניתכה על המדרכה לרגליה והפכה לכתם אפור כהה על המדרכה האפורה ממילא.

היא ניגבה את השובל הלח שנותר על לחיה, עדיין לא הגיעה אף ציפור אל הפירורים, עדיין המבוגר המשיך לפורר, בכל פעם ידו נעלמת עמוק יותר אל תוך הכיכר שהולכת ומתרוקנת מליבתה הרכה. היא הסתכלה על פניו של המבוגר, עד עתה נמנעה מלהסתכל עליהם, תמיד העדיפה שלא לנעוץ מבטים בפניהם של זרים, שמא ייתפס מבטה במבטו של הזר ואז תיאלץ למהר ולהסית אותו הצידה. היא ידעה שבמקרה כזה בוודאי גם פניה יסמיקו ויחשפו אותה בקלקלתה. אך הפעם הרגישה שזה בסדר, היא יכולה להסתכל. הם ישבו זה מול זה מספיק זמן כדי שלא יהיו זרים כל כך זה לזו וממילא היה המבוגר מרוכז כל כולו במלאכת הפירורים.

פניו היו פני זקן, עור מקומט ומדולדל מנוקד בכתמי זקנה. היא כינתה אותו מבוגר אך הוא היה מבוגר יותר מאביה ומבוגר יותר מאביו של אביה. זיפים לבנים הבריקו על לחייו, סנטרו ומעל שפתיו שהתעגלו מעט כלפי מעלה בצורה המזכירה חיוך אך מבטאת יותר סיפוק מאשר שמחה. תמיד ידעה להבחין בין תחושות ורגשות שהגבול ביניהם דק. נראה היה לה שהמבוגר כלל לא ציפה שיגיעו ציפורים לאכול את הפירורים שהכין במיוחד בשבילן. גם זה העציב אותה נורא, אפילו יותר משהעציב אותה להמתין לציפורים שכנראה כלל לא יודעות על הפירורים של המבוגר, שאחרת בוודאי היו מגיעות כבר בקול משק כנפיים וציוצים עליזים. אין כל ציפור בטווח ראייתה, לא על הקרקע ולא באוויר. גם לא על העצים הירוקים או העצים המעטים שבעיצומה של השלכת עליהם המצהיבים. עוד טיפה זולגת, הפעם כבדה יותר, פוגעת בקול נפץ חלוש במדרכה לרגליה, לא רחוק מהכתם הכהה שהותירה הטיפה הקודמת, מייצרת גם היא כתם כהה משלה, כהה יותר מהכתם של קודמתה.

המבוגר השליך את הפירורים האחרונים, מנסה לגרד עוד כמה פירורים מתוך קרום כיכר הלחם שנותר בידו, אך מצליח רק לפזר על מכנסיו פירורים זעירים שמתאימים יותר לנמלים מאשר לציפורים. בראשה עוברת מחשבה על כך שלמתבונן מהצד עשויה חצי כיכר הלחם להיראות כמו חצי כיכר לחם רגילה, אי אפשר לדעת בכלל שהיא מרוקנת מתוכן, שאין לה לב. היא חושבת כמה רגעים על המילה "לב" והאם היא באמת מתאימה לתאר את החלק הרך של הלחם. לפעמים לב אינו רך ולפעמים הקרום יותר טעים מהליבה. היא מחליטה להישאר עם ההגדרה הזאת כשמרחוק נשמע רחש הרוח בעלים. הרחש הולך ומתקרב, העלים נושרים מהעצים המצהיבים ופירות נושרים מהעצים הירוקים, אפילו כמה עלים ירוקים הצליחה הרוח להפיל. הפירורים מתפזרים על המדרכה ושיערה מתפזר מהרוח החזקה. עוד כמה טיפות על לחייה ועל ראש ומסביבה ועל המדרכה נוצרים כתמים כהים בכל מקום שבו טיפות מתרסקות.

היא חשבה לקום וללכת מפני הגשם הראשון הזה שהגיע פתאום במפתיע, מסיים באופן הכי סופי שאפשר את הסיכוי לאהבת קיץ, אך ראתה את המבוגר מנער את שקית הניילון שבה היה הלחם ומניח אותה על ראשו. הוא נראה מסופק עוד יותר, מוציא משקית נוספת שמונחת לרגליו קופסא של גבינה לבנה, פותח אותה באיטיות והיסודיות האופייניים לו, לא מסיר את מכסה הנייר המוכסף לגמרי וזורק לפח שלידו. היא מחליטה להישאר, הרי לא תזנח אותו לבד, ממילא זהו יותר טפטוף מאשר גשם. המבוגר בוצע חתיכה מהקרום וטובל בגבינה. היא מסתכלת עליו לועס את הלחם בריכוז, חושבת על הציפורים שלא יגיעו ומה איכפת למבוגר, לציפור, לעץ, לרוח, לשמיים ולה, מה כל כך איכפת לה.

פצע

הכוס נפלה בהילוך איטי כמו בסרטים והתרסקה למאות חתיכות קטנות, שהתפזרו לכל עבר. ראיתי את הפנים של אמא מאדימות מזעם ואת פיה נפער לשחרר צעקה. סיגל נעמדה על הכסא שלה והתחילה לבכות. דאלי נבחה בהיסטריה תוך הליכה ברוורס הרחק ממקום האירוע, כאילו אין לה כל קשר לעניין. ידעתי שהכל תלוי בתגובה של אבא, אבל חששתי להסתכל. חיכיתי לשמוע מה הוא יגיד. אבל הוא לא אמר כלום, רק גיחך מן גיחוך כזה שהפך אט-אט לצחוק גדול.


כשאבא צחק כולנו צחקנו. כולנו זה אומר שאמא התחילה לצחוק את הצחוק המתגלגל שלה שהחליף באופן מיידי את צעקותיה על דאלי, שהפילה את הכוס מהיד שלי משום שרצתה גם לאכול כמו בני האדם. זה אומר שסיגל התחילה לקפץ על הכיסא ולמחוא כפיים בצחוק גדול לאור המהומה הגדולה שהתעוררה במהלך ארוחת הערב השגרתית של המשפחה. אפילו דאלי שינתה את סגנון נביחותיה כך שנשמע דמיון מסויים בינן לבין צחוק של אדם מבוגר שעישן יותר מדי סיגריות בחייו. רק אני לא צחקתי, חייכתי, הרגשתי משועשע מהאירוע, אבל משהו לא היה בסדר. כף הרגל שלי נרטבה מהמים שהיו בכוס וכשהתכופפתי לנגב אותה עם נייר סופג מהשולחן ראיתי שהיא מדממת נורא. ממש קרוב לבוהן של רגל ימין נתקעה חתיכה גדולה מהכוס, זקופה כזו, כמו פסל מזכוכית, רועדת בגלל הרעידות של הרגל אבל לא נופלת, נעוצה חזק בבשר ומסביבה דם נשפך וכיסה את כף הרגל.

הכל נהיה שקט באותו הרגע ועולמי הסתחרר עלי. התעוררתי עם כאב עמום בראשי, שהסיח את דעתי מהכאב החד שחשתי ברגל. הסתכלתי סביבי וראיתי שאני על הספה בסלון ולידי דאלי, מכשכשת בזנבה ומחייכת אלי. ליטפתי אותה ואחר כך ליטפתי את ראשי, הרגשתי את הבליטה במרכז המצח, כנראה שהתעלפתי לרגע והניחו אותי על הספה. לרגע נלחצתי פן אלכלך את הריפוד הבהיר של הספה החדשה ובגלל זה מיהרתי להוריד את הרגליים לרצפה, דבר שמאוד הצטערתי עליו, כיוון שהסב לי כאב נוראי ברגל הפצועה, שכעת שמתי לב לכך שהיא חבושה בתחבושת לבנה עם כתם אדום במרכזה, איפה שהזכוכית היתה נעוצה קודם לכן.

הבית היה שקט נורא ולא ראיתי שום סימן לבני המשפחה. אולי טיפלו בי והלכו לישון. מפתיע שלא לקחו אותי למיטה והשאירו אותי לישון בסלון. בפעם הקודמת שהתעלפתי זה קרה בעקבות ריצה מאומצת בחופש הגדול האחרון. אבא החליט שאני צריך להכנס לכושר לקראת הלימודים בתיכון, כי אחרת אהיה הילד הכי חלש בכיתה ובשיעורי ספורט וגדנ"ע כל הבנים יצחקו עלי וכל הבנות יעדיפו להיות עם החזקים. הסברתי לו בפעם המיליון בערך שהיום קוראים לזה שיעור התעמלות ושיעור של"ח ושבבנות אני ממילא לא מתעניין במיוחד, אבל הוא כבר לא הקשיב והתחיל לתאר את תכנית האימונים שלי, תוך שהוא רושם אותה על נייר: כל יום יתחיל בריצה של אלפיים מטר, כשבסופן נתאמן בכל יום על קבוצת שרירים אחרת. ביום ראשון נאמן את הבטן, לפחות שלושה סטים של שלושים כפיפות בטן. ביום שני ידיים. ביום שלישי רגליים. ביום רביעי שוב בטן וביום חמישי שוב ידיים. הנהנתי בעייפות לאורך ההסבר וקיוויתי שירד גשם כל החופש הגדול בשביל שלא נוכל לרוץ.

כמובן שגשם לא ירד. אפילו טיפה אחת לא נפלה מהשמיים וביום ראשון הראשון של החופש הגדול יצאנו אבא ואני לריצת אלפיים מטר בשבע בבוקר. לא היה לנו מסלול ברור שאורכו אלפיים מטר, אבל אבא אמר לי לא לדאוג ולרוץ אחריו, הוא יודע בדיוק כמה מטרים עברנו גם בלי למדוד. אחרי כמה דקות של ריצה התחלתי להתנשף במהירות קיצונית וניסיתי להגיד לאבא שנראה לי שכבר עברנו אלפיים מטר ושבכלל אני חושב שאנחנו רצים מהר מדי. הצלחתי להגיד אבא לפני שהתעלפתי והתעוררתי על המיטה שלי עם בלוטה בצד ימין של הראש וחבלות על הידיים והרגליים. אמא ישבה לידי על המיטה ושאלה בדאגה אם אני בסדר. אבא עמד מאחוריה ואמר שאני חסר תקנה ושאינו מוכן לצאת איתי שוב לאימונים כי מצבי הגופני כל כך ירוד שאין לי שום סיכוי להכנס לכושר, לא משנה כמה אימונים אעבור. כאב לי הראש וכאב לי הגוף ואמא ליטפה אותי ואמרה שזה בסדר ושלמזלי בימינו יותר חשוב להיות חכם ומוכשר, כמו שאני, מאשר חזק ואתלטי כמו שאבא היה כשהיה צעיר.

כשאבא היה צעיר הוא היה שיאן המחוז בריצת מאתיים מטר ומאז הוא מזכיר זאת בכל פעם שמישהו מדבר על ספורט. היתה פעם אחת שנסענו במונית לבית חולים כדי לבקר את סבא של אמא שכבר היה חולה וחלש, למרות שכשהיה צעיר הצטרף לפרטיזנים ונלחם נגד הנאצים. היינו במונית אני ואבא וסיגל שישבה לאבא על הברכיים וזמזמה כל הדרך איזה שיר ילדים שלמדה בגן אבל לא זכרה כל כך את המילים שלו. ירד גשם חזק מאוד בחוץ וגם קצת ברד והנהג במונית הגביר את הווליום של הרדיו כדי לשמוע טוב יותר את משחק הכדורסל של מכבי תל-אביב. אבא שנא את מכבי, הוא תמיד אמר שהפועל היא הקבוצה הנכונה ושאם לאנשים היה שכל בארץ כולם היו פועלים עם דגל אדום, אבל כשהיינו במונית הוא כנראה העדיף לא להגיד את זה בשביל לא להעליב את הנהג, שנראה שהוא מאוד מתעניין במשחק של מכבי. במקום זה אבא התחיל לספר לנהג שגם הוא היה פעם ספורטאי מצטיין ואפילו שיחק בנבחרת הכדורסל הצעירה של הגליל העליון, אבל וויתר על חלומו להיות ספורטאי מקצועי בשביל ללכת להלחם בצבא ושאחרי הצבא כבר מיהר להתחתן, להביא ילדים ולמצוא עבודה. הנהג הנהן וחיכה שאבא יסיים לדבר כדי לחזור ולהגביר את הווליום של המשחק.

רציתי ללכת לחדר, אבל לא יכולתי לדרוך על הרגל הפצועה, הכאב היה בלתי נסבל. ניסיתי לקפוץ על הרגל השניה, אבל כל קפיצה כזו היתה מלווה בכאבים משום שהרעידה את הרגל הפצועה. נתקעתי על הספה. גם ניסיונותי לשלוח את דאלי לקרוא לאבא או אמא לא עזרו. דאלי לא הבינה מה אני רוצה ממנה ונשארה לחייך ולהתנשף עם הלשון מתנדנדת לה מחוץ לפיה, כשריר נוטף ממנה על רצפת הסלון. אם הייתי מתחיל לבכות בוודאי היו מגיעים ההורים בריצה לראות מה לא בסדר, אבל אם הייתי מתחיל לבכות הייתי מוכיח עד כמה אני עדיין ילד קטן שלא מסוגל להסתדר בעצמו. לא הרשתי לעצמי לבכות, אפילו שרציתי, בדיוק כמו שלא הרשתי לעצמי לצעוק, אפילו כשממש כאב לי הפצע. השלמתי עם זה שאני תקוע על הספה עד הבוקר וניסיתי להרדם.

כל מיני מחשבות הסתובבו לי בראש בזמן שעצמתי עיניים וחיכיתי לחלומות. חשבתי שזה יהיה ממש מגניב אם תשאר לי צלקת אחרי שהפצע יעבור. חשבתי שאלך בים בעוד שנה או שנתיים ומישהו יראה את הרגל עם הצלקת ויגיד לי לבוא לשחק בסרט פעולה שהוא מביים ובדיוק צריך שם נער לתפקיד של האיש הרע וככה עם הצלקת אני מושלם לתפקיד. אחרי שאני אעשה את הסרט והוא יצליח מאוד אני אהיה מאוד מפורסם ועשיר. כל מי שהיה איתי בבית ספר יגיד לחברים שלו שהוא למד איתי, חלק מהם יוכלו להגיד שהם ממש דיברו איתי אפילו. הבנות יצטערו שהעדיפו את חברת הבנים החזקים יותר ויגידו אחת לשניה שזה ממש חבל שלא יצא להן לדבר איתי כשעוד לא הייתי מפורסם בכלל. בכסף שארוויח אקנה בית חדש, לא רחוק מהבית של ההורים, ואקנה לי בריכה ופלייסטיישן 3 ומחשב חדש וטלוויזיית פלזמה גדולה, כמו שההורים של אורי מהכיתה שלי קנו להם לסלון. ואז בגלל ההורים של אורי חשבתי על ההורים שלי, שאין להם הרבה כסף כמו ההורים של אורי. אבא של אורי מנכ"ל ועושה ים כסף, בירוקים, ככה אורי אומר. אמא של אורי עושה קניות כל יום ואורי, שהוא בן יחיד, רק מקבל מתנות כל הזמן. אבא שלי, לעומת זאת, לא מרוויח הרבה, הוא עובד במה שהוא אוהב ומאמין בו, ככה הוא אומר. הוא עוזר להפריח את השממה, ככה הוא קורא לזה, אבל אמא קוראת לזה גנן. אני הבנתי שהאמת היא איפשהו באמצע, הוא מגיע לבתים של אנשים אחרים ועושה להם גינה בחצר.

פעם אחת נסעתי עם אבא לאחד הבתים האלה עם החצר שהוא היה צריך להפריח. זה היה בית גדול ליד חוף הים, בית של מיליונרים. החצר היתה ענקית. בחצר כזו דאלי היתה יכולה לרוץ ולרוץ ולרוץ ולעולם לא להשתעמם. אצלנו בחצר היא משתעממת תוך שתי דקות. אבל מה, בחצר שלנו יש פרחים ועצים יפים והמון דשא ירוק, ואילו אצל המיליונרים לא היה כלום, רק אדמה יבשה. אבא והמיליונר הלכו לאורך החצר ואני הלכתי אחריהם. המיליונר שאל מה אבא ממליץ ואבא המליץ על המון דברים, כל מיני עצי פרי בצד אחד של הגינה וכמה עצים שעושים צל בצד השני. שילוב של דשא, אבנים וסלעים והמון פרחים ושיחים מסביב. אבא הבטיח לו שזה יצא יפה ושהוא יסדר גם מערכת השקיה משוכללת. המיליונר אמר לאבא שיעשה מה שהוא חושב שיצא הכי יפה ואני אמרתי למיליונר שהוא נוהג בחוכמה כי לאבא יש כישרון מיוחד לגינות, אפילו שאבא אמר לי בהתחלה לא להגיד שום דבר.

אחרי כמה חודשים חזרתי לשם עם אבא, הוא רצה שאראה איך הוא הפריח את השממה ובאמת שהוא הפריח, הכל היה יפה כל-כך, מושלם כל-כך, שמרוב התרגשות היו לי דמעות בעיניים. הסתכלתי אז על אבא וגם לו היו דמעות, אבל הוא מיהר לנגב אותן. אתה רואה, הוא אמר לי, זו עבודה אמיתית. תמצא לך עבודה כזו ולא משנה כמה משלמים עליה. הבטחתי לו שכך אעשה, אפילו שלא הייתי בטוח שאצליח, זה דורש המון מאמץ וכישרון להפריח את השממה ככה.

המחשבה הזו האחרונה החזירה אותי לחשוב על מה אעשה כשאגדל. הציון הכי טוב שלי בבית ספר זה בתנ"ך, אבל תנ"ך אני ממש לא אוהב ובכלל איזו מין עבודה יש בתנ"ך. אני לא רוצה להיות סופר סת"ם או רבי. הציון השני הכי טוב שלי הוא בספרות. סופר דווקא היה מתאים לי להיות, אבל אני לא יודע כמה שממה אפשר להפריח עם זה.

פקחתי את העיניים כי הבנתי שלא ארדם. השעה היתה מאוחרת ודאלי כבר נרדמה ליד הספה ששכבתי עליה. הושטתי יד לשלט הטלוויזיה שעל השולחן והדלקתי אותה. זיפזפתי קצת בין הערוצים אבל לא מצאתי שום דבר מעניין. הטלוויזיה עשתה אור חזק שהפריע לי לעיניים אז שיניתי את עוצמת הבהירות של התמונה עם השלט והסלון הפך אפל יותר. הצללים שנוצרו על הקירות מכל החפצים שבחדר היו מעניינים יותר ממה ששודר בטלוויזיה. הצל של השולחן נראה כמו טירה עתיקה, הצל של דאלי נראה כמו דרקון ישן במערה והצל שלי ושל הספה נראה כמו ספינת מלחמה. לפני בערך שנתיים, כשסיגל היתה בת שלוש, עשיתי לה תיאטרון צללים. המצאתי סיפור עם נסיך ונסיכה וגמדים וענק רשע והיה גם דרקון שנושף אש וסוף טוב כמובן. גזרתי דמויות נייר והדבקתי אותן על שיפודים וההצגה היתה כל כך טובה שסיגל רצתה לראות אותה שוב ושוב, אבל לי לא היה כח ומפעם לפעם קיצרתי את ההצגה עד שבהצגה האחרונה הנסיך הציל הרג את הדרקון ואת הענק והציל את הנסיכה מיד במערכה הראשונה. גם בהצגה האחרונה הזו סיגל נהנתה ואמרה עוד, עוד. אבל לא הייתי מוכן עוד. אמרתי לה שאמציא הצגה חדשה אבל עד שהמצאתי היא כבר גדלה ותיאטרון צללים כבר לא עניין אותה. היא העדיפה פוקימון.

בשעון של הטלוויזיה השעה היתה שלוש בלילה, זאת אומרת שהיו לי עוד שלוש שעות לבזבז עד שאמא תתעורר לעבודה. היא מתעוררת בכל יום בשש בבוקר בשביל להספיק להגיע לבית ספר בזמן. היא מלמדת ילדים מוגבלים בבית ספר מיוחד. יש לה המון סבלנות לילדים ההם ולפעמים היא אפילו נפגשת עם ההורים שלהם ואיתם אחרי הלימודים אצלנו בבית. ביום חמישי לפני שבוע הגיעו לכאן זוג הורים עם הילד שלהם. היה לו ראש גדול מדי והבעה חסרת הבעה על הפנים, אבל הוא נראה ילד טוב ואמא חיבקה אותו כשהם נכנסו. אמא דיברה עם ההורים האלה והם הקשיבו לה ודיברו איתה ואני הלכתי והבאתי קולה מהמקרר וכוסות מהארון ומזגתי לכולם, גם לילד שלהם, שניסה לקחת את הכוס אבל אמא שלו עצרה אותו ולא הסכימה שישתה מכוס זכוכית, כי היא עלולה להשבר לו בפה או ליפול לו מהיד ולהתנפץ, זאת אומרת, היא אמרה, זה מסוכן לו. אמא אמרה שזה טוב שהם דואגים, אבל צריך לתת להם ללמוד לבד מטעויות, הרי לא תהיו שם תמיד כדי להציל אותו, היא אמרה להם והאבא הנהן ואמר משהו לאשתו, בזמן שאני הבאתי לילד כוס מפלסטיק ומזגתי לו קולה.

באיזשהו שלב כנראה שנרדמתי, כי הדבר הבא שקרה הוא שדאלי העירה אותי בליקוקים דביקים על המצח. הסלון היה מואר, כי השמש כבר זרחה. הבית היה שקט מאוד עדיין והפצע ברגל כבר כאב פחות. נדמה היה לי שחלפו שעות רבות מאז הלילה והתחלתי להלחץ, שמא יש סיבה בגלל אין אף אחד בבית. אולי אמא וסיגל כבר הלכו לבית ספר, בלי להעיר אותי ואבא כבר הלך לעבוד ונשארתי לבד בבית. אולי הם כולם נעלמו באופן מיסתורי. זה הלחיץ אותי כי כבר המון זמן לא ראיתי אף אחד מהם והייתי פצוע ומוגבל בתנועה ולא היה לי אישור של רופא בשביל בית הספר. שוב עבר בי רצון לבכות, אבל בדיוק שמעתי את הצפצוף של השעון המעורר של אמא, צפצוף מעצבן כזה שאבא קורא לו צלצוף, כי הוא חצי צפצוף חצי צלצול ותמיד מעיר אותו מוקדם מדי.