הים הנסתר מן העין

נכנס למשרד המפואר ומיד מבחין בחלונות הגדולים שנמתחים מהרצפה לתקרה ומאחוריהם רק ים ושמיים. אחרי כמה רגעים מסתבר שיש שם גם מזכירה והיא שואלת משהו. "אני לפגישה עם בנימין", אני עונה לה. היא מפנה אותי לחדר הפינתי. המשרד נראה ריק מאנשים, אך בחדר הפינתי כבר נמצא עורך דין אחד שמנמן. אני עדיין בשמיים ובים כשהוא מתחיל בסמול-טוק על הנוף שיש להם במשרד ועד כמה הוא הופך רגיל ויומיומי, עד כדי כך שאיש אינו מבחין כבר בשקיעות המדהימות שמתרחשות ממש מחוץ לחלון שלצדם. הוא מיומן בסמול-טוק הזה, כל מילה בנאום על הנוף נמצאת במקומה ונאמרה על ידו כבר עשרות פעמים, כל רפליקה ועווית בפניו המלאות נוסו כבר על כל סוגי הקהלים שהגיעו לפגישות במשרד. כך תוך כדי הנאום הוא מצליח לשרבב פנימה את הוותק שלו במשרד - כשעברנו לכאן היו לי דיונים רבים עם השותפים והגעתי למסקנה שאני מעדיף את המשרד הקודם, שהיה נמוך קומה - הוא מסביר ומבהיר שזה היה לפני כשש שנים. הייתי מוצא דוגמאות נוספות אם לא הייתי מוקסם כל כך מהנוף ואילו לא היה דוחה אותי כל כך הסנטר שלו שנזל ונשען על זוג שדיים גבריים, המונחים באופן מוקפד על הכרס ההריונית שלו. שנינו יודעים שתינוק לא יצא מהכרס הזו, רק חרא וכסף הוא יכול להוליד. הנה, כבר בנאום הפתיחה המשכנע על הנוף הוא הוליד בערך חמישים דולר עבור הפירמה. השמן מסתכל על השעון ואומר שבנימין יהיה כאן בעוד כמה דקות. אני מסתכל על הים וחושב, שכדאי מאוד שזה יקרה מהר כי תכף אני קופץ לים הזה, לא משנה שהוא במרחק כמה קילומטרים מכאן. העיר מתכווצת מהגובה הזה ופרושה כמפה, המרחק מכאן לים נראה כפסיעה.

בנימין נכנס לחדר יחד עם שותף בכיר. בנימין רזה וגופו תולעי משהו, אך רוב שיערו עוד על ראשו ואיננו ממושקף, שתי תכונות נדירות אצל שוכני משרדים. הבכיר מזדקן, מקריח, שמן ונראה רדום אפילו כשהוא עומד. נראה שכבר אין הוא עושה דבר מלבד להשתתף בישיבות מעין זו, שאין בהן תכלית רבה, אך עצם ישיבתו סביב השולחן מניבה לפירמה כמה מאות דולרים. כולם מחייכים לכולם ולוחצים ידיים. אני מסתכל על הים, מנסה לא לחשוב כמה הידיים של עורכי דין כאלה מלוכלכות. התולעת פותח בדיון, כי הוא זה שכינס אותנו, הוא חייב להצדיק את הישיבה. אין לו מה לומר, אז הוא פותח במילים כלליות, בשאלות מופרכות ודיונים תיאורטיים שאינם קשורים לדבר, בוודאי לא לנושא לשמו התכנסנו. מדי פעם השמן עוצר אותו ומבקש לומר משהו אוף-טופיק, מעין אנקדוטה שמשעשעת בעיקר את משמניו שרוטטים עם צחוקו החנוק. לי נדמה כאילו השומנים הם אלה שמייצר את צליל הצחוק המשונה הזה. אולי זה באמת כך. התולעת ממשיך בנאומים. מדי פעם אני מהנהן. השמן ממשיך באנקדוטות המשעשעות, מדי פעם אני מחייך. הזקן מתעורר ופוקח את עיניו בערך אחת לחצי שעה ופותח במילים - זה מזכיר לי את הדיון שהיה לנו אצל השופט זפט - וממשיך במעשייה ארוכה וחסרת פואנטה שנועדה בעיקר להמחיש לסובבים את ניסיונו הרב והיכרותו העמוקה עם השופטים.

הים ממשיך להיות כחול מאוד מתחת לשמים שמחוץ לחלון. מהגובה הזה רואים יותר ים מעיר. אי שם בין הבניינים הקטנים, הצפופים כל כך, נמצא גם הבניין בו אני גר. הדירה שלה ושלי מחכה שנחזור הביתה, המיטה מחכה שנשכב בה, הים מחכה להיות עוד משהו שנמצא שם במרחק כמה דקות הליכה מהבית, אבל נסתר מהעין. התולעת מרים את קולו כדי להרשים. הזקן משפשף את עיניו ומסתכל על השעון המוזהב שלו, מספר על הבית שבנה בסביון במשך כמה שנים ואיך שאשתו לקחה אותו בגירושין, אבל לא נורא, הוא גר עכשיו בבית שבנה ברמת השרון, חדש יותר, עם אישה חדשה יותר. השמן והתולעת צוחקים. הים כחול כל כך והשמש מתחילה להתקרב אליו, מבקשת לנשק אותו. אני מתפרץ בבכי, הדמעות זולגות מהעיניים ללא כל מעצורים. אני בוכה בקול ומתייפח. רועדות לי הכתפיים מרוב בכי. הדמעות מצטברות על הזכוכית השחורה של השולחן היוקרתי סביבו אנו יושבים ויוצרות שלולית מלוחה. השתקפות הים בשלולית הקטנה שיצרתי גורמת לי לבכות עוד יותר, ואני בוכה ובוכה. השלושה מסתכלים עלי, הלומים, נאלמים, למרות כל הניסיון שלהם בוודאי מעולם לא נתקלו בכזו תופעה. ואני ממשיך להתייפח גם כשהמזכירה נכנסת. גם כשכולם עוזבים את החדר ומשאירים אותי לבד. גם כשהשמש סוף סוף מנשקת את הים ושוקעת אל תוך המים. גם כשהיום נגמר. ועד שאני מוצא את עצמי שוב מחובק בזרועותיה, במיטתנו, בדירתנו, בבניין הנמוך, בשכונה הצפופה, כמה דקות מהים הנסתר מן העין.

גיבורה

היא לא היתה גיבורה. להפך, היא היתה פחדנית קטנה ועלובה. מהנהנת כשצריך, משפילה מבט כשפונים אליה. אבל מי בכלל פונה לאחת כמוה, סטטיסטית של החיים. ניצבת ברקע של השחקנים הראשיים, לעולם לא מתבלטת, לעולם לא זוכה לטקסט משמעותי לעלילה, לרוב מחוץ לפוקוס בכלל. מאלו שאומרים להן להביא בגדים מהבית, כי לאף אחד לא באמת משנה מה היא תלבש, בטח לא לבמאי או אפילו למלבישה.


לא פעם עברה לה בראש המחשבה שאולי היא בכלל אינה קיימת. אולי כמו בחוש השישי גם היא איזו רוח רפאים שאיש אינו רואה. המחשבה הזו היתה מעודדת אותה, כי אולי איפשהו יש איזה ילד שיכול לראות אותה ולעזור לצאת מצרה שהיא נמצאת בה. אבל לא היה ילד, ובטח לא גבר. לא היה אף אחד שיכל לראות אותה, לכל היותר היה איזה מישהו שיכל לעזור לה, אבל היא לא הכירה אותו ולא יכלה לדבר איתו, אז במקום זה היתה מדברת מדי פעם לאלוהים ולחתולי הרחוב. זאת אומרת, היא היתה מאכילה את חתולי הרחוב ומדסקסת איתם על ענייני היום, פוליטיקה, כלכלה, ספר טוב שקראה, סרט מוצלח שראתה לבד בקולנוע ולפעמים סתם על מזג האוויר. אבל מכיוון שלא היתה בטוחה אם בעיניי העוברים ושבים ברחוב ליד הבניין בו גרה נורמאלית יותר אישה שמדבר עם חתולים או אישה שמדברת עם אלוהים, העדיפה לדבר עם החתולים אך להתנהג כאילו היא מדברת עם אלוהים. כלומר, לבהות בשמיים בזמן שהיא מדברת עם החתולים. לעוברים ושבים אגב, זה לא היה משנה, אם הבחינו בה בכלל, הרי שבעיניהם היא בכל מקרה היתה משוגעת, בטח לא גיבורה.

היתה לה עבודה רגילה ודירה קטנטנה עם קירות צבועים בירוק בדרום המתחדש של תל-אביב. היו לה גם הורים שמתו די מזמן ואחים שירדו מהארץ. היו לה עציצים כתומים עם עשבי תבלין אותם טיפחה היטב אך לשם נוי בלבד ולא למאכל. בעיניה לאכול את הצמחים שגידלה היה לפגוע בילדיה. את התבלינים שלה קנתה בשוק. היתה לה כורסא כחולה אחת והמון המון ספרים בערימות. היה לה גם שם אבל מדי פעם היתה שוכחת אותו וממציאה לעצמה שמות אחרים - עמליה, עלמה, אלמה, זואי ולפעמים גם רחל, רות או אפרת. אבל זה היה רק אחד התחביבים שלה. תחביב אחר, בו השקיעה עמל רב, היה מציאת שגיאות בספרים. הסתבר שכמעט בכל ספר יש לפחות שגיאה אחת. לעתים זו שגיאה דקדוקית ולעתים שגיעות הקלדה או איות. הספר היחיד בו לא הצליחה למצוא ולו שגיאה אחת היה "איזה טוסטוס קטן עם כידון כרום בקצה החצר?" של ז'ורז' פרק.

בימי שני ושישי היתה שרית יוצאת מביתה ומטיילת בעיר. כל פעם למקום בו טרם היתה. הפתיע אותה איך היא עושה זאת כבר זמן רב כל כך וטרם נגמרו לה המקומות. היא צילמה את עצמה בכל מקום בו היתה, כך שהיתה לה תמונה אחת מכל מקום ובסך הכל נכון ליום שני עליו מדובר בסיפור הזה היו לה מאתיים ארבעים וארבע תמונות. ביום שני בו אנו עוסקים בסיפורנו עמדה שונית לצלם את התמונה המאתיים ארבעים וחמש. לשם כך התחילה בהליכה רגלית לכיוון המרכז, במטרה להגיע לבית כנסת ספרדי מסוים, בעל עיצוב ייחודי שנמצא כשלושה וחצי קילומטרים מהבניין בו גרה. היא האכילה את החתולים ושוחחה מעט עם אלוהים, או האכילה את אלוהים ושוחחה עם החתולים, בקיצור, עמדה שם ליד הבניין שלה ועשתה תנועות עצבניות עם הידיים, כמו שאנשים בדרך כלל עושים כשהם מדברים או זורקים פירורים של אוכל חתולים על המדרכה, עיניה נישאות לשמיים הכחולים והעוברים ושבים, כהרגלם, עוברים למדרכה שנמצאת מהעבר השני של הכביש.

רעות בדיוק סיפרה לחתול הג'ינג'י שאלוהים דיבר אליה אתמול בלילה, כשמשהו רטוב פגע לה בעין ימין. היא ניערה את ראשה וניגבה את העין מהלשלשת של היונה החצופה שעמדה מעליה על עץ הצפצפה וצפצפה עליה. יונים זה חרא, צעקה ונופפה בידה לעבר היונה שהתעופפה כבר ללשלש במקום אחר, והחליטה שעדיף לה להמשיך במשימה היומית מאשר להישאר שם ולהפוך למטרה נייחת ליונים סוררות. היום היה יפה, השמיים היו כחולים ובהירים, העננים לא היו בכלל והשמש זרחה במיליון גוונים של צהוב, כמו אמנטל מיושנת במיוחד. אם לא העין שהמשיכה לשרוף ולמצמץ מעצמה, היתה יכולה ליהנות מהטיול הזה הרבה יותר, שכן לא היתה נתקעת בעמודים או מתחככת בהולכי רגל המנסים לחמוק מפני המשוגעת עם הטיקים בעין ימין.

לבסוף כשהגיעה לבית הכנסת מצמצו לה כבר שתי העיניים, הימנית מהלשלשת, השמאלית מרוב מאמץ להיות העין הבריאה היחידה. סיוון השתדלה למצמץ בעיניים לסירוגין וכך ראתה את בית הכנסת המפואר פעם בעין ימין ופעם בעין שמאל, מקפץ מצד לצד עם שינוי זווית הראיה המינורי. תופעה מעניינת כיצד כל עין רואה תמונה שונה כל כך אפילו שהן די קרובות אחת לשנייה, חשבה לעצמה יפעת ובדיוק התחכך לה חתול עם כתמים צבעוניים ברגליים. איזה חמוד אתה, אמרה בקול מתוק ומההרגל הסתכלה לשמיים, שם למרות שהסתנוורה מעט מאור הגאודה של השמש, יכלה להבחין, פעם בעין ימין ופעם בעין שמאל, לסירוגין, במלאך תכול כנפיים רכוב של מרכבות של אש ורדרדה. היא נופפה לו לשלום וצעקה לו שיציל אותה כבר מחוסר הקיום הבלתי נסבל בו היא מצויה. הוא חייך ולחש לה באוזן, חכי בסבלנות רבקה, בסוף תמיד מגיע הסיום, ואז נעלם. היא הסתכלה שוב על חתלתול החברבורות והצטלמה איתו על רקע בית הכנסת. תמונה מספר מאתיים ארבעים וחמש. אחר כך היא חזרה לביתה, לכורסא הכחולה שלה, לעציצים הסגולים עם התבלינים הריחניים, לקירות הכתומים, לחתולים ואלוהים, לרקע הקיום, להבל האנושי, לטירוף הפנימי, לחדלון התמידי.

טיול אחרון ודי

יושב באוטובוס מלא נערים ונערות רעשניים ויפים, ובעיקר צעירים, מחכה שהיום הזה יגמר כבר, שהטיול הזה יסתיים, מנסה להיעלם, שהנהג לא יתחיל לדבר איתי, שהמורה הזו לא תתקרב אלי. אני נשבע לעצמי שזה הטיול האחרון, טיול אחרון ודי. אחרי זה קחו אותי ותכניסו אותי לסוגריים, אל תוציאו אותי משם לעולם. אינני ראוי לכל היופי בעולם הזה, אינני ראוי להיות חלק מההדר. נולדתי מכוער ואני מזדקן ודועך עוד יותר מיום ליום. העולם שייך לצעירים, ואמנם אני צעיר עדיין, אבל העולם שייך לצעירים רק בתנאי שהם יפים, וככל שהם יפים יותר הוא שייך להם יותר. כמו כסף שנמשך לכסף, חרא שנמשך לחרא, יופי נמשך ליופי, והעולם יפה, וגם הם, הצעירים האלו, היפים. ויותר מכך, הצעירות הללו, היפות, המדהימות, במכנסונים קצרים, בשדיים זקופים, באפים סולדים, בעור קורן, רך, מתוח, שזוף בדיוק במידה, בשפתיים חשוקות, בשרניות, עסיסיות, בחיוּת שאין שנייה לה. זו תהיה צביעות לייחס זאת לתרבות הקלוקלת של העולם המודרני, התרבות המערבית, המסואבת, המתועבת ממילא וללא כל קשר לכך. הרי התרבות הזו מבוססת על הטבע, על החוקים הטבועים בגנים שלנו, בדי.אן.איי., בחלקיקים הכי קטנים, באטומים, בניוטרונים והפרוטונים שמתרחקים מהחומר האפל, כמו שהתרחקו ממני האנשים היפים כל חיי.

איך נהייתי כפי שאני (הרהרתי בכך רבות, אך ללא כל מסקנה אופרטיבית אחת) - סטודנט שנה ז' לתקשורת, בן 27, בתול, עייף מהחיים, תשוש מהעולם, את השערות האפורות שמופיעות מדי בוקר על ראשי אינני מסיר מחשש שיצטרפו לאחיותיהן הנעלמות מקדמת הפדחת ולא יצמחו שוב, סימני קמטים מתחילים לצוץ להם כפטריות אחרי הגשם סביב העיניים (ואין זה צריך להפתיע אותי, שהרי הגשם סביב העיניים לא פוסק לרדת, הגברים בוכים בלילה, ואני אפילו לא ממש גבר). אינני רוצה בכלל לחשוב מה מתחולל לי סביב השפתיים, שבעבר היו בעלות עיקול קל כלפי מעלה וכיום כבר מתחילות להתעקל מטה באותה צורה האופיינית כל כך לאנשים מבוגרים וממורמרים. על הכרס הקטנה, המשתפלת בצורה משפילה כל כך במורד מותני, אינני רוצה כלל לדבר. רק אציין שהיא תוצאה בלתי נמנעת של ניסיונות כושלים למדי להכיר בחורות בפיק אפ ברים ומועדונים, שלוו בהתאם לכללי הטקס הידועים בהרבה מאוד בירה, וודקה, וויסקי ושאר מיני אלכוהול וסיגריות וזלילות בשעות הקטנות של הלילה, בשעות בהן רוב הגברים האחרים באותם ברים בילו עם בחורות שהכירו באותו לילה (ואילו אני, הכרתי כמובן מקרוב איפה אפשר לאכול שווארמה בשלוש וחצי בלילה, איפה אוכלים המבורגר בארבע לפנות בוקר ואיפה נוח להקיא בחמש בבוקר [במקום שבו אתה עומד, יהיה זה היכן שיהיה תמיד עדיף פשוט להקיא במקום להתאפק ולרוץ, מה שעלול להפוך למחזה מביך במיוחד שכרוך בנפילה כואבת והתבוססות בקיא של עצמך]).

לפחות מהזקן אני מרוצה, גידלתי אותו בשביל להסתיר את הצלקת שנותרה לי על הסנטר עקב מפגש לא סימפטי עם שולחן. כרגיל הדברים האלו קורים דווקא כשאתה מנסה לעשות משהו מרשים במיוחד, כמו לקפוץ הכי רחוק שאפשר עם גלימה אדומה (שאריות מהבד שאמא הכינה ממנו וילון) קשורה לצווארך. אני זוכר שהצלחתי לעוף קצת ואז התעוררתי בבית חולים עם צלקת ענקית על הסנטר. כמה שנים אחר כך כבר התחילו לצמוח לי שם שיערות ובאובססיה ממש גילחתי אותן מדי יום, לעתים אף פעמיים או שלוש ביום, כדי שיתחזקו ויתרבו ויצמחו עוד ועוד. והן אכן צמחו היטב. הזקן הראשון שהייתי מרוצה ממנו היה לי כבר בכיתה ח'. כיתה ז' הסתיימה ובמהלך החופש הגדול כמובן לא ראיתי אף אחד מהילדים מבית הספר, כי אף אחד מהם לא ממש היה חבר שלי (ואולי גם מכיוון שאף הורה, מלבד ההורים שלי, לא רשם את ילדו לקייטנת נטורליזם [מילה יפה לנודיזם ולתקופה בה הכי התביישתי בגופי, שלא ציית לי והזדקף כל אימת שחלפו לידו שבדיות צעירות, מושלמות ועירומות, ולמרבה הצער גם כשחלפו לידו שבדיות שמנות ומזדקנות] בשבדיה), כשחזרתי מהחופש היה לי כבר זקן תיש שהתחבר לפאות ארוכות במיוחד שנמתחו לאורך עצמות הלחיים שלי. מורות בבית הספר פחדו להתעסק איתי ולכן תמיד היו לי ציונים בינוניים, כאלו שהמורות ידעו שלא אתלונן עליהם. מיותר לציין שההצלחה של הזקן בקרב המורות לא חזרה על עצמה גם בקרב התלמידות, או התלמידים, ונותרתי בין הדחויים.

בתיכון היו לי כבר שני חברים. דחויים כמובן. נהגנו לשבת על הרצפה בקצה הכי מרוחק של המגרש בבית הספר. היכן שאי אפשר להיטפל אלינו. במקום שבו אף אחד לא יאלץ לסבול את קיומנו. מצאתי עצמי לא פעם יושב שם בין הילד הכי שמן בבית הספר, שאולי לא היה מכוער במיוחד, אבל השומן הסתיר לגמרי כל פן אחר באישיותו או גופניותו, לבין הילד הכי נמוך בבית הספר, שתמיד צחקנו עליו שבפספורט הוא נראה כמו דוגמן, אבל כשמסתכלים עליו הוא נראה כמו דוגמן לבגדי ילדים. מיותר לציין ששנות התיכון היו האומללות בחיי.

בצבא המצב השתפר מעט, כי סוף סוף הייתי מוקף באנשים מלוכלכים ומכוערים (הייתי חובש קרבי בעזה) ויותר מכך, לא משנה למפקדים שלך אם בתמונה שיכניסו לעיתון אחרי שתמות יהיה בחור יפה תואר או מכוער מכוער, מי שמת בצבא מת כגיבור, תמיד, וגיבורים הם תמיד יפים, זה ידוע. הם יפים כי מה שטוב הוא יפה, וגיבורים הם טובים ולכן הם יפים. המחשבה הזו הדהדה לי במהלך השירות, אבל הייתי פחדן מכדי ליישם אותה בכוונה ובר מזל מכדי שזה יקרה לי מבלי להתכוון.

עת השתחררתי החלטתי להיות חובש בטיולים שנתיים של בתי ספר תיכוניים ולהתחיל ללמוד משהו. התקבלתי ללא בעיה ללימודי תקשורת והנה קיוויתי שיתחולל המהפך האמיתי. אם אהיה טוב מספיק בלימודים, אחשב יפה, כי טוב זה יפה. אבל אז גיליתי שאני לא רק מכוער, אלא גם די טיפש. עניין הטיולים השנתיים, אם כן, היה תקוותי האחרונה. זכרתי שהנערות היפות ביותר רוצות תמיד את קרבת החובש, שיהיה להן חבר אחרי צבא, כי לשאר הבנות המקובלות יש לכל היותר חבר חייל. אם לא אהיה יפה כי אני טוב, אהיה יפה כי אני מבוגר מספיק בשביל לשמש אותן למטרות הקידום החברתי בקרב חברותיהן לכיתה.

ג'ורג' קוסטנזה (מכוער נוסף, שמן ונמוך, אותו אני מעריץ, כמו שאני מעריץ כל מכוער, שמן או נמוך שהצליח לעשות את זה בגדול) היה אומר בשלב זה ידי-ידי-ידה, אני בן 27, לא מסוגל לגמור את התואר המחורבן הזה, מכוער, בתול, מיואש, מתוסכל ועייף מהחיים. יוצא לטיול האחרון (נשבע לכם שאני עוזב את העבודה המסריחה הזאת אחרי הטיול הזה [נמאס לי כבר להתחרמן מהנערות הצעירות, מהמורות המזדקנות, מהאמהות המלוות, ולאונן באובססיביות מתחת לשמיכה בבתי ספר שדה]). הכוסיות של השכבה כמובן יושבות בסוף האוטובוס, עם המאגניבים, הקוּלים, המקובלים (איך שלא אומרים את זה היום). אני יושב מקדימה, עם המורות המזדקנות (שהן כבר בעצם בנות גילי) והנהג המקריח, הטיפוסי כל כך, ששומע את נתן זהבי בלי הפסקה. המורה עם השפם מנסה לדובב אותי, מקשקשת משהו בענייני אקטואליה (כנראה אמרתי לה שאני לומד תקשורת) אבל אני לא מצליח להקשיב לה, אגלי זיעה מצטברים על שיערות השפם הדקיקות שלה.

אנחנו עוצרים אי שם במדבר הישראלי. חום וצחיח. כלום לא נראה באופק. רק חול וחול וחול. השמש קופחת. החום מעיק. היובש איום. הזיעה מתנדפת מהר, מצחינה. אני צועד בסוף הטור, מאחורי הישבנים הנפלאים של הנערות הצעירות. מה חשבתי לעצמי, לעזאזל, למה שירצו אותי, למה שיחשקו בי, למה שאחשוק בהן, ילדות צעירות, בטח יש חוקים נגד זה (ברור שיש חוקים נגד זה! מפתיע שאין חוקים נגד כיעור כשלי!). השביל מתפתל, החום גובר, הנערות מתחממות, גם אצלי מתפתח משהו במכנסיים (לעזאזל החיכוך הזה בהליכה! גם נגד זה צריך להיות איזה חוק!). הן צוחקות ומניחות ידיים על הנערים היפים, עם התספורות המודרניות, עם הסלולרים המזמרים.

בצל מאהל בדואי הכיתה מקשיבה לסיפור על המדבר. על החולות שסוחפים אותך כשאתה מאוהב. אני רוצה שיסחפו אותי החולות, גם אם אינני מאוהב, רק שיסחפו אותי כבר. מחוץ לאוהל כבר פחות חם, השמש מתחילה לשקוע, השפם יוצאת לעשן סיגריה, אני מבקש ממנה אחת (אם כבר מכוער, אז לפחות להיראות מגניב). אנחנו מעשנים בשתיקה, מביטים אל השקיעה באופק. "שקיעה כזו יכולה לגרום לך להתאהב", היא אומרת, נושפת את העשן לאוויר היבש. באפלה האדמדמה שמקיפה אותנו קשה לראות את השפם. "כן", אני משיב כעבור כמה שאיפות ונשיפות, "ידוע שתאורה אדומה הופכת אנשים לסקסיים יותר", נשיפה, "אה, יפים יותר", אני מתקן. היא צוחקת ומסתכלת לי עמוק בעיניים. אף אחת לא הסתכלה עלי ככה קודם. זה עושה לי משהו, אבל לא במכנסיים, בבטן ואולי גם קצת יותר למעלה. אני נלחץ ולוקח עוד שאיפה. היא מפסיקה לצחקק, גם לא מחייכת, היא מנסה להגיד משהו, אבל המילים לא יוצאות לה. ריח מוזר נישא באוויר, ריח האהבה אולי? לפתע היא מזנקת עלי, מפילה אותי לחול, דוחפת את פני לאדמה החמימה. אני מנסה להיאבק, להשתחרר מאחיזתה, אבל היא לא עוזבת. כל הכיתה יצאה מהאוהל לראות על מה המהומה, מצביעה וצוחקת. לבסוף המורה משחררת אותי מלפיתתה (יש לה כוח שלא יאמן, באמת הולם אותה השפם), אני ממהר לקום על הרגליים, מנער את החול מבגדי ומפנה, מבחין שחלק מהזקן שלי נעלם, בדיוק סביב השפתיים. הצחוק של הכיתה גובר. "מצטערת, פשוט התחלת לבעור מהסיגריה", היא אמרה, מחייכת שוב, "אני מבטיחה לך שאפצה אותך", לחשה כדי שהכיתה לא תשמע.

בבית ספר שדה אני מגלח את הזקן אחרי שנים ומגלה, יחד איתה, מול המראה, שהצלקת הרבה יותר קטנה משחשבתי ושהפצעים נעלמו לגמרי. העור במקום שבו היה הזקן חלק ובהיר. היא לא מפסיקה לנשק אותי על הלחיים ולהגיד שזה נורא נעים על השפתיים שלה. אני לא אומר לה, אבל גם השפם הדקיק שלה נורא נעים על הלחיים, מדגדג כזה, כמו התחושה שיש לי בבטן, אולי קצת יותר למעלה.

סונטת צהרי קיץ

השמש עגולה ולוהטת כמו תקליט שנשאר במכונית סגורה בקיץ. התקליט מבעבע במרכז השמיים. החום בלתי נסבל. דניס מועך את הסיגריה ונכנס לחנות. גלינג-גלינג הפעמון מצלצל עם כל כניסה פעמיים. חנות הדיסקים ריקה. אנשים כבר לא קונים דיסקים כמו פעם. דניס מעקם את שפמו הדק ומחליף את דילן בניק קייב. עיניו מצטמצמות לחריצים עם הצלילים הרועשים, כאילו הפתיעו אותו, כאילו לא היה מוכן. גלינג-גלינג. נכנסת תחת בגופייה ומכנסונים קצרצרים. איזו מין אופנה זו לוחש השפם למצומצמות שמעליו. התחת מסתובבת בין המדפים. מרפרפת במהירות על עשרות דיסקים. לא מעניין אותה כלום. משקפי השמש מטפסות על ראשה, חושפות עיניים פעורות לרווחה.

השפם מתקרב קצת, המצומצמות מצטמצמות עוד יותר. "מחפשת משהו ספציפי?", נזרקת שאלה לאוויר, ריח מתוק נלכד בשפם. עיניים פעורות שיכולות לסנוור גם את התקליט הנמס בשמיים, "שום דבר מיוחד, אני פה בשביל המוסיקה והמזגן", התחת ממשיכה לשוט בין המדפים כמו ברבור באגם לא קפוא.

גלינג-גלינג. דניס מסתנוור מדלת הכניסה. צל של כרס נכנס לחנות. קרחת מכאן ומכאן. הכרס פוסעת בין המדפים ומתמקמת בין הקאנטרי לקלאסית. מדפדפת ברעש. התחת רוטט מצחוק כשהכרס מתחככת בעל כורחה במדף ומפילה כמה דיסקים. השפם מצמצם את עיניו של דניס, בשטנה, עדיף שהכרס תרים את הדיסקים. התחת רוטט לנגד השפם, מבלבל את השטנה, מרדים את השמש, שצונחת בבת אחת חצי קומה למטה, מתנפצת לרסיסים.

"את אוהבת מה ששומעים עכשיו?", נזרקת שאלה לאוויר. "יש לך פה את האחרון של הדיקסי צ'יקס?", נזרקת שאלה מהכרס. "רגע אחד", השפם של דניס מתרחק מהגופייה של התחת, המכנסונים מתקצרים עוד יותר כשהיא מתכופפת לשורות הנמוכות. "הנה", דניס מושיט לכרס את הדיסק שהיה מול הפופיק שלה וחוזר למשתופפת. "זה ניק קייב, דיסק מצוין החדש שלו, הרבה אנרגיות, מתאים לקיץ החם הזה של תל-אביב", השפם לא מאמין שהשפתיים תחתיו יודעות לנוע כל כך הרבה, לפלוט מתוכן אוויר בצורות כה משונות, חסרות כל פשר. העיניים הפעורות מתרוממות לגובה השפם המאדים. בתחת הזה מבחינות המצומצמות גם מלפנים. "אפשר לשלם?". איך הוא למד לדבר מהכרס, דניס רוטן, האצבע על המצית שבכיס ימין. מחיר. כסף. עודף. שקית. קבלה. תודה. לך קיבינימט. גלינג-גלינג. בחזרה לישבנים ולעיניים שהורידו את התקליט כבר שתי קומות לפחות, הוא עדיין מבעבע, אבל הצבעים בגוונים אדמדמים.

"מכירה אותו, את ניק קייב, יותר חורף מקיץ בשבילי". התחת יוזמת משפטים. השפם מאדים עוד יותר. אולי לא הכל אבוד. אולי יזכה לפיסת אושר לפני שהתקליט יסתיים, לפני שהדיסק של הירח יתחיל לנגן. "בדרך כלל הייתי מסכים איתך, אבל האנרגיות של החדש הן לגמרי קיציות", המשפט מסתיים, העיניים מצטמצמות עוד יותר, בתסכול, עוד רגע לא יהיה להן עוד לאן להצטמצם, עוד רגע ייעלמו יחד עם השפם שם למטה. מה אתה צריך להתווכח. אידיוט. התחת מתקרבת אליו, הגופייה נמתחת, העיניים פעורות, הוא יכול לראות לה את התקליטים בעיניים האלה. השפם מאדים. בחוץ מתקרר. בחנות מתחמם. ניק קייב מגיע לשיא. הבאסים מרעידים את התחת. המכנסונים מתכווצים ומתקצרים על הירכיים, מתכוונים להגיד משהו, משפט המחץ בדרך. אולי האושר מגיע. השפם פוסע חצי צעד קדימה לעבר הפעורות.

גלינג-גלינג. הפעורות והמצומצמות פונות במהירות לדלת הכניסה. ג'ינס דיזל ושעון גדול מדי נכנס עם ג'ל בשיער. התחת צועק בהתרגשות וקופץ אליו לחיבוק של ירכיים ושפתיים. המכנסיים מתקצרים, התחת נחשף במלוא מערומיו. השפם נושר על הדלפק. גלינג-גלינג. גלינג-גלינג. העיניים מצטמצמות עוד יותר ונסגרות, סיגריה נוספת נשלפת המחפיסה. גלינג-גלינג.

סונטת אור ירח

אחר הצהריים החום הפך קשה מנשוא ונהרות של זיעה נשפכו מהאוטובוסים אל הרחוב. האנשים הקטנים שהתרוצצו מכאן לשם ומשם הלאה שחו בלחות האיומה והאוויר הפך לגנגס, קדוש, מסריח ומלא גופות של תינוקות וטמאים אחרים שלא מגיע להם להישרף בכבוד בבערת כבשן השמש. העשן יצא מכל החורים, אין חור בלי עשן ואין עשן בלי עישון וכל העישונים הצטברו להם יחדיו באחר הצהריים הנוראי ההוא לכדי ארובה אינסופית שתחילתה בבדלים וסופה אי-שם באפר המתפזר מעל הגנגס של דיזנגוף הארוך והמתיש. חיפשנו שמלה לבנה בכל חנות אפשרית, כי הלבן שהיא רצתה היה לבן בדולח כריסטלי, שאף מוכרת בשום חנות שמלות כלה לא יכלה למצוא עבורה. המוכרת עם השפם הדקיק והכרס המובלטת יתר על המידה יעצה לה ללכת על הלבן לבן, שהוא הלבן החדש מאז שאיזו שחקנית מפורסמת שבעלה המפורסם לא פחות ממש מזכיר אותי לבשה שמלה כזו לחתונה החפוזה שערכו באחד מאיי הבתולה. זה לא שכנע אותה, האמת גם אני לא השתכנעתי, אבל די עלה לי על העצבים החיפוש הבלתי נגמר אחר השמלה המושלמת. מצדי, אמרתי, אפשר לא להתחתן בכלל, וידעתי שזו טעות חמורה, כבר לפני שאמרתי את זה ידעתי שזו טעות חמורה, אבל עובי ועומק הטעות התברר לי רק קילומטר וחצי אחרי כן, כשהחום הבלתי נסבל נשפך לה מהמצח ונטף על שפתי המנשקות, המתנצלות, הבוכות, המתחננות. כן, כן, ברור שאני רוצה להתחתן, הכי בעולם אני רוצה, נאנחתי, אם יש משהו שאני יכול, כל דבר, כדי להוכיח, רק תגידי, נישקתי את הזיעה והדמעות מלחייה, משפתיה המלוחות, מעיניה המתייפחות כשמש. את כל הגנגס אשתה עבורה, חשבתי, אבל היא רצתה את השמלה הלבנה המושלמת, השמלה של הכלה שהיא תהיה, השמלה החד-פעמית, שכולן ידברו עליה עד שהמוות יפריד בינינו. האנשים הקטנים שטבעו סביבנו עם שקיות פלסטיק שלא עזרו להם במאום כדי להחזיק את הראש מעל המים של הנהר המזוהם בעולם הסתכלו עליה ועלי ובמבטיהם השתקפה הזדהות. אחד קרח שהזיע מעל עגלה עם שתי תאומות זהות בנות כשנה וקופיף כבן שלוש, שנראה בדיוק כמוהו רק עם שיערות, שנתלה לו מהכתפיים המיוזעות, נעץ בעיניי מבט ארוך ומטפטף שנקטע רק כשהקוף העביר את אחיזתו מהכתפיים לצוואר והקרח נחנק וצעק על הקוף, אך גם הצעקות נקטעו במהרה כשהריונית עם שקיות פלסטיק בידיים וכתמי זיעה מתעגלים מתחת לבית השחי נזפה בו שיעזוב את הילד בשקט. הסתכלתי לה עמוק בעיניים והבטחתי שאנחנו לא עוזבים את הרחוב הזה עד שמוצאים את השמלה, ושתעלה כמה שתעלה, אנחנו קונים את השמלה הזאת, אפילו אם נשלם בדם, הרי ממילא אנחנו כבר באוברדרפט של יזע ודמעות.

דיזנגוף זורם ונשפך לים, הכלות גם, ולידן החתנים מנחמים, לא נורא, אולי עוד שבוע תגיע הקולקציה החדשה, וחושבים בלבם, לא נורא, אולי עוד שבועיים נפרד, אולי לא תהיה בסוף חתונה. אבל החתונה תמיד מגיעה ברגע הכי לא צפוי ועד אז, למרבה ההפתעה, השמלה כבר נמצאת, והכלה בתוכה, והחתן בחליפה, והאורחים צפים על ענני אלכוהול וסמים אחרים, וכולם מאושרים כל כך שזה מחניק כמו שיקגו בארבעים וחמש מעלות צלזיוס, תשעים אחוז לחות. התיישבנו עם שקית פלסטיק שחורה ביד, בתוכה קופסא עם נעליים באלף חמש מאות שקל ועשרים ליטר זיעה, חמישים מיליליטר דמעות. היא המשיכה לגבות את הדמעות והזיעה בתשלומים ובעיניה יכולתי לראות את הים והשקיעה, ורוח בריזה נעימה ציננה את עורפי, וכל הידיים שעוד נותרו לי חיבקו את שיערה, ונישקו את אפה, והריחו את שפתיה, ולפתו את ירכיה, ואני מוכן להישבע שזה היה הסקס הכי טוב שהיה לנו, שם בנמל, ליד הים, עם העסקיות בתשעים ותשעה שקלים לזוג וכל האנשים הקטנים על האופניים, שנוסעים ונוסעים ונוסעים, עד שהם מגיעים לחול ואי אפשר עוד לנסוע, רק להסתובב ולחזור בחזרה לפני שהמסיבות יתחילו. וכל הכלות האחרות שסביבנו בכו עם החתנים דמעות של שמחה והחתנים זיינו אותן שם זיונים מרהיבים לאור שקיעה, וכל האהבה שהייתה באוויר, כמו וודסטוק לפני כמה וכמה עשורים, עם הרבה זיעה וגשם ובוץ ואינסוף גוד וייבריישנס.

על הזין שלי לבן בדולח קריסטלי, על התחת שלי שמלות כלה, אמרתי והיא צחקה מהיין שהזמנו בעשרים שקלים ושלוש מבחנות דם. לזוגות אשכנזים צפוניים יש הרבה יותר סיכון למחלות שעוברות בגנטיקה, חייכה האחות בקופת חולים ואנחנו הנהנו, כי מה אנחנו כבר יודעים, זוג אשכנזים טיפשים שכמונו, חבל שלא נולדתי בדרום העיר לזוג הורים צפון אפריקאים, חשבתי. היא ליטפה אותי ליטוף של אחרי זיון ואמרה שעל הכוס שלה השמלה, אבל על הבדולח הקריסטלי היא לא תוותר בחיים. ולמה שתוותר, על כלום היא לא וויתרה מעולם, ככה הכלה שלי צריכה להיות, מלמלתי את הכוס שסיימה את הבקבוק שהזמנתי ביותר מדי שקלים בשעה יותר מדי מאוחרת. יש רק עוד חנות אחת, היא צחקה, אבל היא יקרה נורא. אמרתי, לעזאזל אני אוהב אותך, והתחלנו ללכת.

השמלה ששכרנו במחיר שמלה שקונים נכנסה לתוך שקית פלסטיק שקופה כמו קריסטל והבדולח של הלבן בשמלה נצנץ כמו כוכבים בירח שבינתיים צף בשמיים, מחייך אלינו, משתקף בגנגס, נשפך לדיזנגוף, מרביץ לים. הרוח הקרה הקפיאה את האוויר והשמש התרחקה יותר ויותר ולא ניתן היה עוד לזהות טיפת חום בכל האזור. עננים כהים כיסו במהירות את השמיים והמתחתנים התחילו לירות באוויר ברקים ורעמים. מרוב רוח השמלה התנופפה בתוך השקית הגדולה והיא החליטה ללבוש אותה במקום להחזיק ביד, ואמרתי תלבשי אותה כבר, והשדיים החמודים שלה נחשפו לחושך הקלוש של הלילה, והפטמות הורודות הזדקרו לאור עיניי, והשמלה כיסתה אותה בדיוק לפני שהשלג התחיל לרדת ולכסות את כולנו. פתיתים, פתיתים, כמו האנשים הקטנים, כמו כל הכלות והחתנים, כמו השמלה הלבנה בדולח קריסטל שלה ושלי, והאהבה של שנינו ונישקתי אותה שם בשלג, עם שקיות פלסטיק בידיים ונעליים בקופסא, והשלג שכיסה את הבגדים החגיגיים שלנו הפך את השמלה ללבן שלג, והבדולח נשכח והקריסטל התנפץ לאלפי צלילים, סונטת אור ירח אולי, ביצוע לא מוכר אבל מרגש עד דמעות.