13 ביולי 2011

חרא אופי

חרא אופי. היופי מרהיב, האינטלקט בלתי נדלה, קול ענוג מענוג, עור בוהק ורך, הכל מושלם, רק מה, חרא אופי. עכשיו נשאלת השאלה עד כמה אפשר להתפשר על האופי.

כשהכרתי אותה עניין האופי היה נסתר מעיניי לגמרי. "תמיד זה ככה עם ההתחלות", אמר לי אז רמי כשישבנו בספסל שבגינה והכלבים שיחקו לפנינו במשחקים של כלבים. פעם ג'ולה, הלברדורית שלי, היתה רודפת אחרי פרנק הזאב המעורב של רמי ופעם פרנק היה רודף אחרי ג'ולה. מדי פעם אחד היה משיג את השני ונושך אותו קלות בצוואר. מעין סמל של תקיפה. הננשך היה אז נשכב על הגב והיתה מתחילה התגוששות חברית כמו האבקות בסגנון יווני רומי. כשהכרנו יותר את חוקי המשחק יכולנו לנקד את הכלבים בדומה לניקוד בג'ודו. נשיכה בצוואר היא קוקה. הפלה רגעית על הדשא שלאחריה הכלב קם מיד וממשיך לרוץ היא יוקו. את ההבדל בין הוואזארי לאיפון היה קשה לזהות, כשבעצם שניהם היו ריתוק לדשא תוך כדי נשיכות בצוואר, רק שאחרי האיפון הסתיים המשחק.

"אני אומר לך רמי, בתור אחד שהיו לו התחלות יותר משהיו לו סופים, זה לא קטע של התחלות. הבחורה באמת מושלמת", השבתי לו בעיניים זוהרות בעיוורון ההתאהבות המאפיין כל כך את ההתחלות.

"יו! איזה וואזארי! קדימה פרנק! תראה לה מאיפה האריק זאבי משתין!".

"ג'ולה! לא להכנע! תחשבי יעל ארד!".

הכלבים המשיכו להתגושש על הדשא וג'ולה הצליחה לחזור לעמוד על רגליה ואף להפוך את פרנק על גבו, "יופי ג'ולה! איפון! יאללה בואי הביתה".

"היי, היי, זה לא פייר", אמר רמי, "אתה לא יכול לשכנע אותה שנגמר, זה נגמר רק אם הם רוצים".

"הנה, תראה הם שוכבים על הדשא ומתנשפים עם הלשון בחוץ, לא מסוגלים לזוז".

"לא פייר. לא פייר. טוב, נו, פרנק יעשה קאמבק רציני בפעם הבאה. אני מאמן אותו בבית ומראה לו קרבות מוקלטים של גדולי הג'ודאקות. יאללה פרנק, הביתה!".

התחלנו ללכת כל אחד לכיוון הבית שלו, אני ימינה מהגינה ורמי שמאלה מהגינה, כששמעתי את רמי קורא לי מרחוק "רון! בקשר לבחורה!".

"מה בקשר לבחורה?", הסתובבתי אליו ושאלתי.

"אתה עוד תראה שזה קטע של התחלות, עוד כמה זמן החרא יתחיל לצוף. כמו בשירותים, כשאתה מוריד את המים אתה יכול להיות בטוח שהכל ירד, אבל פתאום אחרי שהרעש מסתיים והאסלה מתמלאת מחדש במים נקיים וכחולים כאלה, בדיוק כשהכל נראה מושלם, חוזר וצף לו איזה חרא קטן".

אחר כך אמרתי לו שהוא חתיכת חרא קטן וג'ולה נבחה על פרנק, שנבח על ג'ולה.

שבועיים אחר כך ההתחלה כבר נכנסה לשלב שבו היא הופכת להמשך. ג'ולה רדפה אחרי פרנק כאילו היה נקניק טעים במיוחד, ריר דביק נמתח מלסתה ולשונה טפטפה על הדשא כנערה מאוהבת על מושא אהבתה. "קדימה פרנק! אל תתן לה לתפוס אותך! ימינה! ימינה!", רמי עודד וצעק אבל כנראה שהאימונים לא עזרו יותר מדי. ג'ולה זינקה על הצוואר של פרנק ונשכה. פרנק נאנק ונפל על גבו, כשג'ולה מרתקת אותו לדשא עם נשיכות לצוואר. "וואזארי! לא! לא! פרנק! איזה לוזר, בחיי. מה אתה מאכיל אותה בנאדם?".

הכלבים המשיכו להתגושש ורמי המשיך לחכות לתשובה, אבל המחשבה שלי כבר נדדה לערב קודם לכן. פגשתי אותה בפאב השכונתי, לא רחוק מהים. עינייה נצצו באור העמום והשתקפו בכוס הבירה שלגמה לאיטה. שוחחנו על אהבה, על הקנאק הזה שאתה מרגיש בלב כשאתה רואה את האחת. אמרתי לה שהרגשתי קנאק כזה ברגע שנפגשנו ושעד עכשיו הלב שלי לא חזר לתפקד כרגיל. שפתיה נפערו כמעה, חושפות שיניים צחורות וקצה לשון אדומה ומפתה. אך שום קול לא בקע מגרונה. אפילו לא כחכוח. היא רק המשיכה לבהות בבירה בעיניים שאין כמותן מהפנטות בכל העולם, הרימה את הכוס ולגמה עוד לגימה קטנה מדי. בלעתי את הוויסקי שהזמנתי לצד הבירה והבהרתי את שהיה ברור מאליו "התכוונתי להגיד שאני אוהב אותך", אמרתי. היא הרימה את מבטה מהבירה ושאפה עוד שאיפה מהעשן. היא עושה זאת בצורה כל כך סקסית, חשבתי באותו רגע כי שום מחשבה אחרת לא יכלה להדחק לתוך תודעתי באותו זמן. "בוא נלך לים", אמרה לבסוף לאחר שנשפה את העשן ומבלי להמתין לתשובתי מחצה את הסיגריה לתוך המאפרה וקמה ללכת. קמתי איתה, מה כבר יכולתי לעשות, לגמתי עוד מהבירה שלי ועוד קצת מהבירה שלה ובזמן ששילמתי את החשבון היא כבר היתה מחוץ לפאב. כשיצאתי היא נעלמה. ירדתי במהירות לכיוון הים אבל היא לא היתה שם. כלום.

"היום בבוקר אני מקבל ממנה אסאמאס - 'דבר איתי'", סיימתי.

"אמרתי לך בנאדם, המים סיימו את הירידה, האסלה התמלאה כבר מחדש והינה החרא צף. נו, ודיברת איתה?".

"מיד התקשרתי. היא לא ענתה. אחרי שעתיים שלחה שוב אסאמאס - 'אני באמת מעדיפה שלא נדבר יותר ולא נתראה יותר'".

"אם רק היה לך שכל היית מקשיב לי. לא פרנק! יוקו! אני לא מאמין, איזו תותחית הג'ולה הזאת!".

"בקיצור, התקשרתי אליה שוב. היא ענתה. שאלתי אותה על הקטע של אתמול והיא אמרה שהיא באמת מצטערת, פשוט היתה עייפה כבר ולא היה לה כוח לחכות לי ובדיוק עבר מישהו מהלימודים שלה והציע לה טרמפ וכל מיני קשקושים מעצבנים כאלה. אז אמרתי לה שפעם הבאה תגיד לי את זה, כי ממש דאגתי, למרות שלא באמת דאגתי", המשכתי את הסיפור וקצת כופפתי את האמת, כי האמת היא שדאגתי מאוד והאמת היא שזה לא היה מישהו מהלימודים שלה אלא אקס שלה, פשוט לא רציתי לצאת אפס בעיניי רמי.

"אתה צריך להעיף אותה רון. להפסיק את הסיפור הזה מיד ולהעיף אותה. יו! איזה קרב אתה מחמיץ היום. כשאתה לא מתרכז ג'ולה קורעת את פרנק".

"מראה לנו מה קורה למי שמקשיב לך", עקצתי אותו.

"אם פרנק היה נלחם כמו שאימנתי אותו הוא היה מביס את ג'ולה בלי בעיה בכלל, הבעיה שלו היא שהוא לא מקשיב לי, שזו בדיוק גם הבעיה שלך".

לא העפתי אותה, להיפך, התחנפתי, קניתי לה את הגלידה שהיא אוהב מהגלידרייה הכי יקרה באזור ושכרתי סרט בדי.וי.די., מדע החלום של גונדרי, רק כי ידעתי שהיא מעריצה שלו ולמרות שאני בעצמי לא כל כך מבין את הסרטים שלו, או למה הוא כל כך מתעקש להתעסק בבני אדם עם כל כך הרבה בעיות. ביררתי אם היא בבית ושאלתי אם אפשר, והפתעתי אותה בכך שהייתי שם כבר מול הדלת. היא פתחה והוא היה שם.

"החבר מהלימודים?! זונה!", אמר רמי ולא הייתי בטוח אם הוא מתכוון אליה או לג'ולה שבדיוק ביצעה וואזארי מרהיב על פרנק שעשה סלטה באוויר ונחת על הגב.

"כן, כן, החבר מהלימודים, הם בדיוק למדו ביחד", כופפתי שוב את האמת, כי במציאות החבר מהלימודים היה כמובן האקס שלה וכשהיא פתחה את הדלת הוא עמד מאחורה בבוקסר צמודים מספיק כדי שאוכל להבחין בזקפה בשיאה.

"למדו עלק", סינן רמי.

"בקיצור, היא אמרה שזה בסדר כי הוא בדיוק הולך", המשכתי וזה היה די נכון כי הוא בדיוק התלבש והלך, לא לפני שנתן לי מבט כזה מאיים כשעבר לידי, "אז נכנסתי ואכלנו את הגלידה והיא שוב היתה מקסימה ומדהימה וגיליתי שהיא גם מרהיבה ביצועים במיטה ואז היא אומרת לי שהיא מעדיפה לישון לבד".

"זו בחורה כלבבי", הכניס רמי הערת ביניים והוסיף "איפון!" כי בדיוק נגמר הקרב והתפזרנו לדרכנו, רמי ופרנק לביתם, ג'ולה ואני לביתה. היא היתה שם וגם האקס ההוא, ששוב בדיוק הלך ושוב תקע בי את המבט המאיים. הזמנתי אותה לטיול ברחוב והיא באה בשמחה. ג'ולה גם שמחה, כי היא אוהב שהטיולים מתארכים, והטיול התארך מאוד כי הגענו עד לים וכל הדרך דיברנו על יחסים, ועל איך שאני לא אוהב משחקים ושצריך לקבל לפעמים החלטות קשות בשביל האהבה ואפילו הבהרתי שאני מתכוון לכך שהיא חייבת להעיף אותו. היא רק שתקה והמשיכה ללכת, כשהגענו לחוף היה איזה אחד שחייך אליה. היא חייכה חזרה ואני כמעט בטוח ששמעתי איזה קנאק מכיוון הלב שלו. בדיוק אז ג'ולה החליטה לרוץ אל המים במהירות ואני התחלתי לחשוב עד כמה באמת אפשר להתפשר ולוותר בשביל אהבה ויופי, וחכמה, ושנינות, ואלוהים איזה כישרון מולד להשתמש בגופה למטרות מיניות, והמושלמת התחילה לפטפט כמה מילים עם הבחור החדש שהתחיל לנזול על החול החם כמו ארטיק דביק שהוחזק יותר מדי זמן בידיים של תינוק בכיין.

"ואז אני מושך לה בחוטים של הבגד ים, בבת אחת, גם בעליון וגם בתחתון, והם נשרו ממנה כמו עלים צהבהבים בשלכת לנגד העיניים של כל האנשים בחוף. היא היתה בהלם מוחלט. ואני מה אכפת לי, כבר ראיתי אותה ערומה, אז רצתי בכל הכל אחרי ג'ולה וצעקתי 'כלבה רעה', כאילו אני מתכוון לג'ולה אבל בעצם התכוונתי אליה", סיימתי לספר בהתלהבות, "ג'ולה!! זהירות! הוא כמעט עשה לך יוקו!".

"איזה זין, איך לא הייתי אתמול בחוף, איזה פספוס בחיי. ומה עכשיו?", שאל, לראשונה מתעניין באמת במה שיש לי לספר.

"אתמול אני מקבל ממנה אסאמאס בשלוש בלילה - 'ער', התקשרתי אליה ומפה לשם היינו אצלה במיטה, היא מדהימה, אני אומר לך".
"בקיצור, חזרת על ארבע?", רמי הקניט אותי וידע היטב על מה הוא מדבר, כי באמת התנצלתי ובכיתי ואמרתי שסתם התנהגתי כמו תינוק בגלל הקנאה שאוכלת אותי מבפנים, בגלל שיש לי כזה חרא אופי, אבל אני מבטיח להשתנות, נשבעתי.

2 ביולי 2011

אליהו הנביא שלי

כל כך שמחתי שסוף סוף ליל הסדר הגיע. כל המשפחה צריכה להגיע אלינו לארוחת החג ואמא עבדה קשה והיתה עצבנית כל היום, אבל כשהגיעה השעה שהאורחים היו צריכים להגיע היא היתה כבר אחרי המקלחת, והיה לה ריח נעים של פרחים מהיער, שהתערבב עם ריח של מנטה מהשיער והיא לבשה בגדים חדשים שמעולם לא לבשה קודם. ואני שמחתי, כי השנה אני יודעת בדיוק מה אליהו הנביא יביא לי לחג, אני יודעת כי ביקשתי ממנו את זה באופן מפורש כבר הרבה זמן לפני שחופש פסח התחיל, כשאמא לקחה אותי לכותל וכתבתי לאלוהים בפתק שיעביר את הבקשה שלי לאליהו הנביא כי זה מאוד מאוד חשוב ודחוף שכבר השנה אליהו יביא לי את מה שביקשתי. מה ביקשתי אסור לגלות, כי אז זה לא יתגשם.


כמו תמיד, הראשון להגיע היה דוד יצחק. סליחה, ראשונה להגיע היתה הכרס של דוד יצחק, שתמיד הגיעה כמה רגעים לפני שדוד יצחק בעצמו היה מגיע. היא היתה כל כך גדולה ואדירה, שלא פעם חשבתי שיש לה חיים ורצונות משל עצמה. כשנכנס אמר בקול הגדול והנמוך שלו "חג שמח!" ואז הרים אותי באוויר והושיב אותי על הכרס שלו, שיכלה לשמש ממש כמו כיסא לילדות בגודל שלי. "אוו! איזו ילדה גדולה נהיית!", אמר הדוד והבסים של הדיבור שלו הקפיצו לו את הכרס ואותי עליה, "בת כמה את כבר נטע?", שאל ושוב הקפיץ אותי על הבטן הענקית. "בת שמונה וחצי בשנה הבאה!", עניתי כדי להישמע אפילו גדולה עוד יותר.

אחר כך הגיעה סבתא ואמרה שסבא יגיע עוד מעט כי הוא מחפש חניה. אחר כך הגיע דודה רבקה עם שמואל, בעלה המגעיל, שתמיד רצה שאקרא לו דוד, אבל בגלל שהוא צובט לי בטוסיק אני לא מוכנה לקרוא לו בשום שם בכלל. וגם יש לו שפם טיפשי והוא גם די מפורסם ולפעמים רואים אותו בטלוויזיה כי הוא מאוד עשיר ומצליח במשהו, ואבא היה אומר עליו שהוא סתם פלוץ נפוח, עושה הרבה רעש, אבל בסך הכל סתם אוויר מסריח.

בסוף הגיעה גם סוניה השכנה מהבניין ממול, עם דני, הבן שלה, שגדול ממני רק בשנה, אבל נראה הרבה יותר גדול מזה אז דוד יצחק אמר לסוניה "רק בן שמונה? מה את מאכילה אותו?". "בן שמונה וחצי!", תיקן דני. "הוא עדיין קטן יותר מהכרס שלך!", אמרה סוניה, וכולם צחקו, גם יצחק וגם הכרס שלו, כי לשניהם לא היה איכפת שצוחקים עליהם, להיפך, הם צחקו על עצמם הרבה פעמים. הבדיחה הכי ידועה היתה שלקראת סוף כל ארוחה משפחתית, כשכולם כבר נשענים אחורה ופותחים כפתור או משחררים את החגורה, ויש את השקט הזה של סוף האוכל, היה דוד יצחק מפנה את אוזנו השמאלית לכיוון הבטן ושואל "מה? לשאול אם יש עוד עוף בגריל? ותפוחי אדמה בתנור? לא נראה לך שאת קצת מגזימה? טוב, טוב, שקט, תירגעי, אני אשאל, אני אשאל", ואז היה לוקח עוד מכל מה שנשאר ומאכיל את הבטן שלו, וכולם היו צוחקים, גם הוא וגם הבטן שלו.

את ההגדה התחיל לקרוא דוד יצחק, ואחריו הגיע תורו של שמואל, ואחר כך שאר האורחים. כשהגיע תורה של אמא, היא אמרה שהיא מותשת ומעדיפה לא לקרוא. ובאמת זה היה נכון, היא עבדה מאוד קשה בשביל להכין את הסדר ורק סוניה עזרה לה בגלל שהיא לבד פה בארץ עם הבן שלה ואין לה איפה לעשות את ליל הסדר. אבל ידעתי שאמא לא רוצה לקרוא כי זה היה התפקיד של אבא לקרוא את ההגדה ולעשות כאילו הוא קורא ממש ממש מהר ולדלג על כמה עמודים כדי להגיע כבר לחלק שאוכלים. ידעתי את זה כי ראיתי שאמא לא רק מותשת, אלא בעיקר עצובה. היו לה דמעות בעיניים ודמעות אין בגלל שעייפים, אלא רק בגלל שעצובים מאוד או שמחים מאוד. ואמא לא היתה שמחה מאוד כבר המון זמן, מאז שאבא הלך למות במקום אחר בשביל להספיק לראות את העולם לפני שהכל נגמר ובשביל שאמא ואני לא נצטרך לטפל בו ולדאוג לו יותר מדי. אז הוא טס לאנשהו ומדי פעם היינו מקבלים ממנו גלויה. פעם גלויה מהודו, פעם מסין, אחר כך גלויות מיפן ומאוסטרליה, ואפילו גלויה מאנטרקטיקה הוא שלח. אבל לפני חודשיים קיבלנו ממנו גלויה ששלח מהוואי והוא כתב בה "הוואי מדהימה. העולם הזה נפלא. אני מאושר ורק רוצה שגם אתן תראו כמה יפה העולם. אני מאושר ועם זאת מתגעגע נורא. אבל יודע שהגעגועים האלו יגמרו כשהאושר יגמר, כשיגמר הכל, בסוף העולם, בסוף החיים, ונראה לי שזה קרוב מתמיד. המחלה משתלטת עלי ואולי בקרוב לא אוכל עוד לכתוב לכן. אני אוהב אתכן מאוד וזה הדבר היחיד של יגמר כשאני לא אהיה עוד. שלכן, תמיד, אבא". הספקתי ללמוד את הגלויה הזאת בעל פה כי מאז הוא לא שלח עוד גלויות וקראתי אותה המון פעמים וגם ביקשתי מאמא להקריא לי אותה המון פעמים, כי אני אוהבת לשמוע אותה מקריאה וכי זו גלויה שמשמחת אותי מאוד, אז אמא קראה לי אותה איזה מיליון פעמים, ובכל פעם שקראה אותה היא בכתה ואני חייכתי, כי העולם יפה ואבא אוהב אותנו לתמיד.

כמובן שדילגו על אמא וכל השאר המשיכו לקרוא את ההגדה ולשיר, ודוד יצחק הגניב מדי פעם איזו חתיכת מצה עם חזרת לתוך הפה שלו, אבל אף אחד לא שם לב חוץ ממני, אז הוא שם אצבע על הפה כדי לבקש ממני לא לגלות. לא גיליתי כי גם אני גנבתי קצת מצות מהשולחן, אבל עם חרוסת, כי אני מעדיפה מתוקים. דני לא שם לב לכולם, הוא הסתכל כל הזמן רק על הדלת, כי ביקשתי ממנו להגיד לי אם הוא רואה את אליהו הנביא נכנס. הוא לא האמין באליהו הנביא, אבל בכל זאת הסכים להסתכל על הדלת, כי ככה הוא לא יצטרך להסתכל על אמא שלו, שתמיד נראית לו עצובה. האמת, שאם הוא היה מסתכל טוב, הוא היה רואה שאמא שלו דווקא נראית ממש שמחה הערב, למרות שבדרך כלל היא נראתה עצובה מאוד, אפילו יותר עצובה מאמא שלי.

כשהתחילו לשיר "די דיינו", רבקה התחילה לצעוק ולהתפרע ושמואל אמר לה שתפסיק לשתות, אבל היא לא ויתרה והמשיכה לצעוק ולזייף את השיר. אני ודני צחקנו נורא כי היא שרה ושתתה יין ושמואל ניסה לקחת לה את הכוס ולהפסיק לה את השיר ואז היין נשפך עליו, ואני ממש שמחתי שהבגדים היקרים שלו נהרסו. אני יודע שהם יקרים כי כשזה קרה הוא אמר "חרא! החולצה הזאת עלתה לי אלפיים שקל!" ואז רבקה צחקה ואמרה "גם המכנסיים נהרסו לך והם עלו יותר". שמואל קילל עוד ועוד והלך להחליף בגדים. עצבן אותי מאוד שאמא נתנה לו חולצה ומכנסיים של אבא, אבל לא אמרתי כלום, רק עשיתי פרצוף כועס וידעתי שאמא יודעת מה אני מתכוונת, כי היא לחשה לי "מספיק כבר, תתנהגי כמו ילדה גדולה!", אז המשכתי לעשות פרצוף כועס עד שדני משך לי בשמלה ואמר "נטע, תראי, הדלת זזה!". שנינו הסתכלנו על הדלת כאילו היתה אוצר אבוד של שודדי ים. היא זזה לאט ונפתחה בקול חריקה חלש. "זה אליהו הנביא!!" נפלטה צעקה מפי בגלל ההתרגשות שאחזה בי ואז כולם הפנו את ראשם לכיוון הדלת וראו שם את סבא, שחייך ואמר "חג שמח! אני רואה שהתחילו בלעדי, קשה מאוד למצוא פה חניה". דני צחק עלי ואמר "רואה, אין כזה דבר אליהו הנביא". התאכזבתי נורא ואמרתי לו "בסדר, מצידי אתה יכול להסתכל על אמא שלך כל הלילה, לא אכפת לי בכלל". הוא נתן נשיקה לאמא ולרבקה, ואז טפח לשמואל על הכתף וליצחק על הבטן, וכשהגיע אלי נתן לי נשיקה על הלחי, הושיט לי משהו ולחש לי באוזן "זה בשבילך ילדה, כדי שלא תתאכזבי שאני לא אליהו הנביא".

כשסבא התיישב ליד סבתא מיהרתי לפתוח את המעטפה שנתן לי. בשנה שעברה היה במעטפה שטר של מאה שקל וקניתי בזה מלא דברים, אז הציפייה היתה גדולה. הפעם לא היה שם כסף, רק נייר מקופל. מיד זיהיתי את כתב היד של אבא ושמחתי מאוד. קראתי לאט מאוד כי הרעש שכולם עשו הפריע לי להתרכז. "קטנה שלי, ילדה יקרה". ככה התחיל אבא את המכתב. "אני צריך לבקש ממך כמה דברים ולבקש שהדברים האלה יהיו אצלך תמיד בראש. אחת - אני אוהב אותך וזה יהיה כך תמיד. שתיים - אני אוהב את אמא שלך וזה יהיה כך תמיד. שלוש - האושר נמצא איפה שאין פחד. ארבע - העולם הזה יפה והאנשים בו טובים, אפילו שלפעמים זה ממש נראה כאילו העולם הזה הוא גהנום והאנשים בו שטנים. הלוואי שהייתי יכול לתת לך יותר, להעניק לך עוד, אבל לכל היותר אוכל להישאר איתך בראשך, בלבך ובכל מקום בעולם בו תהיי תוכלי לדעת ולהרגיש שגם אני הייתי שם, קצת לפניך", בשלב הזה כבר התחילו לאכול את הארוחה וההמולה סביבי היתה רבה, אז קראתי את השורה האחרונה במהירות, שהיה כתוב בה "שלך, תמיד, אבא", וקיפלתי את המכתב מהר בחזרה לתוך המעטה והתיישבתי עליה כדי שלא תתקמט ולא תתלכלך וכדי שאוכל לקרוא את המכתב עוד מיליון פעמים.

כשכולם סיימו לאכול הכרס של דוד יצחק ביקשה תוספות והשניים המשיכו לאכול עוד ועוד. רבקה הלכה לנמנם על הספה ושמואל הלך ללטף אותה ולהתנצל שלא נתן לה לשתות כמו שרצתה. סבתא עזרה לאמא ולסוניה לפנות את השולחן, סבא נשאר לקרוא קצת בהגדה ודני הלך לחפש את האפיקומן, כי אולי בנביאים הוא לא מאמין אבל במתנות שהמבוגרים קונים הוא כן מאמין. סבא אמר לי "נו, לכי לחפש גם כן, יש לי הרגשה שתזכי במתנה נוספת" והוסיף קריצה. ואני הלכתי לחפש, כי ידעתי שגם אם סבא הוא לא אליהו הנביא, בטח יש לו קשרים איתו והוא יודע על מה הוא מדבר כשהוא אומר שאני אמצא את האפיקומן.