פוזה של פרוזה

מל"מ

2012-01-22T15:13:00.001+02:00

צחוקוהמתגלגל של הילד ריכך את נוקשות הבעתו והעלה חיוך בליבו. הוא דחף את הנדנדה שובוצחוקו של הילד התגבר. עכשיו כבר ממש כעס על עצמו שהוא כל כך טרוד בענייניוהמשרדיים, היום יומיים, שהוא אינו מסוגל למצות את הזמן המשותף עם בנו הפעוט. אם רקיכול היה להתנתק באחת מהלחץ, העסקאות שלא נסגרות, התשלומים שאינם משולמים, ריביותהפיגורים, המיילים, הטלפונים, העצבים הבלתי פוסקים. אם רק יכול היה להניח את הכלבצד ולשקוע כולו בעיניים המחייכות והפנים המאירות והנדנדה, המגלשה והבימבה האדומה.הוא דחף את הנדנדה בהיסח דעת והילד המשיך לצחוק, אבל פחות. ילדים שמים לב כשההוריםשלהם לא באמת מקדישים להם את תשומת הלב הנדרשת. עבר עכשיו להרהור חדש. גם הוא שםלב שההורים שלו לא מקדישים לו את תשומת הלב שדרש. ולא שהוא דרש יותר מדי, רק קצת,אבל גם את הקצת הזה לא זכה לקבל. אמו היתה עסוקה מדי באחיו האוטיסט ואביו היה עסוקמדי בכל דבר שאינו המשפחה שלו. דחיפה נוספת לנדנדה, עכשיו הילד כבר רק חייך ונעץמבט באביו, חיכה לקבל מבט או חיוך חזרה, אבל האב לא יכול לזייף. גם זיוף ילדיםמזהים מיד, אז עדיף כבר לתת להם את האמת.

הגינההשכונתית הקטנה היתה ריקה מאנשים, רק האב ובנו על הנדנדה. הרוח מפזרת את השיערהעדין, הפלומתי, של הילד. העלים על העצים מרשרשים וצליל חריקה של שרשראות הנדנדה.מחשבות האב נודדות עכשיו לפגישות של מחר. בשמונה וחצי פגישה עם מנהל הסניף בקשרלהחזר ההלוואה לעסק. באחת עשרה פגישה עם משקיע נוסף שכבר ברח לו פעם אחת רגע לפניהחתימה על הסכם ההשקעה. באחת ורבע ארוחת צהריים עם סמנכ"ל הכספים. בעשריםלארבע שיחת ועידה. הילד רואה משהו מאחורי אביו והאב מסתובב לראות גבר גדול בגופיהומכנסיים צבאיות שנכנס למתחם המגודר של גן השעשועים הקטן שלהם. הגבר מסתכל בעיני האבוממשיך בהליכה לאחת הפינות בגינה. מבטו של הגבר היה מאיים, למרות (ואולי בגלל) שעלשפתיו היה מעין חיוך. האב המשיך לנדנד את בנו, כדי שלא ירגיש באיום, כדי שלא יזההשאביו מפחד. אבל ילדים מזהים פחד, בעיקר אצל הוריהם. האב מסתכל בחשש על מעשי הגבר.אין כל סיבה שגבר לבדו ייכנס לגן שעשועים ללא ילד לצדו. אולי, חשב האב, זה אותודייר מאחד הבניינים הסמוכים לגינה, שהשחית לפני מספר שבועות חלק מהמתקנים משוםשהילדים המשחקים מפריעים לו. הוא שמע על כך מאחת האמהות שפגש בגינה מדי פעם. "לךתבין אנשים, גם גר ליד גינה במרכז תל אביב, משאת נפשם של רבים, וגם חצוף מספיק כדילהתלונן על הרעש", אמרה. הוא חשד שהיא מתחילה איתו. אבל אולי היא סתם נחמדה.פעם עוד חשב שיש כאלה אנשים שהם סתם נחמדים. היום ידע שאין ולכן התקשה להאמין בכךכמו שהתקשה להאמין באלוהים. תושבי השכונה ביקשו להציב מצלמות, אך בינתיים לא נעשהדבר. גם לא ייעשה דבר. ככה זה תמיד. לפחות את המתקנים תיקנו מאז.

הגברמסתכל מסביב והאב עושה עצמו עסוק בבנו, שמצדו יודע שאביו אינו מתעניין בו כרגעולכן מתחיל להשמיע קולות של חוסר שביעות רצון. כשהגבר סבור שאף אחד לא מסתכל עליוהוא טומן משהו קטן עמוק בין ענפי אחד העצים שבקצה הגינה. לאחר מכן מדליק סיגריה,לוקח כמה שאיפות, נושף כמה נשיפות, מסתכל לצדדים ועושה את דרכו אל מחוץ לגינה ואלהמושב האחורי של רכב שהמתין לו כנראה כל הזמן הזה ליד הגינה. בדרכו אל הרכב מבטיהםשל הגבר והאב מצטלבים והאיום שבמבט הגבר מרגיש לאב מוחשי יותר, ליבו מתחיל להאיץאת קצב פעימותיו, הרכב נעלם עם הגבר בתוכו. זה לא שכן ממורמר, זה סוחר סמים, חושבהאב.

הילד חסרסבלנות מתפתל ומנסה לצאת מהנדנדה. האב אוסף אותו לידיו ומחבק אותו חזק. הם מסתכליםזה בעיניו של זה. שניהם לא מחייכים. ילדים מרגישים כשההורים שלהם לחוצים. האבמסתכל לצדדים לראות אם מישהו מגיע לקחת את מה שהגבר השאיר על העץ ומתלבט אם ללכתלבדוק את העניין או להתקשר ישר למשטרה. ואם זה שום דבר, חושב הגבר, סתם יסתבךעכשיו עם מתן עדויות במשטרה וכל הערב ילך לו. או יותר חמור, כל מחר ילך לו. לא,הוא לא יתקשר למשטרה אם זה שום דבר. מצד שני, אם ילך ויבדוק מה הטמין הגבר בעץ הואעלול להסתבך עם גורמים יותר מסוכנים מהמשטרה. הוא מסתכל סביבו. אין אף אחד באזור.האב מניח את בנו על הקרקע ולוקח אותו יד ביד לכיוון העץ. זה תפקידם של הורים לדאוגלביטחון ילדיהם, לוודא שעבריינים לא משאירים סמים בעצים עליהם הילדים מטפסיםבגינה, אפילו אם ההורים מפחדים הם חייבים לעשות את זה, חושב הגבר והוא כבר שולח ידאל בין הענפים.

קופסתגפרורים קטנה, סטנדרטית. הוא מנער אותה. אין בפנים גפרורים. זהו, זה, חושב, סמים,בטוח. הדופק מרקיע שחקים והוא שם לב שהוא מזיע יותר מהרגיל. הילד מושך במכנסי האב,מבקש לראות גם, רוצה לקבל את קופסת הגפרורים לידיו. האב מסתכל לכל הכיוונים תוךשהוא פותח את הקופסה. פתק סגול מקופל נופל ממנה על הקרקע והילד מרים. האב לוקח אתהפתק מהילד ונותן לו את הקופסה הריקה כדי להרגיע אותו. בזמן שהילד משחק בקופסה האבפורש את הפתק וקורא מספר שורות מודפסות:

ערב טוב,

קיים חשדשבאחת הדירות שבבניין ברחוב החשמונאים 7 מתקיימת פעילות עוינת.

נא לבצעפעילות לאיסוף מל"מ בבניין זה.

הכתובתהמדויקת לתצפית: רחוב ברדיצ'בסקי 4.

עליךלהצטייד מראש בכל הציוד הנחוץ לשם איסוף המל"מ.

אתהתצפית יש לבצע בין השעות 23:00-02:00.

שים לבלתנועות אנשים אל הבניין ומחוץ לבניין, אנשים בעלי חזות מזרחית, רכבים שחונים מחוץלבניין.

בהצלחה.

האב קראאת הפתק מספר פעמים ולא ידע מה לחשוב. הלב שלו לא נרגע. הוא זכר משירותו הצבאי אתהפעולות לאיסוף מודיעין למבצע, זה לא היה טוב יותר מסמים. הוא הסתכל סביבו לראותאם מישהו מתצפת עליו וראה את בנו באמצע טיפוס על הגדר המקיפה את הגינה. עכשיו הלבכבר מחסיר כמה פעימות, הנה הילד כמעט ונופל כשהאב מצליח לרוץ עד אליו וברגע האחרוןלתפוס אותו. הורים מצליחים לעשות פעולות מדהימות כדי להציל את ילדיהם מסכנות העולםהזה. איפה קופסת הגפרורים, שאל האב את בנו לאחר שזה נרגע מהתרגשות הנפילה. הילד בןהשנתיים לא ידע לענות על כך באופן מספק ורק אמר "אבא". אביו חיבק אותוואז שם לב שגם הפתק אבד לו. הם חייבים לצאת מהגינה ולהיעלם משם מהר, חשב והתחיללנוע לעבר השער. בדרך לשם נכנס לגינה גבר חרדי, מהסוג עם הבגדים השחורים והכובעהשחור ומשקפיים לא מודרניים. החרדי נכנס לגינה בגפו, בלי שום ילד או אישה עם עשרהילדים שילוו אותו. בכלל, לא מסתובבים כאן הרבה חרדים בשכונה, חלפה מחשבה זריזהבמוחו של האב. חילופי מבטים בין האב לחרדי בעת שהם חולפים זה על פני זה, החרדימהנהן לאב הנהון חשוד והאב מהנהן לו בחזרה, ממהר להסתלק משם. כשהאב ובנו על ידיונמצאים רחוק מספיק מהגינה הוא מסתובב להסתכל לעבר הגינה. החרדי מסתובב שם לא רחוקמהעץ, מוציא טלפון סלולרי מכיסו ומחייג או שולח מסרון. הפתק מיועד אליו מחליט האבוממשיך ללכת עם הבן אל עבר ביתם מבצרם.

עוד ערברגיל עובר על המשפחה הקטנה שלהם. ארוחת ערב קטנה שהכינה אשתו. חביתות וירקות ולחםדגנים טרי. היא מספרת על היום שלה ומאכילה את הבן. הוא נראה טרוד, אבל לא יותרמהרגיל. מספר לה על מה שצפוי לו מחר, לא מספר על מה שהיה בגינה אבל לא מפסיק לחשובעל זה.

מאוחריותר, אחרי שהילד והאישה נרדמים הוא מתהפך במיטה. ואם בגללו לא תטופל הפעילותהעוינת הזו? ואם בגללו עוד יתרחש פיגוע או משהו כזה? הוא חייב להתקשר למשטרה, אולשב"כ או למוסד, או למישהו. למי הוא יכול להתקשר בכלל? כל דבר שיעשה יכוללגרום נזק רב יותר. ומצד שני, כל הפעילות העוינת הזו מתרחשת, לכאורה, במרחק כמהעשרות מטרים מהבית. הורים חייבים להגן על ילדיהם, גם במחיר של סיכון עצמי, הואחושב ועובר מהמיטה לסלון. הוא זוכר את האימונים בצבא וזוכר את המארבים שלקח בהםחלק. זו לא משימה בלתי אפשרית, הוא חושב. אם יראה משהו חשוד הוא ידע כבר למילדווח, הוא רק צריך להיות בטוח שמשהו באמת קורה שם. הוא מצטייד במשקפת צעצוע שלהילד, מחברת ועט ויוצא מהבית. השעה עשר וחצי. יש לו זמן ללכת ולחשוב איך יעשה אתזה. בדרך הוא עוצר בפיצוציה וקונה סיגריה בשקל וחצי, באופן אוטומטי הוא זקוקלסיגריה, מין התניה מתקופת הצבא כנראה. סיגריה לפני ואחרי כל מארב. סיגריה במהלךכל חירבון. סיגריה בבוקר. סיגריה בצהריים ובערב. סיגריה בהפסקה קצרה עם החבר'ה.סיגריה גנובה במהלך שמירה. סיגריה של טרמפיאדה וסיגריות של סופשבוע ספוג אלכוהול.חלומות על סיגריה שאחרי סקס. הוא קונה עוד סיגריה, ליתר ביטחון.

אתהסיגריה הזו הוא מעשן לאט ומכבה כשהוא כבר קרוב ליעד. הוא מתמקם בחצר הבניין האיזוגי, מול ברדיצ'בסקי 4. הוא מוצא מיקום אופטימלי, חשוך ומוסתר, בו יהיה קשהלגלותו. אחרי כמה דקות של תצפית שלא קורה כלום במהלכה מחשבותיו מתחילות לנדוד. גברבחצר בניין ברחוב שקט בלב תל אביב. גבר לבדו בלילה. אשתו והילד ישנים במיטותיהם,חשים מוגנים ובטוחים בעולמם. ואילו הגבר, לבדו שם בחוץ מול האויב המאיים, מולהפעילות העוינת שאולי ואולי לא מתרחשת. כרגיל בעיות הפרנסה טורדות אותו. מחשבות עלחשבון הטלפון וחשבון המים. הוא צריך להתקשר כבר לשירות לקוחות ולדרוש הפחתה, אבלהוא לא עושה את זה כבר כל כך הרבה זמן ובוודאי לא יעשה את זה כבר אף פעם, במקום זההוא ימשיך לשלם יותר מדי. הוא גם לא יחליף בנק למרות שדופקים אותו כל הזמן. אורנדלק בחלון בקומה השניה של ברדיצ'בסקי 4, דמות אישה מסתובבת שם בלבוש מינימלי. הואשולף את המשקפת להיטיב לראות בחורה צעירה, אולי בת עשרים אולי פחות. בגילו כבר קשהלדעת, שש עשרה ועשרים ושש זה כמעט אותו הדבר. הצעירה לבושה בגופיה קצרה, חושפת בטןנחמדה, לא ממש כרס אבל גם לא ממש נטולת שומן. הבטן נגמרת איפה שתחתוני בוקסרצמודים מתחילים ואלו מסתיימים אחרי כמה סנטימטרים היכן שמתחילות רגליים נהדרות.הוא מוריד את המשקפת לא לחשוב, בדיוק כאשר עוצר רכב באמצע הכביש מול הבנייןויוצאים ממנו שלושה, שני גברים ואישה. הוא לא מצליח לראות אם יש להם חזות מזרחיתאו לא, חשוך מדי. השלושה לבושים בגדים יומיומיים. לא משהו לכתוב עליו הביתה. טישירטים עם הדפסים וג'ינסים וחצאית, לא משהו מיוחד בכלל. הוא רושם את מספר הרכבבפנקס הקטן ומתעד את האירוע. השלושה ממשיכים לעמוד ליד הרכב, משוחחים עם הנהג עודמספר רגעים. לבסוף הנהג נוסע משם עם הרכב והשלושה הולכים לעבר הבניין האי זוגישבחצרו מסתתר האב. הוא נלחץ שמא ראו אותו ומיטיב להסתתר. בשביל מה הוא היה צריך אתזה, אם משהו קורה מישהו כבר עושה מה שצריך כדי למנוע את האסון, ואם לא קורה שוםדבר... השלושה כנראה לא הבחינו בו וממשיכים בדרכם אל תוך הבניין. האב תוחב אתהפנקס לכיסו ומדליק סיגריה. אור נדלק בחדר המדרגות, חולפים כמה רגעים ואור נדלק גםבאחד החלונות בקומה הראשונה. הוא חוזר למשקפת, מכוון לעבר החלון.

האב לאמצליח לראות שום דבר בתוך הדירה. רק כונניות עמוסות ספרים. הוא שומע קולות אבל לאמצליח להבין מה נאמר. כנראה ששני הגברים מתווכחים על משהו, את האישה והא לא שומע.כמה דקות אחרי כן מישהו מדליק כנראה טלוויזיה או רדיו או משהו, וג'וני קאש שר את Bird on a Wire. האישה ניגשת לחלון ומדליקה סיגריה. בגלל האור בדירה והחושך ברחובהיא נראית כצללית בלבד. הנייד שלו מצלצל, הוא ממהר להשתיק אותו אבל כבר מאוחר מדי,האישה הבחינה בו והיא קוראת לשני הגברים לחלון. אחד מהם, גדול במיוחד, קורא לו.הוא לא מגיב.

"אתהשם! בוא הנה, תעלה עכשיו, שאנחנו לא נרד אליך!", מאיים הגדול.

הוא יוצאממקום המסתור שלו, כנוע, נכנס לבניין ועולה במדרגות לקומה הראשונה. ליבו עומדלהתפוצץ. אשתו גם ככה חושדת שהוא בוגד בה ורק מחכה להזדמנות לתפוס אותו. אבל עדעכשיו לא היתה לה שום הזדמנות, כי הוא לא בוגד בה, לא בגד בה אפילו פעם אחת, אפילושהוא חשב על זה הרבה פעמים ואפילו שהיו לו הזדמנויות. לפעמים הוא מצטער שהוא לאבגד בה, אבל המוסריות הזו שלו לא מאפשרת לו לעשות עם זה שום דבר. לעזאזל, הואאפילו נתקף נקיפות מצפון בגין המחשבות על בגידה.

הדלתבקומה הראשונה פתוחה לכדי חריץ דק, הוא פותח אותה בזהירות ועומד בכניסה לדירה תלאביבית, ישנה, מצויה, מהסוג שלא שופץ מאז נבנה בשנות החמישים. טפטים מתקלפים עלחלק מהקירות, על חלק מהקירות חיפוי עץ מרקיב, הרצפה משופשפת היטב כאילו מישהוהתכוון לשפשף אותה כך והעיטורים על המרצפות נראים כבר כמו סתם כתמים אקראיים.

"אלתעמוד שם ככה, כנס וסגור את הדלת", זיהה את קולו של הגבר הגדול ומיהר לציית.

כעת האבאעמד במרכז מה שנראה כמו סלון הדירה. לאורך כל קירות הסלון ולאורך חלון המרפסתהוצבו ספות ישנות בצבעים שונים ומסוגים שונים, כנראה שהקריטריון בבחירתן היה שניתןלשבת עליהן. על אחת הספות, בדיוק מתחת לחלון, ישבו הגבר הקטן יותר והאישה. לקטןהיה שפם, שאילולא היה בהיר כל כך ואילולא עורו של הבחור היה בהיר כל כך, היה הופךמיד לחשוד. כל כך בולט היה השפם, שרק אחרי שמבחינים בשפם מבחינים בכך שראשו מגולחכמעט לגמרי, למעט מין בלורית קטנה בקדמת הקרקפת. הוא היה בן לא יותר מעשרים וחמשוגם התלבש בהתאם לגילו וממדיו – חלוצה צמודה וג'ינס צמודים בצבעים קיצונייםשאומרים "שימו לב אלי, אני כאן, אני צעיר, אני יכול לעשות מה שארצה ואי אפשרלעצור אותי". האישה היתה כנראה בת הזוג שלו, ואם לא כנראה שיש שם קשר מיניאחר.

"מהקרה ליחזקאל?", שואל אותו הגדול בתקיפות.

"מי".

"אלתשחק אותה תמים!", התעצבן הגדול ונראה כאילו הוא כולו ווריד מנופח אחד שעומדלהתפוצץ.

"אנינשבע לך, זו טעות...", הווריד זינק לעברו וחטף מידיו את הפנקס. לאחר עיוןחטוף זרק את הפנקס לאישה, שקראה את שתי השורות שנכתבו בו בזריזות.

"שב",אמרה אחרי שסיימה לקרוא.

הואהמשיך לעמוד שם מבולבל ומפוחד, צעד כמה צעדים לעבר הספות והתלבט איפה להתיישב.

"פשוטשב, לא משנה איפה", אמרה.

האבהתיישב על ספה בלויה בצבע כתום שהשמיע חריקה רצינית עקב משקלו. הוא לא היה שמן,אבל כבר פתח עשרות פעמים בדיאטה כדי להוריד את השניים-שלושה קילו העודפים שלו,שבינו לבינו הודה כי הם בעצם שמונה-עשרה קילו.

"אתהלא אחד מהם", אמר המשופם וחייך מתחת לשפם.

האב נענעבראשו לשלילה וכנראה שמשהו היה משעשע בסיטואציה כי שלושת המארחים שלו התחילולצחוק. הצחוק של המשופם היה בדיוק מה שהיית מצפה מאדם משופם כל כך והצחוק של הגדולהיה עדין בהרבה מהמצופה וצחוקה של האישה היה פשוט סקסי נורא והוא מיד חשב שהוא שובמתאהב, אבל אולי זה רק היה האדרנלין.

"אזמה אתה עושה פה בעצם?", שאל המשופם.

"באמתשאני לא יודע".

"מצאתאת הפתק", אמרה האישה.

"מישם אותו שם?", שאל.

"הרביעי,הוא לא כאן עכשיו", אמר המשופם.

"ומיזה יחזקאל?", שאל.

השלושהפרצו שוב בצחוק, "זו היתה סתם בדיחה, אין כזה בנאדם יחזקאל, למי קוראיםיחזקאל בימינו?", אמר המשופם בקושי רב כי הצחוק הקשה עליו את הדיבור.

האב קםעל רגליו, "טוב, אז נראה לי שאני אלך", אמר.

"אתהלא הולך לשום מקום", אמר הגדול והתקרב אליו כדי לחסום אותו בגופו ולהראותשהוא באמת מתכוון לזה.

"למהלא בעצם? הסכמנו שכל העניין הוא אי הבנה", אמר האב.

"הענייןהוא כזה, הרביעי הטמין שם את הפתק ואתה לקחת אותו והחלטת לבוא לכאן", הסבירההאישה בקול דידקטי שגרם לו לתהות אם היא מורה, יש לה בהחלט סקס אפיל של מורה,"חיפשת הרפתקה ומצאת, אז עכשיו אתה תיסוג ותחזור לחיים העלובים שלך, למשכנתאשלך, להורים המעייפים שלך והאישה המשעממת שלך?".

"אניאוהב את החיים שלי, ולא חיפשתי הרפתקה, רק חיפשתי לעשות את המעשה הנכון", הואהרים את קולו עכשיו והרגיש כעס כלפי האישה שלפני רגע צחוקה גרם לו להתאהב בה ממש.

"אזלמה אתה מתעצבן?", אמר המשופם בטון מזלזל.

"אתהאל תתערב!", הוא כבר ממש כעס וחש שהוא לגמרי במקום הלא נכון, "עכשיו אםתסלחו לי, תמצאו לכם פראייר אחר, כי אני כאן גמרתי", הוא הפנה אליהם את הגבוהתחיל ללכת לעבר הדלת כששמע קול ירייה מאחוריו. זיעה כיסתה את כל גופו, הוא רעד,ריח הפחד המוכר לו מאותן פעולות במהלך שירותו הצבאי עמד בנחיריו. הוא הסתובבבמהירות לראות את השלושה צוחקים שוב, בידו של הגדול בקבוק שמפניה פתוח ורסיסים שלנורה שהתנפצה מפגיעת הפקק כנראה. האב זעם כעת ויצא במהירות מהדירה ובמהירות צעדברחוב לכיוון ביתו והצטער על כל העניין הזה ועל כך שאינו ישן במיטתו עכשיו, לידאשתו, לא רחוק מבנו, חולם על הפגישות של מחר, כמו בכל לילה כשהוא חולם על עבודה,ושומע עוד במרחק את קול צחוקם של החבר'ה הצעירים האלה, שמחשבה לאחור היו בוודאיצעירים ממנו בעשרים שנים לפחות. מי יודע, אולי האישה הזו, כלומר הבחורה הזו, היאבכלל קטינה. יכול מאוד להיות, חשב כשעלה במדרגות, ובכל זאת היא היתה מאוד סקסית, חרץבינו לבינו כשסובב את המפתח לפתוח את דלת ביתו.

עניין

2012-01-12T09:33:00.001+02:00

האישה הצנומה בטוניקה הורודה, שכל כך לא אופיינית לאירועים מסוג זה, חיבקה אותו חזק. על אף שחובק ללא הרף בשלושת הימים האחרונים, עוצמת החיבוק הפתיעה אותו. לקחו לו מספר רגעים עד שהתעשת וחיבק חזרה בהמתנה למילות הניחומים שיילחשו אל אוזניו. הוא חש בגופה הגרום נצמד יותר ויותר לגופו, עצמותיה דוקרות באיבריו, ריח את צווארה, בישום עדין, שמפו וניחוח חמצמץ של זיעה שיבשה.

"זה נורא עצוב", היא התחילה ללחוש, הבל פיה קפה נמס, מרפה מעט מלפיתתה, "היא היתה אישה מקסימה, באמת, אין עוד אנשים כאלה", הוא כבר ידע לא לומר דבר, פשוט להמתין, לתת להם לשפוך מה שיש להם לומר ובסוף למלמל תודה, תודה שבאתם, זה מאוד חשוב לנו, וגם לה. אחרי הכל או שאין להם מושג מה הם אומרים והם ממציאים מלל מבולבל תוך כדי שהם אומרים אותו או שהם חשבו על טקסט מדויק בערך מהרגע שהגיעה אליהם הבשורה על מותה של אמו.

אביו עזב לארה"ב וניתק כל קשר עוד לפני שנולד והיא לא תכננה להתחתן שוב או לעשות ילדים נוספים ולכן קראה לו אחד. ברור שהיו עניינים עם השם שלו, אבל הוא לא חש נחיתות כלשהי בפני כל מיני דניאלים, רפאלים או עומרים. מבחינתו השם התאים לו בדיוק. בסופו של דבר, כל אחד הוא אחד ויחיד ולבד ובדד, כך זה מתחיל וכך זה נגמר. איך שלא יהיה, הוא סלח לה מזמן על השם שנתנה לו ואפילו לא טרח לשנות אותו כשהגיע לגיל בו מותר כבר לשנות שם ללא אישור ההורים.

"אני יודעת שקשה מאוד לחשוב על זה כרגע, אבל תדע לך שזה היה לטובה, היא נורא סבלה כבר בחודשים האחרונים", המשיכה ללחוש תוך ליטוף זרועו, ידה חמימה ודביקה, עורה מחוספס מעט, ובכל זאת, משהו נעים לו במגע הזה, אפילו שהמילים הן מהשנואות עליו ביותר. הוא חש כלפיה חיבה בגלל המגע הזה, אבל התחיל לשנוא אותה ממש בגלל המלל האווילי שבחרה לומר, בין אם חשבה עליו מראש ובין אם המציאה אותו על אתר. המוות היה לטובה רק בגלל המחלה הנוראה הזו, אבל לולא המחלה, המוות לא צריך היה לקרות לה בגיל שישים ואחת. בכל מקרה ידע שאם היו משאירים את העניין הזה לטבע או לגורל או אלוהים, המוות המיוחל הזה היה מגיע רק בעוד כמה חודשים. כדי לא לעורר עניינים הוא פשוט הנהן והמהם, תוך ניסיון לסגת מעט אחורנית, רמז לסיום הניחומים.

"אם יש משהו, כל דבר שאני יכולה לעשות, בכל שעה, באמת, אל תהסס ותתקשר", הוא לא הכיר אותה בכלל, לא ידע את שמה ולא ידע מה מספר הטלפון שלה. הוא חושד שהיא הכירה את אמו, אולי במשרד הפנים, שם עבדה כל חייה, אבל גם בכך לא היה בטוח. הוא לא זוכר שראה אותה בלוויה. גם בימים הראשונים של השבעה לא ראה אותה. גם לא ביום ההולדת שישים של אמו, שם נכחו כל חבריה, מכריה ובני משפחתה. שלושים סך הכל. אפילו בלוויה היו יותר אנשים, כי לשם הגיעו גם מכרים וחברים שלו. מוזר איך, קרובים ככל שהיו, עדיין יש דברים שאחד לא ידע על אמו. הוא חשב לשאול משהו, אבל לא רצה להתחיל בשיחה, אז הוא רק הנהן והמהם והתרחק עוד קצת. היא התקרבה וצמצמה את כל המרחק שהצליח לצבור עד כה ואף יותר מכך, שוב נצמדה אליו בחיבוק חזק. לרגע הוא חשב שתנשק אותו על השפתיים או תנסה להפשיט אותו. היא רק המשיכה לחבק חיבוק כזה שרק אישה צנומה בטוניקה ורודה יכולה לחבק, אז הוא חיבק אותה חזרה, מלמל תודה, תודה שבאת, זה מאוד חשוב לנו, וגם לה, ואז הם התנתקו זה מזו והאישה בטוניקה הורודה נכנסה לסלון הדירה. היא ניגשה ישר אל המתוקים וחצתה קרואסון שוקולד, תוך שהיא מגוננת על אצבעותיה במפית. חצי אחד החזירה למגש ואת החצי השני הכניסה לפיה, נגסה ומיד השליכה את היתר לפח. לאחר מכן לעסה במשך זמן רב בהרבה משנהוג ללעוס קרואסון. אחד הסתכל עליה למרות הבחילה שעוררה בו כעת. לעתים, מילים מעצבנות ככל שיהיו לא מעוררות דחייה ושנאה כשם שהרגלי האכילה של אדם מעוררים דחייה ושנאה.

אחד המשיך לעמוד בפתח דירתה של אמו, ידית הדלת אחוזה בידו כאילו באמצע תנועת סגירתה, אך הוא לא המשיך את התנועה ולא סגר את הדלת. לרגע תהה אם בכלל סוגרים את הדלת במהלך שבעה. משום מה לא הצליח להיזכר אם הייתה פתוחה בשלושת הימים האחרונים. אולי היתה סגורה אך לא נעולה. הרי לשם כך הודבקה מודעת האבל על הדלת, ובכל מקרה יש גם ידית לפתיחת הדלת מבחוץ, תוצאה של פעמיים בהן ננעל אחד מחוץ לבית במשך שעות ארוכות כששכח את המפתח בדירה ואמו לא יכלה לצאת מהעבודה מוקדם.

האישה בטוניקה הורודה התיישבה על אחד הכיסאות הפזורים בסלון בחינניות ששמורה לנערות הצעירות ממנה בשלושים שנים לפחות. למרבה הפליאה היא בחרה לשבת דווקא ליד בני המשפחה. מימינה אביו של אמו, בוהה באוויר בשתיקה שרק גברים קשוחים באמת, שהתבוננו למוות בשחור של העיניים, יכולים לשתוק. הוא לא בכה ולא דמע, לא במשך כל האשפוז בבית החולים ולא בלוויה או אחריה. כעת האישה הצנומה הזו התיישבה לצדו והוא רק פזל לעברה כשהתיישבה. לא שאחד יכל לשפוט אותו על כך, הרי גם הוא מתבונן בה כבר דקות ארוכות. והכוריאוגרפיה של ההתיישבות על הכסא, אי אפשר שלא לפזול לעברה. אחד תיעב אותה עכשיו, ובעוד רגע, עקב המהלך הבא שלה, תתהפך תחושתו ויחוש שוב חיבה כלפי האישה הזו, שכנראה הכירה את אמו, הגם שלא אמרה דבר שיגרום לו להבין שבאמת היתה שם היכרות.

כעת הניחה האישה את ידה על ברכו של הסב. היא עשתה זאת במיומנות, כאילו לא בפעם הראשונה. כאילו היא מכירה היטב את הברך הזו, הגרומה, מתחת לבד המכנסיים הדקיק של סבא. "אלו היו המכנסיים שלבשתי לחתונה שלה", התגאה באוזניו הבוקר כשאחד אסף אותו מביתו אל השבעה. "בזמנו סוג א' היה סוג א', אי אפשר בכלל לראות שחיקה", אחד שתק כדי לא לאכזב אותו, "היום, הכל סוג ב' ואפילו פחות מזה", אחד המשיך לשתוק, אפילו שהסכים עם חלקו השני של המשפט. אחרי כן שניהם שתקו, כי שניהם האמינו שאם רוצים לשמור על השקט עדיף לשתוק.

אחד החליט לסגור את הדלת אבל לא לנעול אותה ואחרי שהחליט התחרט והשאיר אותה פתוחה. הוא צעד באיטיות לכיוון המאפים על שולחן הסלון ובאופן כמעט אוטומטי שלח את ידו אל חצי הקרואסון. האישה בטוניקה הורודה דיברה עם אבי אמו, הוא לא הצליח לשמוע את המילים, אבל הניח שהיו אלה מילים ריקות ומרגיזות, כמו אלה שלחשה באוזניו, ולכן התעצבן ולקח מהשולחן בוריקיטס. הוא חיסל אותו במהירות, שלוש נגיסות, או יותר נכון, שתיים וחצי, כשאת החצי הכניס לפיו עוד לפני שסיים ללעוס את הביס השני. סבא שלו נראה נינוח יותר, מכיוון מבטו אחד ניחש שעיניו פוזלות לעבר המחשוף של האישה. הוא לא יכל להאשים אותו בכך, אחרי הכל הוא היה בודד כל כך הרבה שנים, אחד לא זכר בכלל את סבתו. לא שהבדידות מצדיקה כל מעשה, אבל מבטים לא הרגו עדיין אף אדם. אולי הם הובילו להרג, אולי הם פגעו והשפילו, אבל לא הרגו, ודי בכך כדי לפטור את הסב מאחריות, בוודאי בגילו.

השיחה החד צדדית בין האישה בטוניקה הורודה, ידה עדיין על הברך, לבין סבו, המשיכה. נדמה היה לו שהוא שומע אותה אומרת "רות", שמה של אמו, השם שכתוב על מודעת האבל. יכול להיות שהיא אמרה תחרות או בכרות או אולי מרירות, הוא לא היה בטוח. לרגע חכך בדעתו אם להתקרב, אם לשאול מהיכן הם מכירים, אם בכלל הם מכירים, אבל בדיוק כשהחליט לא לעשות דבר האישה רכנה ונשקה לסב על לחיו וכך הם נפרדו. במהירות ובתנועה מאוד לא חיננית ביחס לתנועותיה הקודמות, קמה האישה ממקום מושבה, קצת יותר מהר והיתה נופלת על הסבא. אחר, ניגשה אל אחד, לחצה את זרועו ולחשה "כל דבר, באמת, תתקשר, ותהיו חזקים, היא היתה חזקה, אני יודעת את זה". הוא לא ידע את הטלפון שלה, ובכלל הם לא היו מהאנשים שמתקשרים לבקש עזרה ממישהו ולא משנה לאיזו בעיה נקלעו. כמו העניין עם המחלה של אמו ומה שאמרה לו, הוא לא ביקש עזרה מאף אחד, גם היא לא ביקשה עזרה, רק רצתה ליידע אותו, זה הכל. תמיד היו גלויים מאוד הבן ואמו. אז הוא לא אמר דבר, רק הנהן, הוא כבר שנא אותה שוב ורצה שתלך משם. ואז היא באמת הלכה משם והשאירה אחריה את הדלת פתוחה. מודעת האבל גלויה ליושבי השבעה. אחד לקח את חצי הקרואסון ותחב אותו לפיו, תמיד התחשק לו משהו מתוק אחרי משהו מלוח ולהפך. הקרואסון היה יבשושי כמו שקרואסון מאיכות ירודה יכול להיות אחרי יום שלם על השולחן ולא היה לו כוח ללכת לסגור את הדלת, אז הוא התיישב לי סבא שלו והם הסתכלו זה על זה ושניהם ידעו אבל לא אמרו דבר כדי לא לעורר עניינים ולשמור על השקט.

פרדס תפוז סיני

2011-11-03T19:43:00.001+02:00

הקיץ הרביץ את אקורד הסיום הצורם ביותר שלו בעוצמה הגבוהה ביותר שיכל. לטאות שיצאו בטעות ממקום המסתור המוצל שלהן פגשו במוות לוהט ומהיר. במבואת בניין מוצלת וקרירה יחסית התמהמה אדם בצאתו אל התופת. לא, הוא לא סתם אדם, הוא איש. כבר לא צעיר, לא נער, ילדותי אבל ממש לא ילד. איש ממש, עם קצת זקן והתחלה של קרחות פה ושם. עם כיפוף קל בגב, שאמנם לא ניתן לזהות ללא ידע רפואי מתאים, אבל ד"ר שמחונוב הודיע לו כבר חגיגית שאם לא יתחיל לטפל בזה כבר עכשיו ימצא עצמו כפוף ללא תקנה בעוד כעשר שנים. הוא לא תכנן לחיות עוד עשר שנים ולכן התעלם מהאזהרה, רשם צ'ק על סך אלף חמש מאות שקלים חדשים בלבד והלך משם בלי לבקש חשבונית אפילו. אחר צאתו ביקש ד"ר שמחונוב ממזכירתו החיננית שלא תפיק חשבונית בינתיים.

הוא משתהה שם עוד כמה רגעים לפני שיקפוץ אל הרחוב המהביל. הצב שלו מת הבוקר. הוא אהב את הצב הזה, לעזאזל, הוא היה צב טוב. אנשים לא מצפים הרבה מצב וגם הוא לא ציפה להרבה מהצב שלו ואולי אפילו ציפה לפחות ממה שרוב האנשים היו מצפים מהצב שלהם. ובאמת הצב שלו עלה על כל הציפיות. אולי זה קשור לעובדה שהוא נתן לצב להסתובב חופשי ולא החזיק אותו בתוך קופסת קרטון או אקווריום או כלוב, כמו רוב מגדלי הצבים. איזה מין דבר זה בכלל לאמץ חיה ולתת לה לחיות בכלוב. מבחינתו זה בכלל לא היה מובן מאליו לאמץ את הצב. הוא לא אדם שממהר להקשר, ובכל זאת לא הצליח להימנע מהצב שלו. בפעם הראשונה הוא פגש אותו בחצר הבניין הסמוך לבניין בו התגורר. הוא נכנס לחצר כדי לקחת את האופניים שקשר למרזב בחצר האחורית. אצלו בבניין הוא לא יכל לקשור את האופניים כי לא רצה להתעמת עם יהודה שתמיד צעק על כל שכן שעשה משהו שאינו לרוחו. אז הוא קשר את האופניים בבניין ליד, מה זה כבר משנה. ושם הוא היה ליד המרזב, כשהגיע בוקר אחד לקחת את האופניים. כנראה הגיע לשם בצעידה העיקשת הזו שלו כדי לשתות קצת מים שחלחלו מהגג. הצב הסתכל עליו בעיניים והוא הסית את מבטו. כמה ימים אחרי כן הוא שוב ראה אותו שם, הפעם הצב חייך אליו, אז הוא היה חייב לחייך אליו חזרה. זהו אחד הכללים הראשונים שלמד בחייו, אם מחייכים אליו הוא צריך לחייך בחזרה. הוא למד את זה כבר בגיל שש והיה מאוד מרוצה מעצמו שהצליח להבין זאת לגמרי לבד.

אחרי כמה שיחות מרזב שערך עם הצב הזה הוא הבין שלצב אין איפה לגור ולכן הוא סתם מסתובב בחצרות הבניינים, אז הוא לקח אותו אליו לדירה. מאז הם גרו ביחד. הצב היה חופשי להסתובב בכל מקום שרק רצה ולעשות מה שהוא רוצה ברחבי הדירה, וככה הם היו מאושרים. כמובן שכל העניין עם הצב יצר גם בעיות, אבל הוא הצליח לפתור את כל הבעיות על הצד הטוב ביותר. למשל, כאשר הבין שצריך להאכיל את הצב במשהו, הצליח אחרי מחקר מעמיק בספרות מקצועית לגלות שצבים אוהבים לאכול חסה. מה שהיה מצוין, כי חסה זה ירק זול ואפילו לא חייבים לקנות חסה שלמה, כי הצב לא צריך כל כך הרבה חסה (הוא גילה זאת אחרי שכמה חסות התקלקלו לפני שהצב הספיק לאכול בקושי שני עלים). והכי טוב בכל העניין עם החסה היה שעלה או שניים של חסה אפשר לקבל בחינם אצל הירקן. אז הוא היה מביא לצב עלי חסה ירוקים וטעימים, והצב היה מסתובב חופשי בדירה ומחייך, ושניהם היה מאושרים.

ועכשיו הצב שלו מת והוא קבר אותו בחצר הבניין, במקום מוצל כדי שלא יאפה בתוך האדמה ויאכל על ידי חתולי חצרות מורעבים. אז הוא עמד שם במבואת הבניין, מצטנן מעט בקרירות שהקירות והצל מעניקים לו, מתבונן בקבר הקטנטן של הצב שלו, ומנסה להעלות בזיכרונו את הרגעים הטובים שהיו להם יחד. היתה הפעם שהוא חזר הביתה והצב חיכה לו על אחד המדפים הגבוהים בחדר השינה. לא היה לו מושג איך הצב הגיע לשם והצב גם לא גילה לו, זה היה אחד הסודות הגדולים של הצב. היו לו עוד סודות, כמו למשל, איפה הוא עושה את הצרכים שלו. כמה שניסה, מעולם לא הצליח לגלות.

לפני שנה, כשאבא שלו סוף סוף מת, הוא חזר הביתה מהלוויה והצב, כאילו ידע שהוא צריך לעשות משהו מיוחד, עשה לעברו איזה פרצוף ממש מצחיק וזה בבת אחת גרם לו להרגיש הרבה יותר טוב. מה שהוביל לסדרה של פרצופים ותנועות מצחיקות שהם עשו אחד לשני עד שנרדמו. בלי הצב החכם הזה הוא לא היה מצליח להירדם באותו יום, אבל בזכות הצב הוא שכח מהמוות של אבא שלו יותר מהר מששכח את המוות של אחיו ואמו חמש שנים קודם לכן. והאמינו שהוא שכח מהמיתות הללו מאוד מהר כי בערך יומיים אחר כך התחיל לעבוד באוניברסיטת תל אביב במשרה מלאה ולא היתה לו דקה פנויה כדי להתאבל או לחשוב על מישהו אחר מלבדו. ומי יעודד אותו עכשיו כשהצב שלו מת?

אבא שלו היה נגר ועם ידיים של נגר היה לפעם פורע את שיערו, היבלות שורטות את קרקפתו. הוא שנא את זה אבל לא אמר מילה, רק זז באי נוחות תחת כפות הידיים הענקיות. הנסורת והצבע הסינתטי הרגו אותו כנראה. ככה זה, יש עבודות שהורגות. מזלו שהעבודה שלו לא הורגת, לכל היותר היא מצחינה, אבל לא הורגת.

אנשים הולכים מהר, אנשים הולכים לאט, אנשים יושבים במקום, אנשים רצים, אנשים בכל מקום עושים משהו או ישנים והוא עומד שם וחושב על הצב שלו שמת ואבא שלו שחוסל על ידי נסורת ואמא שלו ואחיו שחוסלו על ידי החיים, שהיו כבדים עליהם מדי. ככה זה, יש חיים שהורגים.

הוא אהב לחשוב על המוות. זה היה אחד התחביבים הוותיקים ביותר שלו. אמו היתה מספרת שכשהיה בן שלוש הגננת התלוננה שהוא מעציב את הילדים כי הוא אמר להם שכולם הולכים למות. אמא שלו תמיד הגנה עליו וגם בסיטואציה הזו אמרה לגננת שאי אפשר להאשים את הילד שהוא אומר את האמת, אפילו אם זה מעציב את הילדים האחרים. הגננת אמרה שזה בסדר, אבל הבעיה האמתית היא שהבן שלה מאוד שמח על כך שכולם ימותו ואפילו כשהגננת הסבירה לו שזה עצוב כשמישהו מת הוא אמר לה לא, זה שמח, כי למות זה כמו לחיות אבל רק בחלום. והוא זוכר שכשחשב בתור ילד על המוות הוא דמיין את זה כמו חלום, כי המת לא זז ולא מתעורר לעולם, והוא לא צריך יותר את הגוף שלו, אז הוא יכול לחלום לעולם. ונראה לו ממש נחמד לחיות בחלום תמיד, אז למה לא לאמץ את המוות.

כשהתבגר חשב שאולי למות זה לא כמו חלום, אבל זה בטח לא כמו לחיות, אז כמה נורא זה יכול להיות כבר.

בגיל שתיים עשרה ישב בסוף הכיתה ובהה שעות ארוכות בעורפה של יפעת היפה. היו לה תווי הפנים הכי עדינים בכיתה והשפתיים הכי אדומות בכיתה והשיער הכי רך בכיתה – הוא יודע כי פעם אחת נגע בו אחרי שלא יכל להתאפק עוד ולשמחתו היא לא שמה לב – והיה לה עורף שאפשר להתאהב בו והוא אכן התאהב בו. היתה לו זוגיות ארוכה עם העורף הזה. שלוש שנים הצליח להתמקם תמיד במושב שממנו היתה לו נקודת מבט מצוינת על העורף של יפעת. אם היו מראים לו מאה תמונות של מאה עורפים שונים, היה מזהה בלי בעיה את העורף שלה. גם עכשיו, אחרי שנים, הוא בטוח שיכול היה לזהות אותו בלי בעיה. בגלל זה הוא תמיד יושב בסוף האוטובוס ובוחן את העורפים שעולים ויושבים ויורדים, אפילו שהוא בטוח שהיא לא נוסעת באוטובוסים (הרי ראה אותה פעם אחת נוסעת ברכב שחור גדול עם כיסא של תינוק במושב שליד הנהג, ואחר כך הוא חזר לביתו ודיבר עליה עם הצב שלו במשך כמה שעות עד ששניהם נרדמו).

"שלום", אומר שכן שיוצא מהבניין ועובר לידו, מעורר אותו מהזיותיו ומחשבותיו.

"שלום", הוא עונה והולך משם לדרכו, אל הרחוב הלוהט, מיוזע, רק כדי שהשכן לא יחשוד בשום דבר. לא שהוא עשה משהו רע, סתם אין לו רצון להתחכך יותר מדי בשכנים. או באף אחד אחר לצורך העניין. הצב שלו מת והוא עצוב והוא לא חייב שום דבר לאף אחד. הוא רק חייב להגיע לפגישה חשובה עם מנכ"ל חשוב של חברה חשובה, כדי לממש עסקה חשובה שתכניס לו הרבה מאוד כסף. אז הוא הלך משם לתחנה של קו תשע, וחיכה לאוטובוס בעמידה, כי המושבים היו תפוסים או מלוכלכים והוא לא רצה להתלכלך עוד לפני הפגישה.

כל הדרך הוא חשב על הצב שלו, איך הוא אהב את הנסיעות באוטובוס כשהיה לוקח אותו לווטרינר או סתם לטיולים ברחבי העיר. פעם אחת הם אפילו נסעו לאילת באוטובוס, כי שניהם העדיפו לא לעלות על מטוסים. צבים ואנשים לא אמורים לעופף, הם חשבו וחייכו אחד לשני.

חצי שעה אחרי כן הוא כבר ישב במשרד הממוזג של המנכ"ל החשוב, בחברה החשובה, בבניין משרדים מפואר, על כיסא גדול ונוח, ליד שולחן עצום וכבד ומבריק, מול הגבר העצום והכבד עם הקרחת המבריקה, שהיה המנכ"ל הזה. "כל הבניין שלנו", אמר המנכ"ל וחייך.

"הצב שלי מת היום", ענה, מרכין מבטו לרצפת הפרקט החלקלקה, הצב לא היה אוהב ללכת כאן, חשב.

"אוקיי", אמר המנכ"ל אחרי כמה רגעים, "אז מה אתה אומר? ראית את המקום, הסתובבת, חקרת, בדקת, עשית כל מה שצריך, נכון?".

הוא הנהן בלי להרים את מבטו מהרצפה.

"אז... יש לך מסקנות?".

הוא הנהן שוב בלי להסתכל על המנכ"ל, מדמיין איך הצב שלו היה מחליק על הפרקט הזה.

המנכ"ל חיכה עוד כמה רגעים, לגם מהקפוצ'ינו שהמזכירה הכניסה קודם לכן לחדר ואז קם מכסאו והתקרב אליו. "תשמע, אני מצטער על הצב שלך", אמר והניח את ידו על כתפו, "אבל אנחנו שכרנו אותך למטרה מסוימת, מה המסקנות שלך? איך אנחנו מגבירים את הרווחים כאן?".

הוא התעצבן קצת מזה שהמנכ"ל נוגע בו, אבל בכל זאת ענה לו ותוך כדי מענה הוציא נייר מקופל מכיסו. "תראה, רשמתי הכל בנקודות ולפי החישוב שלי אם תעשו את כל זה תוכלו להגביר את התפוקה והרווחיות ב-20% לפחות".

המנכ"ל לקח את הנייר המקומט ועיין בו ברצינות תהומית.

מה שצריך לעשות:

1. להנמיך את האסלות לגובה של 20 ס"מ.

2. לכסות את קירות חדרי השירותים בלוחות מתכת.

"זה הכל?", אמר המנכ"ל לאחר שקרא בעיון את שתי הנקודות, "בשביל זה משלמים לך רבע מיליון דולר?!", ברור שהמנכ"ל התעצבן כבר. אבל שניהם ידעו שהניסיון שלו מוכח, הוא הצליח להציל חברות רבות מפשיטת רגל ולשפר ביצועים של חברות כשאף אחד אחר לא הצליח לעשות זאת.

"תראה, סך הכל אתם עובדים בסדר כאן, אבל את שני הדברים האלו חייבים לעשות, כי אנשים מבלים בשירותים בעיקר בשעות הבוקר, שאלו השעות האפקטיביות ביותר של אנשים בעבודה. אם תנמיך את האסלות השהות הממוצעת בשירותים תפחת מ-10 דקות ל-5 דקות לכל היותר. אם תדאג לשיבוש הקליטה הסלולרית בשירותים ה-5 דקות יופחתו ל-2-3 דקות גג. אתה חוסך כאן בין 7 ל-8 דקות עבודה קריטיות מאוד. הרי ידוע שעובדים עובדים בין 60 ל-100 דקות ביום, ורוב הדקות האלה מתבצעות בבוקר, כך שתוספת של 7 דקות משמעה תוספת של- לפחות 10% תפוקה. בחברה כמו שלך זה אומר רווח נקי של 100,000 דולר לחודש ", אמר ברוגע וחוסר העניין האופייניים לו.

"בולשיט! אני אנסה את זה, אבל זה בולשיט. ואם זה לא עושה כלום אתה לא מקבל ממני אפילו סנט אחד", המנכ"ל כבר רתח והקרח הבריקה יותר מהשולחן ויותר מהפרקט.

"אם אפשר רק לקבל 12.40 בשביל הנסיעה לכאן אני..."

בכל יום אחר, שקדם ליום הזה, הוא היה ממהר הביתה ומבלה עם הצב שלו כדי לשכוח את הפגישה המעצבנת עם המנכ"ל המעצבן. רוב המנכ"לים מעצבנים, חושבים שהם יודעים משהו יותר ממנו. אבל על שירותים והרגלים של אנשים בשירותים הוא ידע יותר טוב מכל המנכ"לים האלה, שכל ההבנה שלהם בשירותים מסתכמת ביציאות הקבועות, פחות-או-יותר, שלהם. הוא לעומת זאת, חקר את הנושא לעומק וערך תצפיות רבות וכתב עבודת מחקר מפורסמת אחת שגם זיכתה אותו בדוקטורט בניהול. היום אין למה לחזור, למרות שהוא אוהב להיות בבית, אין למה לחזור. יש לו בית בלי צב והוא מרגיש כמו צב בלי בית ובגלל שאין לו כסף קטן לאוטובוס הוא הולך ברגל, ייקח כמה שייקח.

מתי בפעם האחרונה הסתכלת על השמיים, שאל את עצמו והסתכל לעבר הכחול-כחול של השמיים, מסתנוור מהבוהק-בוהק של השמש, מתענג על הלבן-לבן של ענני נוצה מרחפים בקלילות. בתור ילד הסתכל על השמיים הרבה יותר, בכל הזדמנות ממש. בימים היה מחפש סיפורים בעננים. בלילות היה מחפש כוכבים נופלים וכוכבים שלא נופלים. בתור ילד החיים היו מלאים דמיון. והדמיון הזה, שהאדם נולד אתו, הולך ודועך ונעלם עם השנים כי רוב האנשים לא דואגים לטפח אותו ולאמן אותו. במקום זה הם מאמנים את החשיבה הרציונלית, את ההיקשים הלוגיים, את הרצינות והשעמום. כאילו הדמיון הוא מין משהו כזה שצריך להפטר ממנו כמה שיותר מהר, דואגים אנשים להסביר לילדיהם שאין דבר כזה רוחות רפאים ומפלצות, קסמים הם רק טריקים עלובים, מעשיות וסיפורים זה בזבוז זמן ותפסיקו לשחק ותקדישו יותר זמן לשיעורי הבית. ואז הדמיון דועך עם השנים ומתפוגג ונשארים עם חיים משעממים בעולם רציונלי ומדכדך. ועכשיו, בהיעדר הצב שלו, הדמיון חסר לו מאוד. הוא צעד ברחובות חסר צב ודמיון וקיווה שמשהו מופלא יקרה לו, אבל ידע ששום דבר נפלא לא קורה כבר כמעט לאף אחד. אז הוא המשיך ללכת ובסוף הדרך הגיע לקבר המאולתר של הצב שלו. בינו לבינו החליט שישתול שם פרדס של תפוז סיני, כי פרדס זה מקום ראוי לקבורה של צב. בוודאי יותר ראוי מחצר מוזנחת של בניין מגורים. לאחר מכן עלה לדירתו והתמקד בניצול מקסימלי של תנומת הצהריים שלו, בינו לבינו הרהר במחשבה להצטרף לצב שלו, אבל ביטל אותה מיד כי מי ייטע את הפרדס הסיני אם גם הוא ימות עכשיו.

ערכים אקראיים

2011-08-26T08:21:00.000+03:00

כשעל השולחן נותרו תשעה כדורים כבר בקושי הצליח להבחין בכדורים המפוספסים שהיה עליו לגלגל לכיסי השולחן. את הכדור הלבן על הרקע הירוק עוד הצליח לזהות, הכדור השחור נעלם לגמרי מעיניו. לא הייתי צריך לאכול את הפטריות האלה, חשב, אבל ידע שכבר מאוחר מדי, אפילו הקאה לא תעזור. הוא נדון לבלות את השעות הקרובות בטשטוש חושים והזיות. כל שעליו לעשות זה לשמור על קור רוח. הוא התנדנד ליד השולחן, מנסה להיראות כמי שבוחן את פיזור הכדורים על השולחן, מתכנן את המכה האופטימלית. לבסוף, למרות שכמעט קרס תוך כדי, הצליח לתקוע את קצה המקל בכדור הלבן ולגלגל אותו לעבר מרכז השולחן. לפי הרעשים נדמה היה לו שהכדור הלבן אף הצליח לפגוע בכמה כדורים, אבל לא היה משוכנע אם הם מפוספסים או לא. עכשיו יכל לקרוס, ואכן כך עשה ונשכב על הרצפה הדביקה של מועדון הביליארד הישן.

ראובן עזב את המקל שלו ועזר לו לקום, למרות התנגדותו. הכי טוב שתלך לשירותים, אמר ראובן. לא, זה אבוד, ענה לו בקול רועד, אני לא יכול להקיא וגם אם כן זה אבוד. לא צריך להקיא, רק שאם אתה כבר מנסה להסיר את המכנסיים עדיף שתעשה את זה בשירותים. אה, אמר והבחין שאכן הוא מנסה להסיר את מכנסיו ומיד חדל מכך. אפו נושק כמעט לאפו של ראובן הוא לוחש לו, פשוט, אני מרגיש שמשהו קורה לי, אמר. זה בסדר, ניסה ראובן להרגיע ולהתרחק. גבריאל קרב את פניו שוב, פיו צמוד לאוזנו של ראובן, אני חושב שמתחילה לי פמפיגוס, אני מרגיש את השלפוחיות על העור. תרגע גב-גב, הכל יהיה בסדר, אתה יודע שפמפיגוס נדירה מספיק כדי שלא יהיה לך סיכוי ללקות בה. אל תביא לי עכשיו ציטוטים אקדמאיים, זה לא הזמן, אני יודע כל מה שאתה יודע ויותר, ממי אתה מעתיק במבחנים הא? טוב, טוב, בוא נשלם על השולחן ונלך מפה, נראה לי אוויר צח יעזור לך.

בבית הספר לרפואה הם לא היו חברים טובים כל כך, ולמעשה לא חברים של אף אחד. כמו רופאים אחרים או יותר נכון סטודנטים אחרים לרפואה, שניהם היו טיפוס מתבודד. מה שבטוח הוא שראובן לא העתיק מגבריאל מעולם ולא ההיפך. אבל כשאדם מושפע מפסיילוסיבין זה לא הזמן להכנס איתו לוויכוחים אקדמאיים או אחרים. פרט לכך, ידע שאין טעם להתווכח עם גבריאל על שום דבר, כיוון שגבריאל היה מסוג האנשים שלעולם אינם טועים. כולם מכירים את האנשים האלו, האנשים שגם כאשר הם טועים בוודאות הם אינם טועים. הרבה מהם הופכים להיות פוליטיקאים ופוליטיקאים שאינם כאלה הופכים להיות כאלה או נושרים מהפוליטיקה למקצועות בהם מתאפשר לאדם לטעות. רפואה, כמובן, אינה מקצוע כזה, לרופא אסור לטעות וגב-גב, כפי שהתעקש גבריאל שיכנו אותו ומכיוון שלא ניתן להתווכח איתו כולם נכנעו לכינוי הצה"לי שאימץ לעצמו העתודאי הצנום, כבר בתור עתודאי לרפואה היה טוב בלא לטעות.

האוויר הקריר של אמסטרדם עשה את העבודה וגבריאל הצליח להירגע קצת לאחר שבחן את עור ידיו ובטנו והסיק שאינו לוקה במחלה האוטואמיונית שגורמת לשלפוחיות איומות על פני העור. היינו צריכים לנסוע לברן, אמר גבריאל, אמרתי לך שאמסטרדם תהיה טעות וצדקתי. נכון, אמר ראובן, אם תרצה ניסע לברן מחר. לא, לא, זה כבר לא משנה, טעית, הודית בטעות ועכשיו נאלץ למצוא את הדרך לשרוד את הטעות הזו. ראובן נמנע מלהזכיר לגבריאל שנורית נמצאת כאן באמסטרדם, והיא הרי הסיבה בגללה שינו את התכנית לנפוש בעיר השוויצרית המשמימה, שהיתה מבטיחה להם חופשת סמסטר נינוחה ונטולת הפתעות.

כעת נאלצו השניים להתמודד עם חיפושים בלתי נגמרים אחר נורית וחברתה, שידעו עליהן שהן לנות במלון PAX, ברחוב ראדהויסטראט, לא רחוק מדאם, לא רחוק מהמלון בו לנו השניים, מלון HEGRA , שברחוב הגראגראכט. על אף שהמתינו מחוץ למלון השלום בלטינית דקות ארוכות, בזמנים שונים במהלך היממה, לא הצליחו ראובן וגבריאל להיתקל בנורית זהובת השיער וחברתה הברונטית, שהובילו את העתודאים החרוצים עד למערב אירופה, עד לעיר החטאים, עד לפטריות המקסיקניות וההזיות על כפר נבטי עתיק בשם הגרה. אין לנו סיכוי, אמר גבריאל, תשווה לטינית לנבטית, אין לנו סיכוי. תראה מה נהיה עם הנבטים ומה נהיה עם הלטינים. גב-גב, אין כזה דבר לטינים, שגה ראובן במילים שבחר כי עלול להתחיל כאן וויכוח היסטורי רציני, אבל מה לעשות, גם ראובן לא היה צלול וכמה מולקולות של פסילוסיבין כבר בוודאי התחברו להן לקולטני סרוטנין במוחו והחלו להשפיע על יכולותיו הקוגנטיביות. עזוב עכשיו את הלטינים, ענה גבריאל, בוא נמצא את הרנונקולוס הצהובה שלנו. היא בטוח משוטטת כאן בסביבה, רק צריך לשוטט מספיק זמן כדי למצוא אותה. ואני מזכיר לך, היא שלי והשניה שלך. אלא אם הן יחליטו אחרת, הזכיר לו ראובן את הסיכום אליו הגיעו ביניהם עוד טרם ההמראה.

אז הם התחילו ללכת, מנסים לא להתבונן בפני האנשים ברחוב אשר לא הטיבו עם ההזיות של השניים. די היה להם בהתמודדות הפנימית ולא יכלו לשאת את הטרולים והתפלצות אליהם הפכו האנשים ברחוב. אם לא נסתכל יהיה קל יותר, אמר אחד מהם. אבל אם לא נסתכל איך נמצא אותן, אמר האחר. יהיה בסדר, אמר אחד מהם, רק צריך להגיע לאנשהו. אחרי כמה דקות הם באמת הגיעו לאנשהו ונכנסו פנימה והזמינה תה חזק והמתיקו אותו בארבע-חמש כפיות סוכר ושתו ונחו ומישהו בשולחן ליד הציע להם לעשן משהו אז הם עישנו איתו והמצב לא השתפר אבל גם לא נהיה יותר גרוע. המישהו אמר ששמו מוריס אוטריו. הוא הצייר הצרפתי האהוב עלי, אמר גבריאל, אגב, קוראים לי גב-גב הציג עצמו באנגלית רהוטה. וזה, רובֵּן, הצביע על חברו שבהה בחלל. אם תשאל אותי, המשיך, אני מעדיף את ציורי הרחובות שלו על פני טיול ברחובות עצמם. חבל שלא צייר את אמסטרדם, חשב או אמר בקול. ומוריס אוטריו אמר שהוא לא מכיר את הצייר הזה והמשיך לעשן. איך זה יכול להיות, זה כאילו שיקראו לך אלביס פרסלי ולא תדע שהיה כזה זמר. מוריס הרים מעט את כתפיו כלפי מעלה והעווה על פניו הבעה שאומרת מניין לי. אם לא היה אפוף לגמרי, היה גבריאל מתחיל להתעצבן, אבל במקום זה הוא התחיל לצחוק ואחרי כמה רגעים כבר שלושתם צחקו. הם צחקו דקות ארוכות במהלכן מדי פעם אחד מהם הצליח לכבוש את צחוקו וכמעט נרגע לגמרי, אבל מיד נכנע ושוב חזר לצחוק וביתר שאת. די, די, אמר ראובן בעברית, אני כמעט משתין במכנסיים. מה הוא אומר, שאל מוריס אוטריו. הוא לא אמר כלום ענה גב-גב. אני בטוח שהוא אמר משהו הרצין פתאום מוריס אוטריו. לא, לא, אולי זה מסר תת-ספי. מה? כלומר, מסר סאבלימינלי שמועבר בצחוק, אמר גב-גב. יכול להיות באמת, יכול להיות שיש מסרים סאבלימינאלים בצחוקם של אנשים, אמר מוריס אוטריו, שמסתבר שהיה דוקטור לפסיכולוגיה או לפחות כך טען. ראובן ניחש שהוא כנראה שקרן טוב, לא יותר. אבל הרעיון על המסרים התת-ספיים המועברים דרך צחוק נשמע לו מעניין. אולי כשנחזור נחקור את הנושא, הציע גבריאל. אולי באמת, הרהר ראובן, שפסיכולוגיה תמיד עניינה אותו יותר מרפואה, אבל לחצי האם היהודייה והידיעה שאם צה"ל לא יממן לו את לימודי הרפואה אף אחד לא יממן לו אותם, אלצו אותו ללכת על הרפואה כמקצוע. אולי יהיה זה שביל הזהב החוצה לקריירה מחקרית, חשב עכשיו לעצמו, אני חייב לזכור את זה אמר בקול. אתה לא תזכור כלום ענה גב-גב וראובן הצטער וקיווה ששוב גבריאל טועה למרות שאינו טועה לעולם.

ראובן שקע יותר ויותר במחשבות על כמה זה נורא להיות כלוא בקלישאה האיומה הזו של מי שנדחק ללימודי הרפואה למרות חלומותיו, לפחות אינו חולם להיות אמן, צחק על עצמו בקול והצחיק את גב-גב ומוריס אוטריו וניסה לקלוט את המסרים הסאבלימינאליים בצחוקם, אבל כששניים צוחקים בבת אחת קצת קשה לקלוט מסר קוהרנטי וכל מה שהצליח לשמוע היה אוסקר גומר סוואן, אז הוא אמר אוסקר גומר סוואן. למה אמרת את זה, שאל מוריס אוטריו. לא יודע, זה מה ששמעתי בצחוק שלכם, ענה. רק גבריאל ידע שסוואן היה המדליסט האולימפי המבוגר ביותר, שב-1920 זכה במדליית כסף באולימפיאדת אנטוורפן והוא בן 74. למה היה לו פרט המידע הזה תקוע בראשו, לא ידע, ולכן גם לא אמר דבר, על אף אהבתו להפגין ידיעותיו ברבים. מה גם שכעת התחיל להתעורר בו החשש שמא הוא מפתח תסמינים של הפיוקלצמיה ועל כן עסק בבדיקה מקיפה של איברים, שרירים ופני העור, במטרה לשלול את האפשרות של תת-סידן. אולי כל הימים האלה בספרייה גרמו לי לחוסר בויטמין D, אמר. אין מצב, תירגע, גם ככה הסיכוי לפתח היפוקלצמיה עקב מחסור בויטמין D הוא קלוש מאוד. אתה לא צריך להגיד לי, התעצבן וניסה לקום וללכת בכעס, אבל איבד שיווי משקל וצנח בחזרה למושבו. שוב צחוק, שוב מסרים תת-ספיים, נורודום סיהאנוק, אמר ראובן. חייתי בקמבודיה שש שנים, אמר אז מוריס אוטריו, אפילו פגשתי את סיהאמוני הבן של סיהאנוק, אבל לא בקמבודיה, בפריז, היתה לי אז חברה דקיקה, סופיה, שלמדה אצלו בלט, בנאדם חייב לעצמו לפחות פעם בחיים להיות עם רקדנית בלט, דיברנו קצת והיה מעניין, יש לו הבנה עמוקה מאוד באמנויות וגם אני מתעניין בבחורות שאוהבות אמנות, כי צריך לפחות פעם בחיים להיות עם בחורה אמנותית כזו, אז ככה, כן, הכרתי אותו לא הרבה לפני שטס בחזרה לחור שממנו הוא בא כדי לקבל מאבא שלו את הכתר ולמלוך על קמבודיה, עד כמה שזה כבר שווה יותר מללמד בלט בפריז.

אוקיי, אמר ראובן. אההה, הנהן גבריאל. תגיד, היית פעם עם רופאה, או סטודנטית לרפואה, שאל אחרי כמה הנהונים ושתיקות. עזוב אותך מבחורות מרפאות, אתה צריך בחורות שרוצות לפצוע, ענה ופרץ בבכי עמום, שנשמע קצת כמו התקף שיהוקים ונראה מביך במיוחד, כולל נזלת והכל.

נפלו עוד כמה בדלים ונגמעו עוד כמה ספלים והזמן חלף וראובן בעיניים מזוגגות בהה מבעד לחלון בית הקפה, טיפות גשם זלגו לאורך החלון, טיפות גשם ניתכו על המדרכה, טיפות גשם בכל מקום, והוא חש כמיהה אל טיפות הגשם, אל האוויר הקריר, אל המזג הסגריר, אל הפרח הצהוב וחברתה הברונטית שעברו, בשיער רטוב ובת צחוק על פניהן, ברחוב ממש לפניו. הוא קם ויצא וקרא קריאה, או חרחור כלשהו, ולאחר מכן התעורר על המדרכה, בפיו קוביית סוכר ולידו גבריאל ומוריס אוטריו. הוא ניסה להבין מה התרחש ובדק את גופו, לא היה סימן לטראומה, אז הוא קם והתנצל והגשם טפטף ורוכבי אופניים חלפו על פניהם ומישהו אמר משהו למישהו ובמרחק ראה את נורית וחברתה מתרחקות. השלושה ליוו את הישבנים במבט מתאווה. גבריאל חשב שאולי אם יתאמץ מספיק יוכל לראות בעד הבד המתנפנף של שמלתה השחורה, והשמיים התכהו ומשהו בכל התמונה הזו נראה לו כמו ציור של ואן גוך, מלא הבעה ורגש אבל מעורר יראה וגבריאל כבר רצה לחזור ולהתכנס תחת מחסה בטוח יותר מאשר הרחוב.

עכשיו, בלט, אתם מבינים, זו אמנות ממש, זה לא סתם ריקודים וכוריאוגרפיה בסגנון מייקל פלטלי והפופוליסטיקה הזולה של ריברדנס וכל הבולשיט, אמר מוריס אוטריו והעתודאים הנהנו בעצב, אבל גבריאל היה עצוב יותר. עצב עמוק. זה בגלל הגשם, חשב. אבל זה היה בגלל השילוב של פסילוסיבין וחשיש אפגני כהה במיוחד.

וראובן חשב מה להם שני סטודנטים כאלה טובים, נחמדים, חיילים, עתודאים, רופאים לעתיד, שיתנהגו כמו אידיוטים באמסטרדם, במרדף כזה טיפשי אחר אהבה בלתי מושגת, חד-צדדית, יחד עם איזה צרפתי עם שם של צייר שאינו מכיר. גבריאל ענה שזו ההזדמנות היחידה שלהם לפני שיחזרו לשגרת הלימודים ומשם לשגרת הסטאז' וההתמחות והשירות הצבאי והשירות האזרחי והמשפחות והמשכנתאות וכל הזוועות של היום-יום המתיש הזה כל כך. אז בשביל מה לחזור לכל זה גב-גב? בשביל מה?

חתול ג'ינג'י עבר ביניהם הרחוב. טוסטוס הרעיש אי שם. הטראם השמיע טררם. והשלושה צעדו ברחובות המעגליים של העיר, משתחלים בין ההמונים הצועדים. חומקים לסמטה ריקה. עוברים לרחוב ראשי אחר. ממשיכים בדרך. עוד סמטה ועוד חתול ועוד טררם וצלצול פעמוני אופניים ושוב חוזרים לנקודת ההתחלה. כל הזמן הזה שמרו על שתיקו ועכשיו, משהתיישבו סביב השולחן, נתנו לרגליים מנוחה והסיגריה המתקתקה עוברת ביניהם והתה מהביל על פניהם, החל הדיבור לחזור אליהם.

אכלתם פעם גמל שלמה, שאל מוריס אוטריו. השניים הנידו בראשם לשלילה. אני מחפש כבר הרבה זמן מישהו לחלוק איתו את החוויה, מישהו שיבין מה זה, אבל אין, גמל שלמה משום מה פשוט לא אוכלים. ראובן לגם מהתה. מוריס אוטריו נשף עשן. גבריאל חשב שאולי בכל זאת הוא לוקה בהיפוקלצמיה.

חרא אופי

2011-07-13T20:49:00.001+03:00

חרא אופי. היופי מרהיב, האינטלקט בלתי נדלה, קול ענוג מענוג, עור בוהק ורך, הכל מושלם, רק מה, חרא אופי. עכשיו נשאלת השאלה עד כמה אפשר להתפשר על האופי.

כשהכרתי אותה עניין האופי היה נסתר מעיניי לגמרי. "תמיד זה ככה עם ההתחלות", אמר לי אז רמי כשישבנו בספסל שבגינה והכלבים שיחקו לפנינו במשחקים של כלבים. פעם ג'ולה, הלברדורית שלי, היתה רודפת אחרי פרנק הזאב המעורב של רמי ופעם פרנק היה רודף אחרי ג'ולה. מדי פעם אחד היה משיג את השני ונושך אותו קלות בצוואר. מעין סמל של תקיפה. הננשך היה אז נשכב על הגב והיתה מתחילה התגוששות חברית כמו האבקות בסגנון יווני רומי. כשהכרנו יותר את חוקי המשחק יכולנו לנקד את הכלבים בדומה לניקוד בג'ודו. נשיכה בצוואר היא קוקה. הפלה רגעית על הדשא שלאחריה הכלב קם מיד וממשיך לרוץ היא יוקו. את ההבדל בין הוואזארי לאיפון היה קשה לזהות, כשבעצם שניהם היו ריתוק לדשא תוך כדי נשיכות בצוואר, רק שאחרי האיפון הסתיים המשחק.

"אני אומר לך רמי, בתור אחד שהיו לו התחלות יותר משהיו לו סופים, זה לא קטע של התחלות. הבחורה באמת מושלמת", השבתי לו בעיניים זוהרות בעיוורון ההתאהבות המאפיין כל כך את ההתחלות.

"יו! איזה וואזארי! קדימה פרנק! תראה לה מאיפה האריק זאבי משתין!".

"ג'ולה! לא להכנע! תחשבי יעל ארד!".

הכלבים המשיכו להתגושש על הדשא וג'ולה הצליחה לחזור לעמוד על רגליה ואף להפוך את פרנק על גבו, "יופי ג'ולה! איפון! יאללה בואי הביתה".

"היי, היי, זה לא פייר", אמר רמי, "אתה לא יכול לשכנע אותה שנגמר, זה נגמר רק אם הם רוצים".

"הנה, תראה הם שוכבים על הדשא ומתנשפים עם הלשון בחוץ, לא מסוגלים לזוז".

"לא פייר. לא פייר. טוב, נו, פרנק יעשה קאמבק רציני בפעם הבאה. אני מאמן אותו בבית ומראה לו קרבות מוקלטים של גדולי הג'ודאקות. יאללה פרנק, הביתה!".

התחלנו ללכת כל אחד לכיוון הבית שלו, אני ימינה מהגינה ורמי שמאלה מהגינה, כששמעתי את רמי קורא לי מרחוק "רון! בקשר לבחורה!".

"מה בקשר לבחורה?", הסתובבתי אליו ושאלתי.

"אתה עוד תראה שזה קטע של התחלות, עוד כמה זמן החרא יתחיל לצוף. כמו בשירותים, כשאתה מוריד את המים אתה יכול להיות בטוח שהכל ירד, אבל פתאום אחרי שהרעש מסתיים והאסלה מתמלאת מחדש במים נקיים וכחולים כאלה, בדיוק כשהכל נראה מושלם, חוזר וצף לו איזה חרא קטן".

אחר כך אמרתי לו שהוא חתיכת חרא קטן וג'ולה נבחה על פרנק, שנבח על ג'ולה.

שבועיים אחר כך ההתחלה כבר נכנסה לשלב שבו היא הופכת להמשך. ג'ולה רדפה אחרי פרנק כאילו היה נקניק טעים במיוחד, ריר דביק נמתח מלסתה ולשונה טפטפה על הדשא כנערה מאוהבת על מושא אהבתה. "קדימה פרנק! אל תתן לה לתפוס אותך! ימינה! ימינה!", רמי עודד וצעק אבל כנראה שהאימונים לא עזרו יותר מדי. ג'ולה זינקה על הצוואר של פרנק ונשכה. פרנק נאנק ונפל על גבו, כשג'ולה מרתקת אותו לדשא עם נשיכות לצוואר. "וואזארי! לא! לא! פרנק! איזה לוזר, בחיי. מה אתה מאכיל אותה בנאדם?".

הכלבים המשיכו להתגושש ורמי המשיך לחכות לתשובה, אבל המחשבה שלי כבר נדדה לערב קודם לכן. פגשתי אותה בפאב השכונתי, לא רחוק מהים. עינייה נצצו באור העמום והשתקפו בכוס הבירה שלגמה לאיטה. שוחחנו על אהבה, על הקנאק הזה שאתה מרגיש בלב כשאתה רואה את האחת. אמרתי לה שהרגשתי קנאק כזה ברגע שנפגשנו ושעד עכשיו הלב שלי לא חזר לתפקד כרגיל. שפתיה נפערו כמעה, חושפות שיניים צחורות וקצה לשון אדומה ומפתה. אך שום קול לא בקע מגרונה. אפילו לא כחכוח. היא רק המשיכה לבהות בבירה בעיניים שאין כמותן מהפנטות בכל העולם, הרימה את הכוס ולגמה עוד לגימה קטנה מדי. בלעתי את הוויסקי שהזמנתי לצד הבירה והבהרתי את שהיה ברור מאליו "התכוונתי להגיד שאני אוהב אותך", אמרתי. היא הרימה את מבטה מהבירה ושאפה עוד שאיפה מהעשן. היא עושה זאת בצורה כל כך סקסית, חשבתי באותו רגע כי שום מחשבה אחרת לא יכלה להדחק לתוך תודעתי באותו זמן. "בוא נלך לים", אמרה לבסוף לאחר שנשפה את העשן ומבלי להמתין לתשובתי מחצה את הסיגריה לתוך המאפרה וקמה ללכת. קמתי איתה, מה כבר יכולתי לעשות, לגמתי עוד מהבירה שלי ועוד קצת מהבירה שלה ובזמן ששילמתי את החשבון היא כבר היתה מחוץ לפאב. כשיצאתי היא נעלמה. ירדתי במהירות לכיוון הים אבל היא לא היתה שם. כלום.

"היום בבוקר אני מקבל ממנה אסאמאס - 'דבר איתי'", סיימתי.

"אמרתי לך בנאדם, המים סיימו את הירידה, האסלה התמלאה כבר מחדש והינה החרא צף. נו, ודיברת איתה?".

"מיד התקשרתי. היא לא ענתה. אחרי שעתיים שלחה שוב אסאמאס - 'אני באמת מעדיפה שלא נדבר יותר ולא נתראה יותר'".

"אם רק היה לך שכל היית מקשיב לי. לא פרנק! יוקו! אני לא מאמין, איזו תותחית הג'ולה הזאת!".

"בקיצור, התקשרתי אליה שוב. היא ענתה. שאלתי אותה על הקטע של אתמול והיא אמרה שהיא באמת מצטערת, פשוט היתה עייפה כבר ולא היה לה כוח לחכות לי ובדיוק עבר מישהו מהלימודים שלה והציע לה טרמפ וכל מיני קשקושים מעצבנים כאלה. אז אמרתי לה שפעם הבאה תגיד לי את זה, כי ממש דאגתי, למרות שלא באמת דאגתי", המשכתי את הסיפור וקצת כופפתי את האמת, כי האמת היא שדאגתי מאוד והאמת היא שזה לא היה מישהו מהלימודים שלה אלא אקס שלה, פשוט לא רציתי לצאת אפס בעיניי רמי.

"אתה צריך להעיף אותה רון. להפסיק את הסיפור הזה מיד ולהעיף אותה. יו! איזה קרב אתה מחמיץ היום. כשאתה לא מתרכז ג'ולה קורעת את פרנק".

"מראה לנו מה קורה למי שמקשיב לך", עקצתי אותו.

"אם פרנק היה נלחם כמו שאימנתי אותו הוא היה מביס את ג'ולה בלי בעיה בכלל, הבעיה שלו היא שהוא לא מקשיב לי, שזו בדיוק גם הבעיה שלך".

לא העפתי אותה, להיפך, התחנפתי, קניתי לה את הגלידה שהיא אוהב מהגלידרייה הכי יקרה באזור ושכרתי סרט בדי.וי.די., מדע החלום של גונדרי, רק כי ידעתי שהיא מעריצה שלו ולמרות שאני בעצמי לא כל כך מבין את הסרטים שלו, או למה הוא כל כך מתעקש להתעסק בבני אדם עם כל כך הרבה בעיות. ביררתי אם היא בבית ושאלתי אם אפשר, והפתעתי אותה בכך שהייתי שם כבר מול הדלת. היא פתחה והוא היה שם.

"החבר מהלימודים?! זונה!", אמר רמי ולא הייתי בטוח אם הוא מתכוון אליה או לג'ולה שבדיוק ביצעה וואזארי מרהיב על פרנק שעשה סלטה באוויר ונחת על הגב.

"כן, כן, החבר מהלימודים, הם בדיוק למדו ביחד", כופפתי שוב את האמת, כי במציאות החבר מהלימודים היה כמובן האקס שלה וכשהיא פתחה את הדלת הוא עמד מאחורה בבוקסר צמודים מספיק כדי שאוכל להבחין בזקפה בשיאה.

"למדו עלק", סינן רמי.

"בקיצור, היא אמרה שזה בסדר כי הוא בדיוק הולך", המשכתי וזה היה די נכון כי הוא בדיוק התלבש והלך, לא לפני שנתן לי מבט כזה מאיים כשעבר לידי, "אז נכנסתי ואכלנו את הגלידה והיא שוב היתה מקסימה ומדהימה וגיליתי שהיא גם מרהיבה ביצועים במיטה ואז היא אומרת לי שהיא מעדיפה לישון לבד".

"זו בחורה כלבבי", הכניס רמי הערת ביניים והוסיף "איפון!" כי בדיוק נגמר הקרב והתפזרנו לדרכנו, רמי ופרנק לביתם, ג'ולה ואני לביתה. היא היתה שם וגם האקס ההוא, ששוב בדיוק הלך ושוב תקע בי את המבט המאיים. הזמנתי אותה לטיול ברחוב והיא באה בשמחה. ג'ולה גם שמחה, כי היא אוהב שהטיולים מתארכים, והטיול התארך מאוד כי הגענו עד לים וכל הדרך דיברנו על יחסים, ועל איך שאני לא אוהב משחקים ושצריך לקבל לפעמים החלטות קשות בשביל האהבה ואפילו הבהרתי שאני מתכוון לכך שהיא חייבת להעיף אותו. היא רק שתקה והמשיכה ללכת, כשהגענו לחוף היה איזה אחד שחייך אליה. היא חייכה חזרה ואני כמעט בטוח ששמעתי איזה קנאק מכיוון הלב שלו. בדיוק אז ג'ולה החליטה לרוץ אל המים במהירות ואני התחלתי לחשוב עד כמה באמת אפשר להתפשר ולוותר בשביל אהבה ויופי, וחכמה, ושנינות, ואלוהים איזה כישרון מולד להשתמש בגופה למטרות מיניות, והמושלמת התחילה לפטפט כמה מילים עם הבחור החדש שהתחיל לנזול על החול החם כמו ארטיק דביק שהוחזק יותר מדי זמן בידיים של תינוק בכיין.

"ואז אני מושך לה בחוטים של הבגד ים, בבת אחת, גם בעליון וגם בתחתון, והם נשרו ממנה כמו עלים צהבהבים בשלכת לנגד העיניים של כל האנשים בחוף. היא היתה בהלם מוחלט. ואני מה אכפת לי, כבר ראיתי אותה ערומה, אז רצתי בכל הכל אחרי ג'ולה וצעקתי 'כלבה רעה', כאילו אני מתכוון לג'ולה אבל בעצם התכוונתי אליה", סיימתי לספר בהתלהבות, "ג'ולה!! זהירות! הוא כמעט עשה לך יוקו!".

"איזה זין, איך לא הייתי אתמול בחוף, איזה פספוס בחיי. ומה עכשיו?", שאל, לראשונה מתעניין באמת במה שיש לי לספר.

"אתמול אני מקבל ממנה אסאמאס בשלוש בלילה - 'ער', התקשרתי אליה ומפה לשם היינו אצלה במיטה, היא מדהימה, אני אומר לך".
"בקיצור, חזרת על ארבע?", רמי הקניט אותי וידע היטב על מה הוא מדבר, כי באמת התנצלתי ובכיתי ואמרתי שסתם התנהגתי כמו תינוק בגלל הקנאה שאוכלת אותי מבפנים, בגלל שיש לי כזה חרא אופי, אבל אני מבטיח להשתנות, נשבעתי.

אליהו הנביא שלי

2011-07-02T20:47:00.000+03:00

כל כך שמחתי שסוף סוף ליל הסדר הגיע. כל המשפחה צריכה להגיע אלינו לארוחת החג ואמא עבדה קשה והיתה עצבנית כל היום, אבל כשהגיעה השעה שהאורחים היו צריכים להגיע היא היתה כבר אחרי המקלחת, והיה לה ריח נעים של פרחים מהיער, שהתערבב עם ריח של מנטה מהשיער והיא לבשה בגדים חדשים שמעולם לא לבשה קודם. ואני שמחתי, כי השנה אני יודעת בדיוק מה אליהו הנביא יביא לי לחג, אני יודעת כי ביקשתי ממנו את זה באופן מפורש כבר הרבה זמן לפני שחופש פסח התחיל, כשאמא לקחה אותי לכותל וכתבתי לאלוהים בפתק שיעביר את הבקשה שלי לאליהו הנביא כי זה מאוד מאוד חשוב ודחוף שכבר השנה אליהו יביא לי את מה שביקשתי. מה ביקשתי אסור לגלות, כי אז זה לא יתגשם.

כמו תמיד, הראשון להגיע היה דוד יצחק. סליחה, ראשונה להגיע היתה הכרס של דוד יצחק, שתמיד הגיעה כמה רגעים לפני שדוד יצחק בעצמו היה מגיע. היא היתה כל כך גדולה ואדירה, שלא פעם חשבתי שיש לה חיים ורצונות משל עצמה. כשנכנס אמר בקול הגדול והנמוך שלו "חג שמח!" ואז הרים אותי באוויר והושיב אותי על הכרס שלו, שיכלה לשמש ממש כמו כיסא לילדות בגודל שלי. "אוו! איזו ילדה גדולה נהיית!", אמר הדוד והבסים של הדיבור שלו הקפיצו לו את הכרס ואותי עליה, "בת כמה את כבר נטע?", שאל ושוב הקפיץ אותי על הבטן הענקית. "בת שמונה וחצי בשנה הבאה!", עניתי כדי להישמע אפילו גדולה עוד יותר.

אחר כך הגיעה סבתא ואמרה שסבא יגיע עוד מעט כי הוא מחפש חניה. אחר כך הגיע דודה רבקה עם שמואל, בעלה המגעיל, שתמיד רצה שאקרא לו דוד, אבל בגלל שהוא צובט לי בטוסיק אני לא מוכנה לקרוא לו בשום שם בכלל. וגם יש לו שפם טיפשי והוא גם די מפורסם ולפעמים רואים אותו בטלוויזיה כי הוא מאוד עשיר ומצליח במשהו, ואבא היה אומר עליו שהוא סתם פלוץ נפוח, עושה הרבה רעש, אבל בסך הכל סתם אוויר מסריח.

בסוף הגיעה גם סוניה השכנה מהבניין ממול, עם דני, הבן שלה, שגדול ממני רק בשנה, אבל נראה הרבה יותר גדול מזה אז דוד יצחק אמר לסוניה "רק בן שמונה? מה את מאכילה אותו?". "בן שמונה וחצי!", תיקן דני. "הוא עדיין קטן יותר מהכרס שלך!", אמרה סוניה, וכולם צחקו, גם יצחק וגם הכרס שלו, כי לשניהם לא היה איכפת שצוחקים עליהם, להיפך, הם צחקו על עצמם הרבה פעמים. הבדיחה הכי ידועה היתה שלקראת סוף כל ארוחה משפחתית, כשכולם כבר נשענים אחורה ופותחים כפתור או משחררים את החגורה, ויש את השקט הזה של סוף האוכל, היה דוד יצחק מפנה את אוזנו השמאלית לכיוון הבטן ושואל "מה? לשאול אם יש עוד עוף בגריל? ותפוחי אדמה בתנור? לא נראה לך שאת קצת מגזימה? טוב, טוב, שקט, תירגעי, אני אשאל, אני אשאל", ואז היה לוקח עוד מכל מה שנשאר ומאכיל את הבטן שלו, וכולם היו צוחקים, גם הוא וגם הבטן שלו.

את ההגדה התחיל לקרוא דוד יצחק, ואחריו הגיע תורו של שמואל, ואחר כך שאר האורחים. כשהגיע תורה של אמא, היא אמרה שהיא מותשת ומעדיפה לא לקרוא. ובאמת זה היה נכון, היא עבדה מאוד קשה בשביל להכין את הסדר ורק סוניה עזרה לה בגלל שהיא לבד פה בארץ עם הבן שלה ואין לה איפה לעשות את ליל הסדר. אבל ידעתי שאמא לא רוצה לקרוא כי זה היה התפקיד של אבא לקרוא את ההגדה ולעשות כאילו הוא קורא ממש ממש מהר ולדלג על כמה עמודים כדי להגיע כבר לחלק שאוכלים. ידעתי את זה כי ראיתי שאמא לא רק מותשת, אלא בעיקר עצובה. היו לה דמעות בעיניים ודמעות אין בגלל שעייפים, אלא רק בגלל שעצובים מאוד או שמחים מאוד. ואמא לא היתה שמחה מאוד כבר המון זמן, מאז שאבא הלך למות במקום אחר בשביל להספיק לראות את העולם לפני שהכל נגמר ובשביל שאמא ואני לא נצטרך לטפל בו ולדאוג לו יותר מדי. אז הוא טס לאנשהו ומדי פעם היינו מקבלים ממנו גלויה. פעם גלויה מהודו, פעם מסין, אחר כך גלויות מיפן ומאוסטרליה, ואפילו גלויה מאנטרקטיקה הוא שלח. אבל לפני חודשיים קיבלנו ממנו גלויה ששלח מהוואי והוא כתב בה "הוואי מדהימה. העולם הזה נפלא. אני מאושר ורק רוצה שגם אתן תראו כמה יפה העולם. אני מאושר ועם זאת מתגעגע נורא. אבל יודע שהגעגועים האלו יגמרו כשהאושר יגמר, כשיגמר הכל, בסוף העולם, בסוף החיים, ונראה לי שזה קרוב מתמיד. המחלה משתלטת עלי ואולי בקרוב לא אוכל עוד לכתוב לכן. אני אוהב אתכן מאוד וזה הדבר היחיד של יגמר כשאני לא אהיה עוד. שלכן, תמיד, אבא". הספקתי ללמוד את הגלויה הזאת בעל פה כי מאז הוא לא שלח עוד גלויות וקראתי אותה המון פעמים וגם ביקשתי מאמא להקריא לי אותה המון פעמים, כי אני אוהבת לשמוע אותה מקריאה וכי זו גלויה שמשמחת אותי מאוד, אז אמא קראה לי אותה איזה מיליון פעמים, ובכל פעם שקראה אותה היא בכתה ואני חייכתי, כי העולם יפה ואבא אוהב אותנו לתמיד.

כמובן שדילגו על אמא וכל השאר המשיכו לקרוא את ההגדה ולשיר, ודוד יצחק הגניב מדי פעם איזו חתיכת מצה עם חזרת לתוך הפה שלו, אבל אף אחד לא שם לב חוץ ממני, אז הוא שם אצבע על הפה כדי לבקש ממני לא לגלות. לא גיליתי כי גם אני גנבתי קצת מצות מהשולחן, אבל עם חרוסת, כי אני מעדיפה מתוקים. דני לא שם לב לכולם, הוא הסתכל כל הזמן רק על הדלת, כי ביקשתי ממנו להגיד לי אם הוא רואה את אליהו הנביא נכנס. הוא לא האמין באליהו הנביא, אבל בכל זאת הסכים להסתכל על הדלת, כי ככה הוא לא יצטרך להסתכל על אמא שלו, שתמיד נראית לו עצובה. האמת, שאם הוא היה מסתכל טוב, הוא היה רואה שאמא שלו דווקא נראית ממש שמחה הערב, למרות שבדרך כלל היא נראתה עצובה מאוד, אפילו יותר עצובה מאמא שלי.

כשהתחילו לשיר "די דיינו", רבקה התחילה לצעוק ולהתפרע ושמואל אמר לה שתפסיק לשתות, אבל היא לא ויתרה והמשיכה לצעוק ולזייף את השיר. אני ודני צחקנו נורא כי היא שרה ושתתה יין ושמואל ניסה לקחת לה את הכוס ולהפסיק לה את השיר ואז היין נשפך עליו, ואני ממש שמחתי שהבגדים היקרים שלו נהרסו. אני יודע שהם יקרים כי כשזה קרה הוא אמר "חרא! החולצה הזאת עלתה לי אלפיים שקל!" ואז רבקה צחקה ואמרה "גם המכנסיים נהרסו לך והם עלו יותר". שמואל קילל עוד ועוד והלך להחליף בגדים. עצבן אותי מאוד שאמא נתנה לו חולצה ומכנסיים של אבא, אבל לא אמרתי כלום, רק עשיתי פרצוף כועס וידעתי שאמא יודעת מה אני מתכוונת, כי היא לחשה לי "מספיק כבר, תתנהגי כמו ילדה גדולה!", אז המשכתי לעשות פרצוף כועס עד שדני משך לי בשמלה ואמר "נטע, תראי, הדלת זזה!". שנינו הסתכלנו על הדלת כאילו היתה אוצר אבוד של שודדי ים. היא זזה לאט ונפתחה בקול חריקה חלש. "זה אליהו הנביא!!" נפלטה צעקה מפי בגלל ההתרגשות שאחזה בי ואז כולם הפנו את ראשם לכיוון הדלת וראו שם את סבא, שחייך ואמר "חג שמח! אני רואה שהתחילו בלעדי, קשה מאוד למצוא פה חניה". דני צחק עלי ואמר "רואה, אין כזה דבר אליהו הנביא". התאכזבתי נורא ואמרתי לו "בסדר, מצידי אתה יכול להסתכל על אמא שלך כל הלילה, לא אכפת לי בכלל". הוא נתן נשיקה לאמא ולרבקה, ואז טפח לשמואל על הכתף וליצחק על הבטן, וכשהגיע אלי נתן לי נשיקה על הלחי, הושיט לי משהו ולחש לי באוזן "זה בשבילך ילדה, כדי שלא תתאכזבי שאני לא אליהו הנביא".

כשסבא התיישב ליד סבתא מיהרתי לפתוח את המעטפה שנתן לי. בשנה שעברה היה במעטפה שטר של מאה שקל וקניתי בזה מלא דברים, אז הציפייה היתה גדולה. הפעם לא היה שם כסף, רק נייר מקופל. מיד זיהיתי את כתב היד של אבא ושמחתי מאוד. קראתי לאט מאוד כי הרעש שכולם עשו הפריע לי להתרכז. "קטנה שלי, ילדה יקרה". ככה התחיל אבא את המכתב. "אני צריך לבקש ממך כמה דברים ולבקש שהדברים האלה יהיו אצלך תמיד בראש. אחת - אני אוהב אותך וזה יהיה כך תמיד. שתיים - אני אוהב את אמא שלך וזה יהיה כך תמיד. שלוש - האושר נמצא איפה שאין פחד. ארבע - העולם הזה יפה והאנשים בו טובים, אפילו שלפעמים זה ממש נראה כאילו העולם הזה הוא גהנום והאנשים בו שטנים. הלוואי שהייתי יכול לתת לך יותר, להעניק לך עוד, אבל לכל היותר אוכל להישאר איתך בראשך, בלבך ובכל מקום בעולם בו תהיי תוכלי לדעת ולהרגיש שגם אני הייתי שם, קצת לפניך", בשלב הזה כבר התחילו לאכול את הארוחה וההמולה סביבי היתה רבה, אז קראתי את השורה האחרונה במהירות, שהיה כתוב בה "שלך, תמיד, אבא", וקיפלתי את המכתב מהר בחזרה לתוך המעטה והתיישבתי עליה כדי שלא תתקמט ולא תתלכלך וכדי שאוכל לקרוא את המכתב עוד מיליון פעמים.

כשכולם סיימו לאכול הכרס של דוד יצחק ביקשה תוספות והשניים המשיכו לאכול עוד ועוד. רבקה הלכה לנמנם על הספה ושמואל הלך ללטף אותה ולהתנצל שלא נתן לה לשתות כמו שרצתה. סבתא עזרה לאמא ולסוניה לפנות את השולחן, סבא נשאר לקרוא קצת בהגדה ודני הלך לחפש את האפיקומן, כי אולי בנביאים הוא לא מאמין אבל במתנות שהמבוגרים קונים הוא כן מאמין. סבא אמר לי "נו, לכי לחפש גם כן, יש לי הרגשה שתזכי במתנה נוספת" והוסיף קריצה. ואני הלכתי לחפש, כי ידעתי שגם אם סבא הוא לא אליהו הנביא, בטח יש לו קשרים איתו והוא יודע על מה הוא מדבר כשהוא אומר שאני אמצא את האפיקומן.

הים הנסתר מן העין

2011-06-22T20:45:00.001+03:00

נכנס למשרד המפואר ומיד מבחין בחלונות הגדולים שנמתחים מהרצפה לתקרה ומאחוריהם רק ים ושמיים. אחרי כמה רגעים מסתבר שיש שם גם מזכירה והיא שואלת משהו. "אני לפגישה עם בנימין", אני עונה לה. היא מפנה אותי לחדר הפינתי. המשרד נראה ריק מאנשים, אך בחדר הפינתי כבר נמצא עורך דין אחד שמנמן. אני עדיין בשמיים ובים כשהוא מתחיל בסמול-טוק על הנוף שיש להם במשרד ועד כמה הוא הופך רגיל ויומיומי, עד כדי כך שאיש אינו מבחין כבר בשקיעות המדהימות שמתרחשות ממש מחוץ לחלון שלצדם. הוא מיומן בסמול-טוק הזה, כל מילה בנאום על הנוף נמצאת במקומה ונאמרה על ידו כבר עשרות פעמים, כל רפליקה ועווית בפניו המלאות נוסו כבר על כל סוגי הקהלים שהגיעו לפגישות במשרד. כך תוך כדי הנאום הוא מצליח לשרבב פנימה את הוותק שלו במשרד - כשעברנו לכאן היו לי דיונים רבים עם השותפים והגעתי למסקנה שאני מעדיף את המשרד הקודם, שהיה נמוך קומה - הוא מסביר ומבהיר שזה היה לפני כשש שנים. הייתי מוצא דוגמאות נוספות אם לא הייתי מוקסם כל כך מהנוף ואילו לא היה דוחה אותי כל כך הסנטר שלו שנזל ונשען על זוג שדיים גבריים, המונחים באופן מוקפד על הכרס ההריונית שלו. שנינו יודעים שתינוק לא יצא מהכרס הזו, רק חרא וכסף הוא יכול להוליד. הנה, כבר בנאום הפתיחה המשכנע על הנוף הוא הוליד בערך חמישים דולר עבור הפירמה. השמן מסתכל על השעון ואומר שבנימין יהיה כאן בעוד כמה דקות. אני מסתכל על הים וחושב, שכדאי מאוד שזה יקרה מהר כי תכף אני קופץ לים הזה, לא משנה שהוא במרחק כמה קילומטרים מכאן. העיר מתכווצת מהגובה הזה ופרושה כמפה, המרחק מכאן לים נראה כפסיעה.

בנימין נכנס לחדר יחד עם שותף בכיר. בנימין רזה וגופו תולעי משהו, אך רוב שיערו עוד על ראשו ואיננו ממושקף, שתי תכונות נדירות אצל שוכני משרדים. הבכיר מזדקן, מקריח, שמן ונראה רדום אפילו כשהוא עומד. נראה שכבר אין הוא עושה דבר מלבד להשתתף בישיבות מעין זו, שאין בהן תכלית רבה, אך עצם ישיבתו סביב השולחן מניבה לפירמה כמה מאות דולרים. כולם מחייכים לכולם ולוחצים ידיים. אני מסתכל על הים, מנסה לא לחשוב כמה הידיים של עורכי דין כאלה מלוכלכות. התולעת פותח בדיון, כי הוא זה שכינס אותנו, הוא חייב להצדיק את הישיבה. אין לו מה לומר, אז הוא פותח במילים כלליות, בשאלות מופרכות ודיונים תיאורטיים שאינם קשורים לדבר, בוודאי לא לנושא לשמו התכנסנו. מדי פעם השמן עוצר אותו ומבקש לומר משהו אוף-טופיק, מעין אנקדוטה שמשעשעת בעיקר את משמניו שרוטטים עם צחוקו החנוק. לי נדמה כאילו השומנים הם אלה שמייצר את צליל הצחוק המשונה הזה. אולי זה באמת כך. התולעת ממשיך בנאומים. מדי פעם אני מהנהן. השמן ממשיך באנקדוטות המשעשעות, מדי פעם אני מחייך. הזקן מתעורר ופוקח את עיניו בערך אחת לחצי שעה ופותח במילים - זה מזכיר לי את הדיון שהיה לנו אצל השופט זפט - וממשיך במעשייה ארוכה וחסרת פואנטה שנועדה בעיקר להמחיש לסובבים את ניסיונו הרב והיכרותו העמוקה עם השופטים.

הים ממשיך להיות כחול מאוד מתחת לשמים שמחוץ לחלון. מהגובה הזה רואים יותר ים מעיר. אי שם בין הבניינים הקטנים, הצפופים כל כך, נמצא גם הבניין בו אני גר. הדירה שלה ושלי מחכה שנחזור הביתה, המיטה מחכה שנשכב בה, הים מחכה להיות עוד משהו שנמצא שם במרחק כמה דקות הליכה מהבית, אבל נסתר מהעין. התולעת מרים את קולו כדי להרשים. הזקן משפשף את עיניו ומסתכל על השעון המוזהב שלו, מספר על הבית שבנה בסביון במשך כמה שנים ואיך שאשתו לקחה אותו בגירושין, אבל לא נורא, הוא גר עכשיו בבית שבנה ברמת השרון, חדש יותר, עם אישה חדשה יותר. השמן והתולעת צוחקים. הים כחול כל כך והשמש מתחילה להתקרב אליו, מבקשת לנשק אותו. אני מתפרץ בבכי, הדמעות זולגות מהעיניים ללא כל מעצורים. אני בוכה בקול ומתייפח. רועדות לי הכתפיים מרוב בכי. הדמעות מצטברות על הזכוכית השחורה של השולחן היוקרתי סביבו אנו יושבים ויוצרות שלולית מלוחה. השתקפות הים בשלולית הקטנה שיצרתי גורמת לי לבכות עוד יותר, ואני בוכה ובוכה. השלושה מסתכלים עלי, הלומים, נאלמים, למרות כל הניסיון שלהם בוודאי מעולם לא נתקלו בכזו תופעה. ואני ממשיך להתייפח גם כשהמזכירה נכנסת. גם כשכולם עוזבים את החדר ומשאירים אותי לבד. גם כשהשמש סוף סוף מנשקת את הים ושוקעת אל תוך המים. גם כשהיום נגמר. ועד שאני מוצא את עצמי שוב מחובק בזרועותיה, במיטתנו, בדירתנו, בבניין הנמוך, בשכונה הצפופה, כמה דקות מהים הנסתר מן העין.

גיבורה

2011-06-18T21:34:00.000+03:00

היא לא היתה גיבורה. להפך, היא היתה פחדנית קטנה ועלובה. מהנהנת כשצריך, משפילה מבט כשפונים אליה. אבל מי בכלל פונה לאחת כמוה, סטטיסטית של החיים. ניצבת ברקע של השחקנים הראשיים, לעולם לא מתבלטת, לעולם לא זוכה לטקסט משמעותי לעלילה, לרוב מחוץ לפוקוס בכלל. מאלו שאומרים להן להביא בגדים מהבית, כי לאף אחד לא באמת משנה מה היא תלבש, בטח לא לבמאי או אפילו למלבישה.

לא פעם עברה לה בראש המחשבה שאולי היא בכלל אינה קיימת. אולי כמו בחוש השישי גם היא איזו רוח רפאים שאיש אינו רואה. המחשבה הזו היתה מעודדת אותה, כי אולי איפשהו יש איזה ילד שיכול לראות אותה ולעזור לצאת מצרה שהיא נמצאת בה. אבל לא היה ילד, ובטח לא גבר. לא היה אף אחד שיכל לראות אותה, לכל היותר היה איזה מישהו שיכל לעזור לה, אבל היא לא הכירה אותו ולא יכלה לדבר איתו, אז במקום זה היתה מדברת מדי פעם לאלוהים ולחתולי הרחוב. זאת אומרת, היא היתה מאכילה את חתולי הרחוב ומדסקסת איתם על ענייני היום, פוליטיקה, כלכלה, ספר טוב שקראה, סרט מוצלח שראתה לבד בקולנוע ולפעמים סתם על מזג האוויר. אבל מכיוון שלא היתה בטוחה אם בעיניי העוברים ושבים ברחוב ליד הבניין בו גרה נורמאלית יותר אישה שמדבר עם חתולים או אישה שמדברת עם אלוהים, העדיפה לדבר עם החתולים אך להתנהג כאילו היא מדבר עם אלוהים. כלומר, לבהות בשמיים בזמן שהיא מדברת עם החתולים. לעוברים ושבים אגב, זה לא היה משנה, אם הבחינו בה בכלל, הרי שבעיניהם היא בכל מקרה היתה משוגעת, בטח לא גיבורה.

היתה לה עבודה רגילה ודירה קטנטנה עם קירות צבועים בירוק בדרום המתחדש של תל-אביב. היו לה גם הורים שמתו די מזמן ואחים שירדו מהארץ. היו לה עציצים כתומים עם עשבי תבלין אותם טיפחה היטב אך לשם נוי בלבד ולא למאכל. בעיניה לאכול את הצמחים שגידלה היה לפגוע בילדיה. את התבלינים שלה קנתה בשוק. היתה לה כורסא כחולה אחת והמון המון ספרים בערימות. היה לה גם שם אבל מדי פעם היתה שוכחת אותו וממציאה לעצמה שמות אחרים - עמליה, עלמה, אלמה, זואי ולפעמים גם רחל, רות או אפרת. אבל זה היה רק אחד התחביבים שלה. תחביב אחר, בו השקיעה עמל רב, היה מציאת שגיאות בספרים. הסתבר שכמעט בכל ספר יש לפחות שגיאה אחת. לעתים זו שגיאה דקדוקית ולעתים שגיעות הקלדה או איות. הספר היחיד בו לא הצליחה למצוא ולו שגיאה אחת היה "איזה טוסטוס קטן עם כידון כרום בקצה החצר?" של ז'ורז' פרק.

בימי שני ושישי היתה שרית יוצאת מביתה ומטיילת בעיר. כל פעם למקום בו טרם היתה. הפתיע אותה איך היא עושה זאת כבר זמן רב כל כך וטרם נגמרו לה המקומות. היא צילמה את עצמה בכל מקום בו היתה, כך שהיתה לה תמונה אחת מכל מקום ובסך הכל נכון ליום שני עליו מדובר בסיפור הזה היו לה מאתיים ארבעים וארבע תמונות. ביום שני בו אנו עוסקים בסיפורנו עמדה שונית לצלם את התמונה המאתיים ארבעים וחמש. לשם כך התחילה בהליכה רגלית לכיוון המרכז, במטרה להגיע לבית כנסת ספרדי מסוים, בעל עיצוב ייחודי שנמצא כשלושה וחצי קילומטרים מהבניין בו גרה. היא האכילה את החתולים ושוחחה מעט עם אלוהים, או האכילה את אלוהים ושוחחה עם החתולים, בקיצור, עמדה שם ליד הבניין שלה ועשתה תנועות עצבניות עם הידיים, כמו שאנשים בדרך כלל עושים כשהם מדברים או זורקים פירורים של אוכל חתולים על המדרכה, עיניה נישאות לשמיים הכחולים והעוברים ושבים, כהרגלם, עוברים למדרכה שנמצאת מהעבר השני של הכביש.

רעות בדיוק סיפרה לחתול הג'ינג'י שאלוהים דיבר אליה אתמול בלילה, כשמשהו רטוב פגע לה בעין ימין. היא ניערה את ראשה וניגבה את העין מהלשלשת של היונה החצופה שעמדה מעליה על עץ הצפצפה וצפצפה עליה. יונים זה חרא, צעקה ונופפה בידה לעבר היונה שהתעופפה כבר ללשלש במקום אחר, והחליטה שעדיף לה להמשיך במשימה היומית מאשר להישאר שם ולהפוך למטרה נייחת ליונים סוררות. היום היה יפה, השמיים היו כחולים ובהירים, העננים לא היו בכלל והשמש זרחה במיליון גוונים של צהוב, כמו אמנטל מיושנת במיוחד. אם לא העין שהמשיכה לשרוף ולמצמץ מעצמה, היתה יכולה ליהנות מהטיול הזה הרבה יותר, שכן לא היתה נתקעת בעמודים או מתחככת בהולכי רגל המנסים לחמוק מפני המשוגעת עם הטיקים בעין ימין.

לבסוף כשהגיעה לבית הכנסת מצמצו לה כבר שתי העיניים, הימנית מהלשלשת, השמאלית מרוב מאמץ להיות העין הבריאה היחידה. סיוון השתדלה למצמץ בעיניים לסירוגין וכך ראתה את בית הכנסת המפואר פעם בעין ימין ופעם בעין שמאל, מקפץ מצד לצד עם שינוי זווית הראיה המינורי. תופעה מעניינת כיצד כל עין רואה תמונה שונה כל כך אפילו שהן די קרובות אחת לשנייה, חשבה לעצמה יפעת ובדיוק התחכך לה חתול עם כתמים צבעוניים ברגליים. איזה חמוד אתה, אמרה בקול מתוק ומההרגל הסתכלה לשמיים, שם למרות שהסתנוורה מעט מאור הגאודה של השמש, יכלה להבחין, פעם בעין ימין ופעם בעין שמאל, לסירוגין, במלאך תכול כנפיים רכוב של מרכבות של אש ורדרדה. היא נופפה לו לשלום וצעקה לו שיציל אותה כבר מחוסר הקיום הבלתי נסבל בו היא מצויה. הוא חייך ולחש לה באוזן, חכי בסבלנות רבקה, בסוף תמיד מגיע הסיום, ואז נעלם. היא הסתכלה שוב על חתלתול החברבורות והצטלמה איתו על רקע בית הכנסת. תמונה מספר מאתיים ארבעים וחמש. אחר כך היא חזרה לביתה, לכורסא הכחולה שלה, לעציצים הסגולים עם התבלינים הריחניים, לקירות הכתומים, לחתולים ואלוהים, לרקע הקיום, להבל האנושי, לטירוף הפנימי, לחדלון התמידי.

טיול אחרון ודי

2011-06-10T21:33:00.001+03:00

יושב באוטובוס מלא נערים ונערות רעשניים ויפים, ובעיקר צעירים, מחכה שהיום הזה יגמר כבר, שהטיול הזה יסתיים, מנסה להיעלם, שהנהג לא יתחיל לדבר איתי, שהמורה הזו לא תתקרב אלי. אני נשבע לעצמי שזה הטיול האחרון, טיול אחרון ודי. אחרי זה קחו אותי ותכניסו אותי לסוגריים, אל תוציאו אותי משם לעולם. אינני ראוי לכל היופי בעולם הזה, אינני ראוי להיות חלק מההדר. נולדתי מכוער ואני מזדקן ודועך עוד יותר מיום ליום. העולם שייך לצעירים, ואמנם אני צעיר עדיין, אבל העולם שייך לצעירים רק בתנאי שהם יפים, וככל שהם יפים יותר הוא שייך להם יותר. כמו כסף שנמשך לכסף, חרא שנמשך לחרא, יופי נמשך ליופי, והעולם יפה, וגם הם, הצעירים האלו, היפים. ויותר מכך, הצעירות הללו, היפות, המדהימות, במכנסונים קצרים, בשדיים זקופים, באפים סולדים, בעור קורן, רך, מתוח, שזוף בדיוק במידה, בשפתיים חשוקות, בשרניות, עסיסיות, בחיוּת שאין שנייה לה. זו תהיה צביעות לייחס זאת לתרבות הקלוקלת של העולם המודרני, התרבות המערבית, המסואבת, המתועבת ממילא וללא כל קשר לכך. הרי התרבות הזו מבוססת על הטבע, על החוקים הטבועים בגנים שלנו, בדי.אן.איי., בחלקיקים הכי קטנים, באטומים, בניוטרונים והפרוטונים שמתרחקים מהחומר האפל, כמו שהתרחקו ממני האנשים היפים כל חיי.

איך נהייתי כפי שאני (הרהרתי בכך רבות, אך ללא כל מסקנה אופרטיבית אחת) - סטודנט שנה ז' לתקשורת, בן 27, בתול, עייף מהחיים, תשוש מהעולם, את השערות האפורות שמופיעות מדי בוקר על ראשי אינני מסיר מחשש שיצטרפו לאחיותיהן הנעלמות מקדמת הפדחת ולא יצמחו שוב, סימני קמטים מתחילים לצוץ להם כפטריות אחרי הגשם סביב העיניים (ואין זה צריך להפתיע אותי, שהרי הגשם סביב העיניים לא פוסק לרדת, הגברים בוכים בלילה, ואני אפילו לא ממש גבר). אינני רוצה בכלל לחשוב מה מתחולל לי סביב השפתיים, שבעבר היו בעלות עיקול קל כלפי מעלה וכיום כבר מתחילות להתעקל מטה באותה צורה האופיינית כל כך לאנשים מבוגרים וממורמרים. על הכרס הקטנה, המשתפלת בצורה משפילה כל כך במורד מותני, אינני רוצה כלל לדבר. רק אציין שהיא תוצאה בלתי נמנעת של ניסיונות כושלים למדי להכיר בחורות בפיק אפ ברים ומועדונים, שלוו בהתאם לכללי הטקס הידועים בהרבה מאוד בירה, וודקה, וויסקי ושאר מיני אלכוהול וסיגריות וזלילות בשעות הקטנות של הלילה, בשעות בהן רוב הגברים האחרים באותם ברים בילו עם בחורות שהכירו באותו לילה (ואילו אני, הכרתי כמובן מקרוב איפה אפשר לאכול שווארמה בשלוש וחצי בלילה, איפה אוכלים המבורגר בארבע לפנות בוקר ואיפה נוח להקיא בחמש בבוקר [במקום שבו אתה עומד, יהיה זה היכן שיהיה תמיד עדיף פשוט להקיא במקום להתאפק ולרוץ, מה שעלול להפוך למחזה מביך במיוחד שכרוך בנפילה כואבת והתבוססות בקיא של עצמך]).

לפחות מהזקן אני מרוצה, גידלתי אותו בשביל להסתיר את הצלקת שנותרה לי על הסנטר עקב מפגש לא סימפטי עם שולחן. כרגיל הדברים האלו קורים דווקא כשאתה מנסה לעשות משהו מרשים במיוחד, כמו לקפוץ הכי רחוק שאפשר עם גלימה אדומה (שאריות מהבד שאמא הכינה ממנו וילון) קשורה לצווארך. אני זוכר שהצלחתי לעוף קצת ואז התעוררתי בבית חולים עם צלקת ענקית על הסנטר. כמה שנים אחר כך כבר התחילו לצמוח לי שם שיערות ובאובססיה ממש גילחתי אותן מדי יום, לעתים אף פעמיים או שלוש ביום, כדי שיתחזקו ויתרבו ויצמחו עוד ועוד. והן אכן צמחו היטב. הזקן הראשון שהייתי מרוצה ממנו היה לי כבר בכיתה ח'. כיתה ז' הסתיימה ובמהלך החופש הגדול כמובן לא ראיתי אף אחד מהילדים מבית הספר, כי אף אחד מהם לא ממש היה חבר שלי (ואולי גם מכיוון שאף הורה, מלבד ההורים שלי, לא רשם את ילדו לקייטנת נטורליזם [מילה יפה לנודיזם ולתקופה בה הכי התביישתי בגופי, שלא ציית לי והזדקף כל אימת שחלפו לידו שבדיות צעירות, מושלמות ועירומות, ולמרבה הצער גם כשחלפו לידו שבדיות שמנות ומזדקנות] בשבדיה), כשחזרתי מהחופש היה לי כבר זקן תיש שהתחבר לפאות ארוכות במיוחד שנמתחו לאורך עצמות הלחיים שלי. מורות בבית הספר פחדו להתעסק איתי ולכן תמיד היו לי ציונים בינוניים, כאלו שהמורות ידעו שלא אתלונן עליהם. מיותר לציין שההצלחה של הזקן בקרב המורות לא חזרה על עצמה גם בקרב התלמידות, או התלמידים, ונותרתי בין הדחויים.

בתיכון היו לי כבר שני חברים. דחויים כמובן. נהגנו לשבת על הרצפה בקצה הכי מרוחק של המגרש בבית הספר. היכן שאי אפשר להיטפל אלינו. במקום שבו אף אחד לא יאלץ לסבול את קיומנו. מצאתי עצמי לא פעם יושב שם בין הילד הכי שמן בבית הספר, שאולי לא היה מכוער במיוחד, אבל השומן הסתיר לגמרי כל פן אחר באישיותו או גופניותו, לבין הילד הכי נמוך בבית הספר, שתמיד צחקנו עליו שבפספורט הוא נראה כמו דוגמן, אבל כשמסתכלים עליו הוא נראה כמו דוגמן לבגדי ילדים. מיותר לציין ששנות התיכון היו האומללות בחיי.

בצבא המצב השתפר מעט, כי סוף סוף הייתי מוקף באנשים מלוכלכים ומכוערים (הייתי חובש קרבי בעזה) ויותר מכך, לא משנה למפקדים שלך אם בתמונה שיכניסו לעיתון אחרי שתמות יהיה בחור יפה תואר או מכוער מכוער, מי שמת בצבא מת כגיבור, תמיד, וגיבורים הם תמיד יפים, זה ידוע. הם יפים כי מה שטוב הוא יפה, וגיבורים הם טובים ולכן הם יפים. המחשבה הזו הדהדה לי במהלך השירות, אבל הייתי פחדן מכדי ליישם אותה בכוונה ובר מזל מכדי שזה יקרה לי מבלי להתכוון.

עת השתחררתי החלטתי להיות חובש בטיולים שנתיים של בתי ספר תיכוניים ולהתחיל ללמוד משהו. התקבלתי ללא בעיה ללימודי תקשורת והנה קיוויתי שיתחולל המהפך האמיתי. אם אהיה טוב מספיק בלימודים, אחשב יפה, כי טוב זה יפה. אבל אז גיליתי שאני לא רק מכוער, אלא גם די טיפש. עניין הטיולים השנתיים, אם כן, היה תקוותי האחרונה. זכרתי שהנערות היפות ביותר רוצות תמיד את קרבת החובש, שיהיה להן חבר אחרי צבא, כי לשאר הבנות המקובלות יש לכל היותר חבר חייל. אם לא אהיה יפה כי אני טוב, אהיה יפה כי אני מבוגר מספיק בשביל לשמש אותן למטרות הקידום החברתי בקרב חברותיהן לכיתה.

ג'ורג' קוסטנזה (מכוער נוסף, שמן ונמוך, אותו אני מעריץ, כמו שאני מעריץ כל מכוער, שמן או נמוך שהצליח לעשות את זה בגדול) היה אומר בשלב זה ידי-ידי-ידה, אני בן 27, לא מסוגל לגמור את התואר המחורבן הזה, מכוער, בתול, מיואש, מתוסכל ועייף מהחיים. יוצא לטיול האחרון (נשבע לכם שאני עוזב את העבודה המסריחה הזאת אחרי הטיול הזה [נמאס לי כבר להתחרמן מהנערות הצעירות, מהמורות המזדקנות, מהאמהות המלוות, ולאונן באובססיביות מתחת לשמיכה בבתי ספר שדה]). הכוסיות של השכבה כמובן יושבות בסוף האוטובוס, עם המאגניבים, הקוּלים, המקובלים (איך שלא אומרים את זה היום). אני יושב מקדימה, עם המורות המזדקנות (שהן כבר בעצם בנות גילי) והנהג המקריח, הטיפוסי כל כך, ששומע את נתן זהבי בלי הפסקה. המורה עם השפם מנסה לדובב אותי, מקשקשת משהו בענייני אקטואליה (כנראה אמרתי לה שאני לומד תקשורת) אבל אני לא מצליח להקשיב לה, אגלי זיעה מצטברים על שיערות השפם הדקיקות שלה.

אנחנו עוצרים אי שם במדבר הישראלי. חום וצחיח. כלום לא נראה באופק. רק חול וחול וחול. השמש קופחת. החום מעיק. היובש איום. הזיעה מתנדפת מהר, מצחינה. אני צועד בסוף הטור, מאחורי הישבנים הנפלאים של הנערות הצעירות. מה חשבתי לעצמי, לעזאזל, למה שירצו אותי, למה שיחשקו בי, למה שאחשוק בהן, ילדות צעירות, בטח יש חוקים נגד זה (ברור שיש חוקים נגד זה! מפתיע שאין חוקים נגד כיעור כשלי!). השביל מתפתל, החום גובר, הנערות מתחממות, גם אצלי מתפתח משהו במכנסיים (לעזאזל החיכוך הזה בהליכה! גם נגד זה צריך להיות איזה חוק!). הן צוחקות ומניחות ידיים על הנערים היפים, עם התספורות המודרניות, עם הסלולרים המזמרים.

בצל מאהל בדואי הכיתה מקשיבה לסיפור על המדבר. על החולות שסוחפים אותך כשאתה מאוהב. אני רוצה שיסחפו אותי החולות, גם אם אינני מאוהב, רק שיסחפו אותי כבר. מחוץ לאוהל כבר פחות חם, השמש מתחילה לשקוע, השפם יוצאת לעשן סיגריה, אני מבקש ממנה אחת (אם כבר מכוער, אז לפחות להיראות מגניב). אנחנו מעשנים בשתיקה, מביטים אל השקיעה באופק. "שקיעה כזו יכולה לגרום לך להתאהב", היא אומרת, נושפת את העשן לאוויר היבש. באפלה האדמדמה שמקיפה אותנו קשה לראות את השפם. "כן", אני משיב כעבור כמה שאיפות ונשיפות, "ידוע שתאורה אדומה הופכת אנשים לסקסיים יותר", נשיפה, "אה, יפים יותר", אני מתקן. היא צוחקת ומסתכלת לי עמוק בעיניים. אף אחת לא הסתכלה עלי ככה קודם. זה עושה לי משהו, אבל לא במכנסיים, בבטן ואולי גם קצת יותר למעלה. אני נלחץ ולוקח עוד שאיפה. היא מפסיקה לצחקק, גם לא מחייכת, היא מנסה להגיד משהו, אבל המילים לא יוצאות לה. ריח מוזר נישא באוויר, ריח האהבה אולי? לפתע היא מזנקת עלי, מפילה אותי לחול, דוחפת את פני לאדמה החמימה. אני מנסה להיאבק, להשתחרר מאחיזתה, אבל היא לא עוזבת. כל הכיתה יצאה מהאוהל לראות על מה המהומה, מצביעה וצוחקת. לבסוף המורה משחררת אותי מלפיתתה (יש לה כוח שלא יאמן, באמת הולם אותה השפם), אני ממהר לקום על הרגליים, מנער את החול מבגדי ומפנה, מבחין שחלק מהזקן שלי נעלם, בדיוק סביב השפתיים. הצחוק של הכיתה גובר. "מצטערת, פשוט התחלת לבעור מהסיגריה", היא אמרה, מחייכת שוב, "אני מבטיחה לך שאפצה אותך", לחשה כדי שהכיתה לא תשמע.

בבית ספר שדה אני מגלח את הזקן אחרי שנים ומגלה, יחד איתה, מול המראה, שהצלקת הרבה יותר קטנה משחשבתי ושהפצעים נעלמו לגמרי. העור במקום שבו היה הזקן חלק ובהיר. היא לא מפסיקה לנשק אותי על הלחיים ולהגיד שזה נורא נעים על השפתיים שלה. אני לא אומר לה, אבל גם השפם הדקיק שלה נורא נעים על הלחיים, מדגדג כזה, כמו התחושה שיש לי בבטן, אולי קצת יותר למעלה.

סונטת צהרי קיץ

2011-06-08T20:46:00.001+03:00

השמש עגולה ולוהטת כמו תקליט שנשאר במכונית סגורה בקיץ. התקליט מבעבע במרכז השמיים. החום בלתי נסבל. דניס מועך את הסיגריה ונכנס לחנות. גלינג-גלינג הפעמון מצלצל עם כל כניסה פעמיים. חנות הדיסקים ריקה. אנשים כבר לא קונים דיסקים כמו פעם. דניס מעקם את שפמו הדק ומחליף את דילן בניק קייב. עיניו מצטמצמות לחריצים עם הצלילים הרועשים, כאילו הפתיעו אותו, כאילו לא היה מוכן. גלינג-גלינג. נכנסת תחת בגופייה ומכנסונים קצרצרים. איזו מין אופנה זו לוחש השפם למצומצמות שמעליו. התחת מסתובבת בין המדפים. מרפרפת במהירות על עשרות דיסקים. לא מעניין אותה כלום. משקפי השמש מטפסות על ראשה, חושפות עיניים פעורות לרווחה.

השפם מתקרב קצת, המצומצמות מצטמצמות עוד יותר. "מחפשת משהו ספציפי?", נזרקת שאלה לאוויר, ריח מתוק נלכד בשפם. עיניים פעורות שיכולות לסנוור גם את התקליט הנמס בשמיים, "שום דבר מיוחד, אני פה בשביל המוסיקה והמזגן", התחת ממשיכה לשוט בין המדפים כמו ברבור באגם לא קפוא.

גלינג-גלינג. דניס מסתנוור מדלת הכניסה. צל של כרס נכנס לחנות. קרחת מכאן ומכאן. הכרס פוסעת בין המדפים ומתמקמת בין הקאנטרי לקלאסית. מדפדפת ברעש. התחת רוטט מצחוק כשהכרס מתחככת בעל כורחה במדף ומפילה כמה דיסקים. השפם מצמצם את עיניו של דניס, בשטנה, עדיף שהכרס תרים את הדיסקים. התחת רוטט לנגד השפם, מבלבל את השטנה, מרדים את השמש, שצונחת בבת אחת חצי קומה למטה, מתנפצת לרסיסים.

"את אוהבת מה ששומעים עכשיו?", נזרקת שאלה לאוויר. "יש לך פה את האחרון של הדיקסי צ'יקס?", נזרקת שאלה מהכרס. "רגע אחד", השפם של דניס מתרחק מהגופייה של התחת, המכנסונים מתקצרים עוד יותר כשהיא מתכופפת לשורות הנמוכות. "הנה", דניס מושיט לכרס את הדיסק שהיה מול הפופיק שלה וחוזר למשתופפת. "זה ניק קייב, דיסק מצוין החדש שלו, הרבה אנרגיות, מתאים לקיץ החם הזה של תל-אביב", השפם לא מאמין שהשפתיים תחתיו יודעות לנוע כל כך הרבה, לפלוט מתוכן אוויר בצורות כה משונות, חסרות כל פשר. העיניים הפעורות מתרוממות לגובה השפם המאדים. בתחת הזה מבחינות המצומצמות גם מלפנים. "אפשר לשלם?". איך הוא למד לדבר מהכרס, דניס רוטן, האצבע על המצית שבכיס ימין. מחיר. כסף. עודף. שקית. קבלה. תודה. לך קיבינימט. גלינג-גלינג. בחזרה לישבנים ולעיניים שהורידו את התקליט כבר שתי קומות לפחות, הוא עדיין מבעבע, אבל הצבעים בגוונים אדמדמים.

"מכירה אותו, את ניק קייב, יותר חורף מקיץ בשבילי". התחת יוזמת משפטים. השפם מאדים עוד יותר. אולי לא הכל אבוד. אולי יזכה לפיסת אושר לפני שהתקליט יסתיים, לפני שהדיסק של הירח יתחיל לנגן. "בדרך כלל הייתי מסכים איתך, אבל האנרגיות של החדש הן לגמרי קיציות", המשפט מסתיים, העיניים מצטמצמות עוד יותר, בתסכול, עוד רגע לא יהיה להן עוד לאן להצטמצם, עוד רגע ייעלמו יחד עם השפם שם למטה. מה אתה צריך להתווכח. אידיוט. התחת מתקרבת אליו, הגופייה נמתחת, העיניים פעורות, הוא יכול לראות לה את התקליטים בעיניים האלה. השפם מאדים. בחוץ מתקרר. בחנות מתחמם. ניק קייב מגיע לשיא. הבאסים מרעידים את התחת. המכנסונים מתכווצים ומתקצרים על הירכיים, מתכוונים להגיד משהו, משפט המחץ בדרך. אולי האושר מגיע. השפם פוסע חצי צעד קדימה לעבר הפעורות.

גלינג-גלינג. הפעורות והמצומצמות פונות במהירות לדלת הכניסה. ג'ינס דיזל ושעון גדול מדי נכנס עם ג'ל בשיער. התחת צועק בהתרגשות וקופץ אליו לחיבוק של ירכיים ושפתיים. המכנסיים מתקצרים, התחת נחשף במלוא מערומיו. השפם נושר על הדלפק. גלינג-גלינג. גלינג-גלינג. העיניים מצטמצמות עוד יותר ונסגרות, סיגריה נוספת נשלפת המחפיסה. גלינג-גלינג.

סונטת אור ירח

2011-06-03T21:30:00.003+03:00

אחר הצהריים החום הפך קשה מנשוא ונהרות של זיעה נשפכו מהאוטובוסים אל הרחוב. האנשים הקטנים שהתרוצצו מכאן לשם ומשם הלאה שחו בלחות האיומה והאוויר הפך לגנגס, קדוש, מסריח ומלא גופות של תינוקות וטמאים אחרים שלא מגיע להם להישרף בכבוד בבערת כבשן השמש. העשן יצא מכל החורים, אין חור בלי עשן ואין עשן בלי עישון וכל העישונים הצטברו להם יחדיו באחר הצהריים הנוראי ההוא לכדי ארובה אינסופית שתחילתה בבדלים וסופה אי-שם באפר המתפזר מעל הגנגס של דיזנגוף הארוך והמתיש. חיפשנו שמלה לבנה בכל חנות אפשרית, כי הלבן שהיא רצתה היה לבן בדולח כריסטלי, שאף מוכרת בשום חנות שמלות כלה לא יכלה למצוא עבורה. המוכרת עם השפם הדקיק והכרס המובלטת יתר על המידה יעצה לה ללכת על הלבן לבן, שהוא הלבן החדש מאז שאיזו שחקנית מפורסמת שבעלה המפורסם לא פחות ממש מזכיר אותי לבשה שמלה כזו לחתונה החפוזה שערכו באחד מאיי הבתולה. זה לא שכנע אותה, האמת גם אני לא השתכנעתי, אבל די עלה לי על העצבים החיפוש הבלתי נגמר אחר השמלה המושלמת. מצדי, אמרתי, אפשר לא להתחתן בכלל, וידעתי שזו טעות חמורה, כבר לפני שאמרתי את זה ידעתי שזו טעות חמורה, אבל עובי ועומק הטעות התברר לי רק קילומטר וחצי אחרי כן, כשהחום הבלתי נסבל נשפך לה מהמצח ונטף על שפתי המנשקות, המתנצלות, הבוכות, המתחננות. כן, כן, ברור שאני רוצה להתחתן, הכי בעולם אני רוצה, נאנחתי, אם יש משהו שאני יכול, כל דבר, כדי להוכיח, רק תגידי, נישקתי את הזיעה והדמעות מלחייה, משפתיה המלוחות, מעיניה המתייפחות כשמש. את כל הגנגס אשתה עבורה, חשבתי, אבל היא רצתה את השמלה הלבנה המושלמת, השמלה של הכלה שהיא תהיה, השמלה החד-פעמית, שכולן ידברו עליה עד שהמוות יפריד בינינו. האנשים הקטנים שטבעו סביבנו עם שקיות פלסטיק שלא עזרו להם במאום כדי להחזיק את הראש מעל המים של הנהר המזוהם בעולם הסתכלו עליה ועלי ובמבטיהם השתקפה הזדהות. אחד קרח שהזיע מעל עגלה עם שתי תאומות זהות בנות כשנה וקופיף כבן שלוש, שנראה בדיוק כמוהו רק עם שיערות, שנתלה לו מהכתפיים המיוזעות, נעץ בעיניי מבט ארוך ומטפטף שנקטע רק כשהקוף העביר את אחיזתו מהכתפיים לצוואר והקרח נחנק וצעק על הקוף, אך גם הצעקות נקטעו במהרה כשהריונית עם שקיות פלסטיק בידיים וכתמי זיעה מתעגלים מתחת לבית השחי נזפה בו שיעזוב את הילד בשקט. הסתכלתי לה עמוק בעיניים והבטחתי שאנחנו לא עוזבים את הרחוב הזה עד שמוצאים את השמלה, ושתעלה כמה שתעלה, אנחנו קונים את השמלה הזאת, אפילו אם נשלם בדם, הרי ממילא אנחנו כבר באוברדרפט של יזע ודמעות.

דיזנגוף זורם ונשפך לים, הכלות גם, ולידן החתנים מנחמים, לא נורא, אולי עוד שבוע תגיע הקולקציה החדשה, וחושבים בלבם, לא נורא, אולי עוד שבועיים נפרד, אולי לא תהיה בסוף חתונה. אבל החתונה תמיד מגיעה ברגע הכי לא צפוי ועד אז, למרבה ההפתעה, השמלה כבר נמצאת, והכלה בתוכה, והחתן בחליפה, והאורחים צפים על ענני אלכוהול וסמים אחרים, וכולם מאושרים כל כך שזה מחניק כמו שיקגו בארבעים וחמש מעלות צלזיוס, תשעים אחוז לחות. התיישבנו עם שקית פלסטיק שחורה ביד, בתוכה קופסא עם נעליים באלף חמש מאות שקל ועשרים ליטר זיעה, חמישים מיליליטר דמעות. היא המשיכה לגבות את הדמעות והזיעה בתשלומים ובעיניה יכולתי לראות את הים והשקיעה, ורוח בריזה נעימה ציננה את עורפי, וכל הידיים שעוד נותרו לי חיבקו את שיערה, ונישקו את אפה, והריחו את שפתיה, ולפתו את ירכיה, ואני מוכן להישבע שזה היה הסקס הכי טוב שהיה לנו, שם בנמל, ליד הים, עם העסקיות בתשעים ותשעה שקלים לזוג וכל האנשים הקטנים על האופניים, שנוסעים ונוסעים ונוסעים, עד שהם מגיעים לחול ואי אפשר עוד לנסוע, רק להסתובב ולחזור בחזרה לפני שהמסיבות יתחילו. וכל הכלות האחרות שסביבנו בכו עם החתנים דמעות של שמחה והחתנים זיינו אותן שם זיונים מרהיבים לאור שקיעה, וכל האהבה שהייתה באוויר, כמו וודסטוק לפני כמה וכמה עשורים, עם הרבה זיעה וגשם ובוץ ואינסוף גוד וייבריישנס.

על הזין שלי לבן בדולח קריסטלי, על התחת שלי שמלות כלה, אמרתי והיא צחקה מהיין שהזמנו בעשרים שקלים ושלוש מבחנות דם. לזוגות אשכנזים צפוניים יש הרבה יותר סיכון למחלות שעוברות בגנטיקה, חייכה האחות בקופת חולים ואנחנו הנהנו, כי מה אנחנו כבר יודעים, זוג אשכנזים טיפשים שכמונו, חבל שלא נולדתי בדרום העיר לזוג הורים צפון אפריקאים, חשבתי. היא ליטפה אותי ליטוף של אחרי זיון ואמרה שעל הכוס שלה השמלה, אבל על הבדולח הקריסטלי היא לא תוותר בחיים. ולמה שתוותר, על כלום היא לא וויתרה מעולם, ככה הכלה שלי צריכה להיות, מלמלתי את הכוס שסיימה את הבקבוק שהזמנתי ביותר מדי שקלים בשעה יותר מדי מאוחרת. יש רק עוד חנות אחת, היא צחקה, אבל היא יקרה נורא. אמרתי, לעזאזל אני אוהב אותך, והתחלנו ללכת.

השמלה ששכרנו במחיר שמלה שקונים נכנסה לתוך שקית פלסטיק שקופה כמו קריסטל והבדולח של הלבן בשמלה נצנץ כמו כוכבים בירח שבינתיים צף בשמיים, מחייך אלינו, משתקף בגנגס, נשפך לדיזנגוף, מרביץ לים. הרוח הקרה הקפיאה את האוויר והשמש התרחקה יותר ויותר ולא ניתן היה עוד לזהות טיפת חום בכל האזור. עננים כהים כיסו במהירות את השמיים והמתחתנים התחילו לירות באוויר ברקים ורעמים. מרוב רוח השמלה התנופפה בתוך השקית הגדולה והיא החליטה ללבוש אותה במקום להחזיק ביד, ואמרתי תלבשי אותה כבר, והשדיים החמודים שלה נחשפו לחושך הקלוש של הלילה, והפטמות הורודות הזדקרו לאור עיניי, והשמלה כיסתה אותה בדיוק לפני שהשלג התחיל לרדת ולכסות את כולנו. פתיתים, פתיתים, כמו האנשים הקטנים, כמו כל הכלות והחתנים, כמו השמלה הלבנה בדולח קריסטל שלה ושלי, והאהבה של שנינו ונישקתי אותה שם בשלג, עם שקיות פלסטיק בידיים ונעליים בקופסא, והשלג שכיסה את הבגדים החגיגיים שלנו הפך את השמלה ללבן שלג, והבדולח נשכח והקריסטל התנפץ לאלפי צלילים, סונטת אור ירח אולי, ביצוע לא מוכר אבל מרגש עד דמעות.

סביבון

2011-05-29T20:28:00.001+03:00

ההשכלה חיסלה את אלוהים חיסול ממוקד. העולם המודרני קבר את הניסים בגושי עובדות ואת הקסמים השאיר למאחזי עיניים ושרלטנים. הבורות היא המקום היחידי בו עוד יכולים להתקיים ניסים ונפלאות. כך, בתור ילד, הוקסם בר מהסביבון הגדול מסתובב על קודקודו במהירות עצומה עד שלא ניתן לזהות כלל שמדובר בסביבון ואפשר לטעות בקלות שמדובר בחללית של חוצנים מתוחכמים. אבל מהר מאוד הקסם מתפוגג, הסביבון מאט את הקצב, מסתחרר עוד מספר פעמים, נוטה על צירו ונופל בקול נפץ פלסטיקי רועם. "עוד פעם" היה מבקש מהוריו כדי שיחזרו על הספקטקל המרהיב הזה, והם היו נענים לו, מה זה כבר לסובב סביבון כדי לגרום לבנך אושר. הם ידעו שגם הקסם הזה יפוג בקול נפץ רועם כשבר ילמד קצת פיזיקה.

אבל הקסם לא התפוגג ולא דעך ולא נעלם, בר המשיך להיות מוקסם מהסביבון המסתחרר, הבומרנג שחוזר, העפיפון שמרחף, הענן שמטפטף, הרוח שנושף, העץ המלבלב, הלב שמתאהב, הכל הקסים אותו, הכל נפלא מבינתו. ההורים המודאגים לקחו את בר למומחים הגדולים ביותר, כדי שינסו להבין מה לא בסדר עם הילד, למה הוא לא מפסיק להתלהב מכל שטות, למה הוא ממשיך לבהות בהשתאות בכל תופעת טבע רגילה אפילו אחרי שהסבירו לו כיצד הדברים האלה עובדים באמת. אין שום קסם, אין ניסים ואין אלוהים, סתם חוקים פשוטים שניתן לבטא בצורה מתמטית שמרבית בני האדם מסוגלים להבינה, אם לא לגמרי, אז לפחות ברמה העקרונית. איש לא ידע מה לא בסדר עם בר. הכל אצלו היה בסדר גמור. הציונים שלו בבית הספר היו ממוצעים לגמרי, יכולת הריכוז והקשב שלו היתה מעל לממוצע, לא נמצא כל סימן לפיגור סוציאלי, לא היו לו בעיות נפשיות מולדות או נרכשות, שום טראומות, שום דבר. "הכל בסדר גמור עם הילד" פסק כל מומחה שבדק אותו. המומחה האחרון אף טרח להוסיף "הדבר היחיד שלא בסדר איתו הוא תדירות הביקורים שלו אצל מומחים ומספר מבחני הליקויים שהוא עבר, זה עלול לשמש קרקע לפיתוח רגשי נחיתות אצל ילד בגילו". ההורים של בר, שכבר שנים ארוכות לא זכרו אפילו שהאמינו פעם בניסים ונפלאות, האמינו אמונה שלמה ברפואה המודרנית ובבעיות נפשיות שהורים נוטעים בקרב ילדיהם, ולכן הפסיקו לחקור את הילד ופשוט הניחו שהוא אינדיבידואליסט. הרי זה עדיף בהרבה על להניח שהוא סתם טיפש.

הזמן חלף, כפי שהוא עושה כל הזמן, ובר היה מוקסם מחלוף הזמן ומהאופן שבו הזמן לעולם אינו חדל מלחלוף ואיך שאי אפשר לנוח אפילו מאית השנייה, כי כל הזמן הזמן עובר וכל עוד הוא עובר שינויים מתחוללים בכל דבר ובעיקר בעצמו, והוא אפילו לא צריך לעשות שום דבר כדי שזה יקרה. כמו פרח שמתחיל בתור פקעת ובלי לרצות בכלל הופך לפרח, בגלל הזמן ובגלל הביולוגיה ובגלל הפיזיקה והכימיה. כמו הסביבון שמסתובב על קודקודו והמטוסים הכבדים שממריאים לאוויר, כמו האנשים שממשיכים לחיות ולמות ולעשות וליצור ולהתקיים ולקיים, כמו העולם הזה, הכל היה נפלא כל כך בעיניו של בר, הכל היה קסום ומוזר, אפילו מהוריו שכל הזמן חזרו ואמרו עליו שהוא אינדיבידואליסט, אדם בעל תפיסת עולם ייחודית. לקח זמן עד שגם שאר חבריו ידעו מה זה אינדיבידואליסט, ועד אז הוא היה בעיניהם סתם טיפש. אבל כאמור, הזמן חלף, ובר המשיך להיות אינדיבידואליסט, והמשיך לגדול מבלי לרצות בכך, והמשיך להיות מוקסם ואפילו התאהב והתאהבו בו, והוא חזה בנס הזה המפעים של בנו בוקע מרחם זוגתו, ובפליאה הנוצצת בעיניו של העולל המביט בעולם בפעם הראשונה. הרופאים מן הסתם מבינים את התהליך הזה הרבה יותר טוב משהוא הבין אותו, אבל בכל זאת, נראה לו שבמקרה הספציפי הזה, של הבן שלו, הוא המומחה הגדול ביותר ולכן יכול לפסוק באופן מוחלט שמדובר בנס ולא בסתם תופעת טבע שניתנת להסבר מתמטי פשוט.

כשיש לך ילד, אין לך הרבה ברירות אלא לענות לשאלות שנזרקות אליך ללא הרף. למה השמיים כחולים? איך יורד גשם? איך הסביבון מסתובב? למה הכדור נופל למטה ולא למעלה? למה קוראים לכלב כלב? איך באים ילדים לעולם? למה יש קשת בשמיים? ומהר מאוד בר הבין שהתשובות שלו אינן מספקות, כי באיזשהו שלב, אחרי ההסבר המדעי, מגיעה השאלה "אבל למה זה ככה?", שמתייחסת לאקסיומות, ושלגביה אין לבר שום תשובה של ממש, כי זהו טבעה של אקסיומה. אחת ועוד אחת הם שתיים כי ככה זה, אין מה לעשות, אמר לבנו באחד המקרים ולפתע שמע קול נפץ פלסטיקי מחריד, שהרעיד את הבית כולו, ולאחריו העולם נראה לבר פשוט יותר, סתמי, עולם של ככה זה כי ככה זה וזהו. שתיקה שררה בין האב לבנו עד שלבסוף הבן אמר "לא נכון, אתה סתם אומר, אחת ועוד אחת זה לפעמים גם שלוש" והלך להביא את הסביבון שעף לקצה השני של החדר, "עוד פעם", ציווה על אביו ובר סובב את הסביבון הכי מהר שהוא יכול, כי מה זה כבר לסובב סביבון כדי לגרום לבן שלך אושר.

מזליקו

2011-05-21T21:23:00.001+03:00

תגידו מה שתגידו, תחשבו מה שתחשבו, יודעים מה, מצדי תחשבו מה שתגידו ותגידו מה שתחשבו, זה לא משנה בכלל. מה שכן משנה זה מה אני אומר וחושב, כי מה שאני אומר וחושב זה מה שאני יודע, ומה שאני יודע זה שאני חסר מזל לגמרי. וזה לא עניין חדש החוסר מזל הזה, זה לא כאילו במשך שנים אני מסתובב בעולם הזה ומתות שמיים נופלות עלי ללא הרף ופתאום רק לאחרונה קצת ביש מזל אופף אותי. לא, לא, אני יש לי מזל רע כבר שנים. אולי אתם אומרים עכשיו שזה לא כל כך נורא, כי אם זה כבר שנים ככה אז בטח התרגלת ואתה יודע לחיות עם זה טוב. אז בואו אני אגיד לכם, מזל רע זה לא כמו עיוורון או רגל קצרה מדי, שאם נולדת איתם אתה יודע להתמודד עם המוגבלות בצורה טובה סך הכל, בטח ביחס למי שהתעוור או התקצרה לו הרגל רק בגיל עשרים. למזל רע אי אפשר להתרגל, אפשר לנסות לנחש אותו, לנסות לחזות מה יקרה הפעם, אבל לעולם אי אפשר להתרגל אליו. לא משנה כמה אכזבות היו לי בחיים בנוגע למזל, איכשהו תמיד ישנה התקווה הקטנה שאולי הפעם יקרה משהו טוב, אולי הפעם יהיה לי קצת מזל.

אתן לכם דוגמה יומיומית, אוטובוס. פעמיים ביום אני נוסע באוטובוס, פעמיים ביום אני מגיע לתחנה בדיוק רגע אחד אחרי שהאוטובוס שלי עזב אותה ובכל זאת, כל יום, פעמיים ביום, אני מלא תקווה בדרך לתחנה שאולי הפעם האוטובוס יגיע בדיוק כשאני מגיע ובכל יום, פעמיים ביום, אני מתאכזב. ברשותכם, אמשיך עם הדוגמה הזו של האוטובוס, לא בגלל שאני חושב שלא הבנתם, חלילה וחס, ברור שאתם מבריקים ותפסתם את כל העניין אפילו בלי הדוגמה. פשוט זה גורם לי להרגיש קצת יותר טוב לספר את זה. משהו כמו טיפול פסיכולוגי. אוקיי, אז אני מחכה בתחנה, פעמיים ביום, את הזמן המקסימלי שניתן לחכות לאוטובוס שיגיע וברוב המקרים הוא מגיע עמוס מדי בנוסעים ואין כבר מקום בשבילי. ובכל זאת, בכל פעם שאני רואה אותו מתקרב, עמוס בנוסעים, אני חשוב לעצמי, אולי יהיה מקום לעוד אחד קטן וחסר מזל, אבל כמובן שאין. כמובן שאני ממתין לאוטובוס שאחרי. ואז מגיע האוטובוס שאחרי, אני כבר תשוש ורצוץ, אך משתדל להיראות רענן כדי לא לדחות את הנוסעים האחרים באוטובוס אליו אני נכנס, אבל זה לא משנה אם יש מקומות פנויים או יש מקומות רק בעמידה, אני תמיד אתקע ליד האדם הכי מעוות באוטובוס.

יותר מפעם אחת שלחו לי ידיים כל מני סוטים וכמעט במשך כל הקיץ אני יוצא מהאוטובוס ספוג בזיעה מצחינה שאינה זיעתי שלי. ועם כל זאת, בכל פעם שאני נוסע באוטובוס ויושב לידי איזה הומלס שמן, מיוזע, חסר שיניים, שנדחק ונצמד אל גופי, מחייך אלי חיוכים משונים וממלמל מילים בשפה שאיני מזהה, מקננת בי התקווה שהנה עוד רגע הוא יקום וירד מהאוטובוס ובמקומו תתיישב יפיפה נרדמת, שתניח את ראשה הטהור על כתפי ואת ידה על ירכי ונתאהב לנצח נצחים. תקווה ופנטזיה שמתחזקות וגוברות כשהמטונף קם ממושבו ויורד מהאוטובוס, אני נושם לרווחה ומתרווח על המושב, מסתכל בקוצר רוח על הנוסעים שעולים אל האוטובוס, מקווה בכל מאודי שהדוגמנית זהובת השיער, שחצאית קצרה ולבנה למותניה וחולצה אוורירית חשופה עוטפת את שדיה המושלמים, תתיישב לידי. תקווה ופנטזיה שקורסות באחת כשקשישה עם מבט מעורפל בעיניים עוקפת את הדוגמנית שלי ומתרסקת אל המושב שלידי ונאנחת בקול, נושפת לעברי הבל פיה העבש. הדוגמנית מתיישב מאחור, במקום אליו אני אפילו לא יכול להסתכל, בזמן שהקשישה מוציאה שקית ניילון רועשת שבתוכה עוד שקית ניילון רועשת ובתוכה עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת, ובתוך כל השקיות המרשרשות חבויה קלמנטינה רכה שמתיזה לכל עבר, ובעיקר עלי, בזמן שהקשישה מקלפת אותה בידיים רועדות. הדוגמנית בטח יושבת ליד מישהו אחר עכשיו, מישהו עם המון מזל טוב, מישהו לא כמוני, אני חושב בעוד הקשישה מוצצת בקול את לשד הקלמנטינה, סנטרה נוטף מיץ דביק, השיער הקצר שסביב שפתיה קולט אליו טיפות קלמנטינה וכל המחזה מעורר בי גועל. הקשישה בוצעת פלח קלמנטינה ומשיטה לעברי, "קח תטעם, זה מאוד טעים". לא תודה גברת, באמת לא תודה. הריח של הקלמנטינה נשאר איתי עוד זמן רב אחרי שאני יורד מהאוטובוס, אפילו ריח החרא שעליו אני דורך אחת לשבוע לא מצליח להוציא לי אותו מהאף. הדוגמנית נעלמת עם האוטובוס באופק, אני מסתובב לא לראות ונתקל בפח אשפה, ואם לא בפח אשפה אז ציפור תלשלש עלי, ואם לא ציפור אז יהיה כלב שישתין או גשם שירד או אופניים שידרסו או תינוק שיפלוט.

בקיצור הבנתם את העיקרון, דברים טובים לא יקרו לי, דברים רעים יקרו וכל הזמן. ושוב, למרות הכל, שיהיה ברור, תמיד תהיה לי התקווה שהנה היום משהו ישתנה, היום המזל שלי יתהפך. כי בכל זאת מזל זה לא כמו שנולדתי בלי יד ואני מקווה שלילה אחד תצמח לי היד ואתעורר עם שתי ידיים מתפקדות ובריאות. מזל זה סתם משהו ערטילאי, חלק יקראו לו גורל, חלק יקראו לו כאוס, סטטיסטיקה, הסתברות, אקראיות, אלוהים, חלק יגידו שבכלל אין דבר כזה מזל. לאלה אני אומר, שאם אין דבר כזה אז איך זה שהוא משפיע על החיים שלי כל כך כל הזמן.

עכשיו אתם בטח אומרים או חושבים לעצמכם, שזה בטח לא גרוע כמו שאני מתאר את זה. הרי בסופו של דבר אני חי ואני בריא ויש לי לאן לנסוע באוטובוס פעמיים ביום ובסך הכל יש מקרים גרועים יותר ממני והמקרים האלה אפילו לא נעלמים מהעין שלי, כי הם יושבים לידי באוטובוס כל יום. אז זהו, שמלבד הבריאות, החיים והמקום שאני חייב לנסוע אליו באוטובוס כל יום, אתם טועים. אתם טועים כי אני בכל זאת מקרה קשה של חוסר אסתטיקה, חוסר כישרון וטיפשות קלה (אמנם לא משהו להתבייש בו יותר מדי, אבל בהחלט לא משהו שמאפשר לי להשתמש במוח במקום בידיים בכדי להתפרנס).

את חוסר האסתטיקה שלי גילו כבר כשהייתי תינוק. האף הגדול והשחורים שמנקדים אותו לכל רוחבו ואורכו מלווים אותי לאורך כל תמונות הינקות, הילדות ובעצם עד היום. הפלומה התינוקית הרכה והדלילה איתה נולדתי מעולם לא התבגרה ומעטרת את קרחתי המבהיקה גם בימים אלה. קומתי הנמוכה היתה ללעג ולקלס במשך כל נעורי ושיעור היתר של כתפי, בטני ויתר האזורים זיכו אותי בכינוי "קופיקו" במהלך שירותי הצבאי (האמת, יכול להיות שהטיפשות תרמה לכינוי לא פחות מהשיעור, אבל אין לי אפשרות לדעת זאת בוודאות).

לחוסר הכישרון ולטיפשות התוודעתי רק בגן הילדים, כשכולם הצליחו לצייר דמויות דמויות אנשים וכלבים, עם ידיים או בלי ידיים, אני הצלחתי לכרסם את הפנדה וללקק את הגואש. כשכולם הצליחו לשרטט את שמם על הנייר, אני הצלחתי לעשות מהנייר כדור מעוות ולמצוץ אותו כמו מוצץ. את הלגו מעולם לא הצלחתי להבין, צלילים נעימים מעולם לא הצלחתי לייצר מגרוני ואפילו לרוץ מהר או לשחק כדורגל טוב לא הצלחתי בשום אופן, כי תמיד היתה אבן שנכנסה לי לנעל או כדור תועה שפגע לי בעוצמה בפנים (על פי רוב באף כמובן, אבל זה לא קשור למזל, זה קשור באמת להסתברות וסטטיסטיקה).

כזה אני, מוכה גורל, מזל, כיעור, טיפשות, כישלון וחוסר כישרון, יש אומרים שהמזל הגדול שלי הוא שאני בכלל מצליח להתקיים. על זה אני אומר, אין קשר בין מזל לבין קיום, האחד יכול להתקיים ללא השני והשני ללא האחד. אולי אין בזה הגיון רב, אבל המזל או הקיום לא מבינים בהגיון ולא צריך הגיון או חוכמה בשביל להיות קיים או בשביל שיהיה לך מזל. הנה תראו אותי, גם קיים וגם יש לי מזל (רע, אבל עדיין מזל) אפילו שאני חסר הגיון לחלוטין וממשיך לקוות כל הזמן שמתישהו יהיה לי טוב. הטיפשות שלי אפילו גדולה יותר מזה, כי אני לא רק מקווה שיהיה לי טוב, אלא גם ממש מנסה לעשות דברים בשביל זה. אני מתקלח כל יום, לפעמים פעמיים. אני משתמש בבושם ודאודורנט בשביל לא להיות מגעיל מדי. אני נועל נעליים עם סוליה גבוהה ומוציא את השחורים מהאף כל יום. באוטובוס אני מנסה להתיישב ליד הדוגמניות. בעבודה אני מנסה להיות הכי טוב, אפילו שאין שום אפשרויות קידום או תוספת שכר. אני משתדל להיות נחמד להורים שלי, כי זו בכל זאת לא אשמתם ושומר על קשר עם כל אחד שאי פעם הסכים לדבר איתי בשביל שאולי מתישהו נוכל להיות חברים של ממש. כמובן שכלום לא מצליח, כמובן שאני מתחיל להזיע ולהסריח מיד לאחר שאני יוצא מהמקלחת, ואם זה יום קריר ונעים אז שקית הזבל תטפטף לי על הבגדים בשביל שיושג האפקט הראוי. כמובן שהשחורים משחירים מחדש על האף ומסביב וחלקם אף מלבינים וצוברים מוגלה שדוחה אפילו אותי, כי אני נאלץ לראות אותה כל הזמן בזווית העין. בעבודה אני מפשל ללא הרף ורק מורידים לי בשכר, באוטובוס הדוגמנית שהתיישבתי לידה קמה מיד בשביל לאפשר לאיזה יצור גועלי לשבת במקומה, ההורים שלי ביקשו כבר מזמן שאפסיק להגיע לארוחות שישי כי מה יגידו השכנים והחברים שלי הם סתם פיקציה.

אז למה להתקיים בעצם, אתם שואלים וגם אני שואל, הרבה אני שואל את זה. אפילו חשבתי להתאבד כבר מתישהו ולגמור עם הסבל הזה, אבל לא הצלחתי אפילו לקוות שאצליח בזה. היה לי ברור לגמרי שאיכשהו אדפק אם אנסה לתלות את עצמי, בטח האף שלי יתנפח עוד יותר, ואם אקפוץ מהחלון בטח אהפוך נכה, ואם אבלע כדורים אהרוס את הכליות, ואם אחתוך ורידים אייצר לעצמי צלקות, ועל נשק בכלל לא חשבתי כי בשירות הצבאי חטפתי אינספור כוויות בידיים וברגליים מהקנה הלוהט ולא הצלחתי לקלוע במטרה אפילו פעם אחת. עכשיו אני נשמע לא עקבי, אני יודע. מה פתאום בעניין של ההתאבדות אין לי את התקווה שהמזל שלי ישתנה ופתאום אצליח לעשות משהו כמו שצריך. פתאום בעניין של ההתאבדות אני יודע לצפות למזל הרע. אז זהו, שאני דווקא כן עקבי, כי המזל הרע בעניין של ההתאבדות הוא שהמזל שלי יתהפך ואצליח, כי אז כבר אני ארצה להתקיים, כי אז יהיה לי מזל, אבל אז יהיה מאוחר מדי. במילים אחרות, בעניין ההתאבדות, המזל הטוב הוא מזל רע והמזל הרע הוא מזל רע ובכל מקרה, ככה לפי דעתי, שאולי לא נחשבת כי אני די טיפש, אבל בכל זאת היא זו שמשנה כי היא דעתי, מדובר בעניין שלא הייתי רוצה באמת לנסות, כי אפילו את התקווה של המזל הטוב אין שם.

בסוף אני אמות, כמו כולם. זה לא קשור למזל, זה קשור לקיום. זה קשור לזה שגם ההורים שלי ימותו בסוף, כנראה לפני. אם יש להם מזל זה יקרה להם לפני שהם יהפכו לשוטים, כמו רוב הקשישים שאין להם מזל. בטח אני אהיה שוטה זקן, כזה שאין לו כבר שום סיכוי, סתם מתהלך ברחובות ומקיים את חוסר המזל של אנשים כמוני כשהוא מתיישב לידם באוטובוס. אדאג ללכת עם שקיות ניילון מרשרשות ופירות בשלים מדי, כדי שאוכל לטפטף כרצוני לכל עבר. אשתדל למלמל מילים לא ברורות ולצחקק לעצמי כדי שהאנשים שאשב לידם ירגישו אפילו יותר חסרי מזל משאני הרגשתי כל חיי. אולי אפילו אהיה חוסר המזל של איזו דוגמנית אוטובוסים מפורסמת עם ריח של יער בשיער. תחשבו מה שתחשבו ותגידו מה שתגידו, זו תקווה ששווה להתקיים בשבילה.

גבר

2011-05-14T21:21:00.000+03:00

"אחי", הדהדה לחישה חרישית בין יריעות האוהל והגיעה ישר אל אוזני.

"קום גבר", נשמעה הלחישה, הפעם קרובה יותר ומלווה בנגיעה קלה בכתפי. אני מתהפך לצד השני באיטיות, מכווץ מקור, ממלמל משהו בלתי מובן אפילו לי.

"נו, בחייך, אני מת לישון, תורך לשמור על האוהל", כבר לא כל כך לחישה והנגיעה כבר לא כל כך קלה. אני פוקח עיניים בחוסר רצון, מסרב להאמין שכל הטירונות הזו לא היתה סתם חלום רע.

"אוקיי, קמתי", אני לוחש בקול צרוד משינה, קור וצעקות, "אתה יכול לצאת אני מגיע עוד רגע".

"לא, אתה תחזור לישון ואז אני אתקע, קום".

אני מתיישב על המיטה להוכיח את ערנותי, משתעל, מתגרד ומתחיל להתלבש לקראת השמירה, כל הזמן הזה הוא מסתכל עלי. המדים מסריחים, הנעליים מסריחות, שק השינה מסריח, אני מסריח, הוא מסריח, האוהל הזה מסריח, הכל כאן מסריח, רק לרובה יש ריח של מתכת קרה ושמן, אני לוקח אותו בידי ויוצא עם 'אחי' אל הכפור המקפיא שמחוץ לאוהל. הבל פינו הופך לאדים כשאנחנו עומדים זה מול זה מחוץ לאוהל. הוא דווקא נראה בחור נחמד, אולי אם היינו נפגשים בסיטואציה אחרת היינו יכולים להיות חברים. "טוב, אז, לילה טוב גבר", הוא אומר וטופח לי על השכם. "לילה טוב", אני מצריד לעברו בלחש כשהוא מסתובב, מתרחק ממני ונעל אל אחד מהאוהלים של המחלקה. עוד דקה הוא בטח כבר יחלום חלומות מתוקים, חלומות שלפני שבועיים היו המציאות. אני ממשיך לבהות באוויר בערך בנקודה בה עמד קודם לכן. רחש מוזר מכיוון המדבר מוציא אותי מהבהייה ואני מתחיל בפטרול מסביב לאוהלים כדי שאף אחד מהמפקדים לא ישים לב שאני עומד במקום. אתמול בלילה קסלר חזר משמירה שבור ורצוץ לאחר שזחל חצי שעה על האספלט בגלל שתפסו אותו נשען על הגדר כמה רגעים.

השמיים במדבר נוטפים כוכבים. כמעט שאפשר להושיט יד ולגעת בהם. מרחוק נשמעות יריות. שום דבר מטריד במיוחד. הגדר הגבוהה שסביב הבסיס אמורה למנוע חדירות של מחבלים או סתם גנבים, ובו בזמן יש כל הזמן פטרולים של הגדוד מסביב, ובכל זאת גם אנחנו נשלחים לשמור, אפילו שאנחנו לא ממש יודעים איך להפעיל את הנשק. אם מגיע מחבל אני אבוד. נחירות נשמעות מאחד האוהלים, אני שמח שזה לא האוהל שלי. עוד חמישים דקות בערך, כשתסתיים המשמרת שלי, אוכל לחזור ולהירדם בלי כל הפרעה. אני מנסה לחשוב על הטיול-לפני-צבא שעשיתי יחד עם כל החברים באחד האיים של יוון, אבל הקור המקפיא לא מאפשר לי להרגיש את אותה חמימות מופלאה של השמש היוונית מעל חופי הים הלבנים. לכמה רגעים אני מצליח לראות לפני את מריאן המדהימה שסחפה אותי באהבה שלא הרגשתי מעולם קודם לכן, אפילו שהיתה זו אהבה לא ממומשת בעליל, אלא רק התאהבות מרחוק, התאהבות של מבטים שלעתים מצטלבים ולעתים נשארים רק על הבגד ים התכלכל שלה מבלי שתשים לב שאני מסתכל. את המחשבה הזו קוטעת השלפוחית המלאה שלי, שכבר באוהל, בשינה, נתנה אותותיה ורמזה שצריך לקום לשירותים, אבל אני העדפתי להתעלם ממנה ולהדחיק את הצרכים הבסיסיים הללו. הרי זה מה שאנחנו לומדים בטירונות, להדחיק את הצרכים האלמנטריים. לאכול רק בשעות מסוימות, לחרבן ולהתקלח בשעות מסוימות, להתגרד, להשתין ולהשתעל רק לאחר קבלת אישור מהמפקדים, והכל במהירות ובזריזות ובמסגרות זמן שמוגדרות היטב בשניות או בדקות, אך לעולם לא בשעות.

אני מנסה להמשיך להתעלם מהשלפוחית. לרוץ לשירותים המרוחקים מהמאהל זו אופציה שאינה באה בחשבון. להיתפס בעת נטישת עמדת השמירה זה אפילו חמור יותר מלהיתפס נח במהלך השמירה. ההליכה המונוטונית סביב האוהל מצליחה להרגיע את לחץ השלפוחית רק במעט וההתאפקות הופכת מעמסה גדולה יותר ויותר מרגע לרגע. מבט חטוף בשעון הדיגיטלי שקניתי במיוחד לקראת הטירונות מגלה לי שנותרו לי רק שלושים דקות להתאפק. אני יכול לעשות את זה, בטוח שאני יכול. אני מנסה למצוא מוטיבציה מתאימה להתאפקות, למצוא צידוק מתאים. מה היה קורה אם הייתי עכשיו במארב בלבנון, גם אז הייתי מתלונן כמו ילד שאני צריך לשירותים? אם הייתי במארב בלבנון בטח הייתי משתין כבר מפחד, אני עונה לעצמי וחושב שזו השלפוחית שמחדירה את הרעיונות הללו לראשי.

הפטרול סביב האוהלים הופך קשה יותר ויותר. עם כל צעד נדמה לי שאני לא אצליח לעמוד בזה. אבל אני חייב לעמוד בזה, אני חייב להצליח. הטירונות אמורה לדחוף אותך לקצה גבול היכולות שלך, לגרום לך לעשות דברים שמעולם לא דמיינת שתוכל לעשות, אני חוזר בראשי על דברי המפקדים. יותר נכון, צעקות המפקדים. האנשים האלה אף פעם לא מדברים, רק צועקים מרגע שהגענו לכאן. מה התועלת הרבה בזה? מה היתרון שבצעקות? זה מכין אותי לקרב? אין לי תשובות. גם לשלפוחית אין, היא עסוקה יותר מדי בעצמה ורומזת שהגיעה הזמן להתרוקן. אני ממשיך בפטרול אל עבר האוהל המרוחק ביותר. אם אשתין במהלך השמירה לא אעשה זאת ליד האוהל שלי ובטח לא ליד האוהל של המפקדים. האוהל המרוחק הוא האוהל עם הנחירות, אני מסתתר מאחוריו ומנסה לשחרר את החגורה, מרגיש שהשלפוחית עומדת להתפקע. משחרר את הכפתורים שולף את הזין החוצה אל הקור, אל האוויר. נו, תשתין, קדימה, מהר. קולות של דיבורים מלחיצות אותו ואותי ואותה. אני מסתכל ורואה בעומק הפלוגה דמויות עם מתכות מנצנצות על הכתפיים והזרועות. לעזאזל, השלפוחית מדברת מגרוני, זה מה שחסר לי, להיתפס משתין ליד האוהל, זה אפילו חמור יותר מלנטוש את העמדה. אני כבר יכול לשמוע את צעקות המפקדים מול הפלוגה, "אולי אתם חושבים שכולכם חברים, אבל החבר שלכם פה משתין עליכם בקשת!". עוד לפני שסיימתי את המחשבה הזו הכפתורים היו מכופתרים שוב והחגורה נעולה סביב המותניים.

הפטרול התמשך והתמשך, השניות חלפו לאט כמו דקות והדקות לאט כמו שעות והשלפוחית עלתה על גדותיה. רק עוד חמש-עשרה דקות, רק עוד ארבע-עשרה דקות, רק עוד שלוש-עשרה דקות, המנטרה חוזרת על עצמה בראשי בשינויים המחויבים בכל דקה ודקה. אני כבר לא רואה את הכוכבים, או את המדבר, או את האוהלים, רק תמונת השירותים תקועה לי בראש. השירותים המצחינים של הפלוגה. השירותים הבאושים, שחרא מרוח על דפנות האסלות וזבל מגוון זרוק בכל עבר. רק עוד שתיים-עשרה דקות, אני ממלמל לעצמי והרגליים הולכות מעצמן בקצב קבוע סביב האוהלים, מותשות ממעמסת היום, כל השרירים האחרים בגוף מתוחים גם הם. איזה סיוט, אני חושב לעצמי ומרגיש חמימות נעימה שפושה במפשעתי ועוברת אל ירכיי. ריח שתן חריף עולה באפי ותחושת שחרור והקלה שמתחילה אי שם בשלפוחית עוברת בכל איברי. מבלי להתכוון נפלטת מפי אנחת רווחה. רק עוד עשר דקות, זה הכל, בד המכנסיים ספוג השתן נצמד לרגלי והופך את הצעידה לנעימה פחות ופחות. השתן שמתקרר מתחיל להקפיא את מפשעתי, אבל אני יודע שהחלק הקשה כבר מאחורי. רק עוד שבע דקות, אני הולך אל האוהל להעיר את הבא אחרי, צחנת האוהל בטח תאפיל על הצחנה הנפלטת ממכנסיי. עמדתי במשימה, לא שברתי שמירה, הגעתי לקצה גבול היכולת שלי, הפכתי לגבר, לחייל אמיתי.

ציפורים

2011-05-05T20:19:00.000+03:00

הקיץ התקרב לקיצו והרוחות הקרירות סחפו עימן כל סיכוי לאהבת קיץ יצרית, רומנטית וקסומה. חוף הים כבר קר מדי, בבתי הקפה סגרו את המרפסות, הפאבים והברים לא ידידותיים כל כך לבגדים צמריריים ולשבת על ספסל בשלכת יכול לעבוד רק בסרטים. בכל זאת היא ישבה על ספסל כזה שניצב באיזו שדרה מרכזית. מעטים העצים בתל-אביב שמושפעים מעונת המעבר המטושטשת הזו של הסתיו. רבים מהם ירוקים כל הקיץ והחורף, רבים מהם משליכים על המדרכה רק פירות חומים קטנים ומעיכים. גם היא מעיכה, היא חשבה לעצמה, מבלי להוסיף כל הסבר, השתעשעה מהרעיון שהיא עץ ירוק עד שמשליך פירות רקובים על העוברים ושבים.

על הספסל ממול מתיישב אדם מבוגר. היא השתמשה בביטוי "מבוגר" מכיוון שחשבה ש"זקן" או "קשיש" הם ביטויים פוגעניים. כאילו אם לא אומרים את זה האדם אינו יודע שהוא זקן או קשיש. היא תמיד היתה רגישה לרגשותיהם של אחרים. היא הרהרה בזה מספר רגעים בזמן שהמבוגר הוציא חצי כיכר לחם שחור משקית והחל מפורר פירורים קטנים בקפדנות יתרה. כשהצטברו בידו מספיק פירורים השליך אותם על המדרכה לפנים והמתין ליונים ולציפורים שבוששו להגיע. היא לא רק רגישה לרגשותיהם של אחרים, חשבה, היא רגישה לרגשות בכלל. למשל עכשיו רצתה בכל מאודה שתגיע איזו ציפור ותאכל מהפירורים של המבוגר, שמצידו כלל לא נראה מוטרד מהיעדר הציפורים והמשיך לפורר ביסודיות את פנים כיכר הלחם, מפורר ומשליך, מפורר ומשליך. אין כל ציפור בטווח ראייתה וזה עצוב לה נורא. כל כך עצוב שמבלי ששמה לב לכך טיפה זעירה התחלקה במורד לחיה השמאלית, ניתכה על המדרכה לרגליה והפכה לכתם אפור כהה על המדרכה האפורה ממילא.

היא ניגבה את השובל הלח שנותר על לחיה, עדיין לא הגיעה אף ציפור אל הפירורים, עדיין המבוגר המשיך לפורר, בכל פעם ידו נעלמת עמוק יותר אל תוך הכיכר שהולכת ומתרוקנת מליבתה הרכה. היא הסתכלה על פניו של המבוגר, עד עתה נמנעה מלהסתכל עליהם, תמיד העדיפה שלא לנעוץ מבטים בפניהם של זרים, שמא ייתפס מבטה במבטו של הזר ואז תיאלץ למהר ולהסית אותו הצידה. היא ידעה שבמקרה כזה בוודאי גם פניה יסמיקו ויחשפו אותה בקלקלתה. אך הפעם הרגישה שזה בסדר, היא יכולה להסתכל. הם ישבו זה מול זה מספיק זמן כדי שלא יהיו זרים כל כך זה לזו וממילא היה המבוגר מרוכז כל כולו במלאכת הפירורים.

פניו היו פני זקן, עור מקומט ומדולדל מנוקד בכתמי זקנה. היא כינתה אותו מבוגר אך הוא היה מבוגר יותר מאביה ומבוגר יותר מאביו של אביה. זיפים לבנים הבריקו על לחייו, סנטרו ומעל שפתיו שהתעגלו מעט כלפי מעלה בצורה המזכירה חיוך אך מבטאת יותר סיפוק מאשר שמחה. תמיד ידעה להבחין בין תחושות ורגשות שהגבול ביניהם דק. נראה היה לה שהמבוגר כלל לא ציפה שיגיעו ציפורים לאכול את הפירורים שהכין במיוחד בשבילן. גם זה העציב אותה נורא, אפילו יותר משהעציב אותה להמתין לציפורים שכנראה כלל לא יודעות על הפירורים של המבוגר, שאחרת בוודאי היו מגיעות כבר בקול משק כנפיים וציוצים עליזים. אין כל ציפור בטווח ראייתה, לא על הקרקע ולא באוויר. גם לא על העצים הירוקים או העצים המעטים שבעיצומה של השלכת עליהם המצהיבים. עוד טיפה זולגת, הפעם כבדה יותר, פוגעת בקול נפץ חלוש במדרכה לרגליה, לא רחוק מהכתם הכהה שהותירה הטיפה הקודמת, מייצרת גם היא כתם כהה משלה, כהה יותר מהכתם של קודמתה.

המבוגר השליך את הפירורים האחרונים, מנסה לגרד עוד כמה פירורים מתוך קרום כיכר הלחם שנותר בידו, אך מצליח רק לפזר על מכנסיו פירורים זעירים שמתאימים יותר לנמלים מאשר לציפורים. בראשה עוברת מחשבה על כך שלמתבונן מהצד עשויה חצי כיכר הלחם להיראות כמו חצי כיכר לחם רגילה, אי אפשר לדעת בכלל שהיא מרוקנת מתוכן, שאין לה לב. היא חושבת כמה רגעים על המילה "לב" והאם היא באמת מתאימה לתאר את החלק הרך של הלחם. לפעמים לב אינו רך ולפעמים הקרום יותר טעים מהליבה. היא מחליטה להישאר עם ההגדרה הזאת כשמרחוק נשמע רחש הרוח בעלים. הרחש הולך ומתקרב, העלים נושרים מהעצים המצהיבים ופירות נושרים מהעצים הירוקים, אפילו כמה עלים ירוקים הצליחה הרוח להפיל. הפירורים מתפזרים על המדרכה ושיערה מתפזר מהרוח החזקה. עוד כמה טיפות על לחייה ועל ראש ומסביבה ועל המדרכה נוצרים כתמים כהים בכל מקום שבו טיפות מתרסקות.

היא חשבה לקום וללכת מפני הגשם הראשון הזה שהגיע פתאום במפתיע, מסיים באופן הכי סופי שאפשר את הסיכוי לאהבת קיץ, אך ראתה את המבוגר מנער את שקית הניילון שבה היה הלחם ומניח אותה על ראשו. הוא נראה מסופק עוד יותר, מוציא משקית נוספת שמונחת לרגליו קופסא של גבינה לבנה, פותח אותה באיטיות והיסודיות האופייניים לו, לא מסיר את מכסה הנייר המוכסף לגמרי וזורק לפח שלידו. היא מחליטה להישאר, הרי לא תזנח אותו לבד, ממילא זהו יותר טפטוף מאשר גשם. המבוגר בוצע חתיכה מהקרום וטובל בגבינה. היא מסתכלת עליו לועס את הלחם בריכוז, חושבת על הציפורים שלא יגיעו ומה איכפת למבוגר, לציפור, לעץ, לרוח, לשמיים ולה, מה כל כך איכפת לה.

פצע

2011-05-01T21:59:00.000+03:00

הכוס נפלה בהילוך איטי כמו בסרטים והתרסקה למאות חתיכות קטנות, שהתפזרו לכל עבר. ראיתי את הפנים של אמא מאדימות מזעם ואת פיה נפער לשחרר צעקה. סיגל נעמדה על הכסא שלה והתחילה לבכות. דאלי נבחה בהיסטריה תוך הליכה ברוורס הרחק ממקום האירוע, כאילו אין לה כל קשר לעניין. ידעתי שהכל תלוי בתגובה של אבא, אבל חששתי להסתכל. חיכיתי לשמוע מה הוא יגיד. אבל הוא לא אמר כלום, רק גיחך מן גיחוך כזה שהפך אט-אט לצחוק גדול.

כשאבא צחק כולנו צחקנו. כולנו זה אומר שאמא התחילה לצחוק את הצחוק המתגלגל שלה שהחליף באופן מיידי את צעקותיה על דאלי, שהפילה את הכוס מהיד שלי משום שרצתה גם לאכול כמו בני האדם. זה אומר שסיגל התחילה לקפץ על הכיסא ולמחוא כפיים בצחוק גדול לאור המהומה הגדולה שהתעוררה במהלך ארוחת הערב השגרתית של המשפחה. אפילו דאלי שינתה את סגנון נביחותיה כך שנשמע דמיון מסויים בינן לבין צחוק של אדם מבוגר שעישן יותר מדי סיגריות בחייו. רק אני לא צחקתי, חייכתי, הרגשתי משועשע מהאירוע, אבל משהו לא היה בסדר. כף הרגל שלי נרטבה מהמים שהיו בכוס וכשהתכופפתי לנגב אותה עם נייר סופג מהשולחן ראיתי שהיא מדממת נורא. ממש קרוב לבוהן של רגל ימין נתקעה חתיכה גדולה מהכוס, זקופה כזו, כמו פסל מזכוכית, רועדת בגלל הרעידות של הרגל אבל לא נופלת, נעוצה חזק בבשר ומסביבה דם נשפך וכיסה את כף הרגל.

הכל נהיה שקט באותו הרגע ועולמי הסתחרר עלי. התעוררתי עם כאב עמום בראשי, שהסיח את דעתי מהכאב החד שחשתי ברגל. הסתכלתי סביבי וראיתי שאני על הספה בסלון ולידי דאלי, מכשכשת בזנבה ומחייכת אלי. ליטפתי אותה ואחר כך ליטפתי את ראשי, הרגשתי את הבליטה במרכז המצח, כנראה שהתעלפתי לרגע והניחו אותי על הספה. לרגע נלחצתי פן אלכלך את הריפוד הבהיר של הספה החדשה ובגלל זה מיהרתי להוריד את הרגליים לרצפה, דבר שמאוד הצטערתי עליו, כיוון שהסב לי כאב נוראי ברגל הפצועה, שכעת שמתי לב לכך שהיא חבושה בתחבושת לבנה עם כתם אדום במרכזה, איפה שהזכוכית היתה נעוצה קודם לכן.

הבית היה שקט נורא ולא ראיתי שום סימן לבני המשפחה. אולי טיפלו בי והלכו לישון. מפתיע שלא לקחו אותי למיטה והשאירו אותי לישון בסלון. בפעם הקודמת שהתעלפתי זה קרה בעקבות ריצה מאומצת בחופש הגדול האחרון. אבא החליט שאני צריך להכנס לכושר לקראת הלימודים בתיכון, כי אחרת אהיה הילד הכי חלש בכיתה ובשיעורי ספורט וגדנ"ע כל הבנים יצחקו עלי וכל הבנות יעדיפו להיות עם החזקים. הסברתי לו בפעם המיליון בערך שהיום קוראים לזה שיעור התעמלות ושיעור של"ח ושבבנות אני ממילא לא מתעניין במיוחד, אבל הוא כבר לא הקשיב והתחיל לתאר את תכנית האימונים שלי, תוך שהוא רושם אותה על נייר: כל יום יתחיל בריצה של אלפיים מטר, כשבסופן נתאמן בכל יום על קבוצת שרירים אחרת. ביום ראשון נאמן את הבטן, לפחות שלושה סטים של שלושים כפיפות בטן. ביום שני ידיים. ביום שלישי רגליים. ביום רביעי שוב בטן וביום חמישי שוב ידיים. הנהנתי בעייפות לאורך ההסבר וקיוויתי שירד גשם כל החופש הגדול בשביל שלא נוכל לרוץ.

כמובן שגשם לא ירד. אפילו טיפה אחת לא נפלה מהשמיים וביום ראשון הראשון של החופש הגדול יצאנו אבא ואני לריצת אלפיים מטר בשבע בבוקר. לא היה לנו מסלול ברור שאורכו אלפיים מטר, אבל אבא אמר לי לא לדאוג ולרוץ אחריו, הוא יודע בדיוק כמה מטרים עברנו גם בלי למדוד. אחרי כמה דקות של ריצה התחלתי להתנשף במהירות קיצונית וניסיתי להגיד לאבא שנראה לי שכבר עברנו אלפיים מטר ושבכלל אני חושב שאנחנו רצים מהר מדי. הצלחתי להגיד אבא לפני שהתעלפתי והתעוררתי על המיטה שלי עם בלוטה בצד ימין של הראש וחבלות על הידיים והרגליים. אמא ישבה לידי על המיטה ושאלה בדאגה אם אני בסדר. אבא עמד מאחוריה ואמר שאני חסר תקנה ושאינו מוכן לצאת איתי שוב לאימונים כי מצבי הגופני כל כך ירוד שאין לי שום סיכוי להכנס לכושר, לא משנה כמה אימונים אעבור. כאב לי הראש וכאב לי הגוף ואמא ליטפה אותי ואמרה שזה בסדר ושלמזלי בימינו יותר חשוב להיות חכם ומוכשר, כמו שאני, מאשר חזק ואתלטי כמו שאבא היה כשהיה צעיר.

כשאבא היה צעיר הוא היה שיאן המחוז בריצת מאתיים מטר ומאז הוא מזכיר זאת בכל פעם שמישהו מדבר על ספורט. היתה פעם אחת שנסענו במונית לבית חולים כדי לבקר את סבא של אמא שכבר היה חולה וחלש, למרות שכשהיה צעיר הצטרף לפרטיזנים ונלחם נגד הנאצים. היינו במונית אני ואבא וסיגל שישבה לאבא על הברכיים וזמזמה כל הדרך איזה שיר ילדים שלמדה בגן אבל לא זכרה כל כך את המילים שלו. ירד גשם חזק מאוד בחוץ וגם קצת ברד והנהג במונית הגביר את הווליום של הרדיו כדי לשמוע טוב יותר את משחק הכדורסל של מכבי תל-אביב. אבא שנא את מכבי, הוא תמיד אמר שהפועל היא הקבוצה הנכונה ושאם לאנשים היה שכל בארץ כולם היו פועלים עם דגל אדום, אבל כשהיינו במונית הוא כנראה העדיף לא להגיד את זה בשביל לא להעליב את הנהג, שנראה שהוא מאוד מתעניין במשחק של מכבי. במקום זה אבא התחיל לספר לנהג שגם הוא היה פעם ספורטאי מצטיין ואפילו שיחק בנבחרת הכדורסל הצעירה של הגליל העליון, אבל וויתר על חלומו להיות ספורטאי מקצועי בשביל ללכת להלחם בצבא ושאחרי הצבא כבר מיהר להתחתן, להביא ילדים ולמצוא עבודה. הנהג הנהן וחיכה שאבא יסיים לדבר כדי לחזור ולהגביר את הווליום של המשחק.

רציתי ללכת לחדר, אבל לא יכולתי לדרוך על הרגל הפצועה, הכאב היה בלתי נסבל. ניסיתי לקפוץ על הרגל השניה, אבל כל קפיצה כזו היתה מלווה בכאבים משום שהרעידה את הרגל הפצועה. נתקעתי על הספה. גם ניסיונותי לשלוח את דאלי לקרוא לאבא או אמא לא עזרו. דאלי לא הבינה מה אני רוצה ממנה ונשארה לחייך ולהתנשף עם הלשון מתנדנדת לה מחוץ לפיה, כשריר נוטף ממנה על רצפת הסלון. אם הייתי מתחיל לבכות בוודאי היו מגיעים ההורים בריצה לראות מה לא בסדר, אבל אם הייתי מתחיל לבכות הייתי מוכיח עד כמה אני עדיין ילד קטן שלא מסוגל להסתדר בעצמו. לא הרשתי לעצמי לבכות, אפילו שרציתי, בדיוק כמו שלא הרשתי לעצמי לצעוק, אפילו כשממש כאב לי הפצע. השלמתי עם זה שאני תקוע על הספה עד הבוקר וניסיתי להרדם.

כל מיני מחשבות הסתובבו לי בראש בזמן שעצמתי עיניים וחיכיתי לחלומות. חשבתי שזה יהיה ממש מגניב אם תשאר לי צלקת אחרי שהפצע יעבור. חשבתי שאלך בים בעוד שנה או שנתיים ומישהו יראה את הרגל עם הצלקת ויגיד לי לבוא לשחק בסרט פעולה שהוא מביים ובדיוק צריך שם נער לתפקיד של האיש הרע וככה עם הצלקת אני מושלם לתפקיד. אחרי שאני אעשה את הסרט והוא יצליח מאוד אני אהיה מאוד מפורסם ועשיר. כל מי שהיה איתי בבית ספר יגיד לחברים שלו שהוא למד איתי, חלק מהם יוכלו להגיד שהם ממש דיברו איתי אפילו. הבנות יצטערו שהעדיפו את חברת הבנים החזקים יותר ויגידו אחת לשניה שזה ממש חבל שלא יצא להן לדבר איתי כשעוד לא הייתי מפורסם בכלל. בכסף שארוויח אקנה בית חדש, לא רחוק מהבית של ההורים, ואקנה לי בריכה ופלייסטיישן 3 ומחשב חדש וטלוויזיית פלזמה גדולה, כמו שההורים של אורי מהכיתה שלי קנו להם לסלון. ואז בגלל ההורים של אורי חשבתי על ההורים שלי, שאין להם הרבה כסף כמו ההורים של אורי. אבא של אורי מנכ"ל ועושה ים כסף, בירוקים, ככה אורי אומר. אמא של אורי עושה קניות כל יום ואורי, שהוא בן יחיד, רק מקבל מתנות כל הזמן. אבא שלי, לעומת זאת, לא מרוויח הרבה, הוא עובד במה שהוא אוהב ומאמין בו, ככה הוא אומר. הוא עוזר להפריח את השממה, ככה הוא קורא לזה, אבל אמא קוראת לזה גנן. אני הבנתי שהאמת היא איפשהו באמצע, הוא מגיע לבתים של אנשים אחרים ועושה להם גינה בחצר.

פעם אחת נסעתי עם אבא לאחד הבתים האלה עם החצר שהוא היה צריך להפריח. זה היה בית גדול ליד חוף הים, בית של מיליונרים. החצר היתה ענקית. בחצר כזו דאלי היתה יכולה לרוץ ולרוץ ולרוץ ולעולם לא להשתעמם. אצלנו בחצר היא משתעממת תוך שתי דקות. אבל מה, בחצר שלנו יש פרחים ועצים יפים והמון דשא ירוק, ואילו אצל המיליונרים לא היה כלום, רק אדמה יבשה. אבא והמיליונר הלכו לאורך החצר ואני הלכתי אחריהם. המיליונר שאל מה אבא ממליץ ואבא המליץ על המון דברים, כל מיני עצי פרי בצד אחד של הגינה וכמה עצים שעושים צל בצד השני. שילוב של דשא, אבנים וסלעים והמון פרחים ושיחים מסביב. אבא הבטיח לו שזה יצא יפה ושהוא יסדר גם מערכת השקיה משוכללת. המיליונר אמר לאבא שיעשה מה שהוא חושב שיצא הכי יפה ואני אמרתי למיליונר שהוא נוהג בחוכמה כי לאבא יש כישרון מיוחד לגינות, אפילו שאבא אמר לי בהתחלה לא להגיד שום דבר.

אחרי כמה חודשים חזרתי לשם עם אבא, הוא רצה שאראה איך הוא הפריח את השממה ובאמת שהוא הפריח, הכל היה יפה כל-כך, מושלם כל-כך, שמרוב התרגשות היו לי דמעות בעיניים. הסתכלתי אז על אבא וגם לו היו דמעות, אבל הוא מיהר לנגב אותן. אתה רואה, הוא אמר לי, זו עבודה אמיתית. תמצא לך עבודה כזו ולא משנה כמה משלמים עליה. הבטחתי לו שכך אעשה, אפילו שלא הייתי בטוח שאצליח, זה דורש המון מאמץ וכישרון להפריח את השממה ככה.

המחשבה הזו האחרונה החזירה אותי לחשוב על מה אעשה כשאגדל. הציון הכי טוב שלי בבית ספר זה בתנ"ך, אבל תנ"ך אני ממש לא אוהב ובכלל איזו מין עבודה יש בתנ"ך. אני לא רוצה להיות סופר סת"ם או רבי. הציון השני הכי טוב שלי הוא בספרות. סופר דווקא היה מתאים לי להיות, אבל אני לא יודע כמה שממה אפשר להפריח עם זה.

פקחתי את העיניים כי הבנתי שלא ארדם. השעה היתה מאוחרת ודאלי כבר נרדמה ליד הספה ששכבתי עליה. הושטתי יד לשלט הטלוויזיה שעל השולחן והדלקתי אותה. זיפזפתי קצת בין הערוצים אבל לא מצאתי שום דבר מעניין. הטלוויזיה עשתה אור חזק שהפריע לי לעיניים אז שיניתי את עוצמת הבהירות של התמונה עם השלט והסלון הפך אפל יותר. הצללים שנוצרו על הקירות מכל החפצים שבחדר היו מעניינים יותר ממה ששודר בטלוויזיה. הצל של השולחן נראה כמו טירה עתיקה, הצל של דאלי נראה כמו דרקון ישן במערה והצל שלי ושל הספה נראה כמו ספינת מלחמה. לפני בערך שנתיים, כשסיגל היתה בת שלוש, עשיתי לה תיאטרון צללים. המצאתי סיפור עם נסיך ונסיכה וגמדים וענק רשע והיה גם דרקון שנושף אש וסוף טוב כמובן. גזרתי דמויות נייר והדבקתי אותן על שיפודים וההצגה היתה כל כך טובה שסיגל רצתה לראות אותה שוב ושוב, אבל לי לא היה כח ומפעם לפעם קיצרתי את ההצגה עד שבהצגה האחרונה הנסיך הציל הרג את הדרקון ואת הענק והציל את הנסיכה מיד במערכה הראשונה. גם בהצגה האחרונה הזו סיגל נהנתה ואמרה עוד, עוד. אבל לא הייתי מוכן עוד. אמרתי לה שאמציא הצגה חדשה אבל עד שהמצאתי היא כבר גדלה ותיאטרון צללים כבר לא עניין אותה. היא העדיפה פוקימון.

בשעון של הטלוויזיה השעה היתה שלוש בלילה, זאת אומרת שהיו לי עוד שלוש שעות לבזבז עד שאמא תתעורר לעבודה. היא מתעוררת בכל יום בשש בבוקר בשביל להספיק להגיע לבית ספר בזמן. היא מלמדת ילדים מוגבלים בבית ספר מיוחד. יש לה המון סבלנות לילדים ההם ולפעמים היא אפילו נפגשת עם ההורים שלהם ואיתם אחרי הלימודים אצלנו בבית. ביום חמישי לפני שבוע הגיעו לכאן זוג הורים עם הילד שלהם. היה לו ראש גדול מדי והבעה חסרת הבעה על הפנים, אבל הוא נראה ילד טוב ואמא חיבקה אותו כשהם נכנסו. אמא דיברה עם ההורים האלה והם הקשיבו לה ודיברו איתה ואני הלכתי והבאתי קולה מהמקרר וכוסות מהארון ומזגתי לכולם, גם לילד שלהם, שניסה לקחת את הכוס אבל אמא שלו עצרה אותו ולא הסכימה שישתה מכוס זכוכית, כי היא עלולה להשבר לו בפה או ליפול לו מהיד ולהתנפץ, זאת אומרת, היא אמרה, זה מסוכן לו. אמא אמרה שזה טוב שהם דואגים, אבל צריך לתת להם ללמוד לבד מטעויות, הרי לא תהיו שם תמיד כדי להציל אותו, היא אמרה להם והאבא הנהן ואמר משהו לאשתו, בזמן שאני הבאתי לילד כוס מפלסטיק ומזגתי לו קולה.

באיזשהו שלב כנראה שנרדמתי, כי הדבר הבא שקרה הוא שדאלי העירה אותי בליקוקים דביקים על המצח. הסלון היה מואר, כי השמש כבר זרחה. הבית היה שקט מאוד עדיין והפצע ברגל כבר כאב פחות. נדמה היה לי שחלפו שעות רבות מאז הלילה והתחלתי להלחץ, שמא יש סיבה בגלל אין אף אחד בבית. אולי אמא וסיגל כבר הלכו לבית ספר, בלי להעיר אותי ואבא כבר הלך לעבוד ונשארתי לבד בבית. אולי הם כולם נעלמו באופן מיסתורי. זה הלחיץ אותי כי כבר המון זמן לא ראיתי אף אחד מהם והייתי פצוע ומוגבל בתנועה ולא היה לי אישור של רופא בשביל בית הספר. שוב עבר בי רצון לבכות, אבל בדיוק שמעתי את הצפצוף של השעון המעורר של אמא, צפצוף מעצבן כזה שאבא קורא לו צלצוף, כי הוא חצי צפצוף חצי צלצול ותמיד מעיר אותו מוקדם מדי.

סמוסה

2011-04-27T21:46:00.000+03:00

בכניסה לנמל התעופה בפאנג'י עומד דוכן של מאפים חמים. סמוסה וכל מיני מאפים אחרים, ססגוניים במראם וניחוחם. אחרי חמש שעות נסיעה באוטובוסים של גואה וארבע סיגריות בידי מסריחות שהתפזרו על גבי שתי עצירות ביניים רוויות צ'אי חם, מצאתי עצמי עם כל עולמי על גבי מול דוכן המאפים הזה שבכניסה לנמל התעופה. בידיעה כי זו אולי ההזדמנות האחרונה שלי לאכול סמוסה גואנית אמיתית ובשים לב לכך שהמחירים בדוכן לא היו גבוהים משמעותית בגלל קרבתו לנמל התעופה, קניתי לי שניים ולעסתי אותם בהנאה בטרם כניסתי לנמל התעופה. החריפות התפשטה בפי והעלימה קליל כל שיירי טבק שרוף וכל שריד של רעב. נכנסתי לנמל התעופה בתקווה שהטעמים המורכבים של הודו ישארו בפי לפחות עד שאעלה במומביי לטיסה חזרה לישראל.

כמו בכל מקום בהודו, גם בנמל התעופה של פנאג'י, בירתה הגאה של גואה, השתרך תור המורכב ברובו מהשמנא וסלתא של גואה. אלו היכולים להרשות לעצמם לטוס ממקום למקום במקום להשתמש במערכת הרכבות הסבוכה של הודו. אלו שיש להם בכלל לאן לטוס בתוך הודו ואינם נשארים כל חייהם באותה העיר או המדינה. סביבי ראיתי כמה תיירים, אחת מהם אולי ישראלית. הישראלים מעדיפים את הרכבות בטענה שהטיול יותר אותנטי בדרך הזו. האמת היא שהישראלים קמצנים. לא פעם שמעתי ישראלי מתמקח עם נהג ריקשה על שלושה רופי, זה לא מנהג המקום, זו קמצנות ורודנות בצורתה הטהורה ביותר. התור מתקדם לאט והחוסר בטכנולוגיה, שבמקומות אחרים מסייעת להאצת התורים בנמלי התעופה, מורגש בהחלט. כמו כן, התחילה להיות מורגשת קיבתי, שהחלה כנראה לעכל את שתי הסמוסות שחיסלתי בטרם כניסתי לנמל התעופה וזקוקה לסיוע דחוף.

ויתרתי על מקומי בתור, שממילא התקדם באיטיות זוועתית ומיהרתי אל חדר העישון שנמצא לא רחוק מאולם הצ'ק אין. חדר קטן עם קירות שקופים ואיוורור מצויין, בהחלט אינו נופל בסטנדרטים מכל חדר עישון בנמלי תעופה אחרים, גם במדינות המערב. את פני קיבלה דיילת הודית מקסימה, שברכה אותי לשלום והציעה לי קופסת גפרורים, עט ושאלון איכות שירות. הודיתי לה באדיבות, התיישבתי והדלקתי סיגריה באמצעות הגפרורים שהביא. איזה רעיון מצוין, תמיד אנשים שוכחים מצית או גפרורים כשהם טסים. בייחוד מאחר ואסור להעלות על מטוסים כלים שכאלו. מילאתי את השאלון והחזרתי לדיילת, שבוודאי אינה מקבלת תוספת סיכון על כך שכל עבודתה מתבצעת בתוך חדר העישון. בחדר סביבי עישנו עוד כמה אנשים, אחד יפני, שני הודים ואחת האולי ישראלית שראיתי גם בתור לצ'ק אין. חייכתי אליה, היא חייכה חזרה. "איתי", אמרתי. "דנה", ענתה. הקיבה המשיכה להציק, אפילו ביתר שאת. שאפתי מהסיגריה בעוצמה שקימטה את הבדל שבידי לבלי היכר. "חוזר לארץ הלילה?", שאלה. "לצערי", עניתי, הבטן לוחצת ומתחילה להשמיע קולות משונים, שאני מקווה שלא ניתן לשמוע מהמקום בו יושבת דנה, או מהמקום בו עומדת הדיילת. גזים מתחילים להפלט לחלל האוויר והעשן שבחדר הקטן והסגור של המעשנים. הדיילת בטוח איבדה כבר את חוש הריח שלה במקום הזה, אבל דנה, היא עוד עלולה להריח. וגרוע מכך, במקום בו גזים נפלטים עלולים להפלט בלי משים גם נוזלים או חלילה מוצקים למחצה. "אז נתראה בצ'ק אין לאל-על במומביי...", אמרתי ממהר להגיע לשירותים בטרם תאונה תתרחש. "אני בכלל באייר-ג'ורדן מחר", אמרה בחיוך ערמומי וסקסי, כאילו בוחנת היא כליות ומעיים גועשים כשלי. עוד גזים נפלטו לחלל הסגור ונפלטתי גם אני במבוכה אל עבר השירותים הקרובים, טרוד במחשבה כי אם בנמל התעופה הגדול של מומביי היו השירותים חור ברצפה, בוודאי שכאן המצב לא הרבה יותר טוב, ודווקא כאן זקוק אני לאסלה מוצקה ונקייה.

****

בכניסה לנמל התעופה בפאנג'י עומד דוכן של מאפים חמים. סמוסה וכל מיני מאפים אחרים, ססגוניים במראם וניחוחם. אחרי חמש שעות נסיעה באוטובוסים של גואה וארבע סיגריות בידי מסריחות שהתפזרו על גבי שתי עצירות ביניים רוויות צ'אי חם, מצאתי עצמי עם כל עולמי על גבי מול דוכן המאפים הזה שבכניסה לנמל התעופה. בידיעה כי זו אולי ההזדמנות האחרונה שלי לאכול סמוסה גואנית אמיתית ביררתי עם המוכר את מחיר התענוג והלה עמד על כך כי המחיר שכתוב, קרי 30 רופי, הוא המחיר הסופי. בצר לי וויתרתי על הסמוסה ובתקווה שבטיסה הפנימית של אייר אינדיה, יהיה משהו מן הטעמים המופלאים של הודו, אשר אוכל לשאת בפי לפחות עד לטיסה חזרה לישראל, נכנסתי לנמל התעופה היישר אל אולם הצ'ק אין.

כמו בכל מקום בהודו, גם בנמל התעופה של פנאג'י, בירתה הגאה של גואה, השתרך תור המורכב ברובו מהשמנא וסלתא של גואה. אלו היכולים להרשות לעצמם לטוס ממקום למקום במקום להשתמש במערכת הרכבות הסבוכה של הודו. אלו שיש להם בכלל לאן לטוס בתוך הודו ואינם נשארים כל חייהם באותה העיר או המדינה. סביבי ראיתי כמה תיירים, אחת מהם אולי ישראלית. הישראלים מעדיפים את הרכבות בטענה שהטיול יותר אותנטי בדרך הזו. האמת היא שנסעתי לא פעם ולא פעמיים ברכבות ההודיות ורק עתה סיימתי נסיעה ארוכה באוטובוס עמוס הודים, במחיר מקומי לגמרי. אבל מכיוון שמדובר בסוף הטיול ובשלב האחרון לפני הטיסה חזרה ארצה, החלטתי להרוויח עוד יום בגואה ולטוס למומביי במקום לתפוס רכבת. התור מתקדם לאט והחוסר בטכנולוגיה, שבמקומות אחרים מסייעת להאצת התורים בנמלי התעופה, מורגש בהחלט. כמו כן, התחילה להיות מורגשת קיבתי, שמהבוקר לא זכתה לקבל כל מזון ובוודאי זקוקה לאיזה דוחה תיאבון, כשבמקרה הזה עוד סיגריית בידי בהחלט תעשה את העבודה, באשר היא מצליחה בקלות לעורר בי אפילו תחושת בחילה.

ויתרתי על מקומי בתור, שממילא התקדם באיטיות זוועתית ומיהרתי אל חדר העישון שנמצא לא רחוק מאולם הצ'ק אין. חדר קטן עם קירות שקופים ואיוורור מצויין, בהחלט אינו נופל בסטנדרטים מכל חדר עישון בנמלי תעופה אחרים, גם במדינות המערב. את פני קיבלה דיילת הודית מקסימה, שברכה אותי לשלום והציעה לי קופסת גפרורים, עט ושאלון איכות שירות. הודיתי לה באדיבות, התיישבתי והדלקתי סיגריה באמצעות הגפרורים שהביא. איזה רעיון מצוין, תמיד אנשים שוכחים מצית או גפרורים כשהם טסים. בייחוד מאחר ואסור להעלות על מטוסים כלים שכאלו. מילאתי את השאלון והחזרתי לדיילת, שבוודאי אינה מקבלת תוספת סיכון על כך שכל עבודתה מתבצעת בתוך חדר העישון. בחדר סביבי עישנו עוד כמה אנשים, אחד יפני, שני הודים ואחת האולי ישראלית שראיתי גם בתור לצ'ק אין. חייכתי אליה, היא חייכה חזרה. "איתי", אמרתי. "דנה", ענתה. "חוזר לארץ הלילה?", שאלה בחיוך. "לצערי", עניתי, "אבל תכניות נועדו להשתנות, את יודעת". "לא אומרים את זה על חוקים, שנועדו כדי שיפרו אותם?", החזירה במהלך פינג-פונג לא מבריק במיוחד, אבל חביב בהחלט ועם עיניים כאלה נוצצות שרק אדיוט גמור או רשע גמור היה זוקף זאת כנגדה. "אין לי בעיה גם עם המשפט הזה", לקחתי את השאיפה האחרונה מהסיגריה והישרתי מבט אל תוך עיניה. "עם מה כן יש לך בעיה?", שאלה, בשאיפות האחרונות מהסיגריה שלה. "יש לי בעיה קלה עם המחשבה שאולי לא אראה אותך יותר, עשית כבר צ'ק אין?". "לא". "מה דעתך שנעשה יחד?", קמתי ופתחתי לה את הדלת של החדר הקטנטן. הדיילת ההודית הבינה מה מתרחש וחייכה שבעת רצון, בעבודה כמו שלה, במקום כל כך קטן, מלא במעשנים המסתירים עצמם ואת כאבם מאחורי מסך עשן, בוודאי לא רואים כאלו סצנות כל יום. סצנות כאלו רק ישראלים יכולים לייצר, משהו באחוות הישראליות אולי גורם לזה. האחווה הזו שמאחדת אנשים שמרגישים שותפים לאותה צרה והצליחו להמלט ממנה. כמו בסרטי אסונות, שקבוצה של אנשים ללא קשר אחד לשני ניצלת מרעידת אדמה והפרטים בה הופכים חברים וערבים זה לזה, או שגבר ואישה מצליחים לברוח מההוריקן ומתאהבים זה בזו וזו בזה, אפילו אם קודם לכן היו שונאים.

קלישאה

2011-04-22T22:44:00.001+03:00

ריק. חיפשתי במעמקי הבטן, מתחת לעיסת הקורנפלקס שצפה על פני נהר של קפה שחור, ואין שם כלום. אפילו לא רעיון מקורי אחד. אולי רעיונות מקוריים לא נולדים בבטן, אבל למיטב הבנתי, מרעיונות מקוריים שקראתי פעם, עמוק בבטן נולדים הרעיונות האמיתיים והמרגשים ביותר. אבל אולי בכלל אני לא רוצה לרגש, או להיות מקורי. מה בעצם הטעם בריגוש ובמקוריות, אם גם ככה הקלישאות הממוחזרות ביותר הן אלה שמשפיעות בצורה החזקה ביותר על התרבות ומגיעות לכל הלבבות ולפינות הכי מטונפות בבטן, מתחת לערימות הפסטה המרקיבות, דבוקות למסטיקים שאנשים בולעים למרות האמירה הנדושה על כך שהם עלולים להדבק לבטן ולא לצאת לעולם. אז הנה, גם המסטיק וגם הקלישאה נדבקו ולא יצאו יותר לעולם. אולי מדי פעם, באיזה אירוע חברתי בו תרצה להפגין כישורים אינטלקטואלים תבצבץ הקלישאה מפיך, תצא לאוויר העולם וכמו באנג'י, המסטיק אליו היא דבוקה ימשוך אותה בחזרה לתחתית הקיבה, שם תשאר עד לאירוע הבא או עד שתהפוך לחרא יחד עם איזה סטייק אנטרקוט לעוס במיוחד כיוון שלא נצלה כראוי, כך שהפך כמו מסטיק, או סוליית גומי.

טונה

2011-04-17T13:39:00.001+03:00

עבודה

שוב מישהו כיבה את המזגן בחדר הסמוך, זה שממנו מדליקים או מכבים את המזגן גם בחדרו, ואין לו כבר כוח לקום שוב וללכת לריב איתם על המזגן אז הוא פשוט יושב שם בחדר המתחמם ומתחמם. הידיים שלו מזיעות על המקלדת ומתחת לבית השחי זיעה מתחילה להצטבר וניחוחה כבר מגיע לאפו. אבל הוא ממשיך לשבת שם ולהתחמם ולעבוד. כאילו כדי להתקרר הוא שומע ביוטיוב את גלן גולד מנגן באך. אבל זה לא מקרר אותו, רק קצת מרגיע. החום ממשיך לעלות.

ואז היא נכנסת לחדר והחום עולה עוד יותר. למה היא לובשת את השמלות הקצרות האלה עם המחשוף שנראה כאילו נוצר בלי להתכוון, אבל ברור שהוא מכוון, ברור לגמרי שהוא מכוון. הוא אוהב לחשוב שלא רק שהוא מכוון, אלא הוא מכוון אליו. הוא היה מציע לה לשבת, אבל לקחו לו את הכיסא בבוקר והבטיחו שיחזירו, וכמו תמיד הם לא מחזירים ואין לו כבר כוח ללכת אליהם ולקחת את הכסא. שלא יחזירו. אז במקום לשבת היא עומדת שם ומדברת אליו על איזה משהו שקשור להתחשבנות חודש אפריל עם הספק של הזפת. הוא שונא זפת ושונא התחשבנויות, אבל בכל זאת הוא מקשיב. ואז היא נשענת קדימה על השולחן שלו ורוכנת קצת, רק קצת, והרכינה הזו יוצרת במחשוף איזו תחושה שאם היא תרכון עוד מילימטר או שניים לפנים או אם תהיה פתאום רעידת אדמה קלה, נגיד 3 בסולם ריכטר, השדיים הכל כך רכים למראה שלה יחלצו מהבגד המכסה אותם. לפעמים הוא כל כך מקווה לרעידת אדמה, אפילו כשלא מעורבים בכך ציצים של מישהי שהוא מאוהב בה בסתר. סתם בשביל הבלגאן שייווצר.

העיניים שלו מזדגגות, והיא שואלת אם הוא איתה, הוא עונה משהו מבולבל על זה שהיא רק צריכה להגיד מילה והוא איתה, ושבכלל, הוא כל כך הרבה זמן בלי אף אחד והחום הזה משגע אותו, והם לוקחים לו את הכיסא והשדכן ופעם אחת אפילו את הרמקולים, ואיך כשהיה צעיר זה היה שונה לגמרי, כי בתור צעיר יש לך את התקווה... יותר מזה, את הציפייה, שהעולם ייפרש לפניך על כל האפשרויות שבו וכל מה שאתה תצטרך לעשות זה רק לבחור ולקחת כמה שרק תרצה. העבודה שתרצה, הבחורות שתרצה, הרכבים שתרצה, התנוחות שתחשוק בהן, המשקאות, המדינות, החופים, הכל, רק תבחר. אבל עכשיו, בגיל שלושים ומשהו, אתה כבר מתחיל לחשוב על זה שכנראה את ניו-זילנד כבר לא תראה לעולם, את התנוחה ההיא כבר לא תמצא מי שתרצה לעשות איתך, שכבר לא תמצא בכלל מישהי שתרצה לעשות איתך משהו, שכבר לא תמצא עבודה שתעניין אותך או אפילו תפרנס אותך באופן שיפצה על כך שהעבודה אינה מעניינת אותך. וזה ההבדל, שכבר אינך מצפה ואפילו התקווה כבר אינה ממש קיימת. אז אתה פשוט חי מיום ליום ויודע שטוב יותר מאתמול כבר לא יהיה, כי הגרף הזה שמייצג את מידת הטוב בחיים נמצא רק בירידה מכאן והלאה. הוא מנסה להמשיך לדבר, אבל היא מניחה את ידה הרכה על ידו הלחה עכשיו, והוא מתבלבל ושותק, והיא אומרת לו שלא משנה היא כבר תסדר לבד עם ההתחשבנות של הזפת. והוא אומר לה, שזה בסדר, הוא יכול לטפל בזה, ולוקח מידה את החשבונית והיא שואלת אותו אם הוא בטוח והוא אומר שבטח, בטח שבטוח, עד סוף היום הבעיה תיפתר ושתלך לה ותסיר דאגה מליבה.

נשים כמוה לא צריכות באמת לעבוד, הן תמיד ימצאו את העובד המסכן שיפתור את הבעיה במקומן, שידבר עם הבנאדם, שיצלם את המסמך, שינקה את השירותים, שישכב בבוץ, שירביץ לבוס, שיהפוך לאבק, רק שלא יצטרכו לא זאת בעצמן. והוא, הוא המסכן הזה שיעשה הכל בשביל כל אחת, לא רק כמוה. בינינו, הוא כזה שיעשה כל דבר בשביל או במקום כל אחד, כי כזה הוא, אחד כזה נחמד שפשוט מוכן לעשות כל דבר כדי לזכות בחיבה. והוא זוכה בחיבה, רק שזה לא כזה גליק גדול כמו שהוא מקווה שזה יהיה. בסופו של דבר חיבה היא חיבה ועם חיבה לא שותים בירה על הבר או מזדיינים בפראות על הרצפה הקרה במטבח רגע אחרי שנשפכה שם כוס שמן קנולה והכל חלקלק. לא, עם חיבה לכל היותר אומרים בוקר טוב במסדרון או מחליפים רשמים על הפרק האחרון של תכנית ריאליטי במטבחון של המשרד. ככה זה, חיבה זה חרא.

באיזשהו שלב הוא מקפל את הדברים שלו ומכניס לתיק המשופשף שקנה לפני כמה שנים כשהתחיל לעבוד שם, כשעוד היתה לו התקווה ההיא שעוד יגיע לאנשהו. עכשיו התקווה הזו התחלפה בתקווה שלא יפטרו אותו יותר מדי מהר ושיזכה איכשהו להשאר בתפקידו עוד כמה שנים. לפי החישוב שלו הוא צריך עוד שבע שנים בשביל לצבור מספיק כסף כדי שאחר כך יוכל לחיות בדרום אמריקה או במזרח לפחות עשר שנים בלי לעבוד, ואם הכסף שחסך יצליח להניב תשואה נאה אז אולי אפילו חמש-עשרה שנים. אחר כך הוא כבר ימות מסרטן או מחלה אחרת, או שסתם יתאבד. לעתים הוא חושב לקצר את התהליך ולמות כבר עכשיו, לחסוך את שבע השנים הרעות, לוותר על עשר השנים הטובות ולגמור את הסיפור. אבל הוא לא עושה את זה, הכמיהה לעתיד של בטלה במקום בו אף אחד לא מכיר אותו ולא מצפה ממנו לדבר, חזקה מדי ומשאירה אותו בחיים. משאירה אותו בחיים, וגורמת לו להתעורר כל בוקר מחדש, להכנס למכונית ולנסוע למשרד. לחסל תאי מוח בריקנות שממלאת את נפשו בעת שהוא מבצע את עבודתו המשמימה. למות מחרמנות בכל פעם שהוא רואה אותה. אותה או כל אחת אחרת למען האמת. הסטנדרטים, ככל שאי פעם היו לו סטנדרטים, כבר אינם קיימים עוד מאז הזיון הביזארי שהעניקה לו גברת בעלת בשר וזקנקן שהכיר בעת שרכש נקניקים בסופר וביקש ממנה פרוסות עבות. "כולם מבקשים פרסת דק דק, ופרסת דק דק זה קשה קשה. פרסת עבה זה טוב מאוד", היא ענתה לו ומשם התפתח סיפור אהבהבים מהסרטים, אמנם לא מהסרטים שרוב בני האדם צופים בהם, אבל גם הסרטים האלה עם הקהל הסוטה המצומצם הם סרטים.

את הדרך הביתה הוא כבר לא זוכר. את המקום בו העמיד את הרכב הוא לעולם שוכח. תמיד אותה הדרך, תמיד הטיפוס המתיש במדרגות. ארבע קומות. אין מעלית. אותו ריח טחב בחדר המדרגות. אותו ריח טחב עז יותר בדירה. המחנק המוכר והאהוב. בייגלה מהשקית שפתח, לא זוכר מתי. מים מהברז כמו כלב. כלב במיטה במקום אישה. אפילו הכלב לא מתרגש כשהוא חוזר לדירה. הכלב לא שלו, הוא ירש אותו מהדייר הקודם. הכלב לא מוכן לעזוב. הוא ניסה להעזיב אותו בכוח אבל לא הצליח. כל הריהוט שלו לעוס. פעם הוא חשב שפרווה זה סקסי. עכשיו הוא מבין שזה סתם לכלוך. לקח לו שלושה חודשים עד שהתרגל למצב הגרוע של הדירה והצליח לאונן בה. הוא עושה את זה רק במטבח, שיפצו אותו לפני עשרים שנה בערך אז המצב שלו סביר.

הוא מתרסק על הספה. הוא צופה בטלוויזיה. הוא בוהה באוויר. הוא נובח על הכלב. הוא נוהם אל הרחוב. הוא מאונן במטבח והולך לישון. פרווה של כלב נדבקת לו לקצה הזין. הוא מוריד את זה כשהוא מתעורר להשתין באמצע הלילה. עוד סממן של הזדקנות. פעם יכל לשתות שני ליטרים של בירה ועדיין לישון ברצף עשר שעות בלי להתעורר להשתין או להשתין על עצמו. היום לא יכול לשתות בקבוק בירה בלי להתעורר שלוש פעמים להשתין ופעם נוספת כדי לחרבן. אם זה היה רק הפיפי הוא עוד היה מסתדר עם זה, הוא חושב לעצמו, אבל לקום מהמיטה כדי להתיישב על האסלה זה כבר בלתי נסבל. ובכל זאת, מתעורר בבוקר והולך למות עוד קצת במשרד. אפילו מהחרבון בעבודה הוא כבר לא יכול ליהנות בגלל שהוא עושה את זה כבר בבית לפנות בוקר. הוא מתנחם בעובדה שבעוד שנתיים שלוש הוא צפוי כבר לחרבן שלוש-ארבע פעמים ביממה, בגלל הגיל, ואז יהיה לו גם את הפסקת האסלה בעבודה. הוא יודע את זה כי שמע פעם שיחה סביב שולחן המבוגרים בחדר האוכל. הם גם דיברו על צריבה ופרוסטטה וטחורים ופיסורה, אבל מאלו הוא מנסה להתעלם בינתיים. למרות מה שנדמה אולי הוא טוב בלהתעלם מהרע וטוב בלהתרכז בטוב. וטוב שכך, אחרת היה אבוד מזמן. ולא שהוא לא אבוד, הוא פשוט מתעלם מזה.

רעל

כמה ימים אחר כך היא שוב נכנסת אליו לחדר. מבעד החולצה הדקיקה הוא רואה רמז לחזייה סקסית להעמיד בצבע אדום. הג'ינס הצמוד מקיים כל מה שהמחיר שלו בוודאי מבטיח. השדיים שלה משתוקקים להיחלץ מהחזייה ורוטטים עם כל צעד קטן שהיא עושה, עם כל נשימה שלה. רק שתפסיק לנשום, הוא חושב, עוד נשימה אחת והוא מת במקום. אבל היא ממשיכה לנשום ולהתקרב והוא לא מת. לפחות עדיין לא. היד שלה מתחככת בכתפו, כאילו בטעות, או אולי באמת בטעות, אבל הוא מפענח את זה לא נכון וחושב שיש כוונה מאחורי החיכוך. היא שואלת אם הוא בסדר ולוחשת שיש לה דוד שאולי יוכל לעזור לו. היא מניחה כרטיס ביקור של פסיכיאטר, על הכרטיס מודפס ציור של גלולה וכתוב באותיות כסופות ד"ר רפאל ורדי. הוא מודה לה ותוקע את הכרטיס בין מקשי המקלדת. הגלולה מחייכת אליו, הוא מתנשף ושוב אומר לה תודה. אולי רחמים יזכו אותו בעוד נגיעה. אבל הוא לא מצליח למצוא בעיניה רחמים או כל רגש אחר. היא מסתובבת לצאת מהחדר ואז נעצרת ונזכרת ואומרת שראובן עדיין מחכה לטיוב הדוחות של דצמבר. הוא מתנצל ואומר שזה בתהליך ומוסיף שיעדכן אותה מה היה עם הדוד שלה.

זו דירה רגילה בבניין מגורים רגיל. דלת רגילה לגמרי, אפילו לא כתוב עליה ד"ר, אלא רק "משפחת ורדי". כשהוא מצלצל בפעמון נשמעת מנגינה לא נעימה במיוחד שאיננו מזהה, אבל בטוח שהיא לכשעצמה עלולה להביא להתאבדותם של חלק מהפציינטים שמגיעים לכאן. כשהוא כבר חושב ללכת משם הדלת נפתחת ומהדירה יוצא גבר שמן וקרח, מעין תמונת ראי שלו עצמו. הם מסתכלים זה על זה, ממלמלים שלום והגבר ממשיך במהירות אל המדרגות והלאה משם. הוא נשאר לעמוד שם זמן מה אחרי שהשמן נעלם מהעין ורק צעדיו מהדהדים, מתרחקים, בחדר המדרגות. "בבקשה, אתה יכול להכנס" אומר הדוקטור שעמד שם בכניסה לדירה כל הזמן הזה ונראה צעיר ומצליח ויפה יותר ממה שהוא היה אי פעם בחייו. מיד זה גורם לו להרגיש רע אבל הוא נכנס פנימה בכל זאת.

הדירה רגילה גם מבפנים. שום דבר מפואר מדי. עיתונים, ספרים, מדפים ישנים, ריהוט לא חדש, צבעוניות סטנדרטית, כמה רפרודוקציות לעוסות על הקירות. אולי אפילו לא רפרודוקציות אלא סתם הדפסים. הוא רוצה להסתכל יותר מקרוב אבל מחליט שאולי עדיף לא להראות התנהגות שעשויה להתפרש כלא נורמלית אצל מי שעשוי לאבחן אותו באופן מיידי כמשוגע. "חשבתי שפסיכיאטרים עושים הרבה כסף" הוא אומר לבסוף לאחר התבוננות ארוכה סביבו. ורדי מהמהם משהו שיכול להתפרש כהסכמה או הבנה או החלטה כי הוא משוגע. "טוב, אולי אתה מהאנשים המעטים שנותנים ביטוי לא חומרי לכסף שהם מרוויחים". המהום נוסף. "אני אמור להתנהג הכי נורמלי שאני יכול או להתנהג הכי לא נורמלי שאני יכול? זאת אומרת, זה כמו אצל הרופא עור שאני אמור להראות לו את כל מה שאני חושב שאולי עלול להיות משהו או שזה כמו במוסך שעדיף לצמצם את הבעיות שמציגים למינימום ההכרחי כי גם ככה הם ימצאו לך עוד עשר בעיות על כל בעיה שתציג?". "אבא, התור הבא שלך הגיע", צועק הבחור. "אז שיכנס בבקשה", מגיח משפט קצר ורהוט ממעמקי הדירה. "הדלת השנייה מימין" אומר הבחור ומצביע לכיוון.

החדר סטנדרטי כמו הדירה. אין ספה כזו ששוכבים עליה ומספרים את הצרות. יש כיסא של הדוקטור וכיסא של המשוגע. הוא מתיישב על הכיסא של המשוגע כי הדוקטור כבר תפס את הכיסא של הדוקטור מיד אחרי שלחץ את ידו והתנצל על ההמתנה. "אז למה אתה כאן?", התחיל בשאלה סטנדרטית שמתאימה בול לדירה ולחדר. "ריבי נתנה לי את הכרטיס אז באתי". "אני מבין. אז אין משהו שמטריד אותך במיוחד?". "היא אמרה לך משהו עלי?". "כמה דברים". "מה?". "מה זה משנה?". "לא יודע, תלוי מה היא אמרה, אולי זה משנה". "מה אתה חושב שהיא אמרה?". "שהיא חושבת שמשהו לא בסדר איתי?". "למה שהיא תגיד את זה?". "לא יודע, אתה יודע מה היא אמרה, לא אני, אתה מנסה לבלבל אותי?". "אתה מרגיש מבולבל?". "אני מרגיש מעוצבן". "ותחושת הבלבול הזו תמיד מעצבנת אותך?". "מה אתה רוצה שאני אגיד על זה?". "מה זה משנה מה אני רוצה שתגיד? מה אתה רוצה לומר?". "אני לא רוצה לומר שום דבר, אני רק רוצה ללכת מפה, בסדר?". "אתה תמיד מנסה לחמוק מדברים שמפריעים לך?". "יכול להיות". "למה?". "כי ככה הם כבר לא מפריעים לי". "אתה יודע שזה לא נכון, נכון?". "אני לא יודע כלום, כל מה שאמרת נכון, אני רוב הזמן מבולבל, ורוב הזמן עצבני על זה שאני מבולבל, ורוב הזמן חומק ממה שגורם לי להיות מבולבל או עצבני, ורוב הזמן מבואס מזה שאני מבולבל ועצבני וחומק ומדחיק ומתעלם, אבל מה זה משנה בעצם?". "אם אפשר לפתור את העניין הזה זה עשוי לשנות, לא?". "ואפשר לפתור את זה?". "אנחנו בהחלט ננסה לפתור את זה", אמר ורשם לו כדורים עם שם שנשמע מאוד נעים וגם נתן לו דוגמאות מהכדור. "פעם ביום, עדיף בבוקר, אבל אם לא בבוקר, אז שיהיה כל יום באותה שעה. אם פספסת יום אחד, לא נורא, רק תיקח למחרת רק כדור אחד ולא שניים. אוקיי?". "ומה עם ריבי?". "מה איתה?". "מה היא אמרה עלי?". "זה לא משנה". "איך אתה יודע?". "כמו שאמרת, אני יודע מה היא אמרה ואתה לא, אז אני יודע שזה לא משנה. בסדר?". "אוקיי". "אם אתה מרגיש שמשהו לא בסדר תתקשר אלי מיד, ואל תפסיק את הכדור על דעת עצמך, בסדר?". "בסדר".

כשיצא מהבניין לקח שני כדורים והלך לישון. למחרת הוא הרגיש שמשהו לא בסדר אבל החליט לא להתקשר לדוקטור. כשכיבו את המזגן בחדר הסמוך זה עצבן אותו מאוד, אז הוא צעק משהו והלך להדליק אותו. כשהיא נכנסה לחדר הוא אמר לה שהדוד שלה הוא משהו מיוחד ושהוא קיבל את הכדור שעל הכרטיס, והצביע על הציור של הכדור על הכרטיס ביקור שתקוע אצלו במקלדת. אחר שהיא אמרה משהו הוא חיבק אותה חזק, כך שבטוח תרגיש את הזין שלו זקוף נצמד למפשעה שלה, ולחש לה "תודה, תודה, הצלת אותי, תודה". יכול להיות שהוא בכה קצת. אחר כך הוא לא ראה אותה משהו כמו שבועיים או שלושה, אבל שני כדורים ביום היו כנראה מינון מוצלח כי זה לא כל כך הפריע לו והוא הצליח אפילו לסיים את טיוב הדוחות של דצמבר ואפילו התחיל לבצע הפרשות לשנה הבאה. הוא חשב שזה היה טיפשי לסבול את היום יום בלי הכדורים, אבל מיד הרגיש מדוכא משום שאיזה מין בנאדם הוא שחייב להיות מדוכא בלי כדורים. אז הוא הפסיק לקחת אותם וחזר לשגרה המשמימה שלו, בתקווה שעכשיו, כשחזר למצבו הרגיל, אולי היא תחזור לבקר אצלו במשרד.

תרופה

"ראובן קורא לך", אמרה כשהיא חולפת במהירות ליד דלת החדר שלו. הוא הספיק לראות רק את שולי שמלת הקיץ הפרחונית והדקיקה שלה ומשב הרוח שיצרה בעוברה נשא עמו ניחוח בושם מעורר תשוקה. הוא יצא ומיהר לחדרו של ראובן.

ראובן, הוא שונא את ראובן. הוא שונא כל דבר בו, החל מהשם ועד סוליות הנעליים האיטלקיות שלו. הוא שונא את ההאמר הגדול של ראובן. הוא שונא את האישה המנותחת שלו והילדים הפלקטיים שלו שבכל אירועי החברה מתייחסים בזלזול לעובדים וילדיהם יותר משראובן מזלזל בהם. וראובן מזלזל בהם, שלא יהיה לכם ספק שהוא מזלזל בהם. הוא שונא את הגאדג'טים הנוצצים שראובן מחליף כל יומיים. הוא שונא את המשכורת הגבוהה של ראובן והאופציות שקיבל ומצנח הזהב שהובטח לו כדי שכשהוא יעזוב את החברה הוא יוכל לצנוח בסבבה ולחרבן מלמעלה על כולם עד שינחת למשרה הנחשקת הבאה שלו. הוא שונא את ראובן ואת כל מה שהוא מייצג, את הכוחני, הקפיטליסטי האכזרי, המניאק, האגואיסט, המזיין מהצד, המשחד בפנים והמטנף מאחור.

והוא יושב שם מול ראובן, מכווץ בכיסאו, משחק באצבעותיו, מתאפק לא להתפרץ, מצטער שהפסיק עם כדורי הפלא של הדוקטור. וראובן יושב שם, מתקתק משהו במחשב ואחר כך עונה לטלפון ואחר כך כותב SMS או משחק בסלולרי המשוכלל שלו באיזה משחק מטופש, אין לדעת. עוברות דקות ארוכות עד שראובן פותח את פיו, בלי להסתכל עליו, ואומר לו "אתה חייב לחזור לתלם". "מה?" הוא שואל ומתחיל להזיע. ראובן ממשיך לתקתק בסלולרי שלו ואחרי כמה רגעים פולט "אנחנו מתחילים לחשוב שאתה מיותר כאן, אז כדאי שתחזור לתלם. יש לך שבוע", ואז ראובן עונה לטלפון שמצלצל ומסמן לו לצאת לו מהחדר. והוא, כמו טלה שטרם למד ללכת כמו שצריך, מדדה החוצה, נתקל במשהו, ממלמל התנצלות למרות שבשביל ראובן הוא כבר לא נמצא שם בכלל, וסוגר את הדלת מאחוריו.

כשהוא חוזר לחדרו הוא סוגר את הדלת, נכנס לאתר הספורט לאיזור שיש בו תמונות של בחורות בבקיני ומאונן. הוא עושה את זה לפעמים כשהוא לחוץ. הוא יודע שלא נכנסים אליו לחדר והוא יודע שאתרי הפורנו החביבים עליו חסומים. לשמחתו יש את התחליפים ונשאר לו גם קצת דמיון. הוא גומר, מתנגב ונרדם על הכסא. הוא מתעורר כשבחוץ כבר חשוך. לוקח את התיק המחורבן שלו ויוצא ממשרדי החברה בדרכו לדירת הקבר הטחובה שלו. בדרך במכונית הוא מרגיש את הלחץ מצטבר לו באיזור הלב. אם הרכב שלו יכל לעבור את המאה קמ"ש הוא היה נוסע מה-זה מהר עכשיו. אבל הוא לא יכול לעבור את המהירות המותרת, בסביבות תשעים קמ"ש כל הרכב כבר רועד יותר קשה מהרעידות של אביו חולה הפרקינסון. שניהם עלולים להתפרק בכל רגע. הוא מנצל את העובדה שהצופר עוד עובד לפעמים כשלוחצים עליו ממש חזק ומשחרר קצת עצבים. המחשבה על אביו גורמת לו לנסוע לבית הזקנים הסעודי.

הקשישים מוטלים על מיטות, מונחים על כסאות גלגלים, ממלאים את המסדרונות ואת הלובי, מקובעים מול הטלוויזיה. הוא מתעב את המקום הזה. גם אבא שלו מתעב אותו. בתור בן זקונים הוא לא היה בן מוצלח במיוחד, ולמרות שההורים אהבו אותו פינקו אותו כמו שמפנקים בן זקונים, אבל כפי יכולתם של הוריו, הוא לא הצליח לממש את הפוטנציאל הזה שהם ראו בו. אמו נפטרה שלוש שנים קודם לכן מאיזו מחלה של זקנים, הוא לא זוכר איזו, אולי זה היה ייאוש. אבא שלו, שהיה חולה יותר כל השנים, ממשיך מאיזו סיבה לחיות. כסא הגלגלים של אביו מונח מול החלון בחדרו. החלון משקיף לכביש הראשי שלצדו בנוי בית הזקנים הזה. אין שם מה לראות, רק שמיים וכביש ומכוניות וזוהמה. אבל אביו יושב ובוהה, חולם בהקיץ או הוזה או מה שזה לא יהיה שזקנים עושים כשהם חולים וקרובים לסוף. "אבא", הוא אומר, "הבאתי לך גלידה שוקולד וניל מהמכונה שאתה אוהב". אביו מסובב את העגלה באיטיות, ידיו רועדות, ראש מיטלטל, נשימותיו כבדות, אבל הוא שמח על הגלידה או על הבן שהגיע לבקר. הוא מאכיל את אביו בכפית פלסטיק קטנה וההאכלה אורכת זמן רב, כי קשה להאכיל מישהו שזז כל כך הרבה. גלידה נוזלת על סנטרו של האב, שלמרות עול הזקנה נשאר חד וקשוח בדיוק כפי שזכר אותו כשהיה רק ילד ואביו היה כבאי וגיבור, ומכל האבות היה לו הסולם הכי גבוה והשרירים הכי חזקים והיה אוכל ארוחות פעמיים ויותר. ועכשיו עם הגלידה שנוזלת על הסנטר הזה... "יכול להיות שמפטרים אותי מהעבודה", הוא אומר לפני שהדמעות יחנקו אותו. "יותר טוב ככה", אומר האב. "יכול להיות באמת". הגלידה נגמרת ונשאר הגביע אז הוא נותן לאביו לאכול את החלק שהתרכך בגלל הגלידה ואוכל בעצמו את החלק שנשאר פריך. "יכול להיות שאני נוסע מכאן לכמה זמן", הוא אומר. "הם לא ישימו לב", אומר האב. "מי?" הוא שואל. "אני כבר לא יודע על מה אנחנו מדברים, אל תקשיב לי, אני זקן מדי. אני חושב אולי למות מהחלון הזה", אומר האב ומחווה ביד רועדת אל החלון שלצדו. "אולי יותר טוב ככה ", הוא עונה. "הם לא ישימו לב", אומר האב.

חתול

הוא מתרסק על הספה. הוא בוהה בטלוויזיה. הוא בוהה בתקרה. הוא מגרד את הביצים ושומע יללה מכיוון שהחלון. הוא ממשיך לגרד ולבהות. המוח שלו מרוקן למעט משפט אחד שחוזר ומהדהד כמו מנטרה מעצבנת שהוא לא מסוגל להפטר ממנה - כדאי שתחזור לתלם, כדאי שתחזור לתלם. כדאי שתחזור לתלם! עוד יללה, הפעם חזקה יותר. הוא מעיף מבט לכיוון החלון, רואה שם עץ ועל העץ חתול. החתול רואה שהוא רואה אותו ומיילל שוב. "עזוב אותי!", הוא אומר והחתול מילל וקופץ על אדן החלון שלו. הוא קורא לכלב שיבוא לגרש את החתול. הכלב לא מגיב, ממשיך לרבוץ על הרצפה הקרירה ולהתנשף בכבדות. "אפילו הכלב שלך לא שם עליך", אומר החתול בטון מלגלג בדיוק את המחשבה שעברו לו בראש באותו הרגע. הוא מסתכל אל החתול, "אמרתי לך לעזוב אותי, לא?". "מה תעשה?". הוא ידע שהחתול צודק, הוא לא יעשה כלום. הוא מפחד מחתולים מאז שבגיל שבע כמה ילדים פיתו אותו להיכנס לחדר האשפה בבניין בו גר מאיר השרת. הם אמרו לו שמאיר מחביא שם את כל הכסף שהוא גונב מהתיקים של הילדים כשהם יוצאים להפסקה. והוא ידע, כמו כולם, שמאיר גונב כסף מהתיקים של הילדים כשהם יוצאים להפסקה. ועוד הוא ידע שלמאיר יש חיבה לזבל, אחרת לא היה בוחר במקצוע שכולו התעסקות בזבל. ויותר מהכל הוא רצה שמישהו יתייחס אליו ושיהיו לו חברים. אז הוא הסכים להיכנס לחדר האשפה ולחפש את האוצר האבוד. כשנכנס גילה שאת חדר האשפה נועלים מבחוץ. עוד הוא גילה, שלפני כן השאירו שם בפנים שאריות עוף שמשכו פנימה שישה חתולים, אולי יותר. ואז התפוצץ הנפץ שהילדים זרקו דרך הסורגים וכשסוף סוף מאיר השרת הוציא אותו משם היה שרוט וחבול ומדמם ונאלץ לעבור הרבה זריקות נגד כל מיני מחלות של חתולים. אבל יותר משהכאב היה גרוע, היה גרוע צחוקם של הילדים, שהמשיך להדהד בראשו כמו מנטרה מחורבנת. הוא היה עצבני ומיואש. "מה תרצה שאעשה?", שאל את החתול והתחיל לחפש בדירה אחר הוראות השימוש של הכדורים שנתן לו הדוקטור, אולי זו תופעת לוואי של גמילה או משהו. "קודם כל תפסיק להסתובב ככה, אתה נראה כמו משוגע". הוא נעצר והסתכל על החתול. "יופי", אמר החתול, "עכשיו, אני מניח שאתה יודע מה אתה אמור לעשות, אבל מפחד מדי. כי אתה בתלם אף פעם לא הלכת, ועכשיו כשאתה אמור לחזור לתלם, אין לך מה מושג מה זה אומר, נכון?". הוא הנהן בעצב והפיל את גופו על הספה.

החתול זינק מהחלון אל תוך הדירה והתיישב לידו על הספה. הכלב המשיך להתנשף בכבדות על הרצפה, פקח עין אחת ואז עצם אותה תוך שהוא פולט מין חרחור מאונפף. "אז הדבר הראשון שאתה צריך לעשות הוא להתפטר. אל תתן להם את העונג הזה לפטר אותך. מבין?". "מבין, אבל...". "בלי אבל", קוטע אותו החתול וממשיך לדבר בטון תקיף ונמרץ יותר. הקול והדיבור שלו מזכירים לו את יורם שפטל בתוכנית הרדיו שלו, זה מעלה חיוך על שפתיו. "ואל תחייך!" מתעצבן החתול, "אולי אם היית לומד לחייך במקומות הנכונים ובזמן הנכון לא היית במצב כזה עגום". "רגע, רגע, ומה אכפת לך מהמצב שלי?". "אכפת לי, מה זה עניינך בכלל למה אכפת לי? העיקר שאכפת לי. ואם אתה מתכוון להמשיך לשאול שאלות ולפקפק ולהפריע אני שורט לך את הצורה ומסתלק מפה", אמר ועשה לו פרצוף מפחיד כזה של חתולים מלווה בשליפת ציפורניים ובקול הזה שנשמע כמו נחש. הוא נרתע לאחור והתחנן מהחתול שימשיך בנאום ויחוס על פניו.

למחרת, במקום להיכנס לחדרו מיד אחרי שנכנס למשרדי החברה הוא נכנס קודם כל לחדר שלה. היא נראתה והריחה מדהים באותו הבוקר אבל הוא לא נתן לזה לבלבל אותו. "אני הולך להתפטר, רוצה לבוא איתי?". "נהיית ג'רי מקגווייר?" היא שאלה ונראתה מושכת מתמיד, הוא עדיין לא התבלבל, החתול אימן אותו כל הלילה על הטקסטים האלה וערך לו סימולציות על כל תגובה אפשרית, כולל התגובה הזו. גאון החתול הזה, חשב לעצמו ואמר "יותר מג'רי מקגווייר, אבל אני לא רוצה שתפטרי גם את, אני רק רוצה שתבואי לראות אותי מתפטר ".

הם הלכו יחד לחדר של ראובן. "בשביל שזה לא יראה מתוכנן מדי, חכי כאן ותכנסי רק כשתשמעי אותי צועק 'ריבי'". עיניה בהקו בהתלהבות. לא כל יום קורה משהו מסקרן כל כך. היא הרגישה שאולי זה בזכותה או באשמתה, בגלל שהפנתה אותו אל הדוקטור ובגלל שהסבה את תשומת ליבו של ראובן לזה שהוא מתנהג מוזר ואולי אפילו התלוננה על כך שהטריד אותה והיא מפחדת שהוא עלול לעשות לה משהו מתישהו. אבל עכשיו עיניה בהקו ושדיה כמעט התפקעו מציפייה. הוא כל כך היה רוצה לראות עכשיו אם על תחתוניה הופיע כתם לח קטנטן, אבל הוא נזכר בדברי החתול והמשיך במשימה.

ראובן לא ידע מאיפה זה מגיע, אבל התנהג כל הזמן כאילו ציפה לזה. ככל שהוא תקף יותר וקילל יותר, כך ראובן עשה עצמו יותר רגוע ושקט. זו אסטרטגיה ידועה, אמר לו אתמול החתול, פשוט תתעלם ממנה ותמשיך בשלך. הבנאדם אולי מתנהג כאילו הוא רגוע אבל מבפנים הוא מתפוצץ. אחרי שסיים להסביר לראובן למה הוא מייצג את כל מה שרע בעולם, הוא צעק ריבי וריבי נכנסה. ואז הוא אמר לראובן שהוא רוצה להגיד לו שני דברים – אחד, הוא מתפטר. ושניים, ריבי היא העובדת הכי טובה בחברה הזו ומגיעה לה יותר, ולא משנה כמה היא מקבלת היום, עדיין מגיע לה יותר. ריבי חייכה אליו ועכשיו יותר מקודם הוא היה בטוח שיש שם על תחתוניה איזשהו סימן שנזקף לזכותו. והוא ידע שיש בתחתוניו איזשהו סימן שנזקף לזכותה כבר חודשים ארוכים. ראובן היה עייף כבר ושאל אותו אם זה הכל. הוא ענה לו, כן, אבל יש עוד משהו אחד. הוא מבקש שהחברה תשלם לו מאה חמישים אלף שקל דמי שתיקה, ואחרי זה הוסיף קריצה ואמר "אתה יודע למה". ראובן רתח, אבל חוץ מווריד אחד ברקתו השמאלית שהתחזה נצוץ חשוד הוא לא הראה כל סימן שמשהו מעצבן אותו. "ריבי, תדאגי לזה בבקשה", אמר, "ואתה", הצביע עליו, "אני לא רוצה לראות אותך או לשמוע אותך או לשמוע עליך יותר בחיים". "יותר טוב ככה", ענה לו ויצא מהחדר וריבי אחריו וסגר את הדלת וריבי חיבקה אותו והוא חיבק אותה, הפעם לא הפריעה לה הזקפה שלו, להפך, הוא משוכנע שניסתה להרגיש אותה יותר טוב כשהצמידה אותו חזק חזק ואמרה "אתה תחסר כאן".

שלב ב'

"אתה לא תחסר שם לאף אחד, בטח לא לה", אמר החתול, "תתנחם בזה שלפחות קיבלת חיכוך", המשיך. "גם נשיקה קיבלתי, על הלחי, אבל עדיין נשיקה. איזה שפתיים יש לה! אני מאוהב!", ענה לו. "די כבר, די להיות פתטי! אמרתי לך כבר, אם תהיה פתטי לא אדריך אותך כיצד להגיע לתלם. עכשיו שתוק ולמד", אמר בסגנון השפטלי שלו, חצי פשיסט חצי תלמודאי, "אבל קודם תפתח לי איזה קופסת שימורי טונה ותביא קצת מים בשבילי ובשביל הכלב, לא פלא שהוא שונא אותך, אתה לא עושה את הדברים הבסיסיים שצריך לעשות כדי שכלב יאהב אותך. בחיי, לכלבים אין סטנדרטים ובכל זאת אתה לא מגיע לסטנדרטים החסרים של כלב".

אחרי כמה ימים הוא נרשם לאיזה שירות מסחר בבורסה באינטרנט, ובעקבות טיפ שהחתול נתן לו השקיע את כל הכסף שחסך וכל הכסף שקיבל כפיצויים מהחברה במניות של חברה שמייצרת שימורי טונה. אחרי זה הוא רק ישב בבית והסתכל על המניה מייצרת עבורו רווחים. במקביל בהה מדי פעם בטלוויזיה או באוויר או ליטף את הכלב או הסתכל מהחלון, לחכות לראות מתי החתול יחזור ויסביר לו מה לעשות הלאה.

תוך שבוע המניה של הטונה עלתה ביותר משלושים אחוזים. הוא כל כך התרגש שחיפש אותה בפייסבוק וצירף אותה כחברה שלו. עכשיו היו לו שלושה חברים. שניים שהוא לא הכיר בכלל והיא. הוא כתב לה שמאז שהתפטר הספיק להרוויח מאה אלף שקל והוא רוצה לחגוג את זה אבל אין לו עם מי. היא לא ענתה לו על זה, אז הוא הסתכל בתמונות שלה מתאילנד. היא הופיעה שם בבגד ים כחלחל שעשה אותה אפילו יותר סקסית ממה שהיא נראית בדרך כלל. השיזוף וסימני השיזוף שלה עשו לו את זה בהחלט. בעיקר הסימנים הבהירים על אחוריה, שמעידים על כך שהשתזפה כשהחלק התחתון של הביקיני מכסה על חצי מישבניה כדי שמי שעובר לידה לא יוכל לשזוף עיניים בפלחים המלאים. אבל לאחר מכן, אם משום שהשתכרה ואם משום שהרגישה משוחררת יותר בדרך אחרת כנראה עשתה כמנהג הכוסיות ודחפה אותם בין הישבנים. או שאולי זה קרה מעצמה תוך כדי הליכה, כשכל צעד הכניס אותם יותר פנימה, ואחרי כמה זמן וכמה תמונות שהצטלמה כך, שמה לב וסידרה את זה וכיסתה את התחת. הוא עבר על כל שלוש מאות עשרים ושש התמונות שפרסמה בפייסבוק ואחרי שגמר ניקה את הפרווה מהזין וחזר להסתכל במניה שלו, שעלתה בעוד חצי אחוז.

בדיוק כשנסגר יום המסחר נכנסה איזה ציפור קטנה דרך החלון והתמקמה על מסך המחשב שלו. הוא ניסה לגרש אותה בתנועות ידיים מגושמות והשמעת גניחות תשושות שמשמעותן "עופי מכאן", אבל אף אחד לא יכל להבין זאת חוץ ממנו. גם הציפור לא הבינה ונשארה לעמוד שם על המסך, מסתכלת סביבה על הסלון המעופש של הגבר העלוב שישב מולה על הספה. הוא התייאש ונשען לאחור, מסתכל לכיוון החלון, ממלמל לעצמו "איפה החתול הזה כשצריך אותו". הציפור הסתכלה לכיוון החלון ואז בחזרה אליו. "אתה לא באמת מאמין שדיברת עם החתול ההוא נכון?", שאלה בקול שלא ציפה שיצא ממקורה של ציפור קטנה כזו. הוא ניסה להזכר בשם הציפור אבל כל מה שהצליח להעלות בדעתו היה בולבול. אנחנו יודעים שהיא היתה עפרוני מצוייץ, אבל בשביל אדם ממוצע כמוהו היא היתה בולבול, כך הוא גם נוהג להתייחס אליה כשהוא מספר את סיפור חייו המשמים.

"הכי טוב שתשתוק באמת, בשבילך זה יהיה הרבה יותר מוצלח מלדבר או לעשות כל דבר אחר למען האמת", המשיכה הציפור מששמה לב לכך שהגולם שממול לא מתכוון להוציא הגה בתשובה לשאלתה.

"אז מה את אומרת בעצם, שאני לא דיברתי עם החתול הזה? אז עם מי דיברתי?", שאל בהיסוס.

"חשבתי שסגרנו שאתה שותק, לא?", אמרה הציפור בטון שממנו ברור שזו שאלה רטורית ואז ניקרה בתזזיתיות אופיינית את נוצות כנף שמאל. הקול שלה הזכיר לו את הקול של מיס פיגי וזה שעשע אותו, אבל הוא הבין שעדיף לו שלא לחייך אז הוא התאפק והמשיך להביט בציפור שסיימה לנקר והמשיכה לדבר. "הניחוש הכי מוצלח שלי הוא שדיברת עם עצמך, והחתול, הוא סתם חתול רחוב שאני מכירה היטב כבר הרבה זמן. הוא קופץ מחלון לחלון ומנסה את מזלו כדי לקבל קצת אוכל איכותי. ועם אחד כמוך היה לו מזל של ממש. בכל מקרה, גם אם נניח והחתול הטיפש הזה היה יודע לדבר והיה בוחר לדבר דווקא אתך, אתה צריך להיות באמת חסר ניסיון חיים כדי להאמין למילותיו של חתול. ואתה עוד אחד שיש לו כלב!".

"זה לא הכלב שלי", מילמל.

"נו באמת, זה לא הכלב שלך, זה לא הבית שלך, אלו לא החיים שלך... שום דבר לא שלך, אתה סתם במקרה קיים בתוך הריק העולם הזה והגוף הזה והחיים האלה שהם בכלל של מישהו אחר, נדפקת, אבל זה לא קשור אליך. החתול אמר לך, הכלב אכל לך, ציפור קטנה לחשה לך, נכון?", הציפור כבר הייתה ממש עצבנית אז היא עפה משם וסיננה משפט שנשאר איתו עוד זמן רב אחרי שנעלמה אל האופק (אם יכול היה לראות את האופק שנמצא מעבר לבניין שחסם את הנוף הנשקף מחלונו) "אם משק כנפי פרפר באמריקה יכול לגרום לסופה באסיה, תחשוב מה יגרום משק כנפי עפרוני". באותו זמן וגם לאחר מכן הוא המשיך לתהות מדוע דיברה הבולבול על עפרוני, אבל גם המשפט כולו גרם לו לחוש אי נוחות של ממש.

קצת על הילדות

אז באמת כשהוא היה ילד הכלב אכל לו את השיעורים. ובאמת, כשהיה קצת יותר גדול המבחנים הפסיכוטכניים האלה שעושים בבית ספר קבעו שהוא צריך ללמוד במגמת חשבונאות, אז הוא הועבר למגמת חשבונאות והוכרח שלא להשקיע בשום מקצוע אחר, למרות שציפור קטנה בתוכו לחשה לו שכדאי לו מאוד ללמוד תיאטרון עם כל הכוסיות של השכבה. אחר כך בבקו"ם קצינת מיון שמנה במיוחד, שפחד להסתכל לה בעיניים אז הוא הסתכל לה בכפלים המוזרים שיצרו המדים שנמתחו על גופה, החליטה שהוא צריך להיות פקידה באיזה בסיס לוגיסטיקה או משהו כזה. עד סוף השירות הוא לא ממש הצליח להבין מה הוא אמור לעשות עם הרשימות הבלתי נגמרות של ציוד ומחירים. מה שכן הוא הצליח להבין זה שהתפקיד שלו מאוד לא חשוב ומאוד לא נחשב ולכן הוא בעיקר צריך להכין קפה לבכירים ממנו או לחזקים ממנו ולנסות לא לעורר בעיות ולא לבקש להנמיך את המוסיקה, בעיקר לא כשהפקידות האחרות שומעות את אבי ביטר או כל זמן אחר שמייבב בטונים נמוכים מאוד על אהבה נכזבת וקשיים אחרים.

במילים אחרות, כמו שהציפור אמרה לו, הוא אמר גם לעצמו שאלה לא החיים שלו ולא הבחירות שלו ולכן מאז שהוא זוכר את עצמו נתן לעולם להוביל אותו לכל מיני מקומות, לכלבים לאכול לו, לנחשים ללחוש לו, לדבורים לעקוץ אותו, לשברים לשבור אותו, לאביו להשפיל אותו לעולם להכאיב לו.

ובחזרה לענייננו

אז עכשיו הוא ישב שם על הספה והמשיך לבהות בחלון הריק. הכלב הזדחל לכיוונו והשמיע נחרה, אז הוא הלך והביא לו ולכלב שתי קופסאות שימורים קטנות של טונה. הוא קנה כמה ארגזים מיד אחרי שרכש את המניות של הטונה, כך שבמשך זמן רב ניזון בעיקר מטונה. זה אולי לא חכם ולא בריא, אבל הוא לא היה לא זה ולא זה. אחרי שהם סיימו את הטונה הם המשיכו לשבת שם והוא הדליק את הטלוויזיה ואחרי כמה דקות שניהם נרדמו.

כשהתעורר דיווחו על רעידת אדמה חזקה במיוחד לא רחוק מיפן ואחרי כמה זמן רעידת האדמה הפכה לצונאמי והצונאמי החריב שטחים עצומים ביפן והוא התחיל להילחץ. על קופסת הטונה שלו כתוב שהיצרן הוא חברה יפנית עם שם שהוא לא ידע לבטא, שממוקמת בעיר שאת שמה הצליח להקליד בקושי בידיים רועדות רק כדי לגלות שהיא הוצפה לגמרי על ידי הצונאמי. הדבר הבא שהוא עשה היה לנסות למכור את המניות של הטונה כמה שיותר מהר, אבל לא היו קונים והמחיר רק הלך וירד וירד וירד ובדיוק כשהפסיד על הנייר את כל הרווח שעשה הגיעה ממנה הודעה בפייסבוק. היא תשמח לחגוג איתו וגם תביא חברה אז שיביא חבר. עכשיו לא היה לו חבר ולא הייתה לו סיבה של ממש לחגוג אז הוא כתב לה שלא אתי לחגוג כשהיפנים סובלים כל כך. היא בטח חשבה שהוא אידיוט.

אחר כך הוא מכר את הטונה במחיר שהשאיר בידיו בקושי שלושים אלף שקל והסתכל שוב בתמונות שלה מתאילנד. אחרי שגמר וניגב את השערות של הכלב הם אכלו שימורים של טונה והוא הלך להתקלח אצל השכן כי אצלו כבר די הרבה זמן אין מים זורמים. בתמורה הוא הבטיח לעזור לשכן לארוז את הדירה שלו בשבוע הבא וכבר כשהבטיח התגבשו בליבו כמה מסקנות ברורות וחשובות. אחת – הבולבול צדקה. שתיים – בחיים הוא לא יסמוך עוד על חתול. שלוש – אם הוא לא דיבר עם החתול אלא עם עצמו, אז ליתר בטחון הוא לא יסמוך עוד על עצמו. ארבע – יותר מדי טונה שווה יותר מדי זמן בשירותים. חמש – הוא חייב להחליט מה לעשות.

אז הוא נסע לבית הזקנים, שם תמיד הוא מצליח להרגיש שהחיים שלו לא כל כך מחורבנים כמו שהוא מרגיש בדרך כלל, או ליתר דיוק, הם עדיין לא כל כך מחורבנים כמו שהם יהיו בעוד עשרים-שלושים שנה. הזקן ישב על הכיסא גלגלים מול החלון. הוא נתן לו גביע גלידה וצפה בקשיש מתלכלך בעודו נאבק בגלידה הנמסה, במין מרוץ נגד הזמן, שברור לגמרי, כמו בכל מרוץ נגד הזמן, שהאדם יפסיד בו. "היה לי איזה בולבול בחלון", הוא אמר והזקן לא הראה סימן שהוא שומע אבל הוא המשיך בכל זאת, "נראה לי שלא הייתי צריך להקשיב לחתול ועכשיו אין לי כמעט כסף וגם עבודה אין לי ואפילו חבר כדי לצאת לחגוג עם מישהי נחמדה וחברה שלה אין לי, אז אני חייב להחליט מה לעשות". אחר כך הוא השתתק וצפה באביו מתעסק עם הגלידה, שנזלה ונזלה. אחר כך הזקן נתן לו את הגביע והוא אכל אותו וחשב שזה הדבר הראשון שהוא לא טונה שהוא אוכל מזה המון זמן וזה גרם לו בחילה אבל הוא התאפק ולא הקיא. "אני אמות מהחלון הזה בסוף, אם היה לי בולבול בחלון אולי לא הייתי טורח, אבל אין לי בולבול כזה", קולו של החטיאר רעד, "תעזוב את הבולבול ולך מפה, יותר טוב ככה". הוא נשק לאביו וחשב שזו אולי הפעם הראשונה שהוא מנשק את אביו מאז שהוא זוכר משהו. אחרי כן הוא הלך משם ולא חזר עוד. הוא לא חזר גם לדירה שלו. השכן חילץ את הכלב מהדירה המזוהמת אחרי כמה ימים, כשבא לדרוש עזרה במעבר. בפייסבוק שלו נשארה הודעה שלא נקראה, ממנה, היא כתבה לו שהוא רגיש מדי, שייקח שוב את הכדורים ויבוא לחגוג איתה ויפסיק להיות כזה. העפרוני הקריא את ההודעה לחתול ושניהם צחקו צחוק משחרר כזה. צחוק שהוא לא צחק מעולם.

אחר כך

אחר כך הוא הסתובב באיזו עיר יפנית שלא ידע לבטא את שמה אבל הצליח להראות למוכרי כרטיסי רכבות ואוטובוסים את השם המודפס על קופסאות הטונה שלקח עמו למסע. הוא חיפש את משרדי החברה וניסה להאכיל בטונה שלו את אלו שהצונאמי פגע בהם יותר מאשר פגע בו.

אחר כך העולם גרר אותו לכל מיני מקומות על הגלובוס שאפשר להגיע אליהם בהתפלחות לקרונות רכבת, ובכל מקום הוא קנה קצת טונה ואכל וגם קצת עבד במה שיכל.

אחר כך הוא סיפר את הסיפור שלו אינספור פעמים לכל מיני גברים, נשים, הרים, עצים, פרות, שקנאים, קופסאות שימורים ושבילים נטושים. לעולם לא דיבר עוד עם חתול או בולבול, אבל עם כמה עפרונים דווקא יצא לו לדבר ואפילו לשיר במקהלה.

אחר כך הוא מת דרך איזה חלון וגם אבא שלו עשה אותו דבר, לא ידוע מי עשה את זה קודם, אבל את שניהם הביס הזמן במרוץ.

כרס וזה

2011-04-13T15:57:00.000+03:00

חיים וציון ישבו על הברזלים מחוץ לדוכן של הירקות והסתכלו על הרחוב ההומה אדם ומכונית. הפיח שנפלט מאחורי המכוניות התערבב עם הצחנה שנפלטה מנקבוביות עורם של העוברים ושבים ויחד הם עשו את דרכם לאפם ולחמתם של חיים וציון. חיים החזיק בידו שקית נייר מלאה בגרעינים שחורים, פיצח, ירק והזיע. ציון רק ירק והזיע, אשתו לא מרשה לו לפצח גרעינים מחוץ לאצטדיון כי הוא גם ככה הולך ומשמין מיום ליום. הכרס הגדולה בצבצה מתחת לחולצתו ספוגת הזיעה וקרחתו הבהיקה. ציון התנשף בכבדות וניסה למשוך לקוחות לדוכן הירקות באמצעות השיר הידוע על מלמיליאן והתפוחים. גבר מזדקן עצר ושאל כמה לקילו, חיים השיב והגבר הלך. יקר לו מדי.

"הזקנים האלה מצפים שנביא אותה במחירים של שנות החמישים", אמר ציון בתסכול.

"נו בטח, אתה מביא אותה בשירים משנות החמישים", ענה חיים וירק את קליפות הגרעינים שנתקעו בין שיניו. ציון צחק בקול וכשחיים הצליח להפטר מהחתיכה שנדבקה לו לשפה הוא הצטרף בגיחוך.

"תגיד", אמר ציון וטפח על כתפו של חיים, "כמה שנים עוד נשב פה על הברזלים וננסה למכור תפוחים לזקנות?".

חיים התרכז בדיוק בפיצוח גרעין קטן במיוחד ולכן טפח ציון על צווארו, במטרה לעורר את תשומת ליבו.

"אי, מה את עושה?", חיים תמיד היה מהיר להתרגז, "הפלת לי ת'גרעין".

"יאללה גם כן גרעין, אכלת כבר מיליון גרעינים כאלה ועוד תאכל מיליון גרעינים כאלה, בדיוק פה על הברזלים האלה, עד היום שתמות".

חיים הניד את ראשו לשלילה והכניס לפיו עוד גרעין, מפצח אותו בשיטת התוכי, בלי ידיים.

"תמשיך לכרסם, תמשיך, עוד לא נשרו לך כל השערות מהראש ועדיין אתה יכול לשכב לישון על הבטן. תמשיך לכרסם ולהתעלם מהעובדות, אין שום בעיה", ציון התחמם גם כן, בשיא הקיץ, ארבעים מעלות צלזיוס ושמונים אחוז לחות, בתוספת של פליטה של מכוניות ואוטובוסים וערב רב של אנשים בצפיפות איומה, כל אחד יתחמם ויתעצבן במהירות, אפילו ציון, שגם בכדורגל הוא לא צועק. בחיים לא אמר קללה אפילו על השופט. לדבריו, כשהולכים לעודד אז מעודדים, לא מקללים. חיים בלע את הגרעין וירק את שברי הקליפה. בין רגליו של חיים נוצרה כבר גבעה של קליפות גרעינים, שרוק הדביקן זו לזו. בין רגליו של ציון נוצרה שלולית צמיגה של רוק, שנראתה כאילו צפה על פני שמן מפוחם על הכביש.

"מה אתה רוצה ממני?", שאל חיים בכעס, מותש מהחום, פיו מיובש בשל גושי המלח שצמודים לקליפות הגרעינים, "החיים שלך מסריחים דבר עם אלוהים, אני לא הכותל".

"אני רוצה שתתפוס שכל, זה מה שאני רוצה. אתה יש לך עוד עשר שנים ככה עד שתהיה בגיל שלי עם כרס וזה", ציון הסיר את החולצה וניגב עמה את פדחתו, חושף את כרסו האדירה, חזהו המדולדל, כתפיו הפרוותיות וגבו השעיר, "אתה עוד יכול לצאת מזה. אני כבר תקוע, כל החיים אני אשב פה על הברזלים בשביל למכור תפוחים".

"תלבש את החולצה יא ציון, אתה מבריח את הלקוחות", אמר חיים בחיוך, "הלו, גברת, בואי, בואי, אל תפחדי, זה לא נושך! תפוחים בזיל הזול, לפני שהדוב אוכל הכל!", חיים סיים לשיר ושני הגברים פרצו בצחוק. בטנו של ציון רעדה והתנועעה באופן מצחיק כשהוא צחק וזה הצחיק את שניהם עוד יותר. ציון צחק, בטנו קיפצה באופן בלתי רצוני, חיים הצביע על התופעה המשונה וצחק בקול גדול יותר, שהביא את ציון לצחוק בקול גדול עוד יותר ולבטנו לרעוד עוד יותר. השניים המשיכו לצחוק ולהסתכל על הרחוב. מפעם לפעם אחד מהם ניסה לקרוא ללקוחות פוטנציאליים ומפעם לפעם אחד מהם אמר משהו משעשע במיוחד. אמנם האוויר עמד מבלי נוע רוב הזמן, אך אחת לכמה זמן, משב רוח קלה מהים צינן את גופו המיוזע של ציון. קצת לפני השקיעה לבש ציון את חולצתו שוב והשניים ירדו מהברזלים כדי לסגור את הדוכן.

יום קר וגשום

2011-04-12T21:37:00.001+03:00

היה זה יום קר וגשום. אי אפשר להתחיל ככה סיפור מבלי שיקפצו לנו לראש מיליון ואחד סיפורים אחרים שמתחילים ביום קר וגשום. מה גם שמיד אנחנו מתחילים להרגיש שמשהו רע או עצוב עומד להתרחש, כי בספרים, בימים קרים וגשומים, לא קורים דברים טובים או שמחים. אם היו רוצים לכתוב משהו שמח היו כותבים שהשמש זרחה במלוא הדרה אי שם במרכז הרקיע הכחול, העמוק, שבו ערב רב של ציפורים מעופפות, שכמו רוקמות עליו ציורים עליזים ומלוות יצירתן בזמרה נפלאה. הו, אלה הם הימים בהם פוגש גיבור הספר באהבת חייו, או זוכה הגיבורה לנשיקה ראשונה מרגשת מאביר חלומותיה. הרי לא יעלה על הדעת שביום מקסים כל כך יתהפך אוטובוס עמוס בילדי כיתה ד' שניה מבית ספר מפורסם במרכז הארץ, יפול אל תוך תהום ויביא בכך לקץ חייהם של כארבעים תלמידי הכיתה, המחנכת שהשאירה אחריה בעל ושני ילדים יתומים, מדריכת טיולים צעירה מהחברה להגנת הטבע שאך השתחררה מהצבא והיו לה כל כך הרבה תוכניות נפלאות לעתיד, בוודאי חלקן קשורות לאיזה אביר חלומותיה, ההוא שהיתה אמורה לפגוש ביום כמו היום בו נהרגה בתאונת אוטובוס מחרידה, ונהג האוטובוס שסך הכל רצה להגיע מהר יותר ליעדו ונאלץ להשאיר אחריו אשה, שלושה ילדים ונכד, כמו גם את חלומותיו על היציאה לפנסיה לה ציפה כל כך.

היה זה יום קר וגשום. למרות הכל היה קר והיה גשום. למרות ששום דבר נורא לא אירע באותו היום וגם לא בימים שאחריו. בעצם שום דבר נוראי במיוחד לא התרחש במהלך חייו של משה עציוני, שבאותו היום היה בדרכו לקנות קופסת סיגריות בפיצוציה הסמוכה לבניין המשרדים בו עבד כמנקה חדר המדרגות. משה שנא את הימים הגשומים והקרים הללו, בעיקר משום שאלו הם ימים בהם כל המעשנים מעשנים דווקא בחדר המדרגות ולא יוצאים אל מחוץ לבניין כדי לעשן. והוא לעומת זאת נורא נהנה לעשן בחוץ, בגשם, משום שאז האוויר קר יותר והסיגריה איכשהו מנחמת ונעימה הרבה יותר מאשר הסיגריות שמעשנים בשלושים וחמש מעלות צלזיוס ושבעים אחוזי לחות. משה בדיוק סיים לנקות את גרם המדרגות האחרון מאפר הסיגריות ויצא לקנות לעצמו סיגריות אותן יעשן כהרגלו מחוץ לבניין המשרדים, מתחת לסכך, היכן שטיפות הגשם אינן מגיעות אליו. הגשם הרטיב את רעמת שיערו, בה התגאה כל כך, שכן הקנתה לו מראה חייתי, של אריה. הוא האמין באמת ובתמים שהרעמה הזו גורמת לראשו להראות גדול יותר ולכן גם נראה בעיני אחרים חזק יותר. הגשם גרם לרעמה הזו להצטמק מעט ולהפוך ספוגת מים. בזמן שהמתין בתור לקנות סיגריות הוא תהה מדוע לא מתקין בעל הפיצוציה סכך שיגן על לקוחותיו מהגשם אבל לפני שהספיק לענות לעצמו על כך כבר התפנה המוכר והביא לו את הסיגריות. משה חזר לבניין המשרדים, נעמד מתחת לסכך והדליק סיגריה אחת אותה שאף באטיות לראיותיו ונהנה לראות כיצד בנשיפתו מתערבב הבל פיו בעשן הסיגריה ומתפזר אל הגשם והעננים. משה תמיד רצה להיות חלק ממשהו גדול ממנו וקיווה שהעשן והבל הפה יגיעו עד לעננים שמורידים עליו את הגשם הזה.

הסיגריה הגיעה לחצי והאש התקרבה עם כל שאיפה אל הבדל שבין אצבעותיו של משה, כשהגשם התחזק ונהפך לברד מעורב בגשם. מבין האנשים שהלכו ברחוב גם בעלי המטריות רצו כעת לחפש מחסה. אשה אחת מעבר לכביש אבדה את המטריה לטובת הרוח שתלשה מידיה את מגן הגשם הזה וכעת נותרה בודדה במערכה שהותירה אותה רטובה וכואבת. התחיל להיות צפוף מתחת לסכך ככל שהגשם והברד התעצמו ומשה החליט לוותר על קצה הסיגריה ולצאת החוצה אל המאבק. אדם פשוט ואמיץ אל מול הטבע הענק. דוד ושמו משה, גולית ושמו סופה. הקהל שהתאסף מתחת לסכך מחוץ לבניין המשרדים היה עסוק בלהתרגז ולחכות בקוצר רוח לסוף הסערה. איש אחד התלונן בקול על שנעליו ספוגות מים ונראה לו שאיבד תחושה באצבעות כפות הרגליים. איש אחר סחט את כובעו והתבונן אל השמיים בחוסר אונים וציפייה רבה. אחרים הדליקו סיגריות של המתנה ועישנו אותן בקוצר רוח. רק אישה אחת הבחינה במשה לוקח צעד קטן לאדם וצעד גדול לאנושות אל מחוץ לסכך ואל מתחת לענני הסערה השחורים. את הצעד הזה ליווה צעד נוסף והאישה ניסתה לומר לו שהוא משוגע, שלא משנה לאן הוא ממהר הוא יכול לחכות קצת והגשם יסתיים, אנשים יבינו אם איחר בגלל הגשם הנורא הזה. אבל משה כבר לא הקשיב והיה ארבעה צעדים בתוך הרחוב, נעמד והסתכל אל השמיים. הגשם והברד הרטיבו את כולו, נעליו ספוגות מים, כך גם בגדיו. על רעמת שיערו המכווצת מפאת משקל המים החלו להצטבר פתיתי ברד והוא חייך אל העולם והטבע והאנשים שכבר הסתכלו בו בהשתאות, משום שסברו כנראה שהוא מטורף. חלקם בוודאי זיהו אותו כמנקה בחדר המדרגות ולא האמינו שיהא אמיץ מספיק כדי לעמוד אל מול הסערה ולצחוק לה בפנים. אבל הוא היה אמיץ וצחק עם בדל סיגריה רטוב דבוק לשפתו התחתונה. הוא צחק בקול והאנשים שמתחת לסכך החלו לצחוק גם הם. משה הרגיש חלק מהגשם, חלק מהעולם, מהטבע, מהאנשים שהסתכלו עליו ומהאנשים שלא הסתכלו עליו, הוא היה שם ובכל מקום, הוא היה ואז בבת אחת הגשם נחלש והפך לטפטוף קל. האנשים התפזרו ממקומם מתחת לסכך של הבניין ויצאו לדרכם ולא הבחינו בכך שיחד עם הסערה דעך גם משה ונעלם.

סתם יום רע

2011-04-06T20:36:00.003+03:00

סתם יום רע. מסוג הימים ששום דבר לא הולך בהם כמו שצריך. רונית התיישבה על הספסל שניצב בחצי הדרך מבית הספר לבית בו היא גרה. הסירה את הסנדל מכף רגלה המדממת וניסתה לספוג את הדם שניגר מהבוהן עם נייר חשבון מהמחברת שעל כריכתה ציור של הפוקימון האהוב עליה. נייר המחברת בכלל לא סופג את הדם, הוא רק מורח אותו קצת ועד מהרה היא נאלצה לתלוש עוד ועוד דפים מהמחברת שהלכה והצטמקה. היא היתה עצובה, זו המחברת שהיא הכי אהבה ואמא הסכימה לקנות לה רק מחברת יקרה אחת. כל שאר המחברות שלה היו עם כריכה חומה, שאמא אמרה לה שגם לה היו כאלה כשהיתה תלמידה בבית ספר. את רונית זה רק הרגיז באותו זמן, כי זה לא הוגן שהיא תקבל רק דברים שהיו לאמא שלה כשהיא היתה בגילה. גם הבגדים שלבשה היו פשוטים ועלובים, ביחס לבגדים של הבנות האחרות בבית ספר, שוב בגלל שגם אמא שלה לבשה טי-שירט ירוק וחצאית כחולה לבית ספר. המחברת כבר כמעט נגמרה והדם לא הפסיק לנזול מהבוהן, בגלל אבן מדרכה אחת שקצת בלטה בדרך מבית הספר הביתה. הסנדל התנ"כי של רונית היה מלא בדם והיא ידעה שאמא שלה תכעס כי זה היה סנדל חדש. רונית לא רצתה סנדל תנ"כי, היא רצתה נעל צבעונית כזאת מגומי, כמו שיש לכולם. אם היתה לה נעל כזאת היא לא היתה נפצעת ככה בבוהן, חשבה לעצמה והרגישה איך עיניה מתמלאות בדמעות ואיך בגרון יש לה את הדבר הזה שהיה לה היום בבוקר כשהילדים האחרים צחקו על הסנדלים החומים שעל רגליה. עכשיו סנדל אחד הוא חום-אדמדם והיא נשבעה שלא תנעל אותם יותר בחיים. הדמעות התחילו לטפטף מהעיניים, גדולות וכבדות, ללא מעצורים, כמו הדם מהבוהן. עם דפי המחברת האחרונים היא ניגבה את הדמעות ככל שיכלה, אבל בגלל שהיא תלשה עמודים מאמצע המחברת, הדפים שתלשה עכשיו היו מלאים בחישובים בעפרון וככל שניגבה את הדמעות צבעה את פניה בכתמים אפורים, שנמשכו מעיניה הדומעות ללחייה. כשהמחברת נגמרה והדמעות לא נעצרו היא ניגבה אותן בידיים, שהשחירו גם הן. סתם יום רע, היא חשבה לעצמה. שום דבר לא הולך לה היום. היא סך הכל בכיתה ד' וכבר צריכה להלחם בכל העולם. זה לא תפקיד לילדות בגילה, היא חשבה. זה תפקיד לאמהות ואבות, שצריכים להכניס את אבני המדרכה למדרכה ולתת לכל הילדים את אותן מחברות עם ציורים יפים ואת הנעליים הצבעוניות האלה שכולם אוהבים כל כך. זה לא בשביל ילדה קטנה, שכל מה שהיא יכולה לעשות זה לשבת על ספסל באמצע הדרך מבית הספר לבית שבו היא גרה, לבכות ולדמם ולנסות לעצור את כל זה עם דפים של מחברת חשבון.

אגדה

2011-03-30T18:41:00.000+02:00

לפני הרבה הרבה זמן, עוד לפני שהתחילו לבנות את מגדל עזריאלי השלישי, חיה בלב היער הנודע בשם פארק הירקון פיה בשם מיה. מיה היתה פיה רגילה לגמרי, ממש כמו כל הפיות האחרות. מה שאומר, שכמו כל הפיות גם מיה היתה בלונדינית ויפה, רזה ונמוכה עם חזה גדול וזקוף, כנפיים סגולות של פרפר וחיבה בלתי מוסברת לנצנצים ושמלות מיני צמודות (סטרפלס כמובן, כי אחרת השרוולים היו נתקעים לה בכנפיים וזה היה מה זה מעצבן).

מיה נולדה להורים רגילים לגמרי, שאפילו לא היו קצת פיות. אמא שלה היתה מכשפה אלכוהוליסטית שברחה מהארץ זמן קצר אחרי שמיה נולדה ואבא שלה היה סתם גמד, אפילו לא כזה עם זקן ארוך וגרזן, אלא סתם גמד עם באסטה של אבטיחים בצומת גולני. אז מיה גדלה עם האבא הגמד שלה ליד האבטיחים בצומת והוא היה נעזר בה כדי למכור יותר, בטענה שאנשים מוכנים לשלם יותר על אבטיח אם הם רואים ילדה יפה לידו. מיה, שפחדה שיום אחד הוא ימכור גם אותה יחד עם האבטיחים שלו, התאמנה כל לילה בתרגילים לחיזוק הכנפיים שלה ובמהלך היום היתה קוראת בספרים של פילוסופים שמתו מזמן, עד שגילתה שאין להם שום קשר לפילים והם סתם בני אדם ומאז הפסיקה לקרוא. כשהכנפיים של מיה היו חזקות מספיק היא עלתה על טרמפ שעצר לקנות אבטיחים בצומת גולני והגיעה לתל-אביב. האיש מהטרמפ הוריד אותה ליד גני התערוכה ומשם עד לפארק הירקון הדרך היתה קצר, בייחוד בעזרת הכנפיים.

מיה התמקמה מתחת לעץ אקליפטוס גדול ומילאה אותו בנוצצים וזהבים וסידרה לעצמה מיטה מערימה של עלים ועיתונים. בימי שישי ושבת היו מגיעים לפארק המון אנשים ועושים על האש, אז היתה זוכה מיה לאכול כמו שצריך, אחרי שלפעמים לא אכלה כלום כמעט במשך ארבעה ימים רצופים. היה לה טוב ביער שלה עם העץ שלה ובלי האבא הגמד שניצל אותה כדי לעשות ג'ובות מאבטיחים ולקנות פקטים של כאמל. יום אחד היא קראה באחד העיתונים שהתכסתה בהם כי הסתיו הגיע והיה קר, שרכב דרס למוות את מוכר האבטיחים בצומת גולני. היה לה קצת עצוב אבל הנצנצים רמזו לה לשים זין, ואכן כך עשתה. היא שמה זין והמשיכה להנות מהחיים ביער שלה. לפחות עד שהחורף התחיל. אז האנשים הפסיקו להגיע בימי שישי ושבת, כי ירד גשם ואם לא ירד גשם אז סתם היה הדשא רטוב ומלא בוץ ואנשים לא אוהבים בוץ ורטיבות. האמת, גם פיות לא כל כך אוהבות גם ורטיבות, אפילו שהן בנויות לחיים בטבע ומכבדות אותו ואוהבות אותו ויש להן דיבור ישיר עם אמא אדמה (מיה ניסתה לדבר עם אמא אדמה בעניין הגשם, אבל אמא אדמה אמרה לה שאין מצב שהיא מפסיקה את הגשמים החורף, בגלל שבחורף שעבר היא עשתה בצורת לבקשתה של פיה אחת שגרה על חוף בכנרת ורצתה עוד כמה סנטימטרים של חוף).

אז מיה עזבה את הפארק והלכה לחפש עבודה ודירה. בהתחלה גרה אצל איזה אחד שהכירה בפאב שחיפשה בו עבודה כמלצרית, אבל הוא היה חרא של בנאדם, זיין אותה ואז העיף אותה מהבית שלו וגם את העבודה הוא לא נתן לה. אז היא הלכה לאיזה בית קפה והתחילה להיות שם מלצרית וכבר במשמרת הראשונה הציעה לה מלצרית אחרת לגור אצלה עד שתמצא מקום, כי הסיפור חיים שלה ממש נגע לה ללב. מיה עבדה משמרת כל יום ולפעמים גם משמרות כפולות, והצליחה לשלם על שכר דירה ואפילו מצאה מקום משלה כשהחורף נגמר. עם השמש הראשונה של הקיץ היא חשבה לחזור ליער שלה עם האקליפטוס, אבל הכנפיים התנוונו לה במהלך החורף, כי מלצריות לא יכולות ללבוש שמלות מיני ללא שרוולים והחולצות השחורות של בית הקפה מחצו לה את הכנפיים לגמרי וגם הנצנצים התקלפו קצת. אני פגשתי את מיה בדיוק באותה תקופה והיא סיפרה לי את כל הסיפור הזה על איך שהיתה פעם פיה ועכשיו היא סתם מלצרית נמוכה עם חיבה לאלכוהול ושמלות מיני. אני סיפרתי לה איך הייתי פעם קוסם ויכלתי לשלוף כל מה שהתחשק לי מהכובע ואפילו להעלם ולהופיע מתי ואיפה שבא לי, ואיך איבדתי את הכובע יחד עם השיער והקסם אחרי שלוש שנים עם קסדה על הראש. התחברנו זה לזו וחיינו בסבבה עד עצם היום הזה.

יוסי

2011-03-21T21:33:00.004+02:00

לא משנה כמה עמוק אני אחטט בנבכי הזכרון לא אצליח להזכר ולו בסיטואציה אחת בה יוסי לא היה איתי. ככה זה היה מאז ומעולם, או לפחות מאז שהזכרון שלי מתחיל, שזה בערך בגיל 15, כשקיבלתי מכה ממש חזקה בראש ושכחתי את כל מה שידעתי לפני כן. הדבר היחיד שהצלחתי להזכר בו אז, אחרי החבטה ההיא, התרחש בעצם שניה לפני שאיבדתי את ההכרה מעוצמת הפגיעה.

"זהירות שם למטה!!!", קרא מעלי קול לא מוכר, שמאוחר יותר למדתי להכיר היטב, שכן היה זה קולו של יוסי, שבדיוק החליט לנסות לעוף כמו סופרמן בדיוק על הראש שלי. בחודש לאחר מכן בילינו בבית החולים יוסי ואני, מיטה ליד מיטה. הוא עם רגליים שבורות וסדק ביד ימין ואני עם תפרים בראש וסד לאיחוי עצמות הצוואר שנפגעו. לא היה בי כל כעס. יוסי הוא מסוג האנשים האלה שהם יותר מדי מטומטמים וחביבים כאחד מכדי שניתן יהיה לכעוס עליהם. מי עוד מסוגל לנסות לעוף כמו סופרמן בגיל 15, מחלון בקומה השלישית של בית הספר, כשכולם מסתכלים עליו, ולו רק משום שהבטיחו לו ביג-מק אם הוא יצליח.

בבית החולים יוסי שיגע את כל האחיות משום שירד חמישה קילו בארבעת הראשונים והתחיל להלחץ שמא אינו אוכל מספיק. האחיות לא רצו לתת לו יותר אוכל ממה שאישרו הרופאים אז אני נתתי לו את הדייסה שלי כל ערב, אחרת הבטן העצומה של יוסי לא היתה מאפשרת לי לישון כל הלילה, וממילא אני שונא דייסה. היה ערב אחת שבמקום דייסה הביאו מרק חם ומרקים אני אוהב וגם לא אכלתי טוב בצהריים. יוסי התחנן לקבל ממני את המרק וסירבתי. הוא לא עשה מזה עניין, תמיד ידע לקבל את הסירוב שלי לשתף פעולה עם השטויות שלו. אבל אחר כך בלילה האחיות הגיעו שלוש פעמים לבדוק אם הכל בסדר איתנו, כי היו מוכנות להשבע ששמעו את אחד מאיתנו גונח בקולי קולות מכאבים. היתה זו הבטן של יוסי. בחיי, תופעה שאין כדוגמתה. טובה אנושית ממש. איך אפשר שלא לאהוב בנאדם כזה.

את יוסי לא רצו לגייס לצבא כי הוא היה שמן מדי. הוא ביקש להתנדב ורשם אותי כאחד הממליצים שלו. המלצתי שיגייסו אותו לאחד המטבחים ובסוף עשו אותו קונדיטור צבאי. לא היה מאושר ממנו. שלוש שנים הוא לא חדל מבליסת מאפים ובכל מקום טרח לשבח את שמי, "הנה האיש שבזכותו אני חוגג היום, מוקף בעוגות, רוגעלך ושאר מאפים! זה האיש! תראו!". פעם אחת, בלווייה צבאית של חבר משותף מהתיכון שלנו, הוא הגיע לפני ופתאום ראה אותי עומד שם ליד הקבר. הוא לא יכל להתאפק והתחיל עם הנאום הזה בקול הגדול שלו, כולם הסתכלו, אפילו הגופה. איך אפשר שלא לאהוב בנאדם כזה.

אחרי שפשטנו מדים, או יותר נכון כשיוסי השתחרר ואני פשטתי את המדים. ליוסי לא היו מדים משום שלא היו מדים במידה שלו ולכן קיבל אישור ללכת בבגדים שהביא מהבית. יוסי בא אלי יום אחד ואמר לי "שמע בנאדם, יש לי רעיון ענק". "כמה ענק?", שאלתי. "יותר מהבטן שלי והראש שלי ביחד!". כמובן שזה סיקרן אותי נורא מה יכול להיות רעיון כל כך גדול ודחקתי בו שיגיד לי כבר מה זה. "אני לא יכול להגיד לך עכשיו, בוא תפגוש אותי בשתיים בלילה מתחת לסוכה של המציל ההוא, שנראה כמו גפרור שרוף עם שיער בלונדיני מחומצן ואז אני אספר לך". אמרתי לו שכל המצילים נראים ככה ובכלל כל הרעיון הזה נשמע לי כאילו הוא מתכנן לאנוס אותי או לחטוף אותי וזה לא נשמע לי כל כך טוב. "יודע מה, אז יש לי רעיון יותר טוב! תפגוש אותי עוד שעה במקדונלדס!". הסכמתי והוא רץ את הריצה המשונה הזאת שלו, מנופף בידיים לצדדים כדי לצבור מהירות. והוא אכן צבר מהירות. יוסי היה אחד האצנים הזריזים ביותר שהכרתי. כמה שהוא היה שמן, ככה הוא היה מהיר. כמו ההיפופוטמים! איך אפשר שלא לאהוב בנאדם כזה.

פגשתי את יוסי באותו יום במקדונלדס השכונתי. רוב הפגישות שלי איתו היו במקדונלדס השכונתי וכך זה עד היום, כשאנחנו כבר מתקרבים לשנה השלושים של חיינו. "אין כמו ביג-מק עם אקסטרה גבינה, אקסטרה רטבים ואקסטרה ירקות", תמיד היה אומר, "חוץ מארבעה ביג-מקים כאלה", היה מוסיף וכל הסובבים אותו היו מתפוצצים מצחוק, כי בדרך כלל כשהוא אמר את זה היה לו ביג-מק אחד בפה ואחד ביד ועוד איזה שניים על המגש, שלא נדבר על רוטב וירקות שהיו נדבקים לו למצח בזלילה הפראית שלו. אבל הוא מסוג השמנים שאוהבים להתבדח על חשבון השמנות שלהם. איזה בנאדם, בחיי!

בקיצור, הגעתי למקדונלדס והוא ישב שם עם כל ההמבורגרים האלה סביבו ומגש מלא ברטבים וצ'יפסים בודדים פזורים מסביב, שנראה כמו שחזור של פוגרום. הוא חייך חיוך מלא מיונז וירק לעברי "היי!!! הקדמת בנאדם". הוא המשיך ללעוס ולבלוע ולנגוס ובין הביסים הצליח להסביר לי את הרעיון הענק שלו. "בוא ניסע לתאילנד! זה רעיון גדול. הכל זול שם, וגם האוכל, ובעיקר מקדונלדס. אנחנו חייבים לנסוע!". מה אני אגיד לכם, רעיון ענק. הסברתי לו שכולם בגיל הזה של אחרי צבא עושים את זה ושזה לא כזה רעיון ענק לכשעצמו, אבל המניע לרעיון הוא מקורי ביותר. לא הרבה אנשים נוסעים לתאילנד בגלל שמקדונלדס זול שם.

נסענו לתאילנד ויוסי זלל ועשה צחוקים ועשה מעצמו צחוק, ואני נהנתי כמו שלא נהנתי בחיים שלי. יוסי בלס ואני השתכרתי. יוסי בלע ואני זיינתי. היתה חגיגה אמיתית. אחר כך חזרנו לארץ והתחלנו ללמוד. הייתי פוגש את יוסי במקדונלדס הכשר של האוניברסיטה. יוסי היה מביא גבינה צהובה מהבית בשביל להכניס לביג-מקים שהזמין. באיזשהו שלב, אחרי שנגמרו הלימודים והתחלנו לעבוד, יוסי הכיר איזו שומנופילית שמנמנה באינטרנט וזיין לראשונה בחייו. "כמה שהפטיש יותר כבד, ככה המסמר נכנס יותר עמוק", נהג לומר, "וחזק!", השמנמנה היתה מוסיפה. איך אפשר שלא לאהוב אנשים כאלה מאושרים.

אחרי כמה זמן הם נפרדו, אבל יוסי לא התבאס יותר מדי והמשיך לעבוד ואפילו יצא לכמה דייטים דרך האינטרנט. יוסי גם ככה לא האמין בחתונה ונישואין אז לא הפריע לו.

עכשיו, רגע, שכחתי למה אני מספר את כל זה. אה, כן. אני יושב עכשיו במקדונלס ומחכה ליוסי. שמאחר. הוא אף פעם לא איחר למקדונלדס. לא יודע מה איתו. התחלתי לדאוג לו, כי לפני שבועיים אמר לי שהיה בבדיקות בשביל הביטוח ואמרו לו שהוא במצב לא כל כך טוב, שמן מדי. הוא צחק מזה ואכל עוד המבורגר. הדאגה הזאת לשמן החביב הזה שמחק לי את כל הזכרונות שלי מלפני גיל 15 ושעשע אותי מאז ללא הרף, פתאום גרמה לי להסתכל אחורה על התקופה שעברנו יחד ולעזאזל כמה זמן עבר ומה לכל הרוחות הספקתי. לפחות הוא ידע כל הזמן מה הוא רוצה ומה הכי מתאים לו. ומה אם הוא מת בגלל שהוא שמן מדי? בגלל האהבה הזאת שלו? הוא בטח יהיה מבסוט בקבר הענק שלו. ואני, אני אהיה פתאום בודד יותר וחלל בגודל של הבטן שלו יפער לי בלב. כי אנשים כמו יוסי לא נופלים מהשמיים כל יום.

סופרמרקט בניו יורק

2011-03-15T21:11:00.003+02:00

הייתם פעם בסופרמרקט באמריקה? אם הייתם, אז אתם בטח יודעים שיש שם הכל. מה אני אגיד לכם, הייתי בכזה סופרמרקט לפני איזה שנתיים, כשטסתי עם חברה שלי לניו-יורק. היא כל הזמן רצתה ללכת למוזיאונים, מחזות-זמר, חנויות בגדים, אתרים וכאלה. אני רק דבר אחד דרשתי לעצמי בטיול הזה, ללכת לסופרמרקט. כשהחלטנו שטסים והתחלנו לחשוב מה נעשה שם, זאת אומרת, היא התחילה לחשוב ולשתף אותי בזה. לי כל הזמן היה ברור מה אני רוצה לעשות שם. ללכת לסופרמרקט. אמרתי לה את זה, שאני אלך איתה לכל מקום שתרצה, ואהנה מזה. אבל רק דבר אחד ביקשתי ממנה, פעם אחת, לעשות סיבוב של שעה-שעתיים בסופרמרקט גדול.

איך שלא יהיה, איך שנחתנו והנחנו את המזוודות במלון, התחלנו לעשות את כל הדברים שהיא רצתה. היא הכינה רשימה אפילו וסימנה "וי" ליד מה שכבר עשינו. הסופרמרקט, כמובן, היה בתחתית הרשימה. היא השאירה את זה לשעתיים שיש לנו מהצ'ק אאוט ועד לרגע שצריך לתפוס מונית לשדה התעופה. ואני, כל הטיול אני הולך אחריה לכל מקום, נהנה, צוחק, מצלם, מצטלם, סוחב את התיק, את השקיות של הקניות, את המצלמה, את המים, את הכובע שלה, ואת המעיל שלה, מה שרצתה. לא אמרתי מילה, להפך, נהנתי. וסקס, כל לילה ירדתי לה איזה רבע שעה רצוף ורק אז זיינתי אותה, ולא סתם, אלא באיזה תנוחה שהיא בחרה ורק אם היא רצתה. רק פעם אחת, בבוקר, היא העירה אותי עם מציצה. אבל גם אז זה היה סתם תכסיס כדי שאצא מהמיטה בארבע בבוקר, כדי להספיק לעשות טיול במפלי הניאגרה כמו שהיא רצתה. ראסמי אני אומר לכם, סתם מפלים, הרבה רעש ומים מתיזים, אבל מה, סתם, מפל. זרם של מים שנופל מאיזה הר לאיזה נהר או משהו, לא הבנתי את זה. זה היה יפה והכל, אבל לא הבנתי את זה ולמה צריך להסתכל על זה כל כך הרבה זמן. וגם המציצה, סתם מציצה, בלי ליקוקים, בלי שיניים, ולקראת הסוף גם שלחה אותי להביא ביד במקלחת כדי לגמור, כי יש לה איפור והיא לא רוצה שיתיז לה ויהרוס לה את זה. הלכתי למקלחת, הבאתי ביד ויצאתי לעבר הניאגרה, שם, אגב, התיז לה על האיפור ונמרח לה הכל.

יום לפני הסוף, בעיצומו של אחד מסיבובי הקניות הבלתי נגמרים שלה, ראיתי אותו. היא בדיוק הסתכלה באיזו שמלה מכוערת בחלון ראווה של איזו מעצבת ניו-יורקית כזאת שעושה ים כסף ממטומטמות כמוה. אני עמדתי לידה והתחלתי להסתכל על הכוסיות שעוברות ברחוב. הן נראות הרבה יותר מפנקות מהישראליות. בטח יותר מפנקות מהישראלית שעומדת לידי ומתלהבת מסמרטוטים מאחורי חלון, אם רק הייתה מתלהבת מסמרטוטים וחלונות בבית, לא הייתי צריך לסכן את עצמי כל פעם שההורים שלה הגיעו, כדי לנקות את החלונות, שגם ככה הזקנים האלה לא מסוגלים לראות את הלכלוך. בעודי עוקב בעיני אחר התחת של איזו היספנית חמודה, היא עברה ליד שלט המציין שסופרמרקט ענק נמצא מעבר לקרן הרחוב. השארתי את השקיות ואמרתי לה שתשמור על זה בזמן שאני הולך לסופרמרקט. אני אגב, שמרתי פעם אחת 5 שעות על חנייה ליד הבית שלנו, כי היא אמרה לי שעוד רבע שעה היא מגיעה, שאני אשמור לה את החנייה שיש למטה. בדרך קרו לה כל מיני דברים שעניינו לי את התחת, שאגב ממש כאב אחרי ישיבה ארוכה מאוד על שפת המדרכה, ליד החניה. ושלא נדבר על הגרון, לא יכולתי כבר לדבר מרוב וויכוחים עם נהגים עצבנים שמחפשים חניה.

איך שלא יהיה, נכנסתי לסופרמרקט הזה, ומה אני אגיד לכם, כמו שאומרים לכם. בדיוק כמו שמספרים, זה ענקי ויש שם הכל. ואני לא מדבר איתכם רק על ירקות ופירות אקזוטיים, אני מדבר על הכל. יש שם כל התבלינים, רטבים, כלי בית, מאכלים, משקאות, חומרי ניקוי, צעצועים, מכשירי חשמל, רגשות, נקניקים, מזון לבעלי חיים, בעלי חיים, בגדים, כן כן, אפילו בגדים יש שם, שמעת את זה? יכולת לקנות פה הכל באלפית המחיר. עברתי דוכן דוכן, לאט לאט, בכל דוכן קניתי משהו קטן. אספתי לי שקיות מלאות בהכל מאוכל דרך צעצועים ועד מכשירי חשמל ובגדים, אבל רק בשבילי. ובמחלקת הדואר ארזתי הכל וביקשתי שישלחו לי לארץ. ביקשתי שיגיע תוך שבועיים, אחרי שהיא כבר תהיה מחוץ לבית שלי.

עכשיו מה, בכל הסופרמרקט שירות מעולה, אדיבים, נחמדים, מוכרים לך בכיף, לא מתווכחים, מוכנים לעשות הכל למענך. אבל מה, בדואר, התחילו להסתכל לי מה יש בתוך הקופסאות. הסתכלו על האוכל, על הבגדים, על הכל, ואני נלחצתי כבר שלא יתחילו להגיד לי שצריך לשלם מכס על הכל, כי הפלטינה שלי אצלה ולי היה רק את הזהב. כמעט הכל עבר בסדר, אבל על מה הם נתקעו? על הרגשות. התחילו לשאול אותי איפה קניתי את זה, למה אני צריך כל כך הרבה, כמה שילמתי וכאלה. ואמרתי להם, שזה סתם קניתי הרבה כי היה מבצע, לא יודע אפילו מה לעשות עם זה. הגעתי לדוכן של הרגשות ושאלתי את המוכר כמה זה. הוא אמר שזה לפי משקל, אהבה, שנאה ופחד זה 60 סנט למאה גרם, למשל. אומץ, עצב ושמחה זה רק 45 סנט למאה גרם. והיו שם עוד כל מיני רגשות שאני לא ממש הבנתי. בכל מקרה, היה מבצע -מיקס רגשות ב-50 סנט למאה גרם. לקחתי 2 קילו מהמיקס. מה אני פראייר? האלה של הדואר הסתכלו עלי כאילו אני אידיוט או משהו, סיימו לארוז ושלחו את זה. לא נתתי להם טיפ. אנטישמים זונות. חזרתי לחנות איפה שהשארתי אותה בה. היא כבר לא הייתה שם. כמו שעכשיו אני יודע, היא לא הייתה גם במלון. היא הייתה בדירה של ארי, האקס שלה, שזרק אותה בשביל לחיות בניו-יורק ושבגלל כל המכתבים ששלח לה משם היא רצתה בכלל שנסע. ואני כמו אידיוט, שבועיים אחר כך, תקוע עם 2 קילו מיקס רגשות ואף אחד לשתף אותו.

איש עם כלב

2011-03-11T21:10:00.002+02:00

יש לו שיער אפור לגמרי, אפילו שהוא עוד לא בן ארבעים. הכלב עדיין שחור עם כתמים חומים, ללא שום סימן של זיקנה, אפילו שהוא כבר בן שבע. את שניהם אני מכיר מהגינה. איש עם כלב. לפני שבע שנים, כשהכלב היה עוד גור, הייתי יורד לגינה לעשן סיגריה ולנשום אוויר צח. באופן מקרי השעה של הסיגריה בלילה והשעה של הכלב עם האיש היו תואמות. בהתחלה הכלב עוד היה קופץ עלי ומנסה לשכנע אותי לשחק איתו. האיש לעומת זאת היה עומד לידי עם הרצועה הכחולה מונחת על כתפו השמאלית, מדליק סיגריה ומחכה בשתיקה מביכה שהיא תיגמר. כשהסיגריה נגמרה היה אומר לי לילה טוב והולך עם עם הכלב לאחד הבניינים הסמוכים לשלי. מעולם לא שמתי לב בדיוק לאיזה בניין נכנסו שניהם. יום אחד, אחרי שהסיגריה התחלפה כבר לג'וינט ואני התחלפתי לאחד כזה שמדבר עם זרים, כי הם יותר מעניינים בהרבה מאלה שאינם זרים, שאלתי את האיש איך קוראים לו. "טוש", הוא ענה, למרות שנדמה לי שהיה ברור שנשוא השאלה לא היה הכלב. האיש סיים את הסיגריה והלך. כמה ימים אחר כך הוא ביקש ממני כמה שאיפות והתחלנו לדבר. במשך שנים הוא לא השתנה, שיער אפור לגמרי, מעט גלי, שגולש ומכסה לו את האוזניים. משקפיים עגולים, מהסוג שכבר מזמן יצא מהאופנה וכרס קטנה שמעידה שמדובר באדם שעובד בישיבה. לפי המבטא הוא ארגנטינאי, אבל לפעמים קשה להבחין בינם לבין הרוסים. היינו מדברים על הכלב ואיך שהוא כבר לא מנסה אפילו לבקש ממני לשחק איתו או איך שהוא גדל באופן מיוחד משום שאינו גזעי. לפעמים, כשהיה קר במיוחד או חם במיוחד השיחה הקצרה, שמשכה סיגריה, הייתה על מזג האוויר. הייתה פעם אחת שהוא סיפר לי שהתגרש, אבל אחר כך שמתי לב שהוא מעולם לא הוריד את טבעת הנישואין מהאצבע. לא רציתי לשאול אם הם חזרו או שהוא סתם לא יכול לוותר עליה, והוא לא רצה לספר, כי מעולם לא הזכיר עוד את אישתו או אישתו לשעבר.

אחרי שחזרתי מהודו ועברתי דירה לא יצא לי לראות אותו בכלל, רק היום, כשנסעתי ליד גן מאיר, ראיתי את האיש הולך, הרצועה הכחולה על כתפו והכלב צמוד לרגלו עוקב אחרי כל צעד שלו, מאיץ כשהאיש מאיץ, נעצר כשהאיש נעצר. היה איזה רגע אחד, כשהשניים נכנסו אל הגן, שנדמה היה שהאיש הולך אחרי הכלב, אבל אולי זו סתם אשליה אופטית.

הפוכה

2011-03-07T20:55:00.000+02:00

אנה היא ילדה הפוכה. הכל יוצא לה הפוך, גם הדברים שלכולם יוצאים רגיל בלי שום מאמץ, מתהפכים כשהיא מנסה לעשותם. אם היא הולכת לישון, סימן שזה בוקר ואם היא מתעוררת כדי ללכת לגן, סימן שכבר לילה. ואם היא משחקת בקוביות, הן מתגלגלות לה על השטיח ומתחבאות מתחת לספה. וכשהיא מחפשת את הגולות-קוביות מתחת לספה היא מוצאת את הסוכריה שהתגלגלה לה מתחת למקרר לפני יומיים, כשניסתה לאכול ביסלי גריל. כאלה משוגעים הדברים שקורים לה, שאפילו פעם אחת, כשהעירה את אבא באמצע הלילה כדי ללכת לגן, הסתבר לה שהעירה את ג'ונו הכלב של השכנים ששוב נרדם אצלם בחצר, כי השכן לא מוכן לגמור את הגדר.

בגלל הבעיה הזאת שלה, שהיא ילדה הפוכה כזאת, לא יוצא לאנה בכלל ללכת לגן ולא לפגוש ילדים אחרים ואמא ואבא שלה חושבים שהגדילה שלה תפגע, כי כשהיא צמאה היא אוכלת וכשהיא רעבה היא שותה ואיזה מזל שהיא ילדה ולא ילד, כי מי יודע איזה בלאגן היה אם היו מתהפכים לה גם הדברים שעושים בבית השימוש.

אבל אמא ואבא טעו, ואנה גדלה דווקא בסדר גמור ואפילו היתה יפה וחכמה, בדרכה ההפוכה והמיוחדת. בלילה היא היתה מתעוררת, כמו כל לילה, וכבר לא מנסה ללכת להעיר את אבא או ללכת לבית ספר, אלא פשוט לימדה את עצמה כל מיני דברים חשובים מספרים שקנו לה ההורים. וכשהיא למדה חשבון, היא למדה לקרוא. ואחרי שידעה לקרוא למדה ספרות וכך היא למדה חשבון. וכשניסתה ללמוד גיאוגרפיה, למדה לנגן על פסנתר (וזה די הרגיז את אבא ואמא ואת ג'ונו הכלב, שניסו לישון ובמקום זה נבחו בלילות על הפסנתר, אז היא למדה גיאוגרפיה רק לפני שהלכה לישון וככה כולם היו מתעוררים בבוקר עם סונטות נעימות של בטהובן). וככה אנה השכילה וגדלה, עד שהגיע הזמן לעזוב את הבית של אבא ואמא ולהתחיל לחיות לבד.

בפעם הראשונה שאנה ניסתה לעזוב את הבית היא הגיעה למחסן, איפה שאבא שלה שמר את כל הפטישים והמקדחות שהוא כל כך אהב. בפעם השניה שאנה ניסתה לעזוב את הבית היא התעוררה על השטיח ליד הטלוויזיה בסלון. אז בפעם השלישית היא ניסתה ללכת לישון והגיעה לדירה שכורה בלב תל-אביב, עם שותף, שכמוה, היה קצת הפוך, שעבד בלילות וישן בבקרים. ואנה היתה כל כך שמחה לדבר סוף סוף עם מישהו שיודע מה זה להיות הפוך, שהחיוך שניסתה לחייך הפך לבכי, ובגלל הבכי הזה השותף החדש שלה חיבק אותה חיבוק קצת הפוך, בגלל שהידיים שלה הסתבכו בידיים שלו, אבל בכל זאת זה היה חיבוק נעים. אחרי החיבוק הזה הם נהיו חברים טובים טובים, ובגלל זה רבה איתו הרבה, כי ככה זה כשהפוכים. השותף מצא לאנה עבודה בלילות, כדי שתוכל לעבוד כשהיא מתעוררת, אבל בגלל שניסתה להתעורר בלילות היא התעוררה בבקרים והגיעה לעבודה כשכבר סוגרים. הבוס הסכים לתת לה רק לסגור את המקום, אבל בתמורה הוא ישלם לה פחות, אבל במקום לסגור אנה פתחה את המקום ובמקום לשלם לה פחות הבוס הרוויח יותר, כי המקום היה פתוח גם בבוקר ובתל אביב, מסתבר, יש הרבה הפוכים, שרוצים מקומות כאלו שבדרך כלל פתוחים רק בלילה, גם בבקרים. והלקוחות היו באים ואומרים לאנה בוקר טוב, אז היא היתה אומרת להם להתראות. הם היו מבקשים בירה והיא היתה מוזגת להם וודקה תפוזים. הם היו משלמים בשטר של חמישים והיו מקבלים עודף ממאה. וכולם היו מאושרים, רק אנה היתה עצובה, אבל אצלה זה סימן שהכל טוב.

אחר כך

2010-12-21T22:05:00.003+02:00

אחר כך כבר היה מאוחר מדי ולפני כן הוא לא ידע על מה שעשוי לקרות אחר כך ולכן לא טרח לעשות בנדון כלום. אז הוא רק ישב שם והסתכל רחוק רחוק, רחוק ככל שיכל, הישר דרך החלון הדרומי של הדירה בבניין ממול. הוא יכל לראות שם מה שהוא חשב שיכול להיות חלק מהמקלחת של הדירה ההיא ובתוכה חלק ממי שהוא חשב שעשויה להיות השכנה. לא שהוא ידע בוודאות מי גר שם בדירה ממול. הרי לא ראה שם מעולם מישהו מהדיירים עומד באיזה מחלונות הדירה. וגם לא שהוא יכל לדעת בוודאות שיש שם מקלחת, הרי הראייה מטשטשת כאשר מנסים להסתכל רחוק כל כך. אבל כל אלה לא עניינו אותו במיוחד והוא המשיך להסתכל ובעיקר לדמיין את מה שרצה לראות. ואז זה קרה, רגע לפני שהיה אחר כך, נכנס לחדר מישהו שנראה כמו ביג פוט. שעיר כזה וגדול, שלא לובש דבר מלבד הפרווה הכהה שמכסה את גופו. נראה היה לו שהוא מכוסה בריר צהבהב ואולי כמה כתמים ארגמניים של דם, אבל באמת שהיה קשה לראות משהו מהמרחק בו עמד. היצור צעד בצעדים כבדים, מתנדנד מצד אל צד והתקדם לעבר המקלחת. מי שהוא חשב שהיא השכנה, יצאה מתוך המקלחת בבהלה, חמקה למפלצת בין הרגליים והחלה להתרוצץ עירומה בדירה. היא חיפשה אחר האקדח. הוא היה בטוח שלבחורה כזו יש אקדח בבית. הענק המבולבל הסתובב בכבדות וניסה לאתר את הנערה התזזיתית (כעת היא כבר נראתה לו כנערה, אולי בת 17 אולי אפילו פחות). מכל מקום, עכשיו התחיל האחר כך והנערה הסתובבה עם אקדח גדול ושחור עם קנה שנצנץ לאורה של קרן השמש שחדרה מבעד לתריסי הדירה הפתוחים לרווחה בחלון המזרחי שלה. היא היתה סקסית מאוד עם האקדח הזה ביד, אפילו יותר סקסית משהיתה כשהתקלחה או כשיצאה רטובה מהמקלחת והתרוצצה בחדר בחיפושים אחר האקדח הענק שלה. היצור התקרב אליה באיטיות, כנראה שלא ידע בדיוק מה היא מחזיקה בידה, ולא חשב שעשויה להיות סכנה בבחורה כזו קטנה וצעירה (היא היתה קטנה, בטח מטר שישים וחמש, זאת בהנחה שהענק היה בגובה שני מטרים, אם היה נמוך יותר אולי היא היתה מטר שישים). ואז נשמעה היריה, ואחריה עוד אחת, ואחר כך הגיע וכבר היה מאוחר מדי, כי אולי המרחק היה גדול מכדי לראות בבירור את ההתרחשות, אך היה מספיק קטן כדי שהמעורבים בהתרחשות יהיו מעוניינים לסיים את חייו ומיד. לרגע הוא עוד הספיק לתהות אם היא באמת היתה סקסית כל כך ואם זו אינה עבירה חמורה להציץ לנערה צעירה וסקסית למה שחשב שזו המקלחת שלה, אבל כאמור, זה כבר היה מאוחר מדי.

נגינת החרוב

2010-12-17T21:59:00.001+02:00

הענפים של עץ החרוב נרעדים, נקישות החרובים פעמוני הרוח של הטבע, נשמעים היטב בחדר השינה. הקרקושים האלה עוזרים לה להירגע. שיערה פזור על הכר, ראשה שקוע במחשבות, כל שריריה רפויים למעט התכווצויות בלתי נשלטות של שריר הירך. הוא נוטה להגיב כך דקות ארוכות אחרי שהיא מסיימת רכיבה ממושכת על האופניים. אם היה לה כוח רצון היתה מסירה מעליה את הגופייה הדקיקה, כשם שהסירה את חצאית הטריקו לפני שהפילה עצמה על מזרן המיטה שהיה בדיוק בדרגת הקושי המועדפת עליה. חתלתולים מייללים בחוץ, קוראים לאמם, בעוד הרוח ממשיכה לנגן על עץ החרוב, נשמע לה כמו סשן של ליונל המפטון. היא הופכת יותר ויותר רגועה. התכווצויות הירך נחלשות. נדמה לה שיש מישהו בדלת הדירה. היא עוצמת את עיניה. לא טוב לה בחיים. היא מתלבטת אם מישהו מנסה לפרוץ את הדירה, סירנות אמבולנס נשמעות במרחק, לא מפריעות לנגינת החרוב, המחשבות לא מגיעות לכלל הכרעה והיא נרדמת.

טלפון זונה

2010-12-13T21:59:00.000+02:00

הסלולרי נדפק לי. משהו השתבש שם לגמרי, לא אלאה אתכם בפרטים, מה גם שזה לא רלוונטי לסיפור. מה שכן רלוונטי זה שהבוקר הגיע בנאדם לקחת את המכשיר לתיקון ונתן לי נייד חלופי. "מה זה?", שאלתי בטון שאינו משתמע לשני פנים למראה המכשיר העלוב שמסר לי. "זה טלפון זונה", אמר, החתים אותי והלך. המספר הוא המספר שלי אבל המכשיר זונה של החברה הסלולרית, שנותנת אותו ליומיים-שלושה לכל מי שהתקלקל לו. נו מילא, חשבתי, זונה זו זונה, לא משנה איך היא נראית, גם כך אתה איתה למטרה מסוימת וזמן קצוב מראש. אז המכשיר לא חייב להיות מוצלח כמו המכשיר הקבוע שלי. באמת לא ביג דיל. לקחתי אותו ליד והתקשרתי לאמא שלי. כשענתה אמרה "הלו" מהוסס קצת. אמרתי "אמא?" והיא ענתה "היי! מה שלומך? מאיפה אתה מתקשר? החלפת מספר?". ואז הבנתי שזו לא אמא שלי, אבל זרמתי, היא היתה ממש נחמדה. כל כך נחמדה, שכשהיא ביקשה שאבוא לארוחת ערב הסכמתי. לא יכולתי לסרב.

אחרי הטלפון לאמא התקשרתי לאבא, ולמרות שהוא היה קצת עסוק, הוא התעניין מה שלומי ומה חדש בחיים. סיפרתי לו שנפרדתי מרותי ושעכשיו אני צריך למצוא דירה והחיים הסתבכו, ובינתיים אני גר על הרצפה בדירה של חברים וזה לא משהו בכלל. מיד הוא הציע שאבוא לגור בדירה שהוא קנה להשקעה במרכז תל אביב, אבל בשביל שלא אהיה בטלן אצטרך לשלם חצי משכר הדירה שהוא היה לוקח לשוכר אחר. הסכמתי כמובן, זו הצעה שאי אפשר לסרב לה.

אחר כך עברתי על רשימת הטלפונים, לראות למי עוד אפשר להתקשר. התקשרתי לאביב מהמילואים והרצנו קצת צחוקים על האימון האחרון בשיזפון. התקשרתי לקבוע תור לגלית-שיננית. פלירטטתי אולי חצי שעה עם ניצן תאילנד וקבענו להפגש בלילה, אחרי ארוחת הערב אצל אמא, בבר השכונתי, מסתבר שהיא גרה ממש קרוב לדירה של אבא. זה היה יום מצוין.

בדרך לאמא דיפדפתי עוד קצת בספר הטלפונים עד שנתקלתי בטלפון של אלוהים, שקודם לכן דילגתי עליו, כי לא ידעתי אם כדאי, ועכשיו החלטתי להתקשר, יהיה מה שיהיה. הוא ענה לי והיה הרבה יותר נעים הליכות מאלוהים שהיה בסלולרי שלי. הוא היה רחום וחנון ואוהב את הבריות, ממש כמו אלוהים מהתנ"ך. ודיברנו קצת על הבן שלו וקצת על המלחמות.השיחה הסתיימה בטון קצת צורם כשהטחתי בו האשמות על איך זה שלסתם בנאדם אקראי שאת רשימת הטלפונים שלו קיבלתי יש חיים הרבה יותר טובים משלי והוא אמר לי שמאז שהוא נתן לבני האדם את הבחירה החופשית אין לו כל כך מה להתעסק איתם, כי ממילא הם הולכים ועושים בסוף מה שבא להם. סגרתי את השיחה אפילו בלי להגיד שלום כי הגעתי לאמא והייתי מה-זה רעב והכי התאים לי בעולם אוכל של אמא.

סיפור קצר עם מרפסת

2010-12-11T21:04:00.000+02:00

כשהוא עצוב הוא סוגר את עצמו במרפסת הקטנה עם מוסיקה ואלכוהול וסיגריות וחושב על האפשרות של קפיצה. אם לא היה גר בקומה ראשונה אולי גם היה עושה את זה. אבל הוא גר בקומה ראשונה וקפיצה נראית יותר כואבת ממשככת. אבל האלכוהול והסיגריות והמוסיקה משככים ומשכיחים, גם את המחשבה על קפיצה. הדיסק נגמר וחוזר מהתחלה. הבקבוק נגמר וחדש נפתח. האהבה נגמרת ומתחילה חדשה. ככה זה, הוא יודע היטב. אבל בינתיים הוא כואב, כי גם בכאב יש נחמה.

אחר כך חבר מגיע ויושב איתו במרפסת עם סיפורים על אהבה חדשה והצרות שהיא מביאה. אחר כך הם יוצאים לפאב וממשיכים בשיחה. הוא מסתכל לאחת עם מחשוף בלי חזייה על השדיים ואחר כך בעיניים ומגלה שכבר שכב איתה. הוא מסתכל על הישבן של אחרת, איך הוא עטוף בחצאית דקיקה והדוקה שחושפת קווי מתאר של חוטיני, וחושב לקחת אותה למרפסת שלו. אחרי כמה משקאות ואחרי שהחבר עוזב לאהבה החדשה שלו הם שותים עוד קצת ונוגעים עוד קצת ואחרי כמה דקות הם אצלו במרפסת והיא כבר מתפשטת. המאפרה עם הבדלים מתרסקת על הרצפה. הבקבוקים הריקים מתגלגלים. אחד קופץ החוצה ומתנפץ על המדרכה. שכן צועק. היא גונחת. הוא גומר.

אחר כך במקלחת הוא עדיין עצוב. היא כבר נרדמה לו במיטה. והוא, כשהוא עצוב הוא סוגר את עצמו במרפסת הקטנה עם מוסיקה ואלכוהול וסיגריות וחושב על האפשרות של קפיצה. עיניו נחות על החוטיני השחור שלה שזרוק ליד אפר ובדלים על רצפת המרפסת. הדיסק נגמר ומתחיל מההתחלה. כאב הראש מתחיל מלווה בבחילה. היא מגיעה עם קפה שחור, אומרת שהרשתה לעצמה להרגיש בבית. אהבה נגמרת ומתחילה חדשה. ככה זה, הם יודעים היטב, שניהם. הוא מחייך, היא עדיין עירומה.

נשף עם הרוח

2010-12-09T21:12:00.000+02:00

הרחובות המטונפים, הקשישים המבאישים, היללות המביכות, חלקן מפיו שלו, לא האטו אותו בדרכו לשם. הכלבים המחרבנים, הרוכבים המקטרים, המעשנים המעשנים, והוא ביניהם, לא הבעיתו אותו כלל. הוא לא ראה אותם, רק המשיך ללכת. איזה בנאדם, יא אללה. איזה איש. הוא הולך והולך, לא רואה כלום. רק הולך. ועוד מהר הוא הולך. מהר כמו הרוח, כמו המים, כמו האש, כמו... כמו איש שהולך מהר ככל שהוא יכול ללכת מהר מבלי להיראות מגוחך כמו האתלטים בתחום ההליכה המהירה, אבל מספיק כדי להיראות מגוחך בדרכו שלו. וזו חתיכת דרך, הדרך שלו, שלושה או ארבעה קילומטרים לפחות.

הוא נעצר רק כשהגיע לשם. נעצר ונעמד מול הבית הישן, קירותיו מתקלפים, עמודיו מתפוררים. כמעט שלא נותרו תריסים על החלונות, ועם זאת, לא ניתן לראות דבר מהמתרחש בתוך הדירות. כל כך חשוך שם, אפילו חשמל לא מצליח להאיר את החדרים. מי יודע בכלל אם יש שם חשמל.

הכובע המרופט שעל ראש מתנדנד ברוח הנושבת מן הים. הוא תופס אותו בידו האחת ובידו השניה מסדר את האשכים, שיצאו לגמרי משליטה בעת ההליכה המהירה ונדבקו בצורה לא נעימה למדי לירכיו המיוזעים.

מכנסיו, קצרים וירוקים, דבוקים גם הם לירכיו. חולצתו, סווטשירט ארוכה ואדומה, ספוגה בזיעה, מצדיקה את שמה, דבוקה לגופו. הוא יודע ששיעור היתר על כתפיו, וגבו, ובטנו, וחזהו, הוא אחת הסיבות המכריעות להזעה המוגזמת הזו. אולי, הוא חושב לרגע, גם לעובדה שהוא לבוש בסווטשירט באמצע יולי יש השפעה כלשהי על כך. אולי גם להליכה המטורפת הזו יש השפעה מסוימת. הוא מבולבל. חם לו והטינופת ברחוב שמאחוריו, האשפה בעיר שסביבו, המכשפות המכושפות, הדרקונים הארורים, כולם יכולים לקפוץ לו עכשיו כשהוא עומד מול הבניין העלוב הזה.

הוא נשאר לעמוד שם עוד דקות ארוכות, סובל מהבריזה המערבית שמצננת את גופו. בידו האחת אוחז את כובעו ובידו השנייה מושך את חולצתו במהירות במטרה לאוורר את הגוף. משיכה, רוח נכנסת אל מתחת לחולצה, חזרה, רוח נושבת אל מחוץ לחולצה לוקחת איתה צחנה שהוא מכיר היטב. כשהוא מסיים להתייבש הוא נכנס פנימה. אין אינטרקום בבניינים הישנים האלה. בתוך המבנה קריר יותר. הוא עולה במדרגות בנחישות פחותה מזו בה הלך בדרכו הנה. לבסוף הוא ניצב מול דלת מספר שש. דלת עץ מתפוררת, אכולה, רקובה, מסריחה אפילו. הוא אוהב את הסירחון הזה. הוא דוחף את הדלת, היא פתוחה והוא נכנס.

הדירה חשוכה, אפלה, קרירה יותר מחדר המדרגות, רוח מערבית נושבת מבעד לתריסים השבורים, שורקת שריקה נעימה שמזכירה לו ילדות. הוא מתיישב על הרצפה הקרה בסלון הטחוב. האישה השמנה שרובצת על הספה הקרועה גונחת לעברו משהו. הוא גונח לעברה חזרה משפט עייף ונשכב על הרצפה. היא ממלמלת כמה הברות לא ברורות. הוא נאנח ומתייפח. היא מחרחרת, נוחרת אולי, משפשפת את ידיה השמנוניות זו בזו והחיכוך נשמע לאוזניו כמו יצירה של שופן, עד כדי כך הוא רגוע. הוא נושף לאט, נושף בעוצמה, נושף בלי לשאוף. השמנה מעבירה משקל מישבנה הימני וישבנה השמאלי, הספה חורקת, היא גם. הוא מסיים לנשוף ונעלם.

משחק לא מכריע

2010-12-08T21:07:00.001+02:00

מאיר נכנס במהירות ומשאיר אחריו את דלת הכניסה פתוחה. זה לא משנה, הדלת הזו ממילא פתוחה תמיד. כך אני אוהב את הדלתות שלי. פתוחות. הוא זורק עצמו על הספה לצדי ומתחיל לדבר. מספר לי על ההיא שהכיר אתמול בסיור שערך לכמה תיירים צרפתים ביפו העתיקה. היא לא היתה חלק מהסיור, סתם במקרה עברה שם לידם והחליטה להצטרף כדי לשמוע. הוא הסתכל עליה והיא עליו ואחרי שנגמר הסיור והצרפתים הלכו לבזבז את הכסף שלהם על מזכרות יקרות, הוא והיא ירדו לחוף הים ואחרי כמה בירות היא ירדה לו ואחרי זה נעלמה. הוא הסתובב איתה בראש מאותו רגע והיא נחכה שם בכל זקפה אקראית שקיבל. והוא קיבל הרבה זקפות אקראיות מאז שפגש בה. לפחות פי שלושה וחצי יותר מהרגיל. אז הוא מסתובב מהבוקר ביפו העתיקה, נצמד לתיירים צרפתים ולתיירים לא צרפתים וסתם לרוכלים או אנשים אחרים שמטיילים ביפו העתיקה, אפילו שהוא יודע שאין מצב שהיא תחזור לשם גם היום. אחרי זה הוא יורד לים ונשכב על החול במקום שהיא ירדה לו. הוא נשבע שיכל להריח אותה שם, על החול. כל כך חזק הוא מרגיש אותה, שעקבות הריח שלה מורגשות על ידו גם יום אחרי כן. והוא משתגע, פשוט משתגע ולא יודע מה לעשות. ולא בגלל המציצה, אלא בגלל הבחורה. הוא מוכן לוותר על סקס איתה או עם כל אחת אחרת לכל החיים אם יקרה מקרה והם יוכלו להיות ביחד. ואני מסתכל כל הזמן הזה עליו ולסירוגין בטלוויזיה, כי משדרים את המונדיאל, ולא שזה מעניין כל כך כמו שזה עושה אותי חלק מהאנושות. ברור, גם לחרבן בבוקר עושה אותי חלק מהאנושות, אבל משהו במונדיאל מרגיש לי יותר תרבותי. ובגלל שהכל משודר בהיי דפינישן אני רואה את אגלי הזיעה נוטפים מפניו של מסי ומריח את הזיעה שנוטפת ללא הרף מגופו של מאיר, והשידור הופך יותר טוטאלי.

"אתה תמצא אותה, ואפילו לא תצטרך לוותר על סקס", אני אומר לו, אבל הוא לא מצליח להירגע. הוא קם ויושב וקם ויושב, ומתרוצץ סביב דירת החדר שאני גר בה. הוא לוקח בירה מהמקרר ומתיישב לראות את המשחק, כי אמנם להיות מטורף מאהבה גורם לך להרגיש חלק מהאנושות, אבל להיות מטורף מכדורגל מרגיש קצת יותר שפוי.

אחרי שריקת המחצית נכנסת סיגל בפנים סמוקות מחום ואומרת "איזה חום". מאיר ממשיך להזיע גם במזגן, כי הטירוף והאהבה מחממים את הלב. סיגל מתיישבת על המיטה מצד שמאל שלי. מאיר מתיישב עם הבירה מימיני על הספה. ככה זה, שני אנשים יכולים לשבת על אותו רהיט ובשביל אחד זה ספה ובשביל אחר זו מיטה. אנחנו שותקים קצת ואז היא מספרת שהיה לה יום מעצבן בעבודה. מהימים האלה שכולם עושים יד אחת כדי לעצבן אותה ונראים מה זה מרוצים כשזה מצליח. אז היא התעצבנה עוד יותר, כי זה ממש מעצבן כשכולם מרוצים כשלך רע. ולמה רע לה כל כך, אני שואל. אז היא מספרת שזה בגלל הדו"ח שקיבלה. מאה שקל בגלל קקי של מישהו אחר. היא עמדה ברחוב ודיברה עם שאול, מכר מהתיכון שכל כמה חודשים יוצא לה לפגוש במקרה ברחוב והוא מספר לה כמה נהדרים החיים שלו, כדי שתוכל להתבאס מכמה עלובים החיים שלה. ביד אחת היא החזיקה את הרצועה של חווה וביד השניה את הסיגריה. וחווה רחרחה איזה קקי שכלב אחר השאיר על הרצפה ובדיוק עבר פקח והשאר זה היסטוריה. והמניאק, שאול, אמר לפקח שהוא לא שם לב אם זה חווה עשתה את זה או שזה היה שם כבר לפני כן, כמו שסיגל טענה. כששאלה אותו מה אכפת לו להגיד, אפילו סתם, אפילו אם לא באמת ראה, הוא אמר שזו קארמה רעה לשקר. והיא, מה היא מבינה בקארמה, אמרה לו שהוא חתיכת חרא והלכה משם. אז ככה התחיל היום שלה, ואיך יום כזה יכול להמשיך אחרת מלבד מעצבן, נכון? נכון, אני אומר, בגלל שקארמה לפעמים פועלת בדרכים משונות, ויום שמתחיל רע ממשיך רע ומי שעושה רע נהיה לו טוב, ומי שטוב לו רע לו. והכי טוב פשוט לא לעשות כלום, זו הרי התכלית, להתעצל כמה שיותר ולהתבטל באופן מיטבי.

עם שריקת הפתיחה של המחצית השניה אני מניח את היד שלי על מותניה. הגופייה הדקיקה שלה נצמדת לגופה בשל הזיעה שספגה. ריח הזיעה מגיע לאפי ומוסיף נופך סקסי לאירועים שעל המגרש. כי מונדיאל זה אירוע סקסי, ולהרגיש חרמנות זה להרגיש חלק מהאנושות לא פחות, ואפילו יותר, מלהתעטש.

בדקה השבעים ושש מאיר נשבר. הוא זורק את הבקבוק בזעם לפח, אומר "אני לא יכול יותר לשבת ככה בלי לעשות כלום" ויוצא מהדירה בזעם, טורק את הדלת אחריו. אין דאגה, אני אומר לסיגל, הדלת לא נטרקת, היא עדיין פתוחה. תמיד היא פתוחה. "בכלל לא דאגתי" היא עונה ואנחנו מתנשקים על המיטה. עד הדקה השמונים ושלוש אנחנו גומרים, מתנשפים, מיוזעים. חוויית המשחק המושלמת, אני אומר. היא צוחקת ואנחנו נשארים בשתיקה וליטופים עדינים עוד שמונה דקות ושתי דקות תוספת זמן עד לשריקת הסיום.

לאט

2010-12-07T21:02:00.001+02:00

ההליכה האיטית ברחוב היא מהסמלים החזקים ביותר שלה. היא הולכת לאט כי היא לא ממהרת. היא הולכת לאט כדי לא להתעייף. היא הולכת לאט כדי להיטיב לראות את הדרך היא הולכת לאט כדי שיטיבו לראותה. רגליים ארוכות יש לה. וידיים עדינות שמתנועעות בסנכרון מושלם, חותכות את האוויר הפריך סביבה. היא הולכת לאט והראשים מסתובבים להביט על אחוריה המוצקים, רטט קל עובר בהם בעת שכף הרגל נוגעת בקרקע. כל איבריה משתתפים בסימפוניה שהיא הליכתה האיטית. למתבונן מהצד זה עשוי להיראות כמופע בלט, בהנחה שהמתבונן מכיר את רזי האמנות הזו. למתבונן אחר זה עשוי להיראות כמופע ארוטי.

היא הולכת לאט, מתקדמת ליעדה. לעתים היא הולכת לאט לתחנת האוטובוס. לעתים, למכולת. יותר מכל היא הולכת לאט לביתה, שם שום דבר מיוחד לא מתרחש. כשהיא מטפסת לאט במדרגות היא חושבת על האפשרות שלא להגיע לדלת ביתה לעולם. אילו רק יכלה להאט את הקצב עם כל צעד, להאט ולהאט עד אינסוף, כך שעל סף דלתה היתה התנועה ממשיכה לעד ולעולם לא היתה מגיעה. אך האופציה אינה קיימת. התנועה תמיד ממשיכה. גם הזמן ממשיך לעד, עובדה זו כבר ידועה לה היטב ומזמן חדלה לפנטז על עצירת הזמן. והמרחב, גם עליו היא וויתרה ומסתפקת בשבעים מטר של דירתה ובמרחקים הקצרים שהיא עושה באיטיות לעבודה וחזרה ולעתים גם למכולת ובחזרה.

בבית היא מתיישבת על הספה באיטיות. מקשיבה לבעלה מדבר באיטיות ומשתעממת במהירות מול הטלוויזיה. הם אוכלים ארוחת ערב לאט. מזדיינים לאט. אחר כך היא מתקלחת לאט ואחר, נרדמת במהרה, לפני שבעלה מספיק להתחיל בנחירות.