ואז הבנאדם נכנס לדירה. בלי להתבלבל או להתמהמה צעד ישר לסלון והתיישב
על הכיסא הפנוי ליד שולחן האוכל. הסתכלנו אחד על השני, אני עליה, היא עלי, שנינו
עליו, הוא על שנינו, ולא אמרנו מילה במשך רגעים ארוכים. בלי מילים אמר לי מבטה
"כמה פעמים אמרתי לך לנעול את הדלת אחרי שאתה נכנס?!". בלי מילים ניסיתי
לומר לה "מה את רוצה ממני? כמה פעמים אנשים זרים נכנסים אליך הביתה ומתיישבים
לשולחן??". בלי להבין את הסיטואציה עד הסוף הוא אמר "אז מה אוכלים? רק
סלט?", הוא דחף קלות את קערת הסלט בקצות אצבעותיו, על פניו הבעת גועל.
"מה, את לא מכינה לו בשר? גבר צריך בשר. תראי אותו", החווה בכפות ידיים
פרושות, מופנות כלפי, הבעת הגועל על פניו מתעצמת, "זה לא גבר, זה
יבחוש". "ואתה", עיניו בערו מזעם פתאום, "אתה!!", צעק
ודפק על השולחן באגרופו בעצמה, "מתי בפעם האחרונה נתת אורגזמה לאישה שלך?!
חתיכת אפס מושתן! ואתה עוד מצפה שהיא תבשל לך גולאש?! טיפת בושה אין בך!
חצוף!". פניו היו צמודות לפניי, הייתי בטוח שעוד רגע יכה אותי, אז הסתכלתי
עליה. היא יפה, האישה שלי, ואני, הוא צדק, לא השקעתי בה הרבה. ידעתי שהיא מזייפת,
ובכל זאת, העמדתי פנים שאני מאמין לה כדי לא לטרוח לספק אותה. כדי שאוכל לישון
לקראת עוד יום ארוך בעבודה. הוא דפק שוב על השולחן ואז קם בכעס וזרק את הכיסא לעבר
הטלוויזיה. המסך התנפץ לרסיסים. "מה נראה לך שאתה עושה!!" היא צרחה
עליו, "מי אתה בכלל שתכנס לכאן ותגיד לנו כאלה דברים?!". "מי
אני??? מי את גברת?? את אישה? נערה? אחות? מלצרית? מרפאה בעיסוק??? מה את? אולי
תחליטי כבר לפני שאת באה בטענות לאנשים זרים שאין לך חצי מושג לגביהם??", הוא
צעד לעבר המטבח. הלכנו אחריו ונעמדנו בכניסה למטבח. הבנאדם הוציא מהמקרר את הבשר
הטחון שקניתי לפני יומיים כדי שתכין ממנו ספגטי בולונז. אחרי כן התחיל לקלף תפוחי
אדמה. אזרתי אומץ והתקרבתי מרחק שני צעדים ממנו. "סלח לי, אני לא רוצה להיות
גס רוח, אבל מה קורה פה?", אמרתי בזהירות, " זה הבית שלנו, כן? ואין לך
שום זכות לה...". לא הספקתי לסיים את המשפט וסכין השף שקניתי לה ליום ההולדת
במאי האחרון הבהיק סנטימטרים בודדים מעיניי. "תזהר ממני! אני אחתוך לך את
הפרצוף אם רק תנסה לעשות משהו עכשיו חוץ מללכת ולסדר את העניינים עם האישה המדהימה
הזו!", הצלקת לאורך לחיו הימנית רמזה לי שהוא מתכוון למה שהוא אומר. אז
התרחקתי בחזרה לכניסה, לידה. "תעשה משהו!", היא לחשה בכעס עצור. סימנתי
לה לבוא לסלון. "אני מתקשרת למשטרה!", לחשה אלי כשניסית לחלוף על פניה,
גופי רועד עדיין מאימה. הסיר הגדול של אמא שלה שהכיל עדיין שאריות המרק שקיבלנו
בכפייה אחרי ארוחת שישי האחרונה התרסק לרגלינו, סודק אחת המרצפות הישנות. "אף
אחד לא מתקשר לשום משטרה!!!" הוא צרח, הסכין בידו, לחייו סמוקות מזעם,
"לכו לסלון ותתנהגו כמו זוג אוהב כבר או שתסתלקו מכאן, כל אחד לדרכו!! אי
אפשר להמשיך ככה!!". הלכנו לסלון בשקט. ישבנו שם על הספה אל מול המסך המנופץ.
שמתי יד על ירכה. היא הניח ראשה על כתפי. מתרפקת כמו חתול. "אי אפשר להמשיך
ככה", אמרה כעבור מספר דקות. "אני כנראה באמת יבחוש", הודיתי
בהכנעה, ריח של בצל מטוגן נדד מהמטבח אל אפי. הבנאדם הופיע בכניסה לסלון,
"עוד עשרים דקות השפרד-פאי יהיה מוכן. לכו תזדיינו קצת ותחזרו רעבים",
אמר וחזר למטבח. בלי מילים אמרתי לה שזה נשמע לי דווקא רעיון לא רע. בלי מילים היא
אמרה לי ללכת קיבינימט.
עשרים דקות אחרי כן היא כבר היתה מחוץ לבית. "אתה תישאר כאן עם
המטורף, אני הולכת להורים שלי עד שאמצא מקום אחר לגור בו, מזל שלא התחתנו, בחיי",
אמרה וחתמה את הפרק הטוב בחיי. ישבתי מול הבנאדם, אכלנו מפאי הרועים שהכין, שהיה
מצוין. פריך מלמעלה. רך ועסיסי באמצע. קצת חריף, קצת מתקתק. הכל בדיוק. "יבחוש
היית ויבחוש נשארת", אמר. הנהנתי בהכנעה. "אני אקח את החדר הזה, אתה
יכול להשאר בחדר שינה שלכם", הסביר את הסדר החדש. לא נותר בי כוח אפילו
להנהן בהכנעה.
