סוף הפרק

ואז הבנאדם נכנס לדירה. בלי להתבלבל או להתמהמה צעד ישר לסלון והתיישב על הכיסא הפנוי ליד שולחן האוכל. הסתכלנו אחד על השני, אני עליה, היא עלי, שנינו עליו, הוא על שנינו, ולא אמרנו מילה במשך רגעים ארוכים. בלי מילים אמר לי מבטה "כמה פעמים אמרתי לך לנעול את הדלת אחרי שאתה נכנס?!". בלי מילים ניסיתי לומר לה "מה את רוצה ממני? כמה פעמים אנשים זרים נכנסים אליך הביתה ומתיישבים לשולחן??". בלי להבין את הסיטואציה עד הסוף הוא אמר "אז מה אוכלים? רק סלט?", הוא דחף קלות את קערת הסלט בקצות אצבעותיו, על פניו הבעת גועל. "מה, את לא מכינה לו בשר? גבר צריך בשר. תראי אותו", החווה בכפות ידיים פרושות, מופנות כלפי, הבעת הגועל על פניו מתעצמת, "זה לא גבר, זה יבחוש". "ואתה", עיניו בערו מזעם פתאום, "אתה!!", צעק ודפק על השולחן באגרופו בעצמה, "מתי בפעם האחרונה נתת אורגזמה לאישה שלך?! חתיכת אפס מושתן! ואתה עוד מצפה שהיא תבשל לך גולאש?! טיפת בושה אין בך! חצוף!". פניו היו צמודות לפניי, הייתי בטוח שעוד רגע יכה אותי, אז הסתכלתי עליה. היא יפה, האישה שלי, ואני, הוא צדק, לא השקעתי בה הרבה. ידעתי שהיא מזייפת, ובכל זאת, העמדתי פנים שאני מאמין לה כדי לא לטרוח לספק אותה. כדי שאוכל לישון לקראת עוד יום ארוך בעבודה. הוא דפק שוב על השולחן ואז קם בכעס וזרק את הכיסא לעבר הטלוויזיה. המסך התנפץ לרסיסים. "מה נראה לך שאתה עושה!!" היא צרחה עליו, "מי אתה בכלל שתכנס לכאן ותגיד לנו כאלה דברים?!". "מי אני??? מי את גברת?? את אישה? נערה? אחות? מלצרית? מרפאה בעיסוק??? מה את? אולי תחליטי כבר לפני שאת באה בטענות לאנשים זרים שאין לך חצי מושג לגביהם??", הוא צעד לעבר המטבח. הלכנו אחריו ונעמדנו בכניסה למטבח. הבנאדם הוציא מהמקרר את הבשר הטחון שקניתי לפני יומיים כדי שתכין ממנו ספגטי בולונז. אחרי כן התחיל לקלף תפוחי אדמה. אזרתי אומץ והתקרבתי מרחק שני צעדים ממנו. "סלח לי, אני לא רוצה להיות גס רוח, אבל מה קורה פה?", אמרתי בזהירות, " זה הבית שלנו, כן? ואין לך שום זכות לה...". לא הספקתי לסיים את המשפט וסכין השף שקניתי לה ליום ההולדת במאי האחרון הבהיק סנטימטרים בודדים מעיניי. "תזהר ממני! אני אחתוך לך את הפרצוף אם רק תנסה לעשות משהו עכשיו חוץ מללכת ולסדר את העניינים עם האישה המדהימה הזו!", הצלקת לאורך לחיו הימנית רמזה לי שהוא מתכוון למה שהוא אומר. אז התרחקתי בחזרה לכניסה, לידה. "תעשה משהו!", היא לחשה בכעס עצור. סימנתי לה לבוא לסלון. "אני מתקשרת למשטרה!", לחשה אלי כשניסית לחלוף על פניה, גופי רועד עדיין מאימה. הסיר הגדול של אמא שלה שהכיל עדיין שאריות המרק שקיבלנו בכפייה אחרי ארוחת שישי האחרונה התרסק לרגלינו, סודק אחת המרצפות הישנות. "אף אחד לא מתקשר לשום משטרה!!!" הוא צרח, הסכין בידו, לחייו סמוקות מזעם, "לכו לסלון ותתנהגו כמו זוג אוהב כבר או שתסתלקו מכאן, כל אחד לדרכו!! אי אפשר להמשיך ככה!!". הלכנו לסלון בשקט. ישבנו שם על הספה אל מול המסך המנופץ. שמתי יד על ירכה. היא הניח ראשה על כתפי. מתרפקת כמו חתול. "אי אפשר להמשיך ככה", אמרה כעבור מספר דקות. "אני כנראה באמת יבחוש", הודיתי בהכנעה, ריח של בצל מטוגן נדד מהמטבח אל אפי. הבנאדם הופיע בכניסה לסלון, "עוד עשרים דקות השפרד-פאי יהיה מוכן. לכו תזדיינו קצת ותחזרו רעבים", אמר וחזר למטבח. בלי מילים אמרתי לה שזה נשמע לי דווקא רעיון לא רע. בלי מילים היא אמרה לי ללכת קיבינימט.

עשרים דקות אחרי כן היא כבר היתה מחוץ לבית. "אתה תישאר כאן עם המטורף, אני הולכת להורים שלי עד שאמצא מקום אחר לגור בו, מזל שלא התחתנו, בחיי", אמרה וחתמה את הפרק הטוב בחיי. ישבתי מול הבנאדם, אכלנו מפאי הרועים שהכין, שהיה מצוין. פריך מלמעלה. רך ועסיסי באמצע. קצת חריף, קצת מתקתק. הכל בדיוק. "יבחוש היית ויבחוש נשארת", אמר. הנהנתי בהכנעה. "אני אקח את החדר הזה, אתה יכול להשאר בחדר שינה שלכם", הסביר את הסדר החדש. לא נותר בי כוח אפילו להנהן בהכנעה. 

רחש

שוב הרחש ההוא העיר אותה באמצע הלילה. לאחר כיווץ ממושך של העיניים כדי להתרגל לסנוור הסלולרי הצליחה להבחין שהשעה שלוש ועשרים. כמו רפלקס החל להתנגן ברקע מחשבותיה השיר שהיא כל כך אוהב, בביצוע של גידי גוב. המחשבה על "קליפות אבטיח מוטלות על החוף" שעשעה אותה והרגיע אותה ש"כבר מאוחר, והבוקר קרוב". אבל הרחש, הרחש חזר. כבר כמה לילות שלא הטריד אותה והיתה בטוחה שנעלם אבל הנה זה שוב. נשמע כמו טפרים של חיה גדולה חורצים בטון יצוק, כשברקע חריקת כינור לא מכוון. בפעמים הראשונות התעוררה בבהלה, הפחד אחז בה בעוצמה והיא המשיכה לרעוד באימה עד שאור ראשון של שמש חדר מבעד לתריס החלון הדרומי שבחדר השינה. יותר מכל הפחידה אותה התחושה הכמעט וודאית שהרחש מגיע מאיזור המטבח. כל הדירה שלה היתה בעצם מטבח מרווח ששימש גם סלון, חדר עם מקלחת שכלל גם שירותים וחדר שינה קטנטן עם חלון דרומי, החלון היחיד בדירה הקטנה, שבעל הבית החמדן יצר ארבע כמותה מדירה אחת שקיבל בירושה. הדירה של שכנתה לא כללה אפילו חלון אחד, אז מבחינה זו, לפחות, היתה ברת מזל. כמו כל דבר נורא שקורה מספיק פעמים כדי להתרגל אליו, לאחר אותם לילות ראשונים שהרחש הטיל עליה טרור, היא החלה להרגע וסבול אותו. אמנם היתה מתעוררת, כי אי אפשר להמשיך לישון בעוד הרחש האיום מתפשט בדירה הקטנה, אבל כבר לא היתה נסערת בגללו. להיפך, היא התחילה לחכות לו. לפעמים אפילו היתה מתעוררת כמה רגעים לפני שהתחיל, פוקחת את העיניים וממתינה לו ערה במיטתה. ואז, בהשמע הרחש, היתה מחייכת לעצמה חיוך קטן, מחכה שיסיים, וממשיכה את הלילה בעירנות או שינה, לפי המצב רוח. אם כי חייבים להודות, שתמיד נרתעה עם תחילתו של הרחש. כמעין תגובה אוטומטית קפץ ליבה והתכווצו שרירי גופה, אפילו אם מיד לאחר מכן נרגעו. כך זה גם עם הצפירות של ימי הזיכרון או אזעקות תירגול. הגם שהיא יודעת מה הן, ואפילו שהיא יודעת לצפות להן, תמיד היא נבהלת ברגע הראשון. כעבור שבועיים או שלושה של רחש לילה לילה, החליטה לחכות לו במטבח. לתפוס אותו על חם. אבל בכל פעם שהיתה ניגשת לשם לאחר שהתחיל הוא היה נעלם, ובכל פעם שהמתינה לו שם עוד לפני שהתחיל, לא היה מתחיל כלל. לעתים היה מתחיל רק לאחר שהיתה חוזרת לחדר השינה. רחש חמקמק שכזה, היא חשבה בליבה. אולי גם הוא מפחד ממנה נורא. לאחר מכן היה את השבוע שישנה בבית הוריה בגליל, כי אביה נפטר והיתה צריכה לנחם והתנחם בשבעה, וכשחזרה לדירתה הקטנה הרחש כבר לא היה עוד. והנה פתאום, אחרי שכבר הספיקה לשכוח ממנו כמעט, הוא חוזר ומעיר אותה באמצע הלילה. 

היא התיישבה על מיטתה והקשיבה לו. פשוט האזינה לרחש. אילולא היתה מכירה אותו טוב כל כך היתה נחרדת, אבל היא פשוט האזינה היטב. לאט ובשקט היא התקרבה לדלת, השתטחה על הרצפה הקרירה והציצה מבעד הרווח שבין הדלת לרצפה. המטבח-סלון שלה היה חשוך, רק אור המיקרוגל המהבהב האיר אותו לסירוגין. בקושי יכלה לראות משהו אבל הרחש נשמע היטב. לרגע באחד ההבהובים חשבה שהבחינה במשהו אפל ומאיים עם טפרים ארוכים גורר רגליים לאורך המטבח-סלון הזעיר. כל כולו שלושה-ארבעה צעדים, ובכל זאת אפשר לגרור עליו רגליים ולתת לטפרים קצת לחרוק. בהבהוב נוסף הוא נעלם. הבהוב או שניים אחר כך היא ראתה את הטפרים צמודים לרווח שבין הדלת לרצפה. כל כך קרוב היה הרחש אליה שאילו היה לו ריח היתה מריחה אותו. ליבה התכווץ. הבהוב נוסף ועין גדולה צהובה ניצבה מול עיניה, ברווח שמתחת לדלת. שני הבהובים ונעלמה יחד עם הרחש. כעת היתה נסערת מכדי לחזור לישון. היא עברה במהירות למטבח, הדליקה את האור וחיפשה היטב, הרחש חייב להיות שם עדיין. אבל לא היה דבר. אחר כך נרדמה על הספה בסלון-מטבח. היא החליטה לישון שם כמה לילות כדי לוודא שהרחש לא יחזור. אמנם כבר היתה די בטוחה שלא יזיק לה, אבל אי אפשר לדעת, ובכל מקרה עדיף לה בלעדיו.

בלילה שוב הרחש העיר אותה. הוא נשמע בעוצמה חזקה מתמיד, ונדמה היה לה שהוא מנסה לומר משהו. הוא הגיע מכיוון חדר השינה. המילים לא היו ברורות, כי בטון חרוץ לא יודע להתבטא באופן נהיר או קוהרנטי. היא נאלצה להתקרב אל הדלת ולנסות להקשיב כדי להבין, אבל לא הצליחה. היא השתטחה על הרצפה הקרירה כדי להציץ מבעד הרווח שתחת הדלת. אחרי שני הבהובים היא ראתה עין תכולה. שני הבהובים נוספים והיא נעלמה, רק הרחש נשאר בדירה. 

תעתוע

בסביבות השעה אחת עשרה וחצי בלילה התחיל השכן בבניין שמעבר לכביש הצר לשיר וללוות את שירתו בנגינת גיטרה אקוסטית בעלת עוצמה גבוהה במיוחד. או שאלה הקירות הדקיקים של הדירות הישנות. או העובדה שניגן בדיוק מול חלונו שנמצא בדיוק מול חלון דירתי. כך או כך, הביצועים שלו נשמעו היטב בדירה והכבידו על יכולתי לשמוע את מה שנאמר בסרט הגרוע שצפיתי בו. אני תמיד צופה בסרטים גרועים בשעות האלה. כך ניתן לאפשר למחשבות לנדוד, לעצום את העיניים מעת לעת, לנוח ולהרגע. אבל הביצועים של השכן, שהיו באמת מעולים, של שירים שאינני מכיר, אולי מקוריים שלו, היו בלתי ניתנים להתעלמות. אז כיביתי את הטלוויזיה והפניתי מבטי להופעה. השכן, שהדבר היחיד שאני יודע עליו זה שהוא חובב כדורגל מושבע, עם מסך טלוויזיה ענק שמאפשר לי, בניגוד לרצוני, לצפות בכל משחק שמשודר באיזשהו ערוץ, הוא גבר שנראה בסביבות גיל ארבעים. על כן אני מניח שהוא בערך בגילי, כלומר בן שלושים ומשהו. תמיד בני גילי נראים לי בני ארבעים ומשהו. מין דרך בלתי נשלטת של המוח שלי לתעתע בי ולגרום לי לחשוב שאני נראה עדיין צעיר מאוד. אז השכן הזה עומד שם בחלון, הגיטרה תלויה על כתפיו והוא מנגן ושר בעוצמה עבור אף אחד. כלומר, עבורי בלבד. עיניו עצומות למחצה והוא נראה מנותק לגמרי מסביבתו. השירים שלו מזכירים שירים של אדי ודר. גם הקול שלו נשמע כך, רק מעט פחות עמוק, אבל אולי זו רק העובדה שאין לו ציוד הגברה. אני מתבונן בו ומאזין למשך ארבעה שירים רצופים ואז הוא מפסיק. אני באינסטינקט מריע במחיאות כפיים שמעירות אותו מהטראנס שהיה שרוי בו והוא פוקח את עיניו להביט בי. יש לו עיניים רבות עוצמה, גם ממרחק מה אני מרגיש את הכריזמה לופתת אותי. אני ממשיך עם מחיאות הכפיים, בכנות רבה, והוא מחייך אלי. אני נזכר שלפני כמה חודשים, בשעות הבוקר המוקדמות שבהן אני נוהג להתעורר טרוד ועצבני, מחפש קצה ג'וינט מהלילה כדי לחזור לישון מול המשך הסרט הגרוע בטלוויזיה, הסתכלתי לכיוון החלון שלו בגלל קולות שחשבתי ששמעתי. בחוץ כמו שעת דמדומים של אחרי השקיעה, שרק מעט קרני שמש מאירות את האפילה העירונית, ובדירתו אור מעומעם צהבהב. כעבור כמה רגעים של בהייה ושאיפה מבדל הג'וינט הבחנתי בדמותה של אישה צעירה, שנראתה לי בת עשרים ומשהו, ולכן כנראה היתה בת גילי. היא הסתובבה שם כשלגופה רק תחתונים והגוף שלה היה כמו שהייתי מפנטז שהגוף שלה יהיה. ברגע מסוים היא נעמדה מול החלון והסתכלה ישר אלי, גבר שנראה כבן ארבעים ומשהו, יושב בסלון הדירה שממול, הטלוויזיה מאירה את פנים הדירה וקצה בדל אדמדם בזווית שפתיו. קימורי גופה הנהדרים פיתו אותי ממרחק, צלליות על שדיה הקטנים קרצו אלי, אז חייכתי. היא חייכה חזרה והגיפה את התריסים הווניציאנים. המשכתי לעמוד שם עוד זמן מה. חשבתי אם היא חברה שלו או סתם זיון. חשבתי האם היא עכשיו מספרת לו על השכן שלו. חשבתי אם תדליק את האור שוב. אבל האור לא נדלק. אולי הלכו לישון. לא ראיתי אותה שם מאז, למרות שדמיינתי מפגש כזה מקרי ברחוב, והמחשבה הזו מילאה אותי התרגשות. כעת הוא חייך אלי, השכן, חיוך כזה שממנו היה לי ברור שהוא יודע.

ירכיים וסכין

התחזית הבטיחה גשם ובינתיים אפילו ענן קטן לבן אין בשמיים. אבל איזה יום נהדר, חשבה עלמה לעצמה, ראשה בכחול הזה שמעל וידה הימנית ממששת עדיין את האולר הקטן שבכיס שמלתה האדומה. באמצע היום השדרה כל כך שוקקת חיים - עגלת תאומים ואם דוחפת מאחוריה, מבטה אומר סבל, התאומים ישנים, האחד מחבק חיתול בד והשני אוחז בקבוק. נערה על אופניים, כשרגלה השמאלית, החלקה, הנוצצת מזיעה, מתרוממת עם הדוושה ניתן להציץ לתחתונים התכולים תחת החצאית. קשישים על ספסל משוחחים עם קשישים בעגלות. פיליפינים משוחחים עם פיליפינים. כלב רץ עם הלשון בחוץ, מחפש משהו לרחרח, משתין על פיקוס גדול וממשיך. עולם כמנהגו נוהג, אומרים, ולעזאזל, איזה מנהג יש לעולם, היא חושבת, מרגישה את הלהב נלחץ לירך דרך הבד ולוחצת אותו עוד, חותכת את האריג הדקיק של השמלה האדומה, חשה את המתכת הקרה על העור החשוף, והשמיים כאילו מתאמצים ממש להיות הכי כחולים שהם יכולים. כאילו שזה יכול לשנות למישהו משהו שהשמיים כחולים כל כך. עם כל צעד שלה היא חוששת ומצפה שהסכין תצליח לחתוך, אבל זה עוד לא קורה, כמו הגשם שעוד לא קורה, כמו כל כך הרבה הבטחות שאינן קורות בכל רגע לכל אחד. גבר אחד במשקפי שמש יקרים, גוף של חדר כושר שלוש פעמים בשבוע ותינוק מוצמד לבטנו במתקן נשיאה מודרני, מחייך אליה ומסתובב כשהיא חולפת על פניו. זה מחזק את האגו ואת הסלידה הקיימת ממילא מתאוותם של גברים. בחור על אופניים וכלבלב ברצועה רץ אחריו, על שניהם עם חיוך מטופש ועיניים רדודות. משב רוח קרירה מצנן את גופה, מסיט את שולי שמלתה, ומעביר בה צמרמורת. היד מרטיטה את הלהב וחתך שטחי, לא מדמם, אבל שורף כמו כל האכזבות שנחלה, נברא על ירכה הימנית. היא מחייכת. כרס עם גבר מאחוריה מחייכת אליה בחזרה. היא מדחיקה את הבחילה שאוחזת בה והצריבה המתגברת, וממשיכה ללחוץ את האולר הקטן לרגלה, כאילו חייה תלויים בכך, כאילו שזה חשוב למישהו כל כך שהשמיים כחולים. השדרה הזאת מלאה מדי תינוקות והורים ובני אדם וכלבים וחיים וציפורים והעצים גבוהים בה והשמיים כחולים, ודווקא היום לבשה את השמלה האדומה עם הכיס שמתאים לאולר הקטן שקיבלה מתנה כשאביה חזר משווייץ, כי הוא לא יכל כמו כל אדם נורמלי להביא שוקולד שווייצרי או שעון שווייצרי, אולר, זו מתנה הגיונית לילדה בת שבע. היא אהבה את האולר הזה יותר משאהבה את אביה, ושנאה את שניהם. גם הרבה פחים יש בשדרה, וזבל בלי סוף. היא משליכה את האולר לתוך אחד מהם. אישה עם שקיות ניילון הרבה מתקרבת לפשפש ולמצוא את החפץ שהושלך. יש אנשים שיודעים לזהות הזדמנויות, ויש כמוה, שיודעים בעיקר לפספס הזדמנויות. ועוד כלבים ועוד תינוקות וחתולים ואשפתות וקשישים וחתיכות, ואין חדש תחת השמש, כי הכל הבל הבלים, היא אומרת, הכל הבל, היא ממשיכה והכאב הזה שורף את כולה, כאילו שזה משנה למישהו אם השמיים כל כך כחולים מעל והדם כל כך אדום. ובכל זאת היא כל כך מחכה לאיזה ענן אחד של גשם, איזו טיפה של נחמה צוננת, להניח על הירך הפצועה. כל כך מטומטם להיות אדם, היא חושבת. כל כך מטומטם ובכל זאת, הנה היא שם, בשדרה, תחת השמיים, כמו כולם ואפילו לא קצת אחרת, למרות שהיתה רוצה לחשוב שהיא קצת שונה, אבל יודעת שההבדלים הם עניין של סמנטיקה, ובתמונה הגדולה אין בני אדם ואין שמיים ואין כחול. אולי יש גשם, אבל במקום אחר. וכאב יש, והחמצות ואכזבות והבטחות לא ממומשות. אלה הדברים האמיתיים באמת. וכל השאר, תינוקות והורים. קשישים ומטפלים. כלבים וחתולים. ירכיים וסכין.

קלישאה

ריק. חיפשתי במעמקי הבטן, מתחת לעיסת הקורנפלקס שצפה על פני נהר של קפה שחור, ואין שם כלום. אפילו לא רעיון מקורי אחד. אולי רעיונות מקוריים לא נולדים בבטן, אבל למיטב הבנתי, מרעיונות מקוריים שקראתי פעם, עמוק בבטן נולדים הרעיונות האמיתיים והמרגשים ביותר. אבל אולי בכלל אני לא רוצה לרגש, או להיות מקורי. מה בעצם הטעם בריגוש ובמקוריות, אם גם ככה הקלישאות הממוחזרות ביותר הן אלה שמשפיעות בצורה החזקה ביותר על התרבות ומגיעות לכל הלבבות ולפינות הכי מטונפות בבטן, מתחת לערימות הפסטה המרקיבות, דבוקות למסטיקים שאנשים בולעים למרות האמירה הנדושה על כך שהם עלולים להדבק לבטן ולא לצאת לעולם. אז הנה, גם המסטיק וגם הקלישאה נדבקו ולא יצאו יותר לעולם. אולי מדי פעם, באיזה אירוע חברתי בו תרצה להפגין כישורים אינטלקטואלים תבצבץ הקלישאה מפיך, תצא לאוויר העולם וכמו באנג'י, המסטיק אליו היא דבוקה ימשוך אותה בחזרה לתחתית הקיבה, שם תשאר עד לאירוע הבא או עד שתהפוך לחרא יחד עם איזה סטייק אנטרקוט לעוס במיוחד כיוון שלא נצלה כראוי, כך שהפך כמו מסטיק, או סוליית גומי.

סתם יום רע

סתם יום רע. מסוג הימים ששום דבר לא הולך בהם כמו שצריך. רונית התיישבה על הספסל שניצב בחצי הדרך מבית הספר לבית בו היא גרה. הסירה את הסנדל מכף רגלה המדממת וניסתה לספוג את הדם שניגר מהבוהן עם נייר חשבון מהמחברת שעל כריכתה ציור של הפוקימון האהוב עליה. נייר המחברת בכלל לא סופג את הדם, הוא רק מורח אותו קצת ועד מהרה היא נאלצה לתלוש עוד ועוד דפים מהמחברת שהלכה והצטמקה. היא היתה עצובה, זו המחברת שהיא הכי אהבה ואמא הסכימה לקנות לה רק מחברת יקרה אחת. כל שאר המחברות שלה היו עם כריכה חומה, שאמא אמרה לה שגם לה היו כאלה כשהיתה תלמידה בבית ספר. את רונית זה רק הרגיז באותו זמן, כי זה לא הוגן שהיא תקבל רק דברים שהיו לאמא שלה כשהיא היתה בגילה. גם הבגדים שלבשה היו פשוטים ועלובים, ביחס לבגדים של הבנות האחרות בבית ספר, שוב בגלל שגם אמא שלה לבשה טי-שירט ירוק וחצאית כחולה לבית ספר. המחברת כבר כמעט נגמרה והדם לא הפסיק לנזול מהבוהן, בגלל אבן מדרכה אחת שקצת בלטה בדרך מבית הספר הביתה. הסנדל התנ"כי של רונית היה מלא בדם והיא ידעה שאמא שלה תכעס כי זה היה סנדל חדש. רונית לא רצתה סנדל תנ"כי, היא רצתה נעל צבעונית כזאת מגומי, כמו שיש לכולם. אם היתה לה נעל כזאת היא לא היתה נפצעת ככה בבוהן, חשבה לעצמה והרגישה איך עיניה מתמלאות בדמעות ואיך בגרון יש לה את הדבר הזה שהיה לה היום בבוקר כשהילדים האחרים צחקו על הסנדלים החומים שעל רגליה. עכשיו סנדל אחד הוא חום-אדמדם והיא נשבעה שלא תנעל אותם יותר בחיים. הדמעות התחילו לטפטף מהעיניים, גדולות וכבדות, ללא מעצורים, כמו הדם מהבוהן. עם דפי המחברת האחרונים היא ניגבה את הדמעות ככל שיכלה, אבל בגלל שהיא תלשה עמודים מאמצע המחברת, הדפים שתלשה עכשיו היו מלאים בחישובים בעפרון וככל שניגבה את הדמעות צבעה את פניה בכתמים אפורים, שנמשכו מעיניה הדומעות ללחייה. כשהמחברת נגמרה והדמעות לא נעצרו היא ניגבה אותן בידיים, שהשחירו גם הן. סתם יום רע, היא חשבה לעצמה. שום דבר לא הולך לה היום. היא סך הכל בכיתה ד' וכבר צריכה להלחם בכל העולם. זה לא תפקיד לילדות בגילה, היא חשבה. זה תפקיד לאמהות ואבות, שצריכים להכניס את אבני המדרכה למדרכה ולתת לכל הילדים את אותן מחברות עם ציורים יפים ואת הנעליים הצבעוניות האלה שכולם אוהבים כל כך. זה לא בשביל ילדה קטנה, שכל מה שהיא יכולה לעשות זה לשבת על ספסל באמצע הדרך מבית הספר לבית שבו היא גרה, לבכות ולדמם ולנסות לעצור את כל זה עם דפים של מחברת חשבון.

אחר כך

אחר כך כבר היה מאוחר מדי ולפני כן הוא לא ידע על מה שעשוי לקרות אחר כך ולכן לא טרח לעשות בנדון כלום. אז הוא רק ישב שם והסתכל רחוק רחוק, רחוק ככל שיכל, הישר דרך החלון הדרומי של הדירה בבניין ממול. הוא יכל לראות שם מה שהוא חשב שיכול להיות חלק מהמקלחת של הדירה ההיא ובתוכה חלק ממי שהוא חשב שעשויה להיות השכנה. לא שהוא ידע בוודאות מי גר שם בדירה ממול. הרי לא ראה שם מעולם מישהו מהדיירים עומד באיזה מחלונות הדירה. וגם לא שהוא יכל לדעת בוודאות שיש שם מקלחת, הרי הראייה מטשטשת כאשר מנסים להסתכל רחוק כל כך. אבל כל אלה לא עניינו אותו במיוחד והוא המשיך להסתכל ובעיקר לדמיין את מה שרצה לראות. ואז זה קרה, רגע לפני שהיה אחר כך, נכנס לחדר מישהו שנראה כמו ביג פוט. שעיר כזה וגדול, שלא לובש דבר מלבד הפרווה הכהה שמכסה את גופו. נראה היה לו שהוא מכוסה בריר צהבהב ואולי כמה כתמים ארגמניים של דם, אבל באמת שהיה קשה לראות משהו מהמרחק בו עמד. היצור צעד בצעדים כבדים, מתנדנד מצד אל צד והתקדם לעבר המקלחת. מי שהוא חשב שהיא השכנה, יצאה מתוך המקלחת בבהלה, חמקה למפלצת בין הרגליים והחלה להתרוצץ עירומה בדירה. היא חיפשה אחר האקדח. הוא היה בטוח שלבחורה כזו יש אקדח בבית. הענק המבולבל הסתובב בכבדות וניסה לאתר את הנערה התזזיתית (כעת היא כבר נראתה לו כנערה, אולי בת 17 אולי אפילו פחות). מכל מקום, עכשיו התחיל האחר כך והנערה הסתובבה עם אקדח גדול ושחור עם קנה שנצנץ לאורה של קרן השמש שחדרה מבעד לתריסי הדירה הפתוחים לרווחה בחלון המזרחי שלה. היא היתה סקסית מאוד עם האקדח הזה ביד, אפילו יותר סקסית משהיתה כשהתקלחה או כשיצאה רטובה מהמקלחת והתרוצצה בחדר בחיפושים אחר האקדח הענק שלה. היצור התקרב אליה באיטיות, כנראה שלא ידע בדיוק מה היא מחזיקה בידה, ולא חשב שעשויה להיות סכנה בבחורה כזו קטנה וצעירה (היא היתה קטנה, בטח מטר שישים וחמש, זאת בהנחה שהענק היה בגובה שני מטרים, אם היה נמוך יותר אולי היא היתה מטר שישים). ואז נשמעה היריה, ואחריה עוד אחת, ואחר כך הגיע וכבר היה מאוחר מדי, כי אולי המרחק היה גדול מכדי לראות בבירור את ההתרחשות, אך היה מספיק קטן כדי שהמעורבים בהתרחשות יהיו מעוניינים לסיים את חייו ומיד. לרגע הוא עוד הספיק לתהות אם היא באמת היתה סקסית כל כך ואם זו אינה עבירה חמורה להציץ לנערה צעירה וסקסית למה שחשב שזו המקלחת שלה, אבל כאמור, זה כבר היה מאוחר מדי.

נגינת החרוב

הענפים של עץ החרוב נרעדים, נקישות החרובים פעמוני הרוח של הטבע, נשמעים היטב בחדר השינה. הקרקושים האלה עוזרים לה להירגע. שיערה פזור על הכר, ראשה שקוע במחשבות, כל שריריה רפויים למעט התכווצויות בלתי נשלטות של שריר הירך. הוא נוטה להגיב כך דקות ארוכות אחרי שהיא מסיימת רכיבה ממושכת על האופניים. אם היה לה כוח רצון היתה מסירה מעליה את הגופייה הדקיקה, כשם שהסירה את חצאית הטריקו לפני שהפילה עצמה על מזרן המיטה שהיה בדיוק בדרגת הקושי המועדפת עליה. חתלתולים מייללים בחוץ, קוראים לאמם, בעוד הרוח ממשיכה לנגן על עץ החרוב, נשמע לה כמו סשן של ליונל המפטון. היא הופכת יותר ויותר רגועה. התכווצויות הירך נחלשות. נדמה לה שיש מישהו בדלת הדירה. היא עוצמת את עיניה. לא טוב לה בחיים. היא מתלבטת אם מישהו מנסה לפרוץ את הדירה, סירנות אמבולנס נשמעות במרחק, לא מפריעות לנגינת החרוב, המחשבות לא מגיעות לכלל הכרעה והיא נרדמת.

טלפון זונה

הסלולרי נדפק לי. משהו השתבש שם לגמרי, לא אלאה אתכם בפרטים, מה גם שזה לא רלוונטי לסיפור. מה שכן רלוונטי זה שהבוקר הגיע בנאדם לקחת את המכשיר לתיקון ונתן לי נייד חלופי. "מה זה?", שאלתי בטון שאינו משתמע לשני פנים למראה המכשיר העלוב שמסר לי. "זה טלפון זונה", אמר, החתים אותי והלך. המספר הוא המספר שלי אבל המכשיר זונה של החברה הסלולרית, שנותנת אותו ליומיים-שלושה לכל מי שהתקלקל לו. נו מילא, חשבתי, זונה זו זונה, לא משנה איך היא נראית, גם כך אתה איתה למטרה מסוימת וזמן קצוב מראש. אז המכשיר לא חייב להיות מוצלח כמו המכשיר הקבוע שלי. באמת לא ביג דיל. לקחתי אותו ליד והתקשרתי לאמא שלי. כשענתה אמרה "הלו" מהוסס קצת. אמרתי "אמא?" והיא ענתה "היי! מה שלומך? מאיפה אתה מתקשר? החלפת מספר?". ואז הבנתי שזו לא אמא שלי, אבל זרמתי, היא היתה ממש נחמדה. כל כך נחמדה, שכשהיא ביקשה שאבוא לארוחת ערב הסכמתי. לא יכולתי לסרב.

אחרי הטלפון לאמא התקשרתי לאבא, ולמרות שהוא היה קצת עסוק, הוא התעניין מה שלומי ומה חדש בחיים. סיפרתי לו שנפרדתי מרותי ושעכשיו אני צריך למצוא דירה והחיים הסתבכו, ובינתיים אני גר על הרצפה בדירה של חברים וזה לא משהו בכלל. מיד הוא הציע שאבוא לגור בדירה שהוא קנה להשקעה במרכז תל אביב, אבל בשביל שלא אהיה בטלן אצטרך לשלם חצי משכר הדירה שהוא היה לוקח לשוכר אחר. הסכמתי כמובן, זו הצעה שאי אפשר לסרב לה.

אחר כך עברתי על רשימת הטלפונים, לראות למי עוד אפשר להתקשר. התקשרתי לאביב מהמילואים והרצנו קצת צחוקים על האימון האחרון בשיזפון. התקשרתי לקבוע תור לגלית-שיננית. פלירטטתי אולי חצי שעה עם ניצן תאילנד וקבענו להפגש בלילה, אחרי ארוחת הערב אצל אמא, בבר השכונתי, מסתבר שהיא גרה ממש קרוב לדירה של אבא. זה היה יום מצוין.

בדרך לאמא דיפדפתי עוד קצת בספר הטלפונים עד שנתקלתי בטלפון של אלוהים, שקודם לכן דילגתי עליו, כי לא ידעתי אם כדאי, ועכשיו החלטתי להתקשר, יהיה מה שיהיה. הוא ענה לי והיה הרבה יותר נעים הליכות מאלוהים שהיה בסלולרי שלי. הוא היה רחום וחנון ואוהב את הבריות, ממש כמו אלוהים מהתנ"ך. ודיברנו קצת על הבן שלו וקצת על המלחמות.השיחה הסתיימה בטון קצת צורם כשהטחתי בו האשמות על איך זה שלסתם בנאדם אקראי שאת רשימת הטלפונים שלו קיבלתי יש חיים הרבה יותר טובים משלי והוא אמר לי שמאז שהוא נתן לבני האדם את הבחירה החופשית אין לו כל כך מה להתעסק איתם, כי ממילא הם הולכים ועושים בסוף מה שבא להם. סגרתי את השיחה אפילו בלי להגיד שלום כי הגעתי לאמא והייתי מה-זה רעב והכי התאים לי בעולם אוכל של אמא.

סיפור קצר עם מרפסת

כשהוא עצוב הוא סוגר את עצמו במרפסת הקטנה עם מוסיקה ואלכוהול וסיגריות וחושב על האפשרות של קפיצה. אם לא היה גר בקומה ראשונה אולי גם היה עושה את זה. אבל הוא גר בקומה ראשונה וקפיצה נראית יותר כואבת ממשככת. אבל האלכוהול והסיגריות והמוסיקה משככים ומשכיחים, גם את המחשבה על קפיצה. הדיסק נגמר וחוזר מהתחלה. הבקבוק נגמר וחדש נפתח. האהבה נגמרת ומתחילה חדשה. ככה זה, הוא יודע היטב. אבל בינתיים הוא כואב, כי גם בכאב יש נחמה.

אחר כך חבר מגיע ויושב איתו במרפסת עם סיפורים על אהבה חדשה והצרות שהיא מביאה. אחר כך הם יוצאים לפאב וממשיכים בשיחה. הוא מסתכל לאחת עם מחשוף בלי חזייה על השדיים ואחר כך בעיניים ומגלה שכבר שכב איתה. הוא מסתכל על הישבן של אחרת, איך הוא עטוף בחצאית דקיקה והדוקה שחושפת קווי מתאר של חוטיני, וחושב לקחת אותה למרפסת שלו. אחרי כמה משקאות ואחרי שהחבר עוזב לאהבה החדשה שלו הם שותים עוד קצת ונוגעים עוד קצת ואחרי כמה דקות הם אצלו במרפסת והיא כבר מתפשטת. המאפרה עם הבדלים מתרסקת על הרצפה. הבקבוקים הריקים מתגלגלים. אחד קופץ החוצה ומתנפץ על המדרכה. שכן צועק. היא גונחת. הוא גומר.

אחר כך במקלחת הוא עדיין עצוב. היא כבר נרדמה לו במיטה. והוא, כשהוא עצוב הוא סוגר את עצמו במרפסת הקטנה עם מוסיקה ואלכוהול וסיגריות וחושב על האפשרות של קפיצה. עיניו נחות על החוטיני השחור שלה שזרוק ליד אפר ובדלים על רצפת המרפסת. הדיסק נגמר ומתחיל מההתחלה. כאב הראש מתחיל מלווה בבחילה. היא מגיעה עם קפה שחור, אומרת שהרשתה לעצמה להרגיש בבית. אהבה נגמרת ומתחילה חדשה. ככה זה, הם יודעים היטב, שניהם. הוא מחייך, היא עדיין עירומה.

לאט

ההליכה האיטית ברחוב היא מהסמלים החזקים ביותר שלה. היא הולכת לאט כי היא לא ממהרת. היא הולכת לאט כדי לא להתעייף. היא הולכת לאט כדי להיטיב לראות את הדרך היא הולכת לאט כדי שיטיבו לראותה. רגליים ארוכות יש לה. וידיים עדינות שמתנועעות בסנכרון מושלם, חותכות את האוויר הפריך סביבה. היא הולכת לאט והראשים מסתובבים להביט על אחוריה המוצקים, רטט קל עובר בהם בעת שכף הרגל נוגעת בקרקע. כל איבריה משתתפים בסימפוניה שהיא הליכתה האיטית. למתבונן מהצד זה עשוי להיראות כמופע בלט, בהנחה שהמתבונן מכיר את רזי האמנות הזו. למתבונן אחר זה עשוי להיראות כמופע ארוטי.

היא הולכת לאט, מתקדמת ליעדה. לעתים היא הולכת לאט לתחנת האוטובוס. לעתים, למכולת. יותר מכל היא הולכת לאט לביתה, שם שום דבר מיוחד לא מתרחש. כשהיא מטפסת לאט במדרגות היא חושבת על האפשרות שלא להגיע לדלת ביתה לעולם. אילו רק יכלה להאט את הקצב עם כל צעד, להאט ולהאט עד אינסוף, כך שעל סף דלתה היתה התנועה ממשיכה לעד ולעולם לא היתה מגיעה. אך האופציה אינה קיימת. התנועה תמיד ממשיכה. גם הזמן ממשיך לעד, עובדה זו כבר ידועה לה היטב ומזמן חדלה לפנטז על עצירת הזמן. והמרחב, גם עליו היא וויתרה ומסתפקת בשבעים מטר של דירתה ובמרחקים הקצרים שהיא עושה באיטיות לעבודה וחזרה ולעתים גם למכולת ובחזרה.

בבית היא מתיישבת על הספה באיטיות. מקשיבה לבעלה מדבר באיטיות ומשתעממת במהירות מול הטלוויזיה. הם אוכלים ארוחת ערב לאט. מזדיינים לאט. אחר כך היא מתקלחת לאט ואחר, נרדמת במהרה, לפני שבעלה מספיק להתחיל בנחירות.

המשפט

וכבר כמה שעות שהמשפט הזה תקוע במחשבתה. "אני רוצה למות". זה לא סתם משפט, כמו אלפי משפטים אחרים שעשויים להתקע לאדם במחשבתו. המשפט הזה הוא גם לא רק משפט, אלא רגש.

לאנשים אחרים יכול להתקע משפט מתוך שיר או איזו משפט שנאמר להם או על-ידם והמוח מסרב להרפות ממנו, כאילו אם יחזור עליו שוב ושוב יגלה פתאום משהו חדש בין המילים המוכרות. אבל אצלה זה בכלל לא כך, אצלה אין משמעויות חבויות, אין רצון לגלות דבר. רק רצון למות, שאין פשוט ומובן ממנו.

לפעמים יכולים לחלוף ימים שלמים או אפילו חודשים בלי שהמשפט הזה יעלה במחשבתה. כך היה גם הפעם, חודשים שלמים בלי המשפט, והנה פתאום לפני כמה שעות הוא חזר ומאז הוא שם. מהדהד בראשה מקצה לקצה. אופף את מחשבותיה באופן שאפילו לנשיקה קשה לחדור.

אנשים אחרים נוהגים לומר את המשפט סתם כך, בהיסח הדעת, כמעין תגובה אינסטינקטיבית לאירועים לא טובים שקורים להם או סביבם. לרוב המשפט אינו מלווה בכוונה של ממש. גם לא אין כוונה כזו, לפחות לא כרגע. אבל המשפט שחוזר ונאמר במחשבתה ומלווה בהרגשה הזו שגלומה בו - הרצון לחדול - עלול לשכנע אותה ולייצר בה כוונה. היא יודעת את זה טוב. אפילו טוב מדי.

לכן חשוב כל כך להביס את המשפט. להסיח את דעתה של המחשבה בחיבוק ולבלבל את ההרגשה בליטוף. ללחוש משפטים אחרים, שכל כולם גדושים ברגשות אחרים שאינם מתיישבים בשום אופן עם ההרגשה של המשפט ההוא. השכנוע החיצוני חייב להיות משכנע בהרבה מזה הפנימי, כי לפנימי קל מאוד להאמין והחיצוני לעתים קרובות מתעתע בנו. שנינו יודעים את זה היטב ולכן מנסים עוד ועוד שיטות לשכנע - עוד חיבוק ועוד לטיפה, עוד משפטים נעימים ואוכל טעים, בדיחה פנימית וסתם השתטות.

כשמבחינים בחיוך אפשר להניח שההסחה והשכנוע מתחילים להשפיע. זה השלב המתאים לנשק הלא כל כך סודי, אבל הכל כך נעים, נשיקה עדינה, קצרה, לא משנה מי מתחיל אותה, העיקר שתהיה שם נשיקה, לפחות אחת לפני השינה. כי נשיקה לפניה השינה ידועה כבעלת יכולת להפוך את השינה לתרופה יעילה נגד המשפט הזה שנתקע לה במחשבה ולמסרב לצאת.

כשהבוקר יגיע עם חיבוק, קפה ונשיקה לפני שנפרדים לקראת העבודה, שנינו נהיה יותר רגועים, בתקווה שיחלפו עוד חודשים ארוכים עד שיחזור המשפט.

הופכים לאהבה

כשהאושר מתגנב לחיוכה, לעיניו מתגנבות דמעות. היא מנגבת אותן ושואלת למה הוא בוכה, עדיין מחייכת, כי עד שהאושר מתגנב לחיוכה הוא אינו עוזב במהירות. סתם ככה, הוא עונה לה, מנגב בשפתיו את האושר על שפתיה, כך שהחיוך הופך לנשיקה.

כשהחיוך הופך לנשיקה, גם לשונה הופכת נשיקה. גם שיניה ועיניה ולחייה וצווארה. שדיה, בטנה, ידיה וקצות אצבעותיה, הופכים נשיקה. והוא מנסה עם שפתיו לנשוק לכל הנשיקות האלה, אבל אין לו מספיק שפתיים, כך שכל אבריו נאלצים להפוך נשיקה גם הם.

הבנדוד החדש

"טוב, תעצור כאן", אמר לנהג מונית בקול הכי סמכותי שיכל להוציא מפיו, אך הקול לא היה מספיק סמכותי כנראה והנהג לא הגיב.

"תעצור כאן!", הוא צרח והנהג עצר את המונית ואת המונה.

"עשרים וארבע שישים", אמר הנהג על רקע הרעש שמשמיעה הדפסת הקבלה.

"מה זאת אומרת?", שאל, מיתמם.

"זאת אומרת שאתה צריך לשלם לי עשרים וארבע שקל ושישים אגורות", התעצבן הנהג, "אל תשחק איתי משחקים".

"אפשר באשראי?", שאל בכנות שהפתיעה אפילו את הנהג.

"תגיד לי נולדת אתמול או שאתה עושה את עצמך?".

"האפשרות הראשונה", ענה וכעבור כמה רגעים של שתיקה מביכה הנהג אמר לו "יאללה, יאללה, צא לי מהמונית".

"אכפת לך לעזור לי עם הדלת?".

הנהג יצא מהמונית והלך לפתוח לו את הדלת, ממלמל לעצמו "ידעתי שזה טעות לחכות לנוסעים מחוץ לבניין של היולדות".

התינוק יצא מהמונית והתקדם לעבר העולם באיטיות וברוך שמאפיינים כל כך תינוקות. עיניו בקושי פקוחות, מצליחות להבחין בצלליות של העולם אליו הגיע. יש לו עוד כל כך הרבה דברים ללמוד, חשב. מזל שאת העניין עם המונית הוא הספיק ללמוד כבר ביום השני לחייו. זה בוודאי יהפוך את הימים הבאים לקלים הרבה יותר.

דרקון

אין לי מה לכתוב על שום דבר, חשב לעצמו הדרקון הסגלגל מהמערה החשוכה שאחרי ההרים הנוראים. מחשבה זו דכדכה אותו מאוד והוא נאנח בכבדות, נושף עשן סמיך בעל גוון ירקרק מנחיריו. העשן הכבד שקע לרצפת המערה שהיתה כבר אפופת עשן קודם לכן. מחניק כאן, חשב ונאנח שנית. מי בונה מערה בלי חלונות, רק ההורים שלי מסוגלים לחשוב בצורה עקומה כל כך, הוא נשכב על הרצפה וחש כמו צף על פני העשן הירקרק שעטף את גופו הכבד וליטף ברכות את קשקשיו. "אוווף", פלט מפיו יחד עם כמה גיצים בוערים ועשן שניתזו על הרצפה לפניו. אם רק היה לי משהו לכתוב עליו לא הייתי משתעמם ככה, התהפך באיטיות על גבו, העשן מכסה את גופו כמעט לגמרי. מבעד לעשן הוא הביט בתקרה, שלמרות החושך במערה נראו עליה צלליות בצורות שונות ומגוונות. בוודאי צלליות שיצר העשן, חשב והמשיך לבהות בצלליות באריכות, שוכח לגמרי את מקורן של הצלליות, את מקורו שלו, את המערה ואת החושך, מרוכז כולו בצורות המשונות. הנה אחת שנראית כמו דרקון ואחרת שנראית כמו נסיכה ואחת נוספת שנראית כמו אריה תכול קרניים שמנסה ללכוד את הנסיכה, "תזהרי!" צעק והצללית דרקון הצילה את הנסיכה ברגע האחרון, נועצת את שיניה באריה האכזרי. אחר כך הגיעו הגמדים המלוכסנים מפאתי השאול, עם ארובות מחודדות ולוהטות בידיהם. הצללית דרקון ניצח את כולם בלי שנגרמה לו שריטה אחת אפילו, והנסיכה, הנסיכה העריצה את הצללית דרקון והם עפו יחד אל עבר הרפתקאות נוספות.

למחרת התעורר הדרקון על רצפת המערה, ראשו סחרחר מעט. כנראה שאפתי יותר מדי עשן כאן על הרצפה, אחז הדרקון בראשו כשהתרומם באיטיות ומגושמות אופיינית. במהלך הלילה העשן התפזר מעט והדרקון יכל לראות כמה מלוכלכת הרצפה שישן עליה. על התקרה לא נשאר זכר מהצלליות של הלילה הקודם. אבל בראשו נותרה המחשבה העצובה על כך שאין לו מה לכתוב על שום דבר וזו הובילה למחשבה נוספת, עצובה עוד יותר, שגם אם היה לו מה לכתוב על משהו הרי שאין לו עט או עיפרון לכתוב בהם ואת כל הניירות שהיו לו שרף באנחות מיותרות של יאוש.

גוף שלישי

הפכתי את העמוד האחרון בספר, הסתכלתי כמה שניות על הדף הלבן שאחריו ורק אז הנחתי את הספר בחזרה במקומו על המדף. כשהתיישבתי שוב על הספה חשבתי על כך שזמן רב שאיני חושב על עצמי בגוף ראשון. מרוב קריאה של ספרים הכתובים בגוף שלישי שכחתי שקיימתי כזו אפשרות. ברגע שזה קרה הבנתי כמה פתאום כמה מנותק הייתי מעצמי. עד כמה כל הדברים שקרו לי אכן קרו לי ולא לו, כפי שחשבתי עליהם בזמנו.

הסתכלתי על סביבתי, על החדר המטונף שהסתתר מאחורי ערימות של פסולת, ניירות, קרטונים של אוכל מהיר, אפר, עפר, אבק וקבוצות שיער. הפסולת כיסתה הכל, הסתתרה בכל פינה. מתחת ומעל השולחן, מתחת ומעל הכסאות, הטלוויזיה, המחשב, הספות, הספרים שהיו מונחים בכל פינה. למה טרחתי להניח את הספר על המדף כשיכולתי פשוט להשאר על הספה ולצרף אותו לערימה המונחת לצד הספה. למה כל כך שקט כאן. קמתי שוב מהספה והלכתי לכיוון המטבח. גם שם הלכלוך שלט ביד רמה. הכלים נערמו בכיור ועל השיש ולא נותר אף כלי נקי אחד על המדפים או במגירות. במקרר לא היה מוצר אחד ראוי למאכל, וממילא היו שם מוצרים מעטים בלבד. אפילו ממרח החזרת שרכשתי מסיבה כלשהי לפני למעלה משנה כבר לא היה בתוקף. בשירותים והמקלחת המצב היה דומה. כך גם בחדר השינה, שהכניסה אליו נחסמה כמעט לגמרי על ידי ערימות בגדים ומצעים מלוכלכים. המזרון העירום היה מלא כתמים צהבהבים בלתי ברורים. הצחנה היתה בלתי נסבלת.

לעזאזל, איפה הוא היה כל הזמן הזה, חשבתי מתוך הרגל ומיד תיקנתי את עצמי - איפה הייתי כל הזמן הזה.

נוסע להציץ

בשורה הראשונה קשישה, כרגיל, אני עובר לידה ומעיף מבט פנימה. כצפוי, קופסאת פלסטיק כזו של כדורים והרבה שקיות ניילון בשלל צבעים. אני מצליח להבחין בפרי כלשהו אך ממשיך הלאה כי השמנמן שעלה אחרי כבר סיים לשלם ורוצה להתיישב. יש מושב פנוי שלוש שורות לפני. הוא מתיישב, אני מספיק להבחין באייפון, אולי זה הדור השלישי, וחפיסת סיגריות, נראה לי אל.אם. כחול. השמנים מתנחמים בטכנולוגיה וסיגריות, צפוי למדי, צפוי. אני ממשיך הלאה, שלא יחשדו. בשורה מאחוריו כוסית בגופיה צהובה יושבת במושב שליד המעבר, התיק שלה במושב שליד החלון. מתנהגת כאילו אינה מבחינה בי, שלא תיאלץ לפנות לי מקום. אין בעיה, אני חושב, ממילא אין לי עניין בישיבה. מבט מעמיק לעומק מאשש את ששיערתי בתחילה, אין חזיה. מבט למושב מימינה מגלה טפח מעולמה, סלולרי של נוקיה, מיושן מעט, בטח מהעבודה, ספר דקיק, לא מצליח לקרוא את השם, חבילת טישו עדינים ויומן קטן. הן תמיד מצוננות, אני רושם בזכרוני ומסית עיני לשמאלי. בחור רזה ומזוקן, מעט מקריח בלבוש מרושל קורא חינמון, מדור כלכלי. הוא מדפדף הלאה והלאה ונעצר במדור הרכילות. אני מזהה את הדמויות בתמונת הפפראצי, משהו עם יודה ונינט. את הכיתוב מתחת לתמונה אין סיכוי לקרוא ממרחק כזה. מאחור מבקשים ממני להתקדם. אני מציית ונעמד אל מול הדלת האחורית. הקשישה בקידמת האוטובוס לועסת את הפרי, הוא מטפטף על הניילונים בתיקה. השמנמן משחק עם האייפון שלו, שבוודאי מכוסה כבר שכבה שמנונית ומתקשה להגיב למגע אצבעותיו הנקניקיות. הכוסית לוחצת על הכפתור ונעמדת, היא מתקרבת לכאן בפטמות זקורות שמסירות כל ספק שהיה לגבי קיומה של חזיה מתחת לגופיה הצהובה. הרזה המזוקן עדיין ברכילות, שקוע, לא הציץ אפילו מעבר לעיתון כדי לחזות בחזה המפואר הזה. אני מסיק שהוא הומו ויורד מהאוטובוס כדי להיטיב לבחון את הישבנים שמתחת לגופיה הצהובה. ממילא אין לי מקום אליו רציתי להגיע יותר.

התעוררות

כשאתה חולם שאתה ישן ולא מצליח להתעורר ברור לך לגמרי כמה היית עייף כשנרדמת. השעון המעורר מצלצף ונכנס לך לחלום. ההתעוררות מלווה בקללות, כתמיד. מבט על השעון המעורר שהפסיק בינתיים מגלה לך שלא די בכך שהתעוררת מוקדם מדי, אתה כבר מאחר לעבודה, או ללימודים, או לפגישה חשובה, יהא הדבר אליו אתה מאחר אשר יהא, עובדת היותך באיחור אינה משתנה. הקללות גוברות והעייפות הכבדה הזו מרפה את שרירך, מטילה אותך בחזרה על המיטה. אתה לא תתעורר כבר, אין לך סיכוי. נרדמת עייף מדי ועכשיו אתה נרדם בחלומך פעם נוספת, חולם שאתה ישן ועצבני בשנתך משום שאתה מאחר. כשאתה חולם שאתה ישן וחולם שאתה ישן ולא מצליח להתעורר ברור לך לגמרי ששתית יותר מדי אתמול בלילה. ברור לך לגמרי שההאנגאובר יהיה קטלני. ברור לך לגמרי שאתה ישן למרות שאתה ישן. ואז אתה מתעורר מכאב ראש ובחילה, רץ לשירותים, ורגע לפני שאתה מקיא אתה מביע תקווה שהתעוררת ולא תמצא עצמך בעוד כמה דקות נאבק כדי להסיר את המצעים שהתלכלכו מקיא.

מגנט

הולך אני. הולך רחוק. אל תשאלו לאן. למה אני לא אכפת לי מכל הדברים האלה שאומרים. וואלה, עולה על ההר רק בשביל לרדת ממנו. העיקר הולך אני. אז חשבתי ככה אולי אני גם אלך איזה יום שמה איפה שהחוף ים. ווואלה איך שאני מגיע בחוף אני רואה הים. שניה לא עוברת ואני כבר בתוכו של הים. יעני הכל מקיף אותי ככה במים ודגים וזה. אז ישבתי על הקרקע, ואני בדרך הולך, שתבינו. ואני איך שאני יושב אני, קופץ עלי ברקודה ענק, שני מטר. קופץ עלי ואני כאילו כלום, לא מזיז לי. למה אני לא אכפת לי מכל הדברים האלה, אתם לא מכירים אותי. חושב אני מגנט של העולם. וואלה איך בא לי הים הזה איך שאני מגיע לחוף ומגיע לי הברקודה הזה איך שיושב אני במים? אומר לכם. מגנט של העולם אני. בסוף יצאתי שמה מהים, למה נהיה לי כבר מגעיל שמה. אז המשכתי ללכת. אין לי בעיה אני. הולך. אפילו ירדתי פעם הר רק בשביל לעלות אותו.

תמונה #5

זה מתחיל בזוג שדיים אדירים. חשופים ברובם. מכוסים בחלקם. גועשים מתחת לגופיה הלבנה, דגל שחור מתנוסס מעליהם. הגופיה כמובן קטנה בכמה מידות מהבחורה שלובשת אותה, והבחורה קטנה כמובן בכמה מידות מהשדיים שצמודים לגופה. הקרקס מתחיל, זהבים ונוצצים, שריקות ומחיאות כפיים, הנה עוד רגע קופצים הליצנים, אבל קודם כל האריות כמובן.

זה ממשיך בשינוי הבעתו האדישה בדרך כלל של נהג האוטובוס, לרבות הפניית ראש מלאה כלפי השדיים ומשם למכנסונים הלבנים, הצמודים, הקצרצרים, שבזמנו היו צועקים "דפוק אותי!" וכעת, בשל לובן המכנסיים, מעידים גם בהסברות גבוהה, על כך שהבחורה במשקפי השמש הענקיים, שמכסים חלק ניכר מפניה, אינה בזמן המחזור החודשי ומוכנה ומזומנה לפעילות מינית אינטנסיבית. היא מציגה לנהג מה שיכול להיות כרטיס חבר מועדון של שופרסל ונכנסת, גוררת אחריה אפילו את מבטיהם של הרדומות ביותר.

לבסוף היא מתיישבת, מיישרת את המכנס כדי של יחשפו איברים מוצנעים, מפשפשת בתיק ושולפת ספר תהילים. היא קוראת פרק אחד באדיקות בליווי מלמול ותנועות שפתיים מפתות ובסופו מנשקת את הספר הקדוש ומחזירה למקומו בתיק, ליד הסלולרי המוזהב והאל.אם. לייט.