26 באוק׳ 2008

המשפט

וכבר כמה שעות שהמשפט הזה תקוע במחשבתה. "אני רוצה למות". זה לא סתם משפט, כמו אלפי משפטים אחרים שעשויים להתקע לאדם במחשבתו. המשפט הזה הוא גם לא רק משפט, אלא רגש.

לאנשים אחרים יכול להתקע משפט מתוך שיר או איזו משפט שנאמר להם או על-ידם והמוח מסרב להרפות ממנו, כאילו אם יחזור עליו שוב ושוב יגלה פתאום משהו חדש בין המילים המוכרות. אבל אצלה זה בכלל לא כך, אצלה אין משמעויות חבויות, אין רצון לגלות דבר. רק רצון למות, שאין פשוט ומובן ממנו.

לפעמים יכולים לחלוף ימים שלמים או אפילו חודשים בלי שהמשפט הזה יעלה במחשבתה. כך היה גם הפעם, חודשים שלמים בלי המשפט, והנה פתאום לפני כמה שעות הוא חזר ומאז הוא שם. מהדהד בראשה מקצה לקצה. אופף את מחשבותיה באופן שאפילו לנשיקה קשה לחדור.

אנשים אחרים נוהגים לומר את המשפט סתם כך, בהיסח הדעת, כמעין תגובה אינסטינקטיבית לאירועים לא טובים שקורים להם או סביבם. לרוב המשפט אינו מלווה בכוונה של ממש. גם לא אין כוונה כזו, לפחות לא כרגע. אבל המשפט שחוזר ונאמר במחשבתה ומלווה בהרגשה הזו שגלומה בו - הרצון לחדול - עלול לשכנע אותה ולייצר בה כוונה. היא יודעת את זה טוב. אפילו טוב מדי.

לכן חשוב כל כך להביס את המשפט. להסיח את דעתה של המחשבה בחיבוק ולבלבל את ההרגשה בליטוף. ללחוש משפטים אחרים, שכל כולם גדושים ברגשות אחרים שאינם מתיישבים בשום אופן עם ההרגשה של המשפט ההוא. השכנוע החיצוני חייב להיות משכנע בהרבה מזה הפנימי, כי לפנימי קל מאוד להאמין והחיצוני לעתים קרובות מתעתע בנו. שנינו יודעים את זה היטב ולכן מנסים עוד ועוד שיטות לשכנע - עוד חיבוק ועוד לטיפה, עוד משפטים נעימים ואוכל טעים, בדיחה פנימית וסתם השתטות.

כשמבחינים בחיוך אפשר להניח שההסחה והשכנוע מתחילים להשפיע. זה השלב המתאים לנשק הלא כל כך סודי, אבל הכל כך נעים, נשיקה עדינה, קצרה, לא משנה מי מתחיל אותה, העיקר שתהיה שם נשיקה, לפחות אחת לפני השינה. כי נשיקה לפניה השינה ידועה כבעלת יכולת להפוך את השינה לתרופה יעילה נגד המשפט הזה שנתקע לה במחשבה ולמסרב לצאת.

כשהבוקר יגיע עם חיבוק, קפה ונשיקה לפני שנפרדים לקראת העבודה, שנינו נהיה יותר רגועים, בתקווה שיחלפו עוד חודשים ארוכים עד שיחזור המשפט.