3 בנוב׳ 2011

פרדס תפוז סיני


הקיץ הרביץ את אקורד הסיום הצורם ביותר שלו בעוצמה הגבוהה ביותר שיכל. לטאות שיצאו בטעות ממקום המסתור המוצל שלהן פגשו במוות לוהט ומהיר. במבואת בניין מוצלת וקרירה יחסית התמהמה אדם בצאתו אל התופת. לא, הוא לא סתם אדם, הוא איש. כבר לא צעיר, לא נער, ילדותי אבל ממש לא ילד. איש ממש, עם קצת זקן והתחלה של קרחות פה ושם. עם כיפוף קל בגב, שאמנם לא ניתן לזהות ללא ידע רפואי מתאים, אבל ד"ר שמחונוב הודיע לו כבר חגיגית שאם לא יתחיל לטפל בזה כבר עכשיו ימצא עצמו כפוף ללא תקנה בעוד כעשר שנים. הוא לא תכנן לחיות עוד עשר שנים ולכן התעלם מהאזהרה, רשם צ'ק על סך אלף חמש מאות שקלים חדשים בלבד והלך משם בלי לבקש חשבונית אפילו. אחר צאתו ביקש ד"ר שמחונוב ממזכירתו החיננית שלא תפיק חשבונית בינתיים.

הוא משתהה שם עוד כמה רגעים לפני שיקפוץ אל הרחוב המהביל. הצב שלו מת הבוקר. הוא אהב את הצב הזה, לעזאזל, הוא היה צב טוב. אנשים לא מצפים הרבה מצב וגם הוא לא ציפה להרבה מהצב שלו ואולי אפילו ציפה לפחות ממה שרוב האנשים היו מצפים מהצב שלהם. ובאמת הצב שלו עלה על כל הציפיות. אולי זה קשור לעובדה שהוא נתן לצב להסתובב חופשי ולא החזיק אותו בתוך קופסת קרטון או אקווריום או כלוב, כמו רוב מגדלי הצבים. איזה מין דבר זה בכלל לאמץ חיה ולתת לה לחיות בכלוב. מבחינתו זה בכלל לא היה מובן מאליו לאמץ את הצב. הוא לא אדם שממהר להקשר, ובכל זאת לא הצליח להימנע מהצב שלו. בפעם הראשונה הוא פגש אותו בחצר הבניין הסמוך לבניין בו התגורר. הוא נכנס לחצר כדי לקחת את האופניים שקשר למרזב בחצר האחורית. אצלו בבניין הוא לא יכל לקשור את האופניים כי לא רצה להתעמת עם יהודה שתמיד צעק על כל שכן שעשה משהו שאינו לרוחו. אז הוא קשר את האופניים בבניין ליד, מה זה כבר משנה. ושם הוא היה ליד המרזב, כשהגיע בוקר אחד לקחת את האופניים. כנראה הגיע לשם בצעידה העיקשת הזו שלו כדי לשתות קצת מים שחלחלו מהגג. הצב הסתכל עליו בעיניים והוא הסית את מבטו. כמה ימים אחרי כן הוא שוב ראה אותו שם, הפעם הצב חייך אליו, אז הוא היה חייב לחייך אליו חזרה. זהו אחד הכללים הראשונים שלמד בחייו, אם מחייכים אליו הוא צריך לחייך בחזרה. הוא למד את זה כבר בגיל שש והיה מאוד מרוצה מעצמו שהצליח להבין זאת לגמרי לבד.

אחרי כמה שיחות מרזב שערך עם הצב הזה הוא הבין שלצב אין איפה לגור ולכן הוא סתם מסתובב בחצרות הבניינים, אז הוא לקח אותו אליו לדירה. מאז הם גרו ביחד. הצב היה חופשי להסתובב בכל מקום שרק רצה ולעשות מה שהוא רוצה ברחבי הדירה, וככה הם היו מאושרים. כמובן שכל העניין עם הצב יצר גם בעיות, אבל הוא הצליח לפתור את כל הבעיות על הצד הטוב ביותר. למשל, כאשר הבין שצריך להאכיל את הצב במשהו, הצליח אחרי מחקר מעמיק בספרות מקצועית לגלות שצבים אוהבים לאכול חסה. מה שהיה מצוין, כי חסה זה ירק זול ואפילו לא חייבים לקנות חסה שלמה, כי הצב לא צריך כל כך הרבה חסה (הוא גילה זאת אחרי שכמה חסות התקלקלו לפני שהצב הספיק לאכול בקושי שני עלים). והכי טוב בכל העניין עם החסה היה שעלה או שניים של חסה אפשר לקבל בחינם אצל הירקן. אז הוא היה מביא לצב עלי חסה ירוקים וטעימים, והצב היה מסתובב חופשי בדירה ומחייך, ושניהם היה מאושרים.

ועכשיו הצב שלו מת והוא קבר אותו בחצר הבניין, במקום מוצל כדי שלא יאפה בתוך האדמה ויאכל על ידי חתולי חצרות מורעבים. אז הוא עמד שם במבואת הבניין, מצטנן מעט בקרירות שהקירות והצל מעניקים לו, מתבונן בקבר הקטנטן של הצב שלו, ומנסה להעלות בזיכרונו את הרגעים הטובים שהיו להם יחד. היתה הפעם שהוא חזר הביתה והצב חיכה לו על אחד המדפים הגבוהים בחדר השינה. לא היה לו מושג איך הצב הגיע לשם והצב גם לא גילה לו, זה היה אחד הסודות הגדולים של הצב. היו לו עוד סודות, כמו למשל, איפה הוא עושה את הצרכים שלו. כמה שניסה, מעולם לא הצליח לגלות.

לפני שנה, כשאבא שלו סוף סוף מת, הוא חזר הביתה מהלוויה והצב, כאילו ידע שהוא צריך לעשות משהו מיוחד, עשה לעברו איזה פרצוף ממש מצחיק וזה בבת אחת גרם לו להרגיש הרבה יותר טוב. מה שהוביל לסדרה של פרצופים ותנועות מצחיקות שהם עשו אחד לשני עד שנרדמו. בלי הצב החכם הזה הוא לא היה מצליח להירדם באותו יום, אבל בזכות הצב הוא שכח מהמוות של אבא שלו יותר מהר מששכח את המוות של אחיו ואמו חמש שנים קודם לכן. והאמינו שהוא שכח מהמיתות הללו מאוד מהר כי בערך יומיים אחר כך התחיל לעבוד באוניברסיטת תל אביב במשרה מלאה ולא היתה לו דקה פנויה כדי להתאבל או לחשוב על מישהו אחר מלבדו. ומי יעודד אותו עכשיו כשהצב שלו מת?

אבא שלו היה נגר ועם ידיים של נגר היה לפעם פורע את שיערו, היבלות שורטות את קרקפתו. הוא שנא את זה אבל לא אמר מילה, רק זז באי נוחות תחת כפות הידיים הענקיות. הנסורת והצבע הסינתטי הרגו אותו כנראה. ככה זה, יש עבודות שהורגות. מזלו שהעבודה שלו לא הורגת, לכל היותר היא מצחינה, אבל לא הורגת.

אנשים הולכים מהר, אנשים הולכים לאט, אנשים יושבים במקום, אנשים רצים, אנשים בכל מקום עושים משהו או ישנים והוא עומד שם וחושב על הצב שלו שמת ואבא שלו שחוסל על ידי נסורת ואמא שלו ואחיו שחוסלו על ידי החיים, שהיו כבדים עליהם מדי. ככה זה, יש חיים שהורגים.

הוא אהב לחשוב על המוות. זה היה אחד התחביבים הוותיקים ביותר שלו. אמו היתה מספרת שכשהיה בן שלוש הגננת התלוננה שהוא מעציב את הילדים כי הוא אמר להם שכולם הולכים למות. אמא שלו תמיד הגנה עליו וגם בסיטואציה הזו אמרה לגננת שאי אפשר להאשים את הילד שהוא אומר את האמת, אפילו אם זה מעציב את הילדים האחרים. הגננת אמרה שזה בסדר, אבל הבעיה האמתית היא שהבן שלה מאוד שמח על כך שכולם ימותו ואפילו כשהגננת הסבירה לו שזה עצוב כשמישהו מת הוא אמר לה לא, זה שמח, כי למות זה כמו לחיות אבל רק בחלום. והוא זוכר שכשחשב בתור ילד על המוות הוא דמיין את זה כמו חלום, כי המת לא זז ולא מתעורר לעולם, והוא לא צריך יותר את הגוף שלו, אז הוא יכול לחלום לעולם. ונראה לו ממש נחמד לחיות בחלום תמיד, אז למה לא לאמץ את המוות.

כשהתבגר חשב שאולי למות זה לא כמו חלום, אבל זה בטח לא כמו לחיות, אז כמה נורא זה יכול להיות כבר.

בגיל שתיים עשרה ישב בסוף הכיתה ובהה שעות ארוכות בעורפה של יפעת היפה. היו לה תווי הפנים הכי עדינים בכיתה והשפתיים הכי אדומות בכיתה והשיער הכי רך בכיתה – הוא יודע כי פעם אחת נגע בו אחרי שלא יכל להתאפק עוד ולשמחתו היא לא שמה לב – והיה לה עורף שאפשר להתאהב בו והוא אכן התאהב בו. היתה לו זוגיות ארוכה עם העורף הזה. שלוש שנים הצליח להתמקם תמיד במושב שממנו היתה לו נקודת מבט מצוינת על העורף של יפעת. אם היו מראים לו מאה תמונות של מאה עורפים שונים, היה מזהה בלי בעיה את העורף שלה. גם עכשיו, אחרי שנים, הוא בטוח שיכול היה לזהות אותו בלי בעיה. בגלל זה הוא תמיד יושב בסוף האוטובוס ובוחן את העורפים שעולים ויושבים ויורדים, אפילו שהוא בטוח שהיא לא נוסעת באוטובוסים (הרי ראה אותה פעם אחת נוסעת ברכב שחור גדול עם כיסא של תינוק במושב שליד הנהג, ואחר כך הוא חזר לביתו ודיבר עליה עם הצב שלו במשך כמה שעות עד ששניהם נרדמו).

"שלום", אומר שכן שיוצא מהבניין ועובר לידו, מעורר אותו מהזיותיו ומחשבותיו.

"שלום", הוא עונה והולך משם לדרכו, אל הרחוב הלוהט, מיוזע, רק כדי שהשכן לא יחשוד בשום דבר. לא שהוא עשה משהו רע, סתם אין לו רצון להתחכך יותר מדי בשכנים. או באף אחד אחר לצורך העניין. הצב שלו מת והוא עצוב והוא לא חייב שום דבר לאף אחד. הוא רק חייב להגיע לפגישה חשובה עם מנכ"ל חשוב של חברה חשובה, כדי לממש עסקה חשובה שתכניס לו הרבה מאוד כסף. אז הוא הלך משם לתחנה של קו תשע, וחיכה לאוטובוס בעמידה, כי המושבים היו תפוסים או מלוכלכים והוא לא רצה להתלכלך עוד לפני הפגישה.

כל הדרך הוא חשב על הצב שלו, איך הוא אהב את הנסיעות באוטובוס כשהיה לוקח אותו לווטרינר או סתם לטיולים ברחבי העיר. פעם אחת הם אפילו נסעו לאילת באוטובוס, כי שניהם העדיפו לא לעלות על מטוסים. צבים ואנשים לא אמורים לעופף, הם חשבו וחייכו אחד לשני.

חצי שעה אחרי כן הוא כבר ישב במשרד הממוזג של המנכ"ל החשוב, בחברה החשובה, בבניין משרדים מפואר, על כיסא גדול ונוח, ליד שולחן עצום וכבד ומבריק, מול הגבר העצום והכבד עם הקרחת המבריקה, שהיה המנכ"ל הזה. "כל הבניין שלנו", אמר המנכ"ל וחייך.

"הצב שלי מת היום", ענה, מרכין מבטו לרצפת הפרקט החלקלקה, הצב לא היה אוהב ללכת כאן, חשב.

"אוקיי", אמר המנכ"ל אחרי כמה רגעים, "אז מה אתה אומר? ראית את המקום, הסתובבת, חקרת, בדקת, עשית כל מה שצריך, נכון?".

הוא הנהן בלי להרים את מבטו מהרצפה.

"אז... יש לך מסקנות?".

הוא הנהן שוב בלי להסתכל על המנכ"ל, מדמיין איך הצב שלו היה מחליק על הפרקט הזה.

המנכ"ל חיכה עוד כמה רגעים, לגם מהקפוצ'ינו שהמזכירה הכניסה קודם לכן לחדר ואז קם מכסאו והתקרב אליו. "תשמע, אני מצטער על הצב שלך", אמר והניח את ידו על כתפו, "אבל אנחנו שכרנו אותך למטרה מסוימת, מה המסקנות שלך? איך אנחנו מגבירים את הרווחים כאן?".

הוא התעצבן קצת מזה שהמנכ"ל נוגע בו, אבל בכל זאת ענה לו ותוך כדי מענה הוציא נייר מקופל מכיסו. "תראה, רשמתי הכל בנקודות ולפי החישוב שלי אם תעשו את כל זה תוכלו להגביר את התפוקה והרווחיות ב-20% לפחות".

המנכ"ל לקח את הנייר המקומט ועיין בו ברצינות תהומית.

מה שצריך לעשות:
1.      להנמיך את האסלות לגובה של 20 ס"מ.
2.      לכסות את קירות חדרי השירותים בלוחות מתכת.

"זה הכל?", אמר המנכ"ל לאחר שקרא בעיון את שתי הנקודות, "בשביל זה משלמים לך רבע מיליון דולר?!", ברור שהמנכ"ל התעצבן כבר. אבל שניהם ידעו שהניסיון שלו מוכח, הוא הצליח להציל חברות רבות מפשיטת רגל ולשפר ביצועים של חברות כשאף אחד אחר לא הצליח לעשות זאת.

"תראה, סך הכל אתם עובדים בסדר כאן, אבל את שני הדברים האלו חייבים לעשות, כי אנשים מבלים בשירותים בעיקר בשעות הבוקר, שאלו השעות האפקטיביות ביותר של אנשים בעבודה. אם תנמיך את האסלות השהות הממוצעת בשירותים תפחת מ-10 דקות ל-5 דקות לכל היותר. אם תדאג לשיבוש הקליטה הסלולרית בשירותים ה-5 דקות יופחתו ל-2-3 דקות גג. אתה חוסך כאן בין 7 ל-8 דקות עבודה קריטיות מאוד. הרי ידוע שעובדים עובדים בין 60 ל-100 דקות ביום, ורוב הדקות האלה מתבצעות בבוקר, כך שתוספת של 7 דקות משמעה תוספת של- לפחות 10% תפוקה. בחברה כמו שלך זה אומר רווח נקי של 100,000 דולר לחודש ", אמר ברוגע וחוסר העניין האופייניים לו.

"בולשיט! אני אנסה את זה, אבל זה בולשיט. ואם זה לא עושה כלום אתה לא מקבל ממני אפילו סנט אחד", המנכ"ל כבר רתח והקרח הבריקה יותר מהשולחן ויותר מהפרקט.

"אם אפשר רק לקבל 12.40 בשביל הנסיעה לכאן אני..."

בכל יום אחר, שקדם ליום הזה, הוא היה ממהר הביתה ומבלה עם הצב שלו כדי לשכוח את הפגישה המעצבנת עם המנכ"ל המעצבן. רוב המנכ"לים מעצבנים, חושבים שהם יודעים משהו יותר ממנו. אבל על שירותים והרגלים של אנשים בשירותים הוא ידע יותר טוב מכל המנכ"לים האלה, שכל ההבנה שלהם בשירותים מסתכמת ביציאות הקבועות, פחות-או-יותר, שלהם. הוא לעומת זאת, חקר את הנושא לעומק וערך תצפיות רבות וכתב עבודת מחקר מפורסמת אחת שגם זיכתה אותו בדוקטורט בניהול. היום אין למה לחזור, למרות שהוא אוהב להיות בבית, אין למה לחזור. יש לו בית בלי צב והוא מרגיש כמו צב בלי בית ובגלל שאין לו כסף קטן לאוטובוס הוא הולך ברגל, ייקח כמה שייקח.

מתי בפעם האחרונה הסתכלת על השמיים, שאל את עצמו והסתכל לעבר הכחול-כחול של השמיים, מסתנוור מהבוהק-בוהק של השמש, מתענג על הלבן-לבן של ענני נוצה מרחפים בקלילות. בתור ילד הסתכל על השמיים הרבה יותר, בכל הזדמנות ממש. בימים היה מחפש סיפורים בעננים. בלילות היה מחפש כוכבים נופלים וכוכבים שלא נופלים. בתור ילד החיים היו מלאים דמיון. והדמיון הזה, שהאדם נולד אתו, הולך ודועך ונעלם עם השנים כי רוב האנשים לא דואגים לטפח אותו ולאמן אותו. במקום זה הם מאמנים את החשיבה הרציונלית, את ההיקשים הלוגיים, את הרצינות והשעמום. כאילו הדמיון הוא מין משהו כזה שצריך להפטר ממנו כמה שיותר מהר, דואגים אנשים להסביר לילדיהם שאין דבר כזה רוחות רפאים ומפלצות, קסמים הם רק טריקים עלובים, מעשיות וסיפורים זה בזבוז זמן ותפסיקו לשחק ותקדישו יותר זמן לשיעורי הבית. ואז הדמיון דועך עם השנים ומתפוגג ונשארים עם חיים משעממים בעולם רציונלי ומדכדך. ועכשיו, בהיעדר הצב שלו, הדמיון חסר לו מאוד. הוא צעד ברחובות חסר צב ודמיון וקיווה שמשהו מופלא יקרה לו, אבל ידע ששום דבר נפלא לא קורה כבר כמעט לאף אחד. אז הוא המשיך ללכת ובסוף הדרך הגיע לקבר המאולתר של הצב שלו. בינו לבינו החליט שישתול שם פרדס של תפוז סיני, כי פרדס זה מקום ראוי לקבורה של צב. בוודאי יותר ראוי מחצר מוזנחת של בניין מגורים. לאחר מכן עלה לדירתו והתמקד בניצול מקסימלי של תנומת הצהריים שלו, בינו לבינו הרהר במחשבה להצטרף לצב שלו, אבל ביטל אותה מיד כי מי ייטע את הפרדס הסיני אם גם הוא ימות עכשיו. 

אין תגובות:

פרסום תגובה

eranitay@gmail.com