8 בנוב׳ 2012

ירכיים וסכין


התחזית הבטיחה גשם ובינתיים אפילו ענן קטן לבן אין בשמיים. אבל איזה יום נהדר, חשבה עלמה לעצמה, ראשה בכחול הזה שמעל וידה הימנית ממששת עדיין את האולר הקטן שבכיס שמלתה האדומה. באמצע היום השדרה כל כך שוקקת חיים - עגלת תאומים ואם דוחפת מאחוריה, מבטה אומר סבל, התאומים ישנים, האחד מחבק חיתול בד והשני אוחז בקבוק. נערה על אופניים, כשרגלה השמאלית, החלקה, הנוצצת מזיעה, מתרוממת עם הדוושה ניתן להציץ לתחתונים התכולים תחת החצאית. קשישים על ספסל משוחחים עם קשישים בעגלות. פיליפינים משוחחים עם פיליפינים. כלב רץ עם הלשון בחוץ, מחפש משהו לרחרח, משתין על פיקוס גדול וממשיך. עולם כמנהגו נוהג, אומרים, ולעזאזל, איזה מנהג יש לעולם, היא חושבת, מרגישה את הלהב נלחץ לירך דרך הבד ולוחצת אותו עוד, חותכת את האריג הדקיק של השמלה האדומה, חשה את המתכת הקרה על העור החשוף, והשמיים כאילו מתאמצים ממש להיות הכי כחולים שהם יכולים. כאילו שזה יכול לשנות למישהו משהו שהשמיים כחולים כל כך. עם כל צעד שלה היא חוששת ומצפה שהסכין תצליח לחתוך, אבל זה עוד לא קורה, כמו הגשם שעוד לא קורה, כמו כל כך הרבה הבטחות שאינן קורות בכל רגע לכל אחד. גבר אחד במשקפי שמש יקרים, גוף של חדר כושר שלוש פעמים בשבוע ותינוק מוצמד לבטנו במתקן נשיאה מודרני, מחייך אליה ומסתובב כשהיא חולפת על פניו. זה מחזק את האגו ואת הסלידה הקיימת ממילא מתאוותם של גברים. בחור על אופניים וכלבלב ברצועה רץ אחריו, על שניהם עם חיוך מטופש ועיניים רדודות. משב רוח קרירה מצנן את גופה, מסיט את שולי שמלתה, ומעביר בה צמרמורת. היד מרטיטה את הלהב וחתך שטחי, לא מדמם, אבל שורף כמו כל האכזבות שנחלה, נברא על ירכה הימנית. היא מחייכת. כרס עם גבר מאחוריה מחייכת אליה בחזרה. היא מדחיקה את הבחילה שאוחזת בה והצריבה המתגברת, וממשיכה ללחוץ את האולר הקטן לרגלה, כאילו חייה תלויים בכך, כאילו שזה חשוב למישהו כל כך שהשמיים כחולים. השדרה הזאת מלאה מדי תינוקות והורים ובני אדם וכלבים וחיים וציפורים והעצים גבוהים בה והשמיים כחולים, ודווקא היום לבשה את השמלה האדומה עם הכיס שמתאים לאולר הקטן שקיבלה מתנה כשאביה חזר משווייץ, כי הוא לא יכל כמו כל אדם נורמלי להביא שוקולד שווייצרי או שעון שווייצרי, אולר, זו מתנה הגיונית לילדה בת שבע. היא אהבה את האולר הזה יותר משאהבה את אביה, ושנאה את שניהם. גם הרבה פחים יש בשדרה, וזבל בלי סוף. היא משליכה את האולר לתוך אחד מהם. אישה עם שקיות ניילון הרבה מתקרבת לפשפש ולמצוא את החפץ שהושלך. יש אנשים שיודעים לזהות הזדמנויות, ויש כמוה, שיודעים בעיקר לפספס הזדמנויות. ועוד כלבים ועוד תינוקות וחתולים ואשפתות וקשישים וחתיכות, ואין חדש תחת השמש, כי הכל הבל הבלים, היא אומרת, הכל הבל, היא ממשיכה והכאב הזה שורף את כולה, כאילו שזה משנה למישהו אם השמיים כל כך כחולים מעל והדם כל כך אדום. ובכל זאת היא כל כך מחכה לאיזה ענן אחד של גשם, איזו טיפה של נחמה צוננת, להניח על הירך הפצועה. כל כך מטומטם להיות אדם, היא חושבת. כל כך מטומטם ובכל זאת, הנה היא שם, בשדרה, תחת השמיים, כמו כולם ואפילו לא קצת אחרת, למרות שהיתה רוצה לחשוב שהיא קצת שונה, אבל יודעת שההבדלים הם עניין של סמנטיקה, ובתמונה הגדולה אין בני אדם ואין שמיים ואין כחול. אולי יש גשם, אבל במקום אחר. וכאב יש, והחמצות ואכזבות והבטחות לא ממומשות. אלה הדברים האמיתיים באמת. וכל השאר, תינוקות והורים. קשישים ומטפלים. כלבים וחתולים. ירכיים וסכין.




אין תגובות:

פרסום תגובה

eranitay@gmail.com