רב הנסתר

רב הנסתר על הגלוי,
אך הנסתר נגלה במהירות
ואילו הגלוי נסתר לאטו,
והנה הנה ממש אוטוטו
יהיה רב הגלוי על הנסתר,
והסוף יהיה כמו שהרב אמר:
"הסוף יהיה רע ומר, רע ומר".

ובארץ קפיצקפוץ, הלא מאוד רחוקה,
בה חי, בין היתר, גם פיצפץ בן-רבקה,
חשבו אנשים, ופיצפץ ביניהם,
שאולי הגיע הזמן להתחיל לפזם.
ליקלק אבו-קילקל, שהיה תמיד אוונגרד,
התחיל לפזם את הנעימה של Die Hard.
שיפשף מק'פישפש, המוכר מהשוק,
פיזם בלי לטעות את"you've got the look" .
והיו עוד רבים שם בקפיצקפוץ, הדי קרובה,
שפיזמו, המהמו והיו אף ששרקו את התקווה.

רק פיצפץ בן-רבקה (מתחילת הבית הקודם)
לא הצליח בשום אופן להחליט מה יפזם.
מכל עבר שמע מנגינות מוכרות,
ומעברים אחרים שמע שריקות עמומות.
כל הקולות והרחש הבלתי נגמר
לא אפשרו לו לחשוב שום דבר.
אז פיצפץ הקטן, שהיה בן שלושים,
שכר סירה עם שלושה משוטים
והפליג אל לב אגם הקסמים.

אגם הקסמים, רק שיהיה ברור לכולם,
אמנם עמוק ורחב ידיים ויש חושבים שהוא ים,
אבל אין שום דבר קסום שם או אפילו מסתורי,
כי אגם הקסמים זה סתם שם (ולא ממש מקורי).
כדי לעשות סיפור קצר טיפה קצר יותר,
אחזור לעניין עליו התחלנו לדבר –
פיצפץ הקטן, בן שלושים וקצת, שט בסירה בלב ים או אגם,
מחפש שקט ושלווה במקום בו לא ישמע את קול אדם.
הוא שט במהירות לעבר האופק הכחול
לנקודה שממנה אי אפשר לראות את החול.

חתר וחתר וחתר וחתר עד אשר התעייף ועצר.
הביט לימין - רק שמים ומים.
הביט לשמאלו - רק אדוות ושמים.
פיצפץ שלנו היה מאושר, והכי חשוב - לא שמע שום דבר.
חילץ עצמותיו ומתח השרירים, נשען לאחור ו... שמע שוב שירים?!
פיצפץ קפץ רוטן וזועם, הביט לעבר המקור המפזם.
אתם יכולים לשער כמה היה מדוכא הבנאדם,
כשהביט לאחור וראה את עברו השני של האגם.
פיצפץ הבין שעשה טעות חמורה, הוא חתר לאחור בלי כל בקרה,
כך שרצה הגורל וקרה, שעבר את הנקודה, משאת נפשו הרכה.

לאחר ששמח על ששכר סירת שלושה משוטים (כיוון שמשוט אחד שבר מרוב עצבים),
התחיל פיצפץ לחתור בחזרה לכיוון נקודת המוצא.
חתר וחתר וחתר וחתר, וכל כמה תנועות משוט הסתכל לאחור ועצר.
כך היה משוכנע, יצליח למצוא את הנקודה הרצויה.
אתם יכולים לשער כמה היה מדוכא האיש,
כשהבין שהוא הכניס עצמו לממש עסק ביש –
בדיוק במקום בו לא ניתן להבחין באחד החופים, נגלה לעיניו החוף השני.
פיצפץ לא ויתר וניסה לדייק, שט סנטימטר לאחור ושניים לפנים,
מביט לכאן ולשם ולכל הכיוונים, אבל תמיד הצליח לראות את אחד החופים.

מובס ושבוז, פיצפץ הקטן, מיואש מהכל על סירה בלב ים או אגם,
החליט שזהו נמאס לו הוא לא יפזם לעולם.
חתר לאטו (במשוט הבודד שטרם שבר) בחזרה אל החוף, חזרה אל בני האדם.
חתר וחתר וחתר וחתר, עד שהשמש נגעה ברכות בקצה האגם.
פיצפץ נעצר כדי לחזות במראה שטרם ראה, בוודאי לא כך בסירה.
השמיים הסמיקו בגוונים של אדום,
הגלים געשו והתרגשו בסגול,
והשמש בערה כמו לב מאוהב,
וגם לבו של פיצפץ הרגיש משהו עכשיו.

בהתחלה הרגיש מין רטט מוזר באזור הריאות.
לאחר מכן חש משהו שניתן לתאר רק כרעידת רגשות.
מבלי להרגיש נסגר פיו הפעור
ובמפתיע בקע מעומק גרונו צליל נמוך וברור.
אחרי תו אחד הגיע אחר, ואחרי השני השלישי לא איחר,
וצליל רביעי ותו חמישי ושישי, והנה אקורד שנשמע די אישי,
ופיצפץ שלנו, קטן ומקורי, המהם לעצמו בלוז חרישי.

הסיפור על אריה דקל

בואו ושמעו, ילדים וילדות,
סיפור כזה, עמוס בחיות.
לא, מה פתאום, אין זה סיפור מוכר,
אין פיל ואף לא עכבר.
אין זה סיפור על שפן, שמו מיץ פטל,
אלא סיפור על האריה, אריה דקל.

האריה הספציפי עליו יסופר,
לא היה אלא אריה מהכפר.
במשך שנים עבד הוא במשק,
וכל ילדותו חגג על השסק.
מה טובים היו אז חייו,
עד שבספר של ניטשה נעץ את עיניו.

קרא הוא בספר ובספרים אחרים,
והתחיל לחשוב על משמעות החיים.
ומה אם בכלל אין אלוהים?
ואולי הוא ביזבז את מיטב השנים?
אך התבגר האריה הצעיר,
ארז חפציו ועבר אל העיר.

בעיר הגדולה, סבר האריה,
ישנן הזדמנויות שונות והרבה.
ישכור הוא דירה, עם יונה שותפה,
ימצא עבודה וילמד לנגן על כלי נשיפה.
חצוצרה או טרומבון, קלרינט או חליל,
ויופיע בפאבים, או לפחות רק יתחיל.

כך ברכבת בחלומות הוא שקע,
וכל כך שמח שבכפר לא נתקע.
הנסיעה התארכה והאריה המשיך לפנטז,
איך הוא ימצא חברים וינגן איתם ג'אז.
איך הם יקליטו תקליט מצליח נורא,
ואיך הוא ימצא גם אהבה ראשונה.

חלום האריה באמצע הופסק,
בדיוק כשנהיה עשיר כמו גידמאק.
האריה זינק אל מחוץ לרכבת,
יישר הזנב שנמחץ מהדלת.
ומרכבת צפון, התחנה הגדולה,
נסע האריה לדירת הלביאה.

את הלביאה, ששמה מיה, הכיר האריה,
בצ'ט באינטרנט, ופעם גם ישבו לקפה.
מיה היתה לביאה מטריפה,
עירונית אמיתית, היא נולדה בחיפה.
כשסיפר לה שהוא עוזב את הכפר,
הזמינה אותו אליה ואמרה "נהדר!".

מרמורק תשע, לא רחוק מ"הבימה",
דירה מספר ארבע, על הדלת כתוב סימה.
הקיש על הדלת, חש קצת לחוץ,
אם היא לא בבית עוד יתקע הוא בחוץ.
עוד נקישה וצלצול פעמון,
נפתחת הדלת, עומד שם דביבון.

"היי, אתה בטח אריה, מיה סיפרה לי הכל.
בוא תכנס, בדיוק יושבים לאכול".
אריה נכנס, הדירה קצת אפלה,
הדביבון הלך לסלון, משם נדף ריח נורא.
"אריה! בוא לכאן, כולם מחכים,
עד שתתיישב אנחנו לא מדליקים".

בזהירות צעד האריה לסלון,
ישבו שם מיה, חמוס ודביבון.
שני מגשי פיצה מטר גדולים,
מאפרה אחת מלאה בבדלים.
"אריה, תגיד לי מה העניינים?
רוצה ג'וינט או שבאנג זה מתאים?"

בכדי לא לצאת מעפן, האריה רק הנהן,
דביבון הדליק את הג'וינט, התחיל לעשן.
"הנה תקח", לביאה שלפה באנג מפואר,
"חמוס הביא אותו מאמסטרדם, רק אתמול הוא חזר".
האריה המובך, לא ידע מה עושים,
ביקש מלביאה הדרכה למתחילים.

לביאה חייכה והכינה לו ראש,
הדליקה מצית ואמרה לו לשאוף.
האריה השתנק, השתעל ונחנק,
אך עד מהרה הרגיש מסופק.
"אני מרגיש קצת מוזר", אמר וציחקק,
"יש למישהו במבה? אני ממש משתוקק".

כך הם ישבו, הרביעייה המשונה.
חמוס, דביבון, אריה ולביאה.
מסטולים לגמרי, ימים ולילות,
האריה כבר מזמן ויתר על חלומות.
כרס המאנצ' הלכה ותפחה,
הלביאה התעברה ועשתה הפלה.

חלפו השנים והאריה עוד מסטול,
לא מנגן ולא נכנס למסלול.
אריה ומיה הלכו לקנות ריזלה באיזה יום,
עיניים אדומות, מוכי שמש וחום.
"אין בכלל משמעות לחיים",
הכריז באמצע רוטשילד, לבוש תחתונים.

אז מה תגידו, ילדות, ילדים?
האם מבזבז האריה ת'חיים?
"אולי הוא מבסוט", יפה אמר דני,
"אבל אין כל משמעות לחייו", אמרה חני.
"מה שחבל שהוא לא ניסה בכלל ".
מי אמר את זה? טוב מאוד מיכל.

אז כמו שראינו, האריה הצעיר,
וויתר על הכפר לטובת חיי עיר.
קיווה להגשים חלומות ולמצוא משמעות,
במקום זה מצא חיי הבל ושטות.
מכלה את זמנו על גראס וחשיש,
ומדי פעם ממלצר עבור טיפ ובקשיש.

אז דני צודק וגם חני צודקת,
ומיכל ציינה עובדה מאלפת.
אילו רק ניסה האריה במקביל לסמים,
ללמוד נגינה או כל חלום אחר להגשים,
לא היה זה סיפור כל כך עגום,
ואולי היה היום כוכב ג'אז עצום.

הפרעת האכילה של דובי

"וכך חיו להן באושר ועושר,
מלאנתלפים נמלים עד אור הבוקר".
אמא סגרה את הספר וגם את האור,
דובי עצם עיניים והתחיל לנחור.
בחלומו של דובי הוא הגיע לעיר הנמלים,
שם עמלו במרץ על הקמת תלים,
דובי התבונן ולא האמין,
כל כך הרבה אוכל לא ראה בחיים.
מחדקו הארוך שלף לשונו
שאב הנמלים כדי למלא את בטנו.
אך אבוי לו לדובי שלא יודע גבולות,
בטנו התנפחה וגדשה בנמלים קטנטנות.
אבל דובי ממשיך וזולל נמלים,
הבטן תופחת למימדים אדירים.
נמלה שמנמנה ונמלה אדומה,
נמלה פועלת ונמלה מחבלת,
ובטנו של דובי כמעט מתפוצצת.
דובי שמע פתאום "בום!" וחש בכאב,
פקח את עיניו, על המיטה התיישב.
בחן את בטנו, שנראתה לו בסדר,
התנשף והזיע כאילו רץ אלף מטר.
דובי המבוהל כבר היה על סף בכי,
איזה מזל שאמא הגיעה לתת נשיקה על הלחי.
"היה לי סיוט איום ונורא..."
אמא חיבקה, ליטפה ונישקה.
"אכלתי נמלים בעיר מופלאה,
אכלתי וזללתי ובטני התנפחה,
ונמלה מחבלת שפתאום התפוצצה".
אמא אמרה שהכל כבר בסדר,
ושהוא יכול לישון איתה ועם אבא בחדר.
הלילה חלף והסיוט נעלם,
אבל דובי זכר את כל מה שחלם.
בבוקר כשאבא הכין פנקייק נמלים,
דובי לא אכל ואמר "לא טעים".
"אבל הכנתי אותו בדיוק כמו תמיד,
זה הפנקייק שאתה אוהב מחלב נמלים אחיד".
לא סייעו התחינות ולא עזרו שכנועים,
מאותו הלילה דובי לא נגע בנמלים.
חלפו עוד ימים וחלפו עוד לילות,
אבא ואמא היו אכולים דאגות.
"הוא הולך ומרזה והופך גם אפתי,
חייבים לעשות משהו דרסטי",
כך אמא לאבא אמרה,
אבא הסכים וקרא לעזרה.
הרופא שהגיע בדק לדובי את הבטן,
הסתכל על הלשון ולקח בדיקת שתן.
"משקלך לא תקין, אתה הולך ונחלש,
אם לא תתחיל לאכול תהיה דקיק כמו קש".
דובי בכה ובמאמץ הוציא כמה מילים,
"אני רוצה לאכול, אבל לא נמלים!".
שקט דממה שרר אז בחדר,
ההורים המומים, הרופא חמור סבר.
חלפה לה דקה ואולי קצת יותר,
אבא אמר "זהו, אני מוותר".
אמא חיבקה את דובי, כי לא ידעה מה לומר,
כשלפתע הרופא הבריק ואמר:
"לא רוצה נמלים, אין שום בעיה,
בוא ונמצא לך אוכל לטעמך".
דובי חייך מלוא החדק ואמא שמחה,
רק אבא מילמל "זו בושה וחרפה!
דב נמלים לא אוכל עשב!
דב נמלים כשמו כן הוא וזהו".
"אז זהו שלא!", דובי התחצף קצת לאבא,
שכעס ואמר "נחייה ונראה מה יקרה הלאה".
בימים הבאים דובי ניסה לאכול
כמעט כל דבר בעולם חוץ מחול.
ניסה גזר וחסה, אך אין הוא שפן.
טעם גם חציל, קישוא ואורז בזעפרן,
אבל שום דבר היה לעניין.
עברו עוד ימים ועוד ניסיונות,
אכל גם קש גם חציר ומרק חלזונות.
דובי המשיך לרדת במשקל
ולא הצליח לאהוב שום מאכל.
הרופא התייאש ואמא כבר חזרה לעשן,
כשאבא הגיע הביתה עם מאכל מעניין.
"מהר, מהר לבוא לשולחן,
כל מי שבעוגת פרג מעוניין",
אבא קרא ודובי הגיע,
עייף וחלוש ותשוש ומזיע.
אמא פרסה העוגה לפרוסות,
עוגה ספוגית ולבנה עם נקודות שחורות.
דובי הזיל ריר ולא חיכה לכולם,
עד שהעוגה נגמרה מהשולחן הוא לא קם.
אמא שמחה והרופא נדהם,
"איך ידעת?", שאל את אבא אחרי שדובי נרדם.
"אני דב נמלים, כמו סבי ואבי,
אני אוכל נמלים וכך גם אשתי,
נמלים יאכל כל חייו גם ילדי".

חמוץ מתוק

היה היה פעם, ממש לא מזמן,
אלישע שמנמן ולו ילד קטן.
לילד קראו (וזהו פרט נחוץ),
דניאל בן-גל, או דני החמוץ.

אלישע ודני גרו בדירה מטופחת,
אין אבק על הרצפה או עובש במקלחת.
כל החפצים תמיד ניצבים במקומם,
ואפילו הצעצועים לא זזים לעולם.

עד כאן הרקע, נראה לי מספיק,
עכשיו הסיפור גם יתחיל להצחיק.
כי עם אלישע גרים גם שני מבוגרים,
בחור ובחורה הנקראים בפי דני הורים.

אם טרם הבנתם ונוצר כאן בלבול,
דני הוא ילד ואלישע חתול.
ההורים של דני הם מיה ורני,
הם הכירו בצבא כששירתו בגולני.

מאז הצבא עבר כבר די זמן,
ולמיה ורני נולד דני קטן.
אך למרות השמחה והאהבה שבבית,
דני היה עצוב וחמוץ כמו זית.

לכן ההורים ניסו בלי לאות
להפוך את דני למתוק כמו תות.
לשם כך הם קנו לו המון מתנות,
צעצועים, משחקים ואפילו בובות.
אך רגע לפני שהתחיל להשתעשע,
הוזהר היטב שלא יתפרע,
כי את הסלון אמא בדיוק סיימה לסדר
ואת החדרים אבא ניקה וטיהר,
"אז בבקשה ממך, ממש להיזהר,
כי רק בלגאן ולכלוך ממש לא חסר".

אך דני התעלם, לא היה לו אכפת,
כי אזהרות כאלו שמע פעמים כה רבות.
את הצעצועים הוא שבר,
את הבובות הוא מכר,
ומהמשחקים דבר לא נשאר.
הילד עצוב וכלום לא עזר.

אלישע, תבינו, היה אז חתול רחוב,
וראה את המתרחש ממש מקרוב.
טיפס על העץ, זינק לחלון המרפסת
ועקב בעניין אחר המשפחה הקורסת.

חלפה לה שנה או אפילו שנתיים,
דני גדל אך נעצב כבר כפליים.
אלישע ידע אז שאין כל ברירה,
יאלץ לעזור ולקפוץ לדירה.

ומאז בכל בוקר כשכולם מתעוררים,
אלישע מתרוצץ בין החדרים.
בחדר ההורים מרביץ שתי יללות
ובחדר של דני מגרגר על כריות.
וכך אמא מתעוררת ואבא מתעורר
מעירים גם את דני כדי שלא יאחר
כולם ממהרים, אוכלים ושותים,
אלישע מילל ומבקש ליטופים.

כן, כל הבקרים הם אותו הדבר,
ובסוף רק אלישע בבית נשאר.
אך אל דאגה, אלישע לא מתבאס
הוא מנמנם ומשחק, שותה ולועס.

כמעט לא שם לב וכבר הם חוזרים,
מהגן חוזר דני ומהעבודה ההורים.
ושוב אלישע מילל, מתחנן ומבקש,
בחייכם, ליטוף אחד בצוואר, מה יש?

עברו קצת ימים וחלפו גם לילות,
אלישע החליט מעשה לעשות.
דני ילד טוב והוריו בהחלט נחמדים,
אבל איך אפשר לחיות בלי ליטופים?

אז בבוקר מיד אחרי שהלכו האנשים
התחיל אלישע לעצב את כל הרהיטים.
קפץ ושרט, שרט וקפץ,
שבר והפיל ומהרעש נלחץ.

מהספה הכחולה הוציא חוטים ארוכים,
על השולחן במטבח שרטט חריצים,
את החדר של דני קרע לגזרים,
ואל תשאלו מה השאיר על מיטת ההורים.

תמה המלאכה, הכל כבר הושלם,
אלישע מסופק במרפסת נרדם.
הוא חלם על ידיים רכות וגדולות,
שעוברות על פרוותו, מלטפות ומלטפות,
עד שרעש הדלת הקפיץ את אוזניו,
אז החתול התעורר ומתח 'תזנב.
ההורים נכנסו ואחריהם נכנס דני,
ההפתעה הצליחה לפי פניהם של מיה ורני.

לקח להם זמן לראות את כל הדברים שהחתול חולל
ואז מיה בכתה ורני קילל, אלישע המבסוט רק ילל וילל.
מיה המיואשת הלכה להתנחם במיטה,
אך נתקפה בהיסטריה כשההפתעה התגלתה.
לא נותרה כל ברירה, מיה הלכה להתקלח,
רני בעצבים התחיל לנקות ואלישע סביבו רק רחרח.

הבלגאן חגג, כן אין כל ספק,
אפילו ד"ר סוס היה כבר צוחק.
ומעשה שהיה, כך היה, אני לא מתלכלך,
באמצע הטירוף ההורים ראו את דני מחייך.
מיה בדיוק יצאה מהמקלחת,
רני היה רכון על הרצפה והציץ לו התחת,
ודני עמד שם התבונן על הכל,
חייך ולפתע פרץ בצחוק גדול.

מיה ורני לא האמינו לאוזניהם השומעות,
דני צחק צחוק שמתגלגל ענוגות.
זה צחוק של ילד שמח, מאושר ואוהב,
אין שום צליל בעולם שנשמע כה ערב.
רני שמח ולמיה שוב היו דמעות בעיניים,
והמשפחה התחבקה חזק עם המון ידיים.

אלישע הרגיש שהושלמה מלאכתו,
התחכך בזהירות בבני משפחתו.
אנשים מאושרים, זו עובדה ידועה,
אוהבים ללטף כל דבר עם פרווה.

ומאז אותו יום מבולגן,
חי לו אלישע עם דני קטן.
אמנם הדירה קצת מלוכלכת,
הבלאגן די חוגג והתקרה מתקלפת,
אבל יש שם שמחה ויש שם גם צחוק,
ודני נודע בכינוי הילד המתוק.

מלך האמגושים וכנס המלכים

היה היה, לפני יותר מדי שנים,
טיפוס קצת משונה, מלך האמגושים.
ממלכתו התפרשה, כמפרש המשיט ספינה,
מהקצה האחד של העולם ועד האורן בפינה.
בין שטחים עצומים של ערבות כחולות-עד
נמתחו נהרות זהב הנשפכים לתוך הארמון הניצב בדד.
היו שם גם הרים גבוהים, מפסגותיהם ניתן להגיע לירח,
היה גם עמק אחד רחב ידיים, שכל השנה פורח.

כל נתיני המלך, האמגושים המצויים,
נהגו לשבח את מלכם ולהעניק לו כבוד של מלכים -
בכל מקום אליו נכנס המלך כולם עמדו על הרגליים,
ולא היה אמגוש אחד שהעז לא למחוא כפיים.
היו עוד כהנה וכהנה גינונים מלכותיים,
כמו לאפשר למלך להתעטש לך על הפנים.
ואם המלך רצה לירוק, היה רשאי לבחור על מי,
וכל אמגוש שבו בחר הרגיש הכי-הכי.

שנים חלפו והכל בממלכה היה לכאורה מושלם,
הנתינים העריצו את המלך והוא היה מלכם.
והנה ביום אחד בהיר אך מעורפל,
הגיע לארמון שליח ובאמתחתו קלף מגולגל.
המלך הנכבד מוזמן רוב כבוד והדר
לכנס מלכים שיתקיים בממלכת שום-דבר.
מלך האמגושים כינס את נתיניו מחוץ לארמון,
נהרות הזהב נצצו לעת שקיעה והציפו את ההמון.
המלך יצא לבלקון והעם קם על הרגליים,
הוא המתין מספר דקות עד שסיימו למחוא כפיים
ואז כחכח בגרונו ואמר בפאתוס ועוצמה:
"זומנתי לכנס חשוב מאוד, אצא עם רדת החמה.
אחזור אליכם בעוד מספר שבועות,
מקווה שבזמן שאעדר לא תעשו צרות".
הקהל הריע, מחא כפיים ושרק,
המלך כהוקרת תודה התעטש ואפילו ירק.
השמש שקעה בצבע אדום מדבר
והמלך רכוב על פוני יצא לארץ שום-דבר.

המלך חצה ארצות זרות,
הפוני דהר לאורך שדות,
השניים ביחד קפצו מעל וואדיות
עד שהגיעו לקצה כל הקצוות,
היכן שאין שמש ואין צל,
היכן שאין יום ואין לילה אפל,
מקום בו השמיים והארץ אינם מוגדרים,
מקום בו יש ואין את כל הדברים.

אז הוא הגיע וגם לא לטירה מפוארת,
שבכניסה אליה עמדה שומרת עיוורת,
שפתחה את הפה וגם את הדלת,
"ברוך הבא מלך יקר,
מוטב שתמהר, כבר די מאוחר".
"מיהרתי מספיק, שכולם יחכו", המלך רטן,
"עד שתשתחווי כראוי אני לא זז מכאן".
השומרת צחקה בצחוק מתגלגל,
"נראה אדוני שאתה קצת מתבלבל,
כאן כולם מלכים, קיסרים ונשיאים,
אם אשתחווה לכולם יתפסו לי כל השרירים".
המלך הבליג, לא היתה לו ברירה,
הוא היה כבר עייף ורצה כבר לשבת עם בירה קרה.
ירד מהפוני וקשר את היצור המסכן,
ובעוברו ליד השומרת לא התאפק וסינן:
"יש לך מזל, שאת אישה ועיוורת,
אחרת הייתי מכניס לך סנוקרת".

כשנכנס לאולם הכנסים הגדול,
שהיה וגם לא בערך עגול,
ראה המלך שכבר כולם ישובים על כסאות
ופניהם לבמה גבוהה נישאות.
כחכח בגרונו, השתעל וגעה,
אך איש מהנוכחים אליו לא שעה.
המלך התרגז ובין גבותיו נוצר קמט,
הוא התחיל להאדים והתנשף כמו תנשמת.
בשיא זעפו הוא רץ לבמה,
קפץ בניתור ומול הקהל צעק בעוצמה,
"אתם חסרי נימוס וערכים!
קומו על רגליכם מיד, חבורת אפסים!".
בתחילה השתרר שקט בקרב הנוכחים,
לאחר מכן נשמעו מספר לחשושים,
וכעבור כדקה התחילו צחוקים אדירים.
הקהל התפקע מצחוק, רקע ושרק,
חלק מחאו כפיים והמלך שתק.

עצוב ומושפל ירד המלך מהבמה,
הוא קיווה שלא ראו שגם זלגה לו דמעה.
הצחוק נמשך גם כשמהאולם הוא יצא
ואת הדי ההמולה שמע גם מחוץ לטירה.
"רק הגעת וכבר אתה הולך?", שאלה השומרת.
המלך לחש, "היה משעמם שם והטירה מכוערת".
העיוורת הבחינה שהמלך עצוב ופגוע,
הניחה ידה על כתפו ושאלה בקול רגוע:
"גם עליהם התרגזת כמו שהתרגזת עלי?"
"משהו כזה, עזבי כבר, נו די".
"איזה מצחיקול אתה, מלך האמגושים,
הרי אתה נמצא כאן כשווה בין שווים,
כולם מלכים, נשיאים או לפחות נסיכים,
אם כל אחד היה נוהג כאן לפי הכללים
כולם היו לנצח מוחאים כפיים עומדים"
המלך התעודד קצת וליבו התרכך,
הוא משך באפו וכהרגלו גם כחכך,
"אז מה את אומרת, לא פדיחה לחזור?"
"סמוך עלי מלך, עצות שלי זה לגזור ולשמור".
המלך היסס קצת אך לבסוף אמר "נו מילא, הגעתי עד כאן"
הודה לשומרת וחזר לאולם.

בשקט, בשקט, כדי שלא ישימו לב,
ליד היציאה המלך התיישב.
על הבמה התחיל מופע מרהיב וייחודי,
שהיה וגם לא, לגמרי בלי אפשרי,
ניצוצות ופיצוצים, שלג ואש,
קרח נמס ואוקיינוס גועש,
אלפי נמלים, גמל וכרישים,
ערפדים, דובי פנדה וגם אמגושים,
הכל היה שם, לא היה שם לא כלום,
היה זה המופע הכי מדהים ביקום.
כשהסתיימה ההופעה, וגם נמשכה,
קופים מאומנים הגישו לקהל ארוחה.
המלך דיבר עם כמה נשיאים על עניינים חשובים,
וקיסרית אחת שוחחה איתו על שיחים קוצנים.
שלושה נסיכים הזמינו אותו לטיול מסביב לעולם,
וארבע מלכות צעירות לחשו לו שבעיניהן הוא מושלם.
הכנס נמשך כך מספר ימים ולילות,
אולי חודשים ואולי שבועות,
המלך שכח קצת מעמו היקר,
ואפילו היה די עצוב כשהכנס נגמר.

כשחזר לארצו כינס את נתיניו מחוץ לארמון,
נהרות הזהב בהקו בזריחה והציפו את ההמון.
המלך יצא לבלקון והעם קם על הרגליים,
הוא המתין מספר דקות עד שסיימו למחוא כפיים
ואז כחכח בגרונו ובחגיגיות קרא:
"חזרתי ומהיום משתנים חוקי הכבוד,
כשרואים אותי לא צריך למחוא כף או לעמוד,
לא צריך עוד לקוד קידה או לספוג יריקות,
למעשה לא צריך לעשות דבר שלא רוצים לעשות!".
הקהל עמד על רגליו והריע במחיאות כפיים סוערות
המלך הודה במחיאות כפיים ושריקות.

אמנם מאז על פניו לא השתנו הדברים,
נתיניו של המלך עוד קדים ועומדים,
כשהמלך מתעטש, לבריאות הם אומרים,
ואם בטעות ספגו יריקה, המלך מתנצל ומיד הם סולחים.
אך המלך יודע ויודעים גם כל נתיניו,
שהשינוי הוא בפנים ולא רק על פניו.

מה זה משנה: סיפורו של ג'ירף

אחת לכמה שנים
זקוק הג'ירף לשינוי בחיים.

לפני כשנתיים, כך רצה המקרה
החליט הג'ירף להפסיק עם קפה.
אך יממה לא חלפה על הג'ירף המסכן,
נתגלתה בעיה – עם איזה משקה יעשן?

המרקם של התה בכלל לא מתאים,
ומיצים טבעיים עם עשן מסריחים ודביקים,
על מים בבוקר אין מה לדבר,
אל הקפה הוא חזר – רק בשביל לעשן.

אז כפי שהנכם בודאי מבינים
הג'ירף החביב אינו בעל אופי חזק ויציב.
אך אם בכך אינכם מסתפקים,
חכו ושמעו מה קרה באביב...

באביב אשתקד סבר הג'ירף,
שחברבורות חומות זהו טרנד שחלף.
אך כיוון שעל הזברה מעולם לא שמע,
הלך וקנה מלתחה חדשה
(ואם כבר קניות, אז בכיכר המדינה).

בלואי-ויטון הוא נראה מתרומם,
בורסאצ'ה הוא הרגיש מהמם,
בדולצ'ה וגבאנה הוא היה כבר מותש,
ובסוף החודש הפך מרושש.

אז עיניכם הרואות, הג'ירף האומלל
לא מצליח להיות מאושר וחבל.
אז בצעד נואש הוא החליט השנה,
שאם שינוי קטן לא מספיק, הוא יחליף מדינה.

הוא נסע לניו-יורק והסתחרר לו הראש,
ניסה את פריז, אך הרגיש שם נדוש,
אחר כך באמסטרדם לא זכר איך בילה
וכשהגיע ללונדון נשבר וטס חזרה.

כך שבינתיים הוא כאן, הג'ירף הממוצע,
חי ברחובות עם שותפה לדירה.
לפעמים עוד חושב לעשות שינויים,
אבל במקום להחליט הוא מכהה ת'חושים.

אמנם זה ברור וכל ילד ינאם –
הכלב הוא חברו הטוב של האדם.
אך כשבג'ירף עסקינן, אין זה מקרה רגיל,
וחברו הטוב הוא הבחור השמן, נו מה-שמו, הפיל.

הפיל השמן היה פעם שמנמן
ולפני כן הוא זוכר שהיה רק מלא בישבן,
ופעם-פעם, ממש מזמן,
הוא משוכנע שהיה כוסון עם תחת קטן.

אבל היום הפיל הוא עורך דין ידוע,
מתהולל בוויקאנדס ובמשרד בשאר השבוע.
את הג'ירף הוא מכיר, מאיפשהו, לא בדיוק זוכר.
והוא אוהב לשבת איתו, כי הוא לא מדבר.

הג'ירף שותה בירה, וכמובן גם קפה,
הפיל מסתפק בחתיכת מאפה.
הג'ירף שותק ומסתכל מסביב,
הפיל מברבר, אפילו לא מנסה להקשיב.

וכי למה יקשיב הפיל המלומד?
האם כבר קרה דבר מה מיוחד?
הג'ירף מהנהן ומסמן לאחור,
על הבר התיישבה דולפינה באפור.

הפיל ניגש וכמעט בלי רצון
פלט תרועה ואף הוציא לה לשון.
הדולפינה קצת הסמיקה, אבל אחר כך קרצה,
הפיל שילם ת'חשבון והג'ירף הביתה יצא.

בדרך לביתו הג'ירף תהה וחשב
על הכיף שהחמיץ בגלל הפיל המתועב.
הדולפינה ראתה את הכסף ולא את האיש,
בגלל זה הג'ירף הרגיש כפי שהרגיש.

בדירתו הקטנה נשכב הג'ירף,
מול הטלוויזיה, חצי מעולף.
סיגריה אחרי סיגריה עישן בשרשרת,
עד אשר נשמעה נקישה על הדלת.

באינסטינקטים של פומה, עד כמה שג'ירף מסוגל,
זינק אל הדלת וכמעט שנפל.
מאחורי הדלת ניצב לו פינגווין,
לא אמר מאום וכבר הוא בפנים.

הפינגווין, די מהר הסתבר,
הוא לא יותר מאשר מיסיונר,
ולמרות שהג'ירף כבר התכונן לשינה
הלה שכנע אותו להצטרף לישיבה.

אז זהו סופו של ג'ירף הפכפך,
שבבוקר הוא מחד ובערב מאידך.
הוא היה די בסדר, אבל קצה מדוכא,
אז עכשיו הוא מנסה להתקרב לבורא.

הפיל השמן, סופו די ברור,
עם התקף לב שני, מעקף וצינטור.
הדולפינה באפור כבר מזמן נשכחה
והג'ירף עוד משנן פסוקי הלכה.

סיפורו של הג'ירף תם כבר עכשיו,

אם התבאסתם, דעו שגם הוא מאוכזב.
ואם במוסר השכל חפצה נפשכם –
תסתכל בקנקן ולא אצל השכן.