9 בדצמ׳ 2008

רב הנסתר

רב הנסתר על הגלוי,
אך הנסתר נגלה במהירות
ואילו הגלוי נסתר לאטו,
והנה הנה ממש אוטוטו
יהיה רב הגלוי על הנסתר,
והסוף יהיה כמו שהרב אמר:
"הסוף יהיה רע ומר, רע ומר".

ובארץ קפיצקפוץ, הלא מאוד רחוקה,
בה חי, בין היתר, גם פיצפץ בן-רבקה,
חשבו אנשים, ופיצפץ ביניהם,
שאולי הגיע הזמן להתחיל לפזם.
ליקלק אבו-קילקל, שהיה תמיד אוונגרד,
התחיל לפזם את הנעימה של Die Hard.
שיפשף מק'פישפש, המוכר מהשוק,
פיזם בלי לטעות את"you've got the look" .
והיו עוד רבים שם בקפיצקפוץ, הדי קרובה,
שפיזמו, המהמו והיו אף ששרקו את התקווה.

רק פיצפץ בן-רבקה (מתחילת הבית הקודם)
לא הצליח בשום אופן להחליט מה יפזם.
מכל עבר שמע מנגינות מוכרות,
ומעברים אחרים שמע שריקות עמומות.
כל הקולות והרחש הבלתי נגמר
לא אפשרו לו לחשוב שום דבר.
אז פיצפץ הקטן, שהיה בן שלושים,
שכר סירה עם שלושה משוטים
והפליג אל לב אגם הקסמים.

אגם הקסמים, רק שיהיה ברור לכולם,
אמנם עמוק ורחב ידיים ויש חושבים שהוא ים,
אבל אין שום דבר קסום שם או אפילו מסתורי,
כי אגם הקסמים זה סתם שם (ולא ממש מקורי).
כדי לעשות סיפור קצר טיפה קצר יותר,
אחזור לעניין עליו התחלנו לדבר –
פיצפץ הקטן, בן שלושים וקצת, שט בסירה בלב ים או אגם,
מחפש שקט ושלווה במקום בו לא ישמע את קול אדם.
הוא שט במהירות לעבר האופק הכחול
לנקודה שממנה אי אפשר לראות את החול.

חתר וחתר וחתר וחתר עד אשר התעייף ועצר.
הביט לימין - רק שמים ומים.
הביט לשמאלו - רק אדוות ושמים.
פיצפץ שלנו היה מאושר, והכי חשוב - לא שמע שום דבר.
חילץ עצמותיו ומתח השרירים, נשען לאחור ו... שמע שוב שירים?!
פיצפץ קפץ רוטן וזועם, הביט לעבר המקור המפזם.
אתם יכולים לשער כמה היה מדוכא הבנאדם,
כשהביט לאחור וראה את עברו השני של האגם.
פיצפץ הבין שעשה טעות חמורה, הוא חתר לאחור בלי כל בקרה,
כך שרצה הגורל וקרה, שעבר את הנקודה, משאת נפשו הרכה.

לאחר ששמח על ששכר סירת שלושה משוטים (כיוון שמשוט אחד שבר מרוב עצבים),
התחיל פיצפץ לחתור בחזרה לכיוון נקודת המוצא.
חתר וחתר וחתר וחתר, וכל כמה תנועות משוט הסתכל לאחור ועצר.
כך היה משוכנע, יצליח למצוא את הנקודה הרצויה.
אתם יכולים לשער כמה היה מדוכא האיש,
כשהבין שהוא הכניס עצמו לממש עסק ביש –
בדיוק במקום בו לא ניתן להבחין באחד החופים, נגלה לעיניו החוף השני.
פיצפץ לא ויתר וניסה לדייק, שט סנטימטר לאחור ושניים לפנים,
מביט לכאן ולשם ולכל הכיוונים, אבל תמיד הצליח לראות את אחד החופים.

מובס ושבוז, פיצפץ הקטן, מיואש מהכל על סירה בלב ים או אגם,
החליט שזהו נמאס לו הוא לא יפזם לעולם.
חתר לאטו (במשוט הבודד שטרם שבר) בחזרה אל החוף, חזרה אל בני האדם.
חתר וחתר וחתר וחתר, עד שהשמש נגעה ברכות בקצה האגם.
פיצפץ נעצר כדי לחזות במראה שטרם ראה, בוודאי לא כך בסירה.
השמיים הסמיקו בגוונים של אדום,
הגלים געשו והתרגשו בסגול,
והשמש בערה כמו לב מאוהב,
וגם לבו של פיצפץ הרגיש משהו עכשיו.

בהתחלה הרגיש מין רטט מוזר באזור הריאות.
לאחר מכן חש משהו שניתן לתאר רק כרעידת רגשות.
מבלי להרגיש נסגר פיו הפעור
ובמפתיע בקע מעומק גרונו צליל נמוך וברור.
אחרי תו אחד הגיע אחר, ואחרי השני השלישי לא איחר,
וצליל רביעי ותו חמישי ושישי, והנה אקורד שנשמע די אישי,
ופיצפץ שלנו, קטן ומקורי, המהם לעצמו בלוז חרישי.