29 בדצמ׳ 2008

קונץ עושה קונץ

יום שני בבוקר הגיע יחד עם דיכאון קל וגשם לפרקים. היציאה מהמיטה היתה קשה במיוחד והכאבים בכתף התחזקו. אלמלא ההכרח ללכת ולהתייצב בלשכת התעסוקה כנראה שלא הייתי יוצא מהבית. אבל קיים הכרח ללכת ולהתייצב, אחרת אני יכול לשכוח מדמי האבטלה שהשגתי לעצמי במאבק קצר ומוצלח בביטוח לאומי. כשהגעתי לשם נעמדתי בתור המשתרך למכונות ההתייצבות האוטומטית והסתכלתי על המובטלים כדי להעביר את זמן ההמתנה בנעימים, מתנחם שאינני צריך להמתין בתור הארוך יותר שמוביל לבידוק הביטחוני שנעשה לאלה שמעוניינים או צריכים לעלות לקומות העליונות בבניין.

כשהגיע תורי והנחתי את האצבע על קורא התביעות, מנסה לא לחשוב על הטינופת שהשאירו שם מאות אצבעות לפני, אותן אצבעות המשמשות עבור רבים כלי יעיל להוצאת נזלת מהנחיריים או חיטוט בנקבים אחרים בגוף. הקורא האופטי זיהה אותי אך לא רשם התייצבות. במקום זה הוא הדפיס פתק קטן שמצווה אלי לגשת לפקידת ההשמה שלי. בלי להתכוון לכך נפלטה מפי קללה אקראית כלשהי בטון מופתע במיוחד. הרי לא יכול להיות שמצאו לי עבודה מתאימה, ואם מפנים אותי לעבודה לא מתאימה הרי שאאלץ עכשיו להיאבק ולהתווכח, וממש אין לי כוח להתווכח. הדיכאון הקל התחזק, אך הגשם נותר לפרקים. לאחר מאבק קצר עם הרצון לוותר על דמי האבטלה וללכת הביתה נעמדתי בתור הארוך לבידוק הביטחוני, מתבונן באומללים האחרים שנאלצים לעמוד שם, תוהה מה הסיבה של כל אחד מהם, אבל זה לא היה מספיק מעניין כדי להסיח את דעתי מהכעס.

בסופו של דבר לאחר המתנה ארוכה בתור לבידוק הביטחוני ולאחר המתנה נוספת בתור לפקידת ההשמה נרשמה לי התייצבות מבלי שניתנה לי סיבה מיוחדת מדוע לא נרשמה התייצבותי במכשיר האוטומטי. הסיבה היתה ברורה לי, יש להם רצון להתיש אותי, לגרום לי לוותר על דמי האבטלה. שילכו לעזאזל אמרתי לעצמי והלכתי הביתה בגשם, מפורק.

האדים מהקפה התערבבו בחלל החדר עם עשן הסיגריה. שני הטעמים הנרכשים של ההתמכרויות הללו התערבבו על לשוני, האחד בדרכו לקיבה, השני לריאות ומשם למוח. בטלוויזיה המלחמה המשיכה כאילו הכל כרגיל. ואולי הכל כרגיל באמת, הנה החתולה מתחככת ברגליי, מגרגרת, רומזת שהכל בסדר, אפשר להירגע. אני מלטף אותה ונשען לאחור על הספה. החתולה קופצת על הספה ונוגחת בעדינות בידי. "לא עכשיו שטיקונת", אני אומר לה, ממשיך לבהות במרקע, "בואי שבי איתי ותראי טלוויזיה, יש מלחמה". שטיק אינה מתרצה וממשיכה לנגוח. "נו, מה הסיפור שטיק?", אני שואל, מסתכל בעיניה הגדולות. "קונץ נעלמה, אני לא יודעת איפה היא", היא אומרת בדאגה. "את בטוחה? חיפשת בארון, או מאחורי התנור?". "חיפשתי בכל המקומות שלה, היא פשוט נעלמה". "בואי איתי, נחפש אותה", אמרתי מיואש.

החיפוש בבית לא עזר, כמובן ששטיק צדקה, היא תמיד צודקת. הייתי צריך לדעת שהיא לא היתה אומרת לי סתם דבר כזה. בכלל, חתולים לא אומרים סתם דברים, הם אומרים משהו רק כשזה באמת חשוב להגיד. "איפה ראית אותה בפעם האחרונה?", שאלתי. "בספה, מתחת לכריות". "נו, אבל עכשיו חיפשנו שם". "תן לי להיכנס, אתה רק הסתכלת מלמעלה ואתה גדול מכדי להיכנס לשם". "טוב, אבל תיזהרי, אני לא רוצה שתיעלמי גם את, או שתתקעי שם כמו בפעם הקודמת". "אל תדאג, ירדתי איזה חצי קילו מאז", אמרה ונכנס פנימה.

אחרי כמה דקות היא יצאה וסיפרה שיש שם מנהרה. כנראה שקונץ חפרה אותה במשך הרבה זמן כדי לברוח מהבית. "לאן היא מובילה?", שאלתי. "לא יודעת, היא צרה מדי בשבילי". טוב, חשבתי, קונץ תמיד היתה הכוסית ביניהן. "אז מה עושים?", שאלה אותי בעיניים פעורות ומבט תמים שרק לחתולי רחוב כמו שטיק יכול להיות. "אין מה לעשות, היא רצתה לברוח אז בעיה שלה". "ואולי היא לא ברחה? אולי היא רק הלכה לטייל ואז אבדה בדרך חזרה?". "די כבר שטיק, אין לי כוח, זה היה יום מספיק מעצבן גם בלי כל הסיפור הזה. נשאיר את התעלה פתוחה ואם היא תרצה היא תחזור". "אולי תלך למטה ותראה אם יש שם פתח יציאה איפשהו?".

ממש לא היה לי כוח לצאת שוב מהבית, אבל לך תריב עם חתולה שמנמנה. לקחתי מעיל וירדתי לרחוב, מסתובב סביב הבניין כמו טמבל, בוחן את הקירות החיצוניים ומחפש פתחים. בסופו של דבר לא מצאתי פתח וחזרתי הביתה, קופא מקור ועייף יותר משהייתי קודם לכן. "נו מה?". "כלום". "אז מה עושים?". "כלום". "כלום?". "כלום. מחכים שתחזור". "ומה אם היא לא תחזור?". "מה אכפת לך כל כך? גם ככה אתן רבות כל הזמן וקונץ מתעללת בך בכל הזדמנות". "אבל אנחנו אחיות, גם אתה רב עם האחים שלך לפעמים אבל אם הם היו נעלמים היית דואג להם". מה שנכון, נכון. יצאתי ותליתי מודעות מנוילנות עם התמונה של קונץ והטלפון שלי ברחבי השכונה. כשחזרתי כבר לא היה לי כוח לשום דבר. נשכבתי על הספה והדלקתי את המלחמה בטלוויזיה.

כששטיק התעוררה היא ירדה מהארון ורצה אלי. "נו, מישהו התקשר?", שאלה. "אף אחד". "אפשר אוכל?". "יש לך כבר, תסיימי את מה שהפלת על הרצפה". "אני רוצה חדש". לך תתווכח עם חתולה שמנמנה.

לקראת הערב הטלפון צלצל. שטיק ואני רצנו לטלפון. "זו אמא שלי", אמרתי לשטיק באכזבה. גם שטיק התאכזבה וחזרה להתכרבל בפינה שלה על המיטה.

אחרי שעתיים היה טלפון נוסף, הפעם זה היה מישהו שרצה לדעת פרטים על הדירה שאני שוכר. אמרתי לו שאני לא עוזב ושתליתי את המודעה בגלל החתולה. "אולי אתה מחפש שותף", הוא שאל וניתקתי לו בלי לענות.

קצת לפני שש בערב צלצלו שוב, הפעם אלו היו יולדים בחופשת חנוכה שחיפשו מישהו לעבוד עליו בטלפון והייתי קורבן קל. "יופי שטיק, את והרעיונות שלך". יצאתי שוב מהבית והסרתי את המודעות.

בשבע שמעתי את רחש השרשרת של האופניים שלה. כעבור עשר שניות נשמע גם הצלצול באינטרקום. לחצתי על הכפתור ופתחתי את הדלת לקראת נקודת האור של יומי, מציץ מבעד לחריץ לראותה עולה במדרגות לקראתי, מונע מהחתולה לצאת לחדר המדרגות. הדיכאון הקל נעלם, הגשם התפרק בחוץ, החיוך על פני התרחב לקראתה. היא מחייכת, נכנסת לדירה ואני סוגר אחריה את הדלת. נשיקה וחיבוק ויללות של שמחה. ופתאום רחש מהספה בסלון, קונץ נאבקת עם הכריות, יוצאת משם רטובה ומלוכלכת מבוץ, רצה לקערת האוכל. אני נתתי לשטיק מבט עצבני קצת, ושטיק החזירה לי את המבט שיכול היה לנצח את כל פקידות ההשמה בלשכת התעסוקה ולסיים את המלחמה הארורה הזאת להביא אהבה ושקט לעולם הזה.