13 במאי 2008

מלך האמגושים וכנס המלכים

היה היה, לפני יותר מדי שנים,
טיפוס קצת משונה, מלך האמגושים.
ממלכתו התפרשה, כמפרש המשיט ספינה,
מהקצה האחד של העולם ועד האורן בפינה.
בין שטחים עצומים של ערבות כחולות-עד
נמתחו נהרות זהב הנשפכים לתוך הארמון הניצב בדד.
היו שם גם הרים גבוהים, מפסגותיהם ניתן להגיע לירח,
היה גם עמק אחד רחב ידיים, שכל השנה פורח.

כל נתיני המלך, האמגושים המצויים,
נהגו לשבח את מלכם ולהעניק לו כבוד של מלכים -
בכל מקום אליו נכנס המלך כולם עמדו על הרגליים,
ולא היה אמגוש אחד שהעז לא למחוא כפיים.
היו עוד כהנה וכהנה גינונים מלכותיים,
כמו לאפשר למלך להתעטש לך על הפנים.
ואם המלך רצה לירוק, היה רשאי לבחור על מי,
וכל אמגוש שבו בחר הרגיש הכי-הכי.

שנים חלפו והכל בממלכה היה לכאורה מושלם,
הנתינים העריצו את המלך והוא היה מלכם.
והנה ביום אחד בהיר אך מעורפל,
הגיע לארמון שליח ובאמתחתו קלף מגולגל.
המלך הנכבד מוזמן רוב כבוד והדר
לכנס מלכים שיתקיים בממלכת שום-דבר.
מלך האמגושים כינס את נתיניו מחוץ לארמון,
נהרות הזהב נצצו לעת שקיעה והציפו את ההמון.
המלך יצא לבלקון והעם קם על הרגליים,
הוא המתין מספר דקות עד שסיימו למחוא כפיים
ואז כחכח בגרונו ואמר בפאתוס ועוצמה:
"זומנתי לכנס חשוב מאוד, אצא עם רדת החמה.
אחזור אליכם בעוד מספר שבועות,
מקווה שבזמן שאעדר לא תעשו צרות".
הקהל הריע, מחא כפיים ושרק,
המלך כהוקרת תודה התעטש ואפילו ירק.
השמש שקעה בצבע אדום מדבר
והמלך רכוב על פוני יצא לארץ שום-דבר.

המלך חצה ארצות זרות,
הפוני דהר לאורך שדות,
השניים ביחד קפצו מעל וואדיות
עד שהגיעו לקצה כל הקצוות,
היכן שאין שמש ואין צל,
היכן שאין יום ואין לילה אפל,
מקום בו השמיים והארץ אינם מוגדרים,
מקום בו יש ואין את כל הדברים.

אז הוא הגיע וגם לא לטירה מפוארת,
שבכניסה אליה עמדה שומרת עיוורת,
שפתחה את הפה וגם את הדלת,
"ברוך הבא מלך יקר,
מוטב שתמהר, כבר די מאוחר".
"מיהרתי מספיק, שכולם יחכו", המלך רטן,
"עד שתשתחווי כראוי אני לא זז מכאן".
השומרת צחקה בצחוק מתגלגל,
"נראה אדוני שאתה קצת מתבלבל,
כאן כולם מלכים, קיסרים ונשיאים,
אם אשתחווה לכולם יתפסו לי כל השרירים".
המלך הבליג, לא היתה לו ברירה,
הוא היה כבר עייף ורצה כבר לשבת עם בירה קרה.
ירד מהפוני וקשר את היצור המסכן,
ובעוברו ליד השומרת לא התאפק וסינן:
"יש לך מזל, שאת אישה ועיוורת,
אחרת הייתי מכניס לך סנוקרת".

כשנכנס לאולם הכנסים הגדול,
שהיה וגם לא בערך עגול,
ראה המלך שכבר כולם ישובים על כסאות
ופניהם לבמה גבוהה נישאות.
כחכח בגרונו, השתעל וגעה,
אך איש מהנוכחים אליו לא שעה.
המלך התרגז ובין גבותיו נוצר קמט,
הוא התחיל להאדים והתנשף כמו תנשמת.
בשיא זעפו הוא רץ לבמה,
קפץ בניתור ומול הקהל צעק בעוצמה,
"אתם חסרי נימוס וערכים!
קומו על רגליכם מיד, חבורת אפסים!".
בתחילה השתרר שקט בקרב הנוכחים,
לאחר מכן נשמעו מספר לחשושים,
וכעבור כדקה התחילו צחוקים אדירים.
הקהל התפקע מצחוק, רקע ושרק,
חלק מחאו כפיים והמלך שתק.

עצוב ומושפל ירד המלך מהבמה,
הוא קיווה שלא ראו שגם זלגה לו דמעה.
הצחוק נמשך גם כשמהאולם הוא יצא
ואת הדי ההמולה שמע גם מחוץ לטירה.
"רק הגעת וכבר אתה הולך?", שאלה השומרת.
המלך לחש, "היה משעמם שם והטירה מכוערת".
העיוורת הבחינה שהמלך עצוב ופגוע,
הניחה ידה על כתפו ושאלה בקול רגוע:
"גם עליהם התרגזת כמו שהתרגזת עלי?"
"משהו כזה, עזבי כבר, נו די".
"איזה מצחיקול אתה, מלך האמגושים,
הרי אתה נמצא כאן כשווה בין שווים,
כולם מלכים, נשיאים או לפחות נסיכים,
אם כל אחד היה נוהג כאן לפי הכללים
כולם היו לנצח מוחאים כפיים עומדים"
המלך התעודד קצת וליבו התרכך,
הוא משך באפו וכהרגלו גם כחכך,
"אז מה את אומרת, לא פדיחה לחזור?"
"סמוך עלי מלך, עצות שלי זה לגזור ולשמור".
המלך היסס קצת אך לבסוף אמר "נו מילא, הגעתי עד כאן"
הודה לשומרת וחזר לאולם.

בשקט, בשקט, כדי שלא ישימו לב,
ליד היציאה המלך התיישב.
על הבמה התחיל מופע מרהיב וייחודי,
שהיה וגם לא, לגמרי בלי אפשרי,
ניצוצות ופיצוצים, שלג ואש,
קרח נמס ואוקיינוס גועש,
אלפי נמלים, גמל וכרישים,
ערפדים, דובי פנדה וגם אמגושים,
הכל היה שם, לא היה שם לא כלום,
היה זה המופע הכי מדהים ביקום.
כשהסתיימה ההופעה, וגם נמשכה,
קופים מאומנים הגישו לקהל ארוחה.
המלך דיבר עם כמה נשיאים על עניינים חשובים,
וקיסרית אחת שוחחה איתו על שיחים קוצנים.
שלושה נסיכים הזמינו אותו לטיול מסביב לעולם,
וארבע מלכות צעירות לחשו לו שבעיניהן הוא מושלם.
הכנס נמשך כך מספר ימים ולילות,
אולי חודשים ואולי שבועות,
המלך שכח קצת מעמו היקר,
ואפילו היה די עצוב כשהכנס נגמר.

כשחזר לארצו כינס את נתיניו מחוץ לארמון,
נהרות הזהב בהקו בזריחה והציפו את ההמון.
המלך יצא לבלקון והעם קם על הרגליים,
הוא המתין מספר דקות עד שסיימו למחוא כפיים
ואז כחכח בגרונו ובחגיגיות קרא:
"חזרתי ומהיום משתנים חוקי הכבוד,
כשרואים אותי לא צריך למחוא כף או לעמוד,
לא צריך עוד לקוד קידה או לספוג יריקות,
למעשה לא צריך לעשות דבר שלא רוצים לעשות!".
הקהל עמד על רגליו והריע במחיאות כפיים סוערות
המלך הודה במחיאות כפיים ושריקות.

אמנם מאז על פניו לא השתנו הדברים,
נתיניו של המלך עוד קדים ועומדים,
כשהמלך מתעטש, לבריאות הם אומרים,
ואם בטעות ספגו יריקה, המלך מתנצל ומיד הם סולחים.
אך המלך יודע ויודעים גם כל נתיניו,
שהשינוי הוא בפנים ולא רק על פניו.