25 במאי 2008

סינגולריות

כשפגשתי את ציון בפעם הראשונה הוא היה עדיין מש"ק משמעת בבה"ד 12. לא עבר הרבה זמן עד שהעיפו אותו משם. העיפו אותו, כך הסבירה לו מפקדת הבסיס, משני טעמים - האחד, מכיוון שהוא אינו מבצע את עבודתו כראוי והחיילות מסתובבות בבסיס ללא חולצה צבאית, בגופיות לבנות, מנמיכות את המכנסיים כך שהתחתונים נראים לעין, משמיעות מוסיקה ורוקדות בלילות. יותר מפעם אחת נמצאו הבנות שתויות ובקבוקי אלכוהול זרוקים בכל מיני פינות ברחבי הבסיס. הטעם השני בעטיו העיפו אותו, הסבירה מפקדת הבסיס, הוא שכל ההפקרות המשמעתית הזו נעשית לנגד עיניו המשתאות והאוהל הקטן שהקים במכנסיו דרך קבע. כשסיימה את שיחת ההסברה היא איחלה לחייל, כלומר לציון, בהצלחה בהמשך דרכו ושלחה אותו בחזרה לבקו"ם כדי שיתמיין לו למקום אחר, הרחק ממנה.

ציון יצא ממשרד המפקדת, מאוכזב מעצמו, אך מעודד מכך שהבנות הביעו צער של ממש על עזיבתו את הבסיס בטרם עת. הן חיבקו אותו, בגופיותיהן החשופות ושתיים מהן נשקו על לחייו. מפגן החיבה הזה היה מאוד מרגש, אך נקטע באיבו על-ידי צעקה חדה וסמכותית שפלחה את האוויר לעשרות חתיכות דקיקות יותר מהחוטיני שבצבץ ממכנסיהן של חלק מהחיילות. תוכן הצעקה אמנם לא היה ברור, אך הכוונה היתה ברורה לגמרי - עצרו את ההמולה ועמדו דום. היתה זה מש"קית המשמעת החדשה, שהגיעה להחליף את ציון, והיתה דגם משופר של האבטיפוס הצה"לי למש"קי משמעת, גודלה לפחות פי ארבעה מציון הצנום, כל זרוע שלה יכלה להמית את ציון במכה אחת על ראשו, משקפי השמש הלא-מודרניים-בעליל סוככו על עיניים שבוודאי היו יכולות להפוך גם את מדוזה עצמה לאבן ומדוגמת מסוליות נעליה המבריקות ועד לקצות שיערה הקצר המשוח בג'ל מבריק. עד כדי כך היתה מש"קית משמעת אדוקה שראתה עצמה מחויבת להתגלח בכל בוקר בדיוק כפי שכתוב בפקודות מטכ"ל. התוצאה היתה כמובן מאיימת ודי יהיה אם אשאיר את הדבר לדמיונכם, שכן כל תיאור מילולי עשוי לעורר בחילות קשות ולגרור תביעות נזיקין כנגד כותב הדברים, עבדכם הנאמן. הבנות נרעדו וציון צנח כזלזל לרגלי המש"קית החדשה, שגררה אותו כלאחר יד אל מחוץ לשערי הבסיס תוך שהיא פולטת מפיה נהמות, שאת משמעותן ניתן היה רק לנחש ממראה החיילות המתרוצצות אנה ואנה ברחבי הבה"ד בחיפוש אחר בגדיהן ובניקיון יסודי של כל פינה נידחת.

בפעם השנייה שפגשתי את ציון הוא כבר היה מש"ק משמעת באיזה בסיס נידח בדרום, ממש על השבר הסורי-אפריקאי. תחת פיקוח המשמעת שלו הופקדו שלושה חיילי מילואים, שלא הפריעו לו ובתמורה הוא לא הפריע להם. או שזה היה להיפך, אך זה לא ממש משנה. לבסיס קראו שר"ג 437 באופן רשמי, אך החיילים בבסיס החלו לקרוא לו המפל, על שום המפל שנוצר במרכזו עקב פעילות טקטונית חריגה, כלומר רעידת אדמה, אשר שיקעה את חלקו המזרחי של הבסיס וגרמה למים לנבוע מחלקו המערבי וליפול במפל שגובהו כ-30 ס"מ אל החלק המזרחי, שם המים המשיכו לזרום מעט עד שחלחלו לאדמה הצחיחה או התאדו כליל. בביקור של מפקד החטיבה בבסיס, זמן מה לאחר אותו רעידת אדמה, קיבל ציון שבחים רבים על המפל היפה שמפאר את הבסיס עליו הוא מופקד. "מדובר ברעיון מקורי למדי", טפח מפקד החטיבה על כתפו של ציון, "הרבה מפקדים יכולים ללמוד ממך", המשיך וציון התחיל להרגיש איך הוא פורק את הכתף מעוצמת הטפיחות. חודשיים לאחר מכן נשפט ציון על-ידי אותו מפקד חטיבה ונשלך לחודשיים בכלא ארבע בגין בזבוז מים בלתי מבוקר ובלתי סביר. הסתבר שחשבון המים של היחידה היה הגבוה ביותר בצה"ל, שכן רעידת האדמה פוצצה אחד מצינורות המים וגרמה לכך שהמים ימשיכו לזרום ללא הרף. "בפעם הבא שאתה בונה מפל בבסיס, תחשוב פעמיים ותדאג לסירקולציה של המים", נזף בו מפקד החטיבה כשהיה ציון כבר באזיקים, "טמבל!", הוסיף והורה לשוטר הצבאי לקחת אותו כבר.

"מוזר", אמרתי לציון באחת הפעמים שפגשתיו לאחר שסיים את שירותו הצבאי, לרבות הדפוק שנגרם לו עקב שהותו בכלא ארבע.

"מוזר מאוד", הסכים איתי ציון.

"על מה אתה מדבר?", הסרתי את עיני ממסך הטלוויזיה והסתכלתי על פרצופו המשתאה.

"על מה אתה מדבר?", החזיר לי ציון מבט של עגל.

"על האופן בו נהגת להסתבך בצבא", השבתי.

"מאיפה הבאת לי פתאום את הצבא עכשיו?".

באמת מאיפה הבאתי לו את זה פתאום? לא יכולתי להיזכר בשום אופן. ולכן לא אמרתי דבר.

"וחוץ מזה, זה לא כל כך מוזר, אני ממשיך להסתבך בכל מיני עניינים", המשיך ציון את הרעיון ואז סיפר לי, לשם הדוגמה, מקרה שהתרחש ברובע העשירי בפריז. באותו זמן הוא אמנם לא ידע שהוא נמצא ברובע העשירי, אך לאחר מעשה, כשביקש מחבר ישראלי מרוקאי שיתרגם לו את הדו"ח שכתב השוטר, הבין שהיה ברובע העשירי. "היית מאמין", הוא שאל אותי, "שיש שם עשרה רבעים?? זה המון! זה בעצם יותר משתי ערים שלמות, זה שתיים וחצי!", הפגין בהתלהבות את הידע המתמטי הנרחב שלו. לא רציתי לספר לו שפריז מחולקת לעשרים רובעים ושכל אחד מהם מחולק בעצמו לרבעים. גם משום שזה היה מסבך אותו וגם משום שאני מעדיף את החברים שלי טיפשים או עשירים, כי טיפשים תמיד אומרים אמת או לפחות מה שנראה בעיניהם כאמת, ומבחינתי זה מספיק. ועשירים, כל שיגידו הוא אמת, בשל אד קרומנם.

מכל מקום, ציון הסתובב בזמנו בפריז, כי צפה באיזה שידור חוזר של "פספוסים" ושם ראה את אלי יצפאן מברבר ומלהג ברחובות פריז וחשב שזה נורא קל לדבר צרפתית, כל שצריך הוא לפלוט הבהרות במבטא משעשע. כמובן שהדברים לא הסתדרו בדיוק כפי שציפה שיסתדרו ומהר מאוד מצא עצמו משוטט ברחובות, מלהג בג'יבריש שאין אינו מבין, ללא כל יכולת לתקשר או למצוא לעצמו אפילו מקום ללון. בשלב כלשהו, לאחר שחצה את הנהר ועבר לגדה הימנית, הבחין בבחורה שנראתה לו מוכרת. הוא עקב אחריה בתקווה שאכן הוא מכיר אותה והיא תוכל לעזור לו. כל עוד ראה רק את החלק האחורי שלה, את החוטיני המבצבצים, היה משוכנע שהיא היתה אחת החיילות ההן שנשקו על לחיו בבה"ד 12. אך כשלבסוף הצליח להשיג אותה ולהביט בפניה, יכול היה להישבע שזו נטשה מוזגוביה. "נטשה!", הוא קרא לעברה, "שתדעי לך שאני מאוד הצטערתי שהעיפו אותך מערוץ שתיים", נגע קלות בכתפה כדי שתבין שהוא מדבר אליה, "בעיניי המבטא שלך דווקא מאוד סקסי", ובמילה סקסי כבר מיהרה הצרפתייה היפיפייה לעבר שוטר צרפתי משופם והתלוננה על ציון, שנעצר חיש קל וגורש בחזרה לישראל בתוספת דו"ח על סך 1,500 יורו.

"מוזר", אמרתי.

"שוב אתה עם המוזר שלך? אני בדיוק מסביר לך ששום דבר לא מוזר, זה חלק מהתוכנית הגדולה שאלוהים הכין לי", הוא הסביר וחזר לעקוב אחר משחק הטניס ששודר בטלוויזיה. היה זה שידור חוזר של הגראנד-סלאם בשנת 1969, המשחק שהפך את רוד לייבר לטניסאי היחיד בעולם שזכה פעמיים בכל ארבעת התארים של הגראנד-סלאם.

"הפעם התכוונתי לזה שלייבר הוא בכלל שמאלי".

ציון לא ענה מיד, לפעמים יש לו קטעים כאלה שהוא לא מגיב. כאילו נכנס לטרנס או ל-zone, כמו רוד לייבר, רק הרבה פחות מוצלח בטניס, או בכל דבר אחר.

"גם אני שמאלי", מלמל פתאום ציון לאחר כעשר דקות, "זה לא מוזר בכלל, רק מסבך אותי קצת עם הכפתורים של המכנסיים".

"אבל אתה הולך תמיד עם מכנסי ספורט כאלה מניילון".

ציון הסתכל על המכנסיים הקצרים שלו ואמר "וואלה, הם באמת מניילון, איזה קטע" ואז פרץ בצחוק מתגלגל, כזה שלא ניתן ממש לתאר במדויק, כי זה צחוק כזה מאוד ייחודי לציון שמתחיל בבת אחת, מתגלגל ומתגלגל ואז פתאום נפסק בבת אחת.

"אתה יודע מה מוזר", שאל אותי כשהצחוק הסתיים, "שהמשחק הזה כל כך ישן ובכל זאת נראה ממש כמו טניס של היום".

"יכול להיות שטניס זה מקרה של סינגולריות כבידתית, או ייחודיות, אם תרצה", אמרתי וציון הנהן כמי שמבין או מי שמקשיב או מי שמהנהן, "כלומר, נקודה במרחב בה צפיפות החומר היא אינסופית ולכן מתעקמים בה הזמן והמרחב".

"המגרש באמת נראה קצת עקום", ציין ציון בכובד ראש מבלי להסיר את עיניו מהמרקע.

לאחר כמה דקות ציון שוב פתח את פיו "יכול להיות שגם הצבא זה מקרה כזה של ייחודיות נכון?".

"יכול להיות", אמרתי.

"נראה לי שזה בטוח, ראיתי את זה אז בבסיס ההוא עם המפל, זוכר שסיפרתי לך על זה אז?".

"בטח זוכר, כאילו זה היה עכשיו".

"אם גם אנחנו ייחודיות כזו, אז אולי זה בעצם היה עכשיו".

"אולי", אמרתי ואז המשכנו לצפות במשחק בשתיקה סינגולרית עד סופו.