18 במאי 2008

אסטרונאוט

"אני לא חוזר הביתה, יוסטון, אין סיכוי!", אמר דייב אל תוך מכשיר הקשר בקסדת החלל שעל ראשו. חמש שנים. חמש שנים הוא חיכה לרגע שבו הוא ינחת על הירח, ועכשיו, יומיים אחרי שהוא הגיע לשם אומרים לו שהוא חייב לחזור. וזה לא סתם חמש שנים, אלא חמש שנים של אימונים מפרכים, לימודים קשים, ניתוק מהמשפחה לתקופות ומאמצים פיזיים ונפשיים לא מעטים. ובכלל, הטיסה לירח בעצמה היא לא בדיוק ירח דבש, אתם יודעים. אתה יושב על פצצה אדירה שאם משהו קטן מתקלקל היא מתפוצצת בלי לחשוב פעמיים אפילו. ועד שהיא כבר ממריאה, עם כל הספירות לאחור האלה, איזה טלטולים אתה עובר, זה נורא. יושב לך בחליפת חלל כבדה, קשור לכיסא, כל החללית רועדת ב-7 לסולם ריכטר, בגלל הטיל המסוכן הזה שתקוע לה בתחת ואתה עוד צריך תוך כדי לשים לב לכל מיני מכשירים שנמצאים מולך.

אז נכון, אתה יוצא מהאטמוספרה ואז זה די כיף. אתה מרחף בחללית, מסתכל על הנוף, נהנה מהשקט ומהחופש. כל זה נכון כמובן רק לגבי הזמן שאתה לא עובד ולא עסוק במחקר חלל, או בלאכול מזון נוזלי מתוך שפופרות. אבל כל הדרך הזאת לירח, כל כך מסוכנת, ויש לך איזה מיליון הזדמנויות להיהרג. ועכשיו, עד שהוא סוף סוף הגיע לירח אומרים לו לחזור? אומרים לו שזה מסוכן להישאר שם, שהוא בטוח ימות בעוד כמה ימים? הם לא דאגו כל כך להגיד לו שלא יטוס לירח מחשש לחייו, אז למה פתאום עכשיו כשהוא כבר שם אסור לו להישאר? הוא מבחינתו מוכן למות אחרי שבוע ולו רק בשביל להישאר בירח. הוא ימות מאושר, הוא ירגיש שהוא הגשים את ייעודו בחיים. ובכלל, כשחושבים על זה, בשביל מי הוא עשה את כל זה? בשביל עצמו? אולי קצת, אבל זה בעיקר למען המדינה, העם, הכבוד הלאומי. אז המדינה שולחת אותו לירח כשזה טוב לה ועכשיו היא אומרת לו לחזור. שילכו למצוא פראייר אחר. "אתם תצטרכו לגרור אותי מפה בכח! אני מהירח לא זז! לא מעניין אותי שהחליפה הזאת עולה 20 מיליון דולר, נתתם לי אותה בשביל שאני אטוס לירח, עכשיו אני לא מחזיר אותה. למה אם הייתי מתפוצץ בדרך לכאן הייתם דורשים את החליפה בחזרה? זהו, אז תהיו בשקט. רוצים, תעזבו בלעדי, אני נשאר כאן, ואל תשכחו, רק בשבילכם אני עושה את זה".