19 במאי 2008

תפוח בדבש

ורק לעתים רחוקות היא עוד חושבת על איך שהיה פעם. שוקעת במחשבותיה וזכרונותיה מציפים את ליבה בדמעות. היא יודעת שאסור לה לטבוע ככה בעברה, ובכל זאת, אחת לכמה זמן זה עוד קורה לה. נקלעת למערבולת ההיסטוריה המתקתקה שלה ואינה מצליחה לשחות אל חוף המבטחים של הכאן ועכשיו. היא נסחפת ונוזפת בעצמה ברגעים של תעצומות נפש. תפסיקי עם זה, די כבר, את אפילו לא יודעת אם כל הדברים האלה באמת קרו או שהם יציר דמיונך, אשר מערבב זכרונות עם חלומות ופנטזיה. אבל כל הנזיפות והאמת שבעולם אינם מסוגלים להכניע את הסערה התת-ימית הזאת שמושכת אותה בסחרור אל המרחבים האינסופיים של קרקעית האוקיינוס הזה של הצער. משוטטת שם לגמרי לבדה, אוספת שרידי זכרונות נשכחים, כמו חוקר ימי שאוסף שברי היסטוריה במטרה לפענחה. הנה אנחנו על שפת הים עם בקבוק יין ושחפים. הנה אנחנו שוכבים במיטה. הנה אני מבשלת לך את המנה האהובה עליך. הנה אני מתלבש לפגישה ראשונה והנה שיחת הטלפון הנוראה ההיא. כל כך הרבה זכרונות ורגעים. גם רגשות היא אוספת לקרבה, את ההתרגשות, את האהבה, את העצב והשמחה, את האושר והאורגזמות. אורגזמות הן רגשות? היא שואלת את עצמה, לא מוצאת תשובה, לפחות לא במקום בו היא נמצאת. עוד דבר היא לא מוצאת וזה מעורר בה את התסכול והבכי. איך לעזאזל את זוכרת כל כך הרבה ולא מצליחה לשרטט את פניו בדמיונך. איך דמותו המחייכת ואוהבת נעלמה כך. היא מנסה שוב לעצום עיניים ולתאר את דמותו. בקושי מצליחה לראות שפתיים מלאות חיים וחיוך שנשכח. חיוך שכוון אליה תמיד.

היא פוקחת עיניים ונושמת עמוק, עולה על פני היבשה וסביב השולחן לידו היא יושבת מתבדחים ומשוחחים בין מנה למנה כל בני משפחתה. ההורים, האח ובת זוגתו, בני הדודים הקטנים עם הדודה והדוד, סבא וסבתא. זוגות זוגות. מטביעה את עיניה בצלוחית הדבש, טובלת פלח תפוח ומנסה להזכר אם לפני שנתיים, כשעוד היה בחיים, קרבה פלח תפוח כזה אל פיו והדבש טפטף לו על החולצה החגיגית ובמקום להתרגז הוא חייך אליה, כמו תמיד, או שזה עוד זכרון מסולף. שנה חדשה, התחלות חדשות, היא אומרת לעצמה, לועסת באיטיות מהתפוח המתקתק, כמו זכרונותיה. היא כבר שכחה שגם בשנה שעברה הבטיחה לעצמה דבר דומה. אבל אי אפשר להאשים אותה בכלום, אם כבר שכחה את פניו, את מגע ידו. היא לא סולחת לעצמה על השכחה הזו. אולי ביום כיפור, היא אומרת לעצמה, אולי אז אסלח.