חמש דקות לפני שהיא מגיעה הכל כבר מוכן. הנרות על השולחן. הלחם שאפיתי. המפה האדומה. הקינוח. מאה נרות בחדר השינה. ופרחים, בלי סוף פרחים בכל הבית. בכל זאת לא כל יום יש לאישה שאני הכי אוהב יום הולדת. ביום ההולדת הקודם אני יודע שאכזבתי אותה, שום דבר מיוחד לא קרה באותו יום, בצהריים שלחתי לה פרחים לעבודה ובערב הלכנו למסעדה, אחר כך חזרנו הביתה והבאתי לה את המתנה, שגם, אם להודות באמת, לא הייתה כזו מתנה. היום אין סיכוי שאני הורס לה את זה. היום בבוקר היא קיבלה ארוחת בוקר מפנקת למיטה, הבאתי לה שף הביתה שיבשל לה. אחרי ארוחת הבוקר עשיתי לה אמבטיה וחפפתי לה את השיער. בצהריים הפתעתי אותה בעבודה והלכנו לטייל קצת בחוף הים. קניתי לה קרטיב אבטיח, שהיא אוהבת. ועכשיו היא עוד רגע חוזרת מהעבודה והכל כבר מוכן.
היא נכנסת וכל האורות כבויים, רק הנרות מרצדים על קירות הבית, עינייה נוצצות. "מזל טוב, יקרה שלי", אני לוחש ואנחנו מתנשקים. הארוחה עברה בדיאלוג קולח בינינו. דיברנו על דברים עמוקים של ביני לבינה ולאן כל זה הולך, והכל בחיובי, שם דבר שלילי.המון אהבה. ועכשיו אנחנו כבר במיטה, מתחילים לגעת, אני משכיב אותה לאחור, שתרגע, תנוח ותתמסר לי, שתתן לי לענג אותה, אחרי הכל זה יום ההולדת שלה. אני מנשק את כולה, נשיקות רטובות במיוחד, עם לשון. על אצבעות הרגליים, השוקיים, הירכיים, הבטן, הידיים, כל אצבע ואצבע לחוד, השקעה של ממש, המון יחס לאוזנים, היא מכורה לזה. ראיתי איך ככל שחולף הזמן היא מתרגשת יותר ויותר, לא יכולה שלא לגעת בעצמה. אני יורד והיא גונחת. כבר הרבה זמן שלא הייתה כל כך רטובה. אני ממשיך לרדת. ופתאום פיצוץ מבחוץ ושקט. "זה בטח בום על קולי", אני אומר וממשיך. היא גונחת. מתפתלת. ומדליקה את הטלוויזיה. אני מתעלם וממשיך. אחרי הכל זה יום ההולדת שלה. "ידעתי שזה היה פיגוע", היא אומרת, נאנחת. "איפה?", אני שואל, עדיין צמוד לערוותה. "ליד הנמל, כנראה שיש הרוגים", היא מתחילה להתנשף במהירות. אני מחליק לתוכה והיא פולטת צעקה קצרה. היא אוהבת שכואב לב. הנרות. ארוחת הערב. הפרחים. הפיגוע ברקע. זה יום הולדת שהיא לא תשכח. היא גומרת בקולניות, מותר לה זה היום שלה. היא מסתובבת עם הגב אלי, מגביהה את ישבנה המושלם לעברי. היא יודעת שככה אני הכי אוהב. "עשרים פצועים וארבעה הרוגים", היא לוחשת. אני גומר ומנשק את צווארה. "אני אוהב אותך, יום הולדת שמח".
היא נכנסת וכל האורות כבויים, רק הנרות מרצדים על קירות הבית, עינייה נוצצות. "מזל טוב, יקרה שלי", אני לוחש ואנחנו מתנשקים. הארוחה עברה בדיאלוג קולח בינינו. דיברנו על דברים עמוקים של ביני לבינה ולאן כל זה הולך, והכל בחיובי, שם דבר שלילי.המון אהבה. ועכשיו אנחנו כבר במיטה, מתחילים לגעת, אני משכיב אותה לאחור, שתרגע, תנוח ותתמסר לי, שתתן לי לענג אותה, אחרי הכל זה יום ההולדת שלה. אני מנשק את כולה, נשיקות רטובות במיוחד, עם לשון. על אצבעות הרגליים, השוקיים, הירכיים, הבטן, הידיים, כל אצבע ואצבע לחוד, השקעה של ממש, המון יחס לאוזנים, היא מכורה לזה. ראיתי איך ככל שחולף הזמן היא מתרגשת יותר ויותר, לא יכולה שלא לגעת בעצמה. אני יורד והיא גונחת. כבר הרבה זמן שלא הייתה כל כך רטובה. אני ממשיך לרדת. ופתאום פיצוץ מבחוץ ושקט. "זה בטח בום על קולי", אני אומר וממשיך. היא גונחת. מתפתלת. ומדליקה את הטלוויזיה. אני מתעלם וממשיך. אחרי הכל זה יום ההולדת שלה. "ידעתי שזה היה פיגוע", היא אומרת, נאנחת. "איפה?", אני שואל, עדיין צמוד לערוותה. "ליד הנמל, כנראה שיש הרוגים", היא מתחילה להתנשף במהירות. אני מחליק לתוכה והיא פולטת צעקה קצרה. היא אוהבת שכואב לב. הנרות. ארוחת הערב. הפרחים. הפיגוע ברקע. זה יום הולדת שהיא לא תשכח. היא גומרת בקולניות, מותר לה זה היום שלה. היא מסתובבת עם הגב אלי, מגביהה את ישבנה המושלם לעברי. היא יודעת שככה אני הכי אוהב. "עשרים פצועים וארבעה הרוגים", היא לוחשת. אני גומר ומנשק את צווארה. "אני אוהב אותך, יום הולדת שמח".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
eranitay@gmail.com