18 במאי 2008

פיק אפ 5

פעם חשבתי שזה רק ללוזרים. הייתי נכנס לבר ורואה אותם יושבים מסביב, בדרך כלל בפינות החשוכות יותר. לידם כיסא אחד ריק שמפריד בינם לבין יושבי הבר האחרים. ראיתי אותם לוגמים מהבירה לגימות קטנות בין שאכטה לשאכטה מהסיגריה. בדרך כלל כאמל או מרלבורו אדום. מדי פעם מעיפים איזה מבט נואש סביבם בתקווה שמבטם יצטלב במבטו של מישהו אחר, שאולי ירצה לשוחח עמם. הבירה שלהם נגמרת והם מזמינים עוד סיבוב, מנסים להתבדח עם הברמן, לסחוט ממנו כמה מילים ידידותיות. אולי מנסים להרוויח איזה צ'ייסר חינם. "לוזרים", נהגתי לסנן בשקט לחברים שיושבים איתי על הבר. "לוזרים". המילה הזאת עוד מהדהדת בראשי היום, כשאני יושב על הבר לבדי עם כוס בירה וכאמל בקופסה רכה. "לוזר", אני לוחש ומניד את ראשי בשלילה, לעצמי, מרגיש את האלכוהול הולם ברכותיי. מדי פעם מעיף מבט מסביב, על אלה שיושבים עם חברים או דייטים, או כאלה שפגשו על הבר, מדברים וצוחקים. לוגם מהבירה לגימות קטנות בין שאכטה לשאכטה ותוהה איך זה קרה שאני מגיע לבר לבד, מקווה שמישהי תסתכל עלי ותרצה לשוחח עם לוזר כמוני.
"אחי, עוד חצי", אני מרים את הכוס הריקה באוויר אל עבר הברמן, "תביא גם שוט ג'יימסון".
מאחורי הברמן יש איזו פצצה אטומית שנועצת בי מבטים, בעיניה אני רואה שהיא מתאמצת להפעיל את חוש הרחמים. מבטינו מצטלבים, היא לא נרתעת וממשיכה להתבונן ואפילו מחייכת. כנראה הצליחה לגייס קצת אמפתיה בניסיון לגרום ליצור העלוב שאני להרגיש קצת יותר טוב. אני ממשיך להסתכל והיא קמה על רגליה, כנראה רוצה להתחמק למקום שבו לא אוכל להמשיך להפריע לה ליהנות עם המבטים הרעבים והעצובים שלי. בלי לומר מילה הברמן מניח מולי את השוט והולך למלא את החצי. אני בולע את התרופה ומיד מרגיש קצת יותר טוב. הבירה מגיעה בדיוק בזמן, כשהסיגריה האחרונה נדלקת והקופסה הרכה נמעכת אל תוך המאפרה הרחבה. "לוזר", אני לוחש לעצמי ומניד בראשי, כשלפתע על הכיסא הריק שלידי מתיישבת האטומית עם איזה "היי!! מה העניינים איתך?" מחויך במיוחד.
"חרא. איך אצלך?", אני עונה בייאוש מתוך הרגל ולא מאמין שבאמת איכפת לה, מנסה לפענח את הסיבה בגללה היא פונה אלי.
"אתה לא זוכר אותי? שירה...", היא ממשיכה לחייך ואני מגרד את הזיפים הקשיחים על סנטרי, כאילו היו אלה תאי מוח אפורים מהם אני מנסה לגרד שביב של זכרון לגבי השירה הזאת.
"תזכירי לי...".
"נו, שירה, עבדתי לפני שנתיים בשיווק של אי.בי.אס", היא לא מתייאשת, נראית כל כך נחושה בדעתה להזכיר לי מי היא.
"מצטער, אולי זה לא אני".
"אתה לא נמרוד, מנהל פיתוח?".
"לא, אני בטח דומה לו אבל".
"שתי טיפות מים! זה מדהים. בול כמוהו".
"זו התכונה הכי מוצלחת שלי, להיות דומה לאנשים מוצלחים". החיוך נמוג והופך להיות חלק מהבעת אכזבה שהיא עוטה על פניה.
"טוב, מצטערת... פשוט חשבתי... אני לא אפריע לך יותר", היא קמה והולכת בחזרה למקומה. אני לוגם מהבירה, מאוכזב עוד יותר ממנה, אפילו להתראות לא הצלחתי להגיד לה, שלא נדבר על משהו כמו "רגע, תשארי, את לא מפריע לכלום, אלא אם להשתכר כהוגן לקראת הקאה ברחוב והירדמות בחדר המדרגות נחשב משהו שניתן להפריע לביצועו". לעזאזל אני לוזר. יש לי את המשפט הנכון אבל אף פעם לא אומר אותו. עכשיו כבר מאוחר מדי, הפסדתי את ההזדמנות. הסיגריות נגמרו, אני מסיים את הבירה ומסתלק מהבר שיכור ועייף. משתין באיזו חצר של בניין, מתאפק לא להקיא או להתעלף וחושב על הלוזרים ההם שיושבים בברים לבדם ואיך אני אפילו לוזר גדול יותר, כי אז בזמנו אלה היו סתם ברים רגילים, והיום אני יושב לבדי בפיק-אפ בר, מחפש הזדמנות וגם כשהיא מגיעה אני לא יודע לנצל אותה. גם כן לוזר. לפחות אני דומה לנמרוד, זה נשמע לי בנאדם ששווה להיות דומה לו.