18 במאי 2008

פיק אפ 2

ברגע שנכנסתי הם היו אצלי על הציפורן הקטנה והיפה שלי, פרנץ' מניקור, מאה-עשרים שקל. תמיד זה ככה, כשאני נכנסת למקום. לא משנה כמה חשוך שם ולא חשוב כמה כוסיות על סף העירום רוקדות כמו בזיון, עדיין, הם כולם שלי. מדלת הכניסה ועד למקום שנשמר לי על הבר, הראשים המסובבים של גברים חסרי אונים, גילו לי שאין אחד שאני לא יכולה להשיג לעצמי. הברמן לא יוצא דופן במקרה זה ומיד כשאני מתיישבת הוא משקשק מולי ומגיש לי מרטיני על חשבון הבית. אני יודעת שזה על חשבונו והבית שהוא מדבר עליו זה הבית שלו, בסביבות השעה ארבע וחצי כשהוא מסיים את המשמרת.

"זה לא ילך, אני מכירה מישהי שזיינת לפני שבועיים".

"אז אני זיינתי מישהי שאת מכירה, למה שזה ישנה לי?"

"לי זה משנה, יש לה פטרת וגינלית והרפס".

הברמן נהדף לאחור, משקשק את דרכו לקצה השני של הבר. עוד זה נסוג עם מגבת המטבח בין הרגליים ואחר מגיח מעבר לכתף ימיני. הכתף הסקסית יותר, יש לציין, זו הכתף עם הקעקוע הראשון שעשיתי, מלאכית בובתית וקסומה.

"אני לא עושה את הדברים האלה בדרך כלל, אהה...", הבחור פותח בלחץ, הסיגריה בידו מתנדנדת. אם הוא לא עושה את זה בדרך כלל, מה לעזאזל הוא עושה במקומות כמו זה. "פשוט את הבחורה הכי יפה בבר ולא הייתי סולח לעצמי אם לא הייתי אוזר את האומץ ומתחיל איתך".

"לא הבנתי, מה את רוצה להגיד בעצם? שאתה מתחיל איתי?", שואלת באדישות ולוגמת מהמרטיני, הזית נוגע קלות בשפתיי, בזווית העין רואה אותו מתחיל להזיע, זה מגרה אותו והסיגריה מגיעה כמעט בקושי לפיו.

"זה יותר, אההה, התכוונתי לשאול אם אפשר להתחיל איתך?"

"אפשר גם אפשר, קדימה, בוא נראה מה יש לך להציע בתור התחלה", מאחוריו אני רואה חבורת גברים מתווכחים ביניהם וכל אותו זמן נועצים בי מבטים שלא ניתנים להשתמע לשני פנים.

"אהה... אפשר להזמין אותך למשקה אולי?".

"מפציץ עם כל התותחים שיש לך הא?", מקרבת את המרטיני לפי ומרטיבה את שפתיי, אולי הוא יקלוט שאני כבר שותה ומרוצה.

"טוב, אני רואה שאין לך מצב רוח היום, אם יבוא לך מתישהו להיפגש הנה הפרטים שלי", שולף מכיסו כרטיס ביקור ומושיט אותו לעברי. רק הספקתי להעיף מבט על הכרטיס ולראות שהוא רואה חשבון וכבר הוא נעלם בבושת פנים אל תוך ההמון. הגברים שמקודם נגסו בי בעיניהם כנראה החליטו ביניהם את מי לשלוח למשימה. אחד מהם, כנראה זה שהם סבורים שיש לו הכי הרבה סיכוי להצליח, וכמו תמיד בחבורה של גברים אף פעם הם לא יודעים מי מהם באמת שווה. הוא מתקרב לעברי, מלא בטחון, כאילו בא לזיין אותי בשם כל חבריו העגומים, שנותרו מאחור מציצים ומחייכים חיוכים דביליים, מהסוג שרק גברים מסוגלים לחייך. עם כל צעד שלו הוא נראה יותר ויותר דוחה בעיניי. אני קמה מהכיסא ופונה אליו, "שמור לי על הכסא כמה דקות, אני חייבת לשירותים".

הבחור ההמום מלמל משהו מתנצל ומבולבל והתיישב על הכסא ליד התיק שלי, שבכוונה בלטה ממנו החוצה חבילת קונדומים, דקים במיוחד.

בכניסה לשירותים עמד בחור גדול מימדים. הוא לא מאלה החזקים והשריריים, הוא סתם שמן. נועץ בי מבט שומני, שמתחיל בנעלי הגוצ'י החדשות שלי, עובר לג'ינס הכי מדליק בעיר, כי הוא צמוד לתחת שלי ולא של אף אחת אחרת, ממשיך לקורקבן הקטן והמשולם ונעצר על החזה והמחשוף שמפאר אותו.

"אתה לא חושב שאתה קצת חוצפן?"

"מה את רוצה ממני?", ממשיך לנעוץ מבטו עמוק עמוק לתוך המחשוף.

"בוא נתחיל מזה שתסתכל לי בעיניים כשאני מדברת איתך?"

"אבל לא סיימתי עדיין להתבונן בשדיים שלך"

"כמה זמן אתה עוד צריך?"

"תני לי עוד שתיים-שלוש דקות ואני אעבור לפנים, אני ממש לא רוצה לשכוח את המחשוף הזה"

"אז אתה משנן אותו?"

"את מוכנה אולי לא לבלבל אותי רגע?"

המשכתי לעמוד שם עוד כמה דקות, בהן הוא הסתכל לי על החזה, לא בתאווה אלא במבט דומה לזה שזקנים מסתכלים על יונים בפארק. אחרי כן הוא עבר לפנים שלי, יכולתי להרגיש איך הוא סורק סנטימטר אחר סנטימטר ושערה אחר שערה משערי המסתלסל בקפיציות, כמו בפרסומות.

"תגידי, אפשר להסתכל עליך מתישהו באור יום?"

"על הבר יושב איזה טמבל אחד ושומר לי על התיק, אני אחכה לך בחוץ"