11 בדצמ׳ 2009

בחורה על מדרכה

הבחורה נשארה על המדרכה עוד זמן רב אחרי הנפילה. לכולם עברה בראש המחשבה שאולי היא מתה או לפחות מתקרבת לזה, אבל היא לא מתה ואפילו לא התקרבה לסוף. האמת היא שאפילו לא ממש כאב לה, אבל היא היתה חייבת למצוא תירוץ טוב להמשיך לשכב שם ולכן התייפחה ומלמלה משהו על כאבים. למעשה היא שכבה שם כי היתה פשוט תשושה מאוד, המחשבות היו כבדות עליה, והיומיום היה כבד עליה, והחיים היו כבדים עליה והלחצים היו כבדים עליה, אפילו הקלילות היתה כבדה עליה. אז היא ניצלה את ההזדמנות ומכיוון שממילא נפלה בגלל איזו בליטה במדרכה החליטה להמשיך לשכב שם ולהתייפח ולמלמל משהו על כאבים, כשבעצם התייפחה בגלל כאבים אחרים לגמרי. כאבים שכל האנשים שהיו סביבה לא היו מודעים להם בכלל, אפילו שרובם סבלו מאותם כאבים בדיוק, ואם היו מקדישים לכך קצת יותר מחשבה אין ספק שגם הם ממש כמוה היו כושלים בדרכם ונופלים ונשכבים ונשארים שם מתייפחים.

אני בדיוק יצאתי לרחוב עם השקיות של הזבל, אחת עם הפסולת הרגילה של הבית, רובה מהמטבח. תערובת של קליפות, שאריות, אריזות, עטיפות ולכלוך בלתי מזוהה שהייתי יכול להשבע שלא אני זרקתי לשם. השקית השניה עם פסולת נייר שמיועדת לפח הכחול של הנייר, וגם בה יש הרבה חתיכות שאני די בטוח שלא ראיתי מעולם. בעיקר פרסומות שהגיעו לתיבת הדואר שלי ופרסומות שהגיעו לדלת הדירה שלי יחד עם התהיה מי מכניס את מחלקי הפרסומות לבניין. אולי השכן מקומה ב', שמחפש כל הזדמנות לשוחח עם מישהו, ככל שהוא זר יותר, כך טוב יותר. כמובן שהוא בדיוק היה שם מחוץ לבניין, רוכן מעל לבחורה ששכבה והתייפחה ומלמלה, מנסה לברר מה קרה לה ומציע פתרונות לכאביה. הוא יכול לקפוץ רגע לדירה להביא אקמול, או משהו חזק יותר אם היא רוצה, יש לו גם וולטרן אם בא לה. או אולי הוא יקפיץ אותה לאיכילוב, או שיזמין אמבולנס. או "אולי את רוצה עזרה לקום ולעלות אלי לדירה לנוח קצת". זרקתי את הזבל ונשכבתי שם לא רחוק ממנה. מספיק קרוב כדי לשמוע את נשימותיה הכבדות ולהריח את הבושם שהתיזה על צווארה בבוקר, אבל מספיק רחוק בשביל שלא להעיק. השכן אמר משהו על כך שהשכונה התדרדרה מאז שעברתי לגור שם. אני המשכתי לנשום ועצמתי את עיניי, מאזין להתייפחויות של הבחורה, שהפכו בינתיים לבכי של ממש, בכי טוטאלי, כמו בכי של תינוק, בכי שעד מהרה גרם לי להצטרף אליו בבכי ויבבות משלי. ההרגשה היתה טובה לבכות ככה ואחרי כמה זמן הפסיקו האנשים שברחוב מסביב לדבר ולנסות לעזור, ואחרי כמה זמן נשמע עוד בכי, ועוד יבבה, ועוד התייפחות, ואלה הגיעו מכל כיוון, גם מהמדרכה שמעבר לכביש וגם מהדירות המשקיפות לאיזור, וגם מהשומר של הסופרמרקט ליד וממנקה הרחובות ומעורך דין אחד שהיה בדרכו לבית המשפט ואמא אחת שהלכה עם עגלה לגן, והבן שלה שישב בעגלה ובכה, בכה.

"העיר מתייפחת, המדינה בוכה, העולם פורץ ביבבות", נכתב למחרת בעיתון. כותרות דומות עיטרו את מהדורות העיתונים בחשובים ביותר ברחבי העולם. שדרני חדשות דיווחו בדמעות מהשטח. מנכ"לים הרטיבו מסמכים חשובים בטיפות מלוחות. דירקטורים יבבו לאורך ישיבות דירקטוריון חשובות. מנהיגים בעטו בידיהם ורגליהם ובכו בצרחות שבר. המנהיגים שנפגשו באותו זמן בג'י 8 התמוטטו בבכי זה על כתפי זה. אי שם בהודו כמה ילדים שיחקו באבנים וענפים מעניינים שמצאו וצחקו צחוק פרוע טהור לגמרי.

25 באוג׳ 2009

ערך אקראי

לא היה צריך הרבה יותר מזה כדי לגרום לו להתפרץ. הכל יצא בבת אחת. חמש שנים של זעם, כעס, שגעונות, עצבים, צחוק וטירוף. והכל בגלל מבט אחד שלה לעבר הכרס שצמחה לו. היא לא היתה צריכה לומר דבר, רק להסתכל. במקרה אחר אולי לא היה שם לב בכלל למבט הזה, אבל הפעם הוא שם לב והתגובה לא אחרה להגיע. ובמלוא העוצמה. הוא התייפח, הוא בכה, הוא צחקק באופן בלתי נשלט, הוא ירק וצעק, נזל והתפורר. היא רק עמדה שם והתבוננה בעיניים מבריקות ומבינות וחיוך שמסתתר מאחורי שפתיים חתומות.

כמה שנים קודם לכן הם ישבו זה ליד זו באולם קולנוע ישן וצפו בסרט על המתקפה בפרל הרבור, שהכניסה את ארה"ב למלחמת העולם השנייה. כל הסרט הוא התלונן, "איזה שחקן גרוע בן אפלק, אני לא מאמין". וגם דחף אצבע לפיו וחרחר "בעעע... איזה חרא סרט, אלוהים!!!". ושדני ווקר מת הוא צעק "די! די! כמה מעאפן אפשר להיות?!" ותפס בידה, והיא הסתכלה עליו כאילו הוא משוגע או משהו, והוא אמר "אם היינו עכשיו בסרט אמריקאי בנאלי כמו הסרט הזה הייתי מנשק אותך והיינו מתאהבים לנצח על המקום!" והיא ניסתה למשוך את היד ממנו והוא נישק אותה והיא אותו ואז סטרה לו ואמרה לו שהוא אידיוט, אבל שניהם כבר ידעו שזה לנצח.

אבל עכשיו הוא עומד מולה, שוכב מולה, מתיישב מולה, מקפץ מולה, מתמוטט מולה, כי כנראה שהנצח כבר נגמר, והגיע הרגע לסיים את הפארסה הזו שהיא הזוגיות שלהם, שכולם אמרו עליה שהיא בלתי אפשרית, אבל הם טענו שהיא דווקא בלתי מתפשרת, אפילו שבתוך תוכם הם ידעו שהיא הופכת ונהיית פושרת.

זה קרה דווקא במיאמי. ואולי זה לא דווקא, אלא באופן טבעי זה קרה במיאמי, כי שם קורים דברים כאלה. אבל כן ניתן לומר שזה קרה דווקא בזמן שמריון ובנקס החליפו את שאקיל אוניל במיאמי היטס, כי זה יכול היה לקרות גם בכל זמן אחר, אבל קרה דווקא אז. הם טיילו ברחוב וכל העיתונים היו מלאים בתמונות של כושים עם כדורסל, וגם ברחוב היו כושים והיא הסתכלה עליהם, בערך כמו שהסתכלה לפני כמה רגעים על הכרס שצמחה לו בשנה האחרונה, ולפי שהרפתה את אחיזתה בידו הוא הבין שמשהו הפשיר, ולפי שעיניו התפתלו אחרי שדיים מלאים סיליקון, היא הבינה שמשהו הפשיר. "אם", היא אמרה לו אז, "ורק אם", היא המשיכה והסתכלה בעיניו המתפתלות, "היינו יודעים להפסיק עם המבטים האלה, היינו מצליחים לשמור על האש". "אם", הוא חייך וענה לה, "ורק אם", הוא המשיך בלי להתבלבל, "תרצי בכך, אעקור את עיניי במו ציפורניי". ואז הוא כרע ברך ושלף שלוש טבעות כאילו יש מאין והסתכל לה עמוק בעיניים, "אפילו אם אני קלבורן ואת גלדריאל, והנצח מבחינתנו יכול להמשך גם עשרת אלפים שנים, אני מציע שבאלה הטבעות נמשול זה בזו ובאהבתנו לעד", ואז הוא ענד לה טבעת אחת על האמה של יד ימין, ואחת על הקמיצה ברגל שמאל ואחרונה על האצבע ביד השמאלית ונשק לברכיה, וליקק סביב הטבעת שענדה על הפופיק, והיו כמה פלאשים מסביב, כי האמריקאים והתיירים אוהבים להתרגש באירועים כמו זה, ולראיה - "פרל הרבור". והיו שם דמעות והיו חיבוקים, אבל לשניהם היה ברור שמשהו הפשיר.

בשלב הזה הוא כבר התפתל על הרצפה בכאב, אוחז בבטנו, מתאפק לא להקיא, בוכה, ואז נתקף עוד פרץ צחוק, אליו גם היא הצטרפה פתאום. ושניהם צוחקים עכשיו. הוא על הרצפה והיא בכריעה לצידו. ועוברות כמה דקות של צחוק כזה ופתאום שניהם על הרצפה, מתגלגלים מצחוק. הוא פולט מלמולים כמו "מריון", והיא פולטת "בן אפלק", ושניהם צוחקים עד דמעות. או שהדמעות היו שם כבר קודם, אבל בכל זאת, עכשיו הם צוחקים.

והם לא צחקו כך מאז שבאותו טיול בארה"ב הם ישבו באיזו מסעדה יקרה במיוחד, כי הם תמיד אהבו להתנהג כאילו יש להם, אפילו שבאמת אין. והיה איזה קול מוכר, שהם היו מוכנים להישבע שהוא של שחקן ידוע מאוד, והם חיפשו סביבם את האיש, ובאמת היו הרבה שולחנות סביבם ולידם ישבו הרבה אנשים, ובאמת, אפשר להניח, שחלקם היו שחקנים, כי זו הוליווד וזו מסעדה של חמש מאות דולר לסועד, וגם שחקנים ידועים רוצים לאכול לפעמים. אבל הם לא מצאו ולכן חזרו זה לעיניה של זו וזו לעיניו של זה, עד ששוב שמעו את הקול המוכר, הדומה, והיא הספיקה לקלוט אותו מדבר ואמרה, בקול קצת רם מדי "דו!", והצביעה, וגם הוא הסתכל, וראה איך דן קסטלנטה קם בעצבים, עובר לידם ואומר להם בקול שמאוד מזכיר את הקול של הומר סימפסון "thank you for ruining my supper!", ושניהם כמובן התפקעו גם זמן רב אחרי שהעיפו אותם מהמסעדה.

ועכשיו הם כבר צוחקים על הספה ויש גם נגיעות. האף נוזל לו, והוא עדיין מפוזר לחתיכות, אבל היא אוספת אותן אחת אחת, ואומרת לו שעד סוף הנצח יש עוד כמה אלפי שנים. והוא מתחיל להירגע. והיא מלטפת את פניו, והוא מלקק לה סביב העגיל בטבור, ומסובב את הטבעת על הקמיצה של הרגל, והיא מצחקקת, כי זה תמיד מדגדג לה. גם הליקוק וגם הסיבוב.

25 ביוני 2009

סוף

כבר הפעם השלישית שהוא מוודא את שעת ההמראה של הטיסה. טיסה LY081 תצא מנתב"ג לבנגקוק בשעה 23:05. ליד השעה כתוב בירוק "בזמן", מה שאומר שהטיסה לא תתעכב ביותר מרבע שעה-עשרים דקות, כי בזמן משמעו בישראל עיכוב קל בלבד. מלוח ההמראות של נתב"ג הוא עובר לעמוד מזג האוויר. עכשיו בבנגקוק 28 מעלות צלזיוס, גשם קל, 79% לחות. מחר, כשינחת בעיר הסואנת, יהיו 31 מעלות צלזיוס, מעונן חלקית וגשם לפרקים. הלחות כמו היום. בתל-אביב היום בערך 38 מעלות צלזיוס, הוא הרגיש זאת היטב כשיצא מהמשרד לאכול ארוחת צהריים קלה, כזו שתאפשר לו למשוך את השעות עד הערב ועד נמל התעופה. כשיעלה למטוס הוא כבר יקבל ארוחה קלה שתאפשר לו למשוך את השעות עד הנחיתה המיוחלת, עד המונית הממוזגת, עד העיר המטונפת, עד החירות המאושרת.

הוא לוחץ ריפרש, כדי לרענן את העמוד. עדיין כתוב "בזמן". מישהו נכנס לחדרו שואל איזו שאלה, הוא עונה, לא בטוח מה נשאל ומה עליו להגיד אבל הוא עונה. אולי הוא לא השתמש במילים האלה ממש, אבל ברור לו שמתחת למילים שאמר גלוי וברור המשפט שחזר בראשו מהלך כל השיחה הזו – "אתה יודע, מחר בזמן הזה אשב בלב בנגקוק, אוכל מרק קארי חריף, אשתה שייק אבטיח מתוק, אזיע את כל הזוהמה שהצטברה לי במדינה הכחולה לבנה שלנו, ואחייך חיוך רחב. אז אתה וכל החברה הזאת יכולים ללקק את האשכים המלוחים שלי".

כשאמא שלו התקשרה ושאלה מה שלומו, כמו כל יום, הוא ענה, כמו בכל יום, שהכל בסדר, הכל כרגיל. "אם הכל כרגיל", אמרה האם, "אז הכל בסדר". "נכון אמא", ענה, אם כי היה לו ברור שאמר את המשפט שחלף בראשו – "אני הולך למות אמא, אל תהיי עצובה, זה בסדר". כשהסתיימה השיחה הוא עצר את הדמעות שבפעם הראשונה מאז נודע לו שהוא הולך למות החליטו פתאום להצטבר בזווית העיניים.

בצאתו מהמשרדים העביר את הכרטיס כדי לסמן שיצא, בפעם האחרונה. הוא עשה זאת בהיסח הדעת, מבלי משים, מתוך הרגל כזה. מעביר כרטיס לכניסה בבוקר, מעביר כרטיס ליציאה בערב. אני מעביר כרטיס משמע אני קיים. אם היה טורח למצוא מישהו שיעביר את הכרטיס במקומו פעמיים ביום, היה ממשיך להתקיים גם זמן רב לאחר שחדל. הוא לא טרח לעשות זאת, רק טרח לחשוב על כך, וגם זה היה מעבר לנחוץ. הוא לא יתגעגע. לא יתגעגע בכלל. לא לעבודה לפחות. אולי לחלק מהאנשים, אבל גם זה לא נורא, גם זה כמו כל דבר אחר, כמו שהוא אומר לאמו, זה בסדר.

במקום לרדת בתחנה הרגילה שלו ירד הפעם מהאוטובוס בתחנה סמוכה לתחנת הרכבת. בהמתנה לרכבת שמובילה את נוסעיה לשדה התעופה, הוא הרשה לעצמו לקנות סיגריות ולעשן. הוא לא מעשן בדרך כלל. רק לעתים רחוקות יצא לו לעשן וגם אז לא קנה לעצמו קופסת סיגריות. אבל הפעם, כשנותרו עוד כעשרים דקות עד שהרכבת תגיע, כך על פי לוח הזמנים לפחות, מה שאומר שנותרו בפועל עוד כארבעים דקות עד שהרכבת תצא מהתחנה, הוא הרשה לעצמו לקנות קופסת סיגריות. קאמל. תמיד רצה לעשן קאמל. בעיניו הוא הרי תמיד היה קאובוי קשוח ואכזר. אז הוא קנה קופסה והוציא סיגריה וביקש אש מחיילת שהמתינה לרכבת ונראתה נחמדה מספיק כדי שיכול לפנות אליה בלי חשש, ועישן סיגריה. מה אכפת לו, הוא הרי גם ככה הולך למות. זו גם הסיבה, כך חשב, שרבים מתחילים לעשן בצבא.

כשהבין שיש לו המתנה ארוכה גם בתור לצ'ק אין שלח SMS לכל החברים הטובים שלו, ארבעה במספר – "אני מתעכב בעבודה, כנראה שלא אגיע כבר". גם אחרי עשרים דקות לא הגיע שום סימן מהחברים האלה. הוא ללא ספק עשה החלטה טובה כשבחר לא להודיע לאיש על הדרך בה הוא מתכוון ללכת.

רגע לפני העלייה למטוס הוא היסס. הדיילת הושיטה ידה בחיוך. בתגובה הוא הושיט לה יד ולחץ את ידה. "אולי התבלבלת", אמרה בלי להתבלבל, "אבל אני צריכה את הכרטיס שלך". פניו האדימו, אבל לא יותר מדי, והוא מסר לה את הכרטיס. המכשול האחרון בדרכו למטוס הוסר.

המושב שלו היה המושב הנעים ביותר שישב עליו אי פעם. מבחינתו זה היה המושב של אלוהים. אפילו שלא היה מקום לרגליים. הסרט שהוקרן היה הטוב מכולם. אפילו שהוא היה ממש גרוע. והתינוק שבכה כל הטיסה היה החמוד ביותר שהוא אי פעם נתקל בו. דבר לא יכול כבר להפריע לו. הוא בדרך ליעדו, בדרך לזיעה, למאכלים חריפים, לחום, לשמש, לאיים ירוקים, מי ים צלולים, אהבה חופשית, משקאות משכרים, מוות איטי, גסיסה מהירה. משם אולי ימשיך להודו, אולי ליפן, הוא טרם החליט. אולי בכלל יעבור יבשת. מה שבטוח שבנגקוק היא מקום טוב להתחיל את סוף החיים, ייקח כמה שייקח עד אשר יגיע.

נייקי

נייקי רץ עכשיו על החול החם. הוא רץ יחף והחול בוער בין אצבעותיו. כדורי גומי שורקים מעל לראשו, מפספסים אותו במילימטרים בודדים. נייקי מתנשף ומיוזע רץ על החול החם ומנסה לחמוק מכדורי גומי של שחקני מטקות חופים, כפות רגליו שרופות כבר לגמרי. ייתכן שדרך כבר על עשרות בדלים בוערים, אבל הוא ממשיך לרוץ, להזיע, להתנשף. מישהו צועק עליו. מישהו אחר צוחק. מישהי מלקקת גלידה באופן שמסיח את דעתו לרגע וגורם לו למעוד. נייקי מצליח להימנע מנפילה וממשיך לרוץ. הוא יחף בגלל אמא שלו, שמתה כבר מזמן והחליטה לקרוא לו על שם חברת נעלי ספורט ידועה. בהתחלה רצתה לקרוא לו סווש, על שם הסמל המסחרי של החברה, אבל הרשם במשרד הפנים סירב לרשום זאת, אז היא קראה לו נייקי, כמחאה. מחאה על מה? לא ברור. ועכשיו היא כבר מתה משהו כמו עשר שנים ואין אף אחד שיכול לדעת. אפילו לא אבא של נייקי, משום שבקושי היה מעורב בהחלטה הזאת על שם בנו. כמו תמיד גם אז היה עסוק אביו של נייקי בחיפוש אחר אוצרות לאורך החוף. כשהגיעו לחוף להודיע לו על הולדת בנו הוא בדיוק מצא שעון ישן ומקולקל קבור בחול. גם עכשיו, עשרים שנים אחר כך, נזכר האב בערגה איך שני דברים טובים יכולים לקרות לבנאדם אחד באותו יום.

נייקי רץ עכשיו לאורך קו המים, מנסה לצנן את כפות רגליו הדואבות. הוא רץ ומזיע ומתנשף והמים מתיזים לכל עבר, מרטיבים את רגליו שהורסות בדרכן ארמון חול, ילד בוכה, אב צועק, אם נראית סקסית מספיק כדי לגרום לנייקי לטבול את כל גופו במים. הוא טובל ויוצא בריצה, ממשיך בריצה המטורפת לכיוון דרום. עוד מעט זה יפו. ריח המנגל עולה באפו. הוא רץ על גחלים. בליבו גחלים. במחשבתו זעם ותאווה. הוא רץ כי כמו בבדיחה הידועה, אין לו כבר כוח ללכת.

על החוף, לא רחוק מנייקי, הולך אחד זקן עם גלאי מתכות. מאזין לצפצופי האדמה. גפרור שרוף, שכבר שכח מתי בעבר הוא בער. הוא הולך בצעדים קטנים, יחף. נייקי מתקרב אליו, מאט את קצב הריצה, אך קצב הנשימות נשאר מהיר, כמו גם קצב הטפטוף על מצחו. הזקן נועץ מבטו בחול, לא מבחין בצעיר שמתקרב עד שנייקי נוגע בכתפו. הזקן ניעור כמו משינה עמוקה, כמו היה קבור בחול וכעת הוא מנער אותו מעליו. כלב זקן שיצא מהים רץ לידם, נובח ומטפטף על החול. הכלבים יודעים להיות מאושרים גם כשכבר אין סיבה, אומר הזקן, מלטף את הסחבה המריירת. נייקי מתבונן בזקן שניות ארוכות במבט מלא רחמים. הבחורה של הכלב מגיעה, מדברת אל הכלב ברכות, מתכופפת כדי ללטף וחושפת כך ששני הגברים שוכחים מה נאמר. כשהכלב ואשתו מתרחקים הם צוחקים ומתחבקים. אז מה אתה רץ ככה, שואל הזקן, איך אפשר למצוא משהו במהירות הזו? לא כולם מחפשים כמוך, זקן. לא כולם יודעים שהם מחפשים כמוני, עונה הזקן והצעיר מהנהן, הוא יודע שזה חסר סיכוי, אבל בכל זאת הוא מתחיל לדבר. הם הגיעו. מי? אתה יודע מי, אמר נייקי והזקן הפסיק לחייך כמעט מיד. איפה הם עכשיו? הם מחכים מחוץ לבניין. אז אין ברירה, אומר הגפרור הכנוע ומוסר את הגלאי מתכות לבנו. תשמור עליו והוא ישמור עליך. אבא, המכשיר הזה לא עובד כבר שנים. אני יודע, אומר האב, אין מה לעשות. הוא מושך בכתפיו ומושיט את הידיים לצדדים להמחשת חוסר האונים שלו. אנחנו סך הכל אנשים, הוסיף והתרחק משם.

נייקי רץ עם מגלה מתכות בידו. הוא רץ לאט ויחף. המכשיר הישן כבד והקצוות השבורים שלו שורטים את בטנו. כפות רגליו נחרכות כשהן באות במגע עם המדרכה ואין מילימטר צל להצלה. אבל נייקי ממשיך לרוץ במהירות מרבית, שזה די לאט יחסית למהירות בה רץ קודם לכן, אבל בכל זאת מהר מספיק כדי שאנשים שעומדים ברמזור ישמעו סווש כשהוא עובר על פניהם. קשישה אחת רודפת אחרי המטפחת שהעיף מראשה. הפיליפינית שלה מקללת בשפה לא מובנת. אולי זו עברית. נייקי רץ כי הוא יודע שעוד מעט זה יקרה ועוד מעט אחרי כן יהיה כבר מאוחר, וגם כי הוא יודע שהבית קרוב. אז הוא רץ ופונה ימינה היכן שצריך לפנות ימינה ואז הוא פונה שוב ימינה ונעצר לא רחוק מהבניין שהיה ביתו. שם, בין העמודים, הם עמדו עם הזקן. שלושה גברים קשוחים שלבושים חם מדי לעונה הזאת של השנה. על מצחו של אחד מהם מבהיקים אלי זיעה. הם לא שונים בהרבה מאלו שעל מצחו של נייקי, אבל בכל זאת שונים לגמרי. נייקי רץ ולכן הוא מזיע. הגבר בחליפה חורפית מדי לא רץ לשום מקום. רכב השרד השחור על המדרכה ליד הביא אותם לשם עם מזג אוויר מעולה תוצרת גרמניה.

הגבר המזיע מדבר אל הזקן, מציג לו ניירת כלשהי. השניים האחרים רק עומדים ונראים מאיימים. הזקן נראה מובס, תשוש, עייף, שרוף לגמרי. ברגליים יחפות מספיק שידרכו על כף רגלו בנעליהם הבוהקות כדי שיגמרו אותו. הוא מתנשף, מזקנה, מחייך, מזקנה, מרייר מזקנה ונייק מובך, אפילו ממרחק, מחליט להמשיך לרוץ, העיקר לא לראות. רץ ומשאיר שם את הזקן והמכשיר. כשחזר אחרי חצי שעה מצא בין העמודים רק שלולית מי ים קטנה, ומפח האשפה הירוק ראה את המגלה מתכות מבצבץ, משמיע צפצוף ארוך.

נייקי כבר חיטט בפחי אשפה בעבר ולמען מטרות נעלות פחות. הוא הוציא את המכשיר ואת הזבל שהיה תחתיו. פסולת מתכתית כלשהי. לא משהו ששווה משהו, אפילו לא לזקן. ובכל זאת הוא לקח את זה ויחד עם המכשיר ירד לכיוון החוף, בהליכה איטית, כפות רגליו אדישות כבר למדרכה הלוהטת, לחול הבוער, לכדורי הגומי, לכלבים הזקנים, לגברים המקללים, לנשים השופעות...

דוֹבי בורח משעמום

הימים עברו מהר ודוֹבי השתעמם לאט. ככה זה היה אז ושום דבר לא הצליח לשנות את זה.

אחרי כמה ימים, לא יודע בדיוק כמה, דובי החליט לאזור אומץ, להשתמש בכל הכוחות הנפשיים שהצליח למצוא בפינות הנידחות של נפשו התשושה, וגרר את עצמו למקום בו הגלים הופכים לקצף על החול, או במילים אחרות, פשוטות יותר, לנקודת המפגש בין הים לחול.

היתה זו שעת שפל והמרחק לנקודה המיוחלת היה רב. עד שהגיע הוא הספיק לדרוך על שלושה כוכבי ים בשלבי התייבשות שונים, עשרות קונכיות דוקרניות שכאבו לו ברגליים וגם כמה סרטנים קטנטנים צבטו לו את האצבעות. בשלב מסוים כמעט שהתייאש, אך מגע קריר של מים שליטף את כפות רגליו בישר לו שהגיע ליעדו. דובי הרגיש סחוט וגמור. הזיעה טפטפה ממצחו לאפו ומשם לקרקע. הוא החליט להתיישב וקרס על גבו על הקרקע הלחה. גלי הים מדגדגים את גופו, הופכים לקצף סביבו, מרטיבים את שיערו. דובי חייך ונרדם. הוא התעורר שעתיים מאוחר יותר, כשהגאות כמעט הטביעה אותו.

הימים המשיכו לחלוף מהר ודובי המשיך להשתעמם לאט. כמה מהמבקרים הקבועים במסעדה הקבועה התחלפו כבר וכמה התעתדו להתחלף בקרוב. דובי לא התעתד לעשות דבר מלבד להשתעמם.

כשזה סוף סוף קרה שוב ודובי חש משעומם לגמרי הוא החליט לאסוף את המסה העלובה שהיתה הגוף שלו וללכת עד קצה החוף, היכן שהסלעים הגדולים משתזפים בשמש כל יום.

השמש כבר כמעט שקעה ודובי היה לקראת סוף הדרך לאחר שהתמודד היטב עם פרות שנמנו על החוף, עם בחורות שהסיחו את דעתו מהמטרה ועם כדור קריקט שפגע בעוצמה בגבו והפילו על החול החם. הוא לא התעמת עם חובט הכדור, לא קרץ לבחורות המפתות ולא דרך על צואת פרות. רק המשיך בדרכו אל הסלעים הגדולים. כשהגיע כבר היה תשוש ומיוזע, אך לא משועמם כלל וכלל ולכן התלבט אם לחזור למקום הקבוע או לטפס על הסלעים. לאחר כמה דקות של התלבטות קשה מנשוא, החליט לא להחליט דבר והתיישב על הקרקע. רק התיישב ושמע קול אנושי למחצה קורא מכיוון הסלעים. הסתכל וראה שם קוף צווח ומקפץ, מחייך אליו. דובי החליט שזה יותר מדי וחזר למקומו.

הימים עברו אפילו מהר יותר מאז שהקוף עקב אחרי דובי ונצמד אליו לכל מקום שדובי הלך, ואילו דובי, דובי השתעמם אפילו לאט יותר מהרגיל. כי בכל זאת, כמה אפשר להשתעמם בחברת קוף.

המבקרים החדשים שהגיעו לחוף של דובי הכירו אותו בזכות הקוף והישנים, שעזבו לא מכבר, סברו שדובי איבד את זה לגמרי. לחשושים התחילו להישמע ברחש בכל מקום אליו דובי הגיע. לחשושים בכל פינה. חיוכים וצחוקים נסתרים מאחורי גבו. כמו בכל מקום, גם כאן, זה התרחש. טבע האדם הוא טבע הקוף, חשב דובי, שהתחיל כבר להשתעמם כדבעי ולכן החליט להחזיר את הקוף לסלעים.

דרכם היתה קשה, הפרות היו ערניות מדי, הבחורות היו מפתות מדי, שחקני הקריקט היו אכזריים מדי והקוף היה כבד וחם מדי. דובי, שסחב את הקוף על גבו הזיע יותר מרגיל והתנשף בעוצמה כזו שגרמה לו לחשוב שכל נשימה היא האחרונה שלו, מה שבוודאי היה נכון אילו היה ממשיך ללכת, אך הוא נאלץ להפסיק כיוון שהגיע ליעדו. הסלעים שכבו שם כרגיל, משתזפים תחת קרני השמש ודובי סימן לקוף לחזור לסלעים. בתחילה הקוף סירב והתחיל לצרוח בניסיון לסחוט את דובי רגשית. אבל דובי הוא לא אחד שנסחט בקלות ובטח שלא נסחט רגשית ורק המשיך לדרוש מהקוף לחזור לסלעים עד שהקוף נכנע וקפץ לסלעים. כשדובי הסתובב והתחיל ללכת בחזרה הוא הרגיש חבטה בגבו. הקוף השליך עליו אבן אחת ובידו היתה כבר אבן נוספת. את הדרך חזרה דובי עשה בריצה.

כנראה שעבר כבר יותר מחודש. שלושים ימים או יותר שחלפו על פניו של דובי במהירות כזו שאתמול נראה לו כבר כמו מחר. אבל דובי לא משתעמם בקלות ולכן הוא נשאר שם עוד כמה ימים וגם כמה ימים נוספים אחר כך.

באחד הימים שבהם חש משועמם עשה דובי מעשה והתחיל לשוחח עם תייר מארגנטינה שדיבר באנגלית גרועה כמו של דובי, שלא רק שלא ידע לדבר אנגלית כל כך טוב, אלא היה חלש במילים באופן כללי ובפרט באותו זמן משום שלא דיבר עם איש מלבד הקוף בשבועות הרבים שחלפו מאז הגיע לשם.

קרלוס אמר לדובי שהוא מאוד רוצה להיות בירושלים ולשחות בים המלח. דובי גמגם שסתם משעמם שם ויותר טוב כאן, כי קשה מאוד להשתעמם. קרלוס אמר שגם הוא מאוד אוהב חמורים ואפילו יש לו חמור גדול ואפור בחצר הבית שלו בארגנטינה. דובי לא ניסה לתקן את אי ההבנה, כי גם הוא מאוד אהב חמורים. בסוף השיחה הסכימו השניים להיפגש שם למחרת כדי לשתות יחד בירה ואפילו התחבקו כשנפרדו ודובי חשב לכמה רגעים איזה חמים הם הדרום אמריקאיים האלה, ואיך אין פלא שהם סופרים כל כך מעולים. למחרת קרלוס לא הגיע, וגם לא ביום אחרי או ביום שאחריו, ודובי שתה לבד ושתק וחשב על השיחה שהיתה לו עם קרלוס ולא השתעמם אפילו לרגע כי לנגד עיניו הים היה כחול ועמוק ובשמיים נצנצו כוכבים רבים יותר משהוא יכול היה לספור.

אחרי חודשיים בערך, שהרגישו לדובי כאילו הם נמצאים לפניו ולא מאחוריו, דובי חש שוב בשעמום מבצבץ בתעלות נפשו. עקב הצלחת השיחה עם קרלוס החליט למצוא תייר מארץ לא דוברת אנגלית ולשוחח איתו. איתרע מזלו וסביבו נמצאו רק תיירים דוברי אנגלית מעולה במבטאים נהדרים ובין כולם הצליח לשמוע רק תיירת אחת בעלת מבטא צרפתי.

דובי החליט לנסות והתחיל בסיפור קצר על מגדל אייפל ואיך הוציאו אותו משם בכוח כי סרב לרדת אחרי שהודיעו כבר על סגירת האתר. התיירת צחקה ואמרה שהיא מקוויבק. דובי ידע שזה בקנדה ולכן התעצב מעט. אף פעם לא הייתי באמריקה, אמר דובי. סופי אמרה שזה לא נורא, כי היא אף פעם לא היתה בישראל, ואולי מתישהו, בדרך חזרה מכאן, היא תעבור בישראל והוא יעבור בקנדה. דובי אמר שאם זה יהיה בדרך חזרה מכאן, אז זה יהיה ממש חבל, אלף, בגלל שהם כבר לא יהיו כאן, ובית, בגלל שאז הם יפספסו אחד את השנייה, כי כל אחד יהיה בארץ אחרת. סופי שוב צחקה, ודובי חשב שזה סימן טוב שהיא צוחקת ממנו ולא עליו, והוא הרגיש שזו שיחה שעשויה להפוך את החיים שלו ללא-משעמים לנצח בערך.

כשהערב הגיע לסופו והשיחה הגיעה לשלב שבו כל אחד מהצדדים מנסה למצוא משהו לומר כדי למשוך עוד כמה דקות של ביחד, סופי פיהקה פיהוק עמוק וגדול שגרר אחריו פיהוק של דובי, שהיה עמוק וגדול עוד יותר, ואז שניהם כבר צחקו, כי שניהם היו עייפים. וסופי אמרה שהיא לא מאמינה שהם נשארו ערים כל הלילה ושעכשיו היא בחיים לא תצליח להתעורר בשש. ודובי ענה שזה בסדר, כי הוא בכלל לא חשב שהם יעשו סקס. שניהם צחקו, סופי בגלל שהיא הבינה שהיתה פה אי הבנה ודובי בגלל שהוא הבין שעדיף לו לצחוק. הם התחבקו חיבוק כזה ענייני של פרידה, שלא היה שונה בכלל מהחיבוק שהיה בינו לבין קרלוס, חוץ מזה שלרגע אחד הלחי שלו נגעה בלחי שלה והמגע היה כל כך רך ונעים, שאפילו אם הם לא יתראו יותר לעולם הלחי שלו תזכור את המגע הזה עד סוף חייו.

והזמן חלף והימים עברו והם לא התראו יותר לעולם, כמובן, אבל דובי לא הצטער והמשיך להסתכל על הים ולחשוב על השיחה שהיתה בינו לבין סופי ועל החיבוק בינו לבין קרלוס, וכשהשתעמם מהחשבות האלה חשב על השיחה שהיתה בינו לבין קרלוס ועל החיבוק בינו לבין סופי.