25 ביוני 2009

סוף

כבר הפעם השלישית שהוא מוודא את שעת ההמראה של הטיסה. טיסה LY081 תצא מנתב"ג לבנגקוק בשעה 23:05. ליד השעה כתוב בירוק "בזמן", מה שאומר שהטיסה לא תתעכב ביותר מרבע שעה-עשרים דקות, כי בזמן משמעו בישראל עיכוב קל בלבד. מלוח ההמראות של נתב"ג הוא עובר לעמוד מזג האוויר. עכשיו בבנגקוק 28 מעלות צלזיוס, גשם קל, 79% לחות. מחר, כשינחת בעיר הסואנת, יהיו 31 מעלות צלזיוס, מעונן חלקית וגשם לפרקים. הלחות כמו היום. בתל-אביב היום בערך 38 מעלות צלזיוס, הוא הרגיש זאת היטב כשיצא מהמשרד לאכול ארוחת צהריים קלה, כזו שתאפשר לו למשוך את השעות עד הערב ועד נמל התעופה. כשיעלה למטוס הוא כבר יקבל ארוחה קלה שתאפשר לו למשוך את השעות עד הנחיתה המיוחלת, עד המונית הממוזגת, עד העיר המטונפת, עד החירות המאושרת.

הוא לוחץ ריפרש, כדי לרענן את העמוד. עדיין כתוב "בזמן". מישהו נכנס לחדרו שואל איזו שאלה, הוא עונה, לא בטוח מה נשאל ומה עליו להגיד אבל הוא עונה. אולי הוא לא השתמש במילים האלה ממש, אבל ברור לו שמתחת למילים שאמר גלוי וברור המשפט שחזר בראשו מהלך כל השיחה הזו – "אתה יודע, מחר בזמן הזה אשב בלב בנגקוק, אוכל מרק קארי חריף, אשתה שייק אבטיח מתוק, אזיע את כל הזוהמה שהצטברה לי במדינה הכחולה לבנה שלנו, ואחייך חיוך רחב. אז אתה וכל החברה הזאת יכולים ללקק את האשכים המלוחים שלי".

כשאמא שלו התקשרה ושאלה מה שלומו, כמו כל יום, הוא ענה, כמו בכל יום, שהכל בסדר, הכל כרגיל. "אם הכל כרגיל", אמרה האם, "אז הכל בסדר". "נכון אמא", ענה, אם כי היה לו ברור שאמר את המשפט שחלף בראשו – "אני הולך למות אמא, אל תהיי עצובה, זה בסדר". כשהסתיימה השיחה הוא עצר את הדמעות שבפעם הראשונה מאז נודע לו שהוא הולך למות החליטו פתאום להצטבר בזווית העיניים.

בצאתו מהמשרדים העביר את הכרטיס כדי לסמן שיצא, בפעם האחרונה. הוא עשה זאת בהיסח הדעת, מבלי משים, מתוך הרגל כזה. מעביר כרטיס לכניסה בבוקר, מעביר כרטיס ליציאה בערב. אני מעביר כרטיס משמע אני קיים. אם היה טורח למצוא מישהו שיעביר את הכרטיס במקומו פעמיים ביום, היה ממשיך להתקיים גם זמן רב לאחר שחדל. הוא לא טרח לעשות זאת, רק טרח לחשוב על כך, וגם זה היה מעבר לנחוץ. הוא לא יתגעגע. לא יתגעגע בכלל. לא לעבודה לפחות. אולי לחלק מהאנשים, אבל גם זה לא נורא, גם זה כמו כל דבר אחר, כמו שהוא אומר לאמו, זה בסדר.

במקום לרדת בתחנה הרגילה שלו ירד הפעם מהאוטובוס בתחנה סמוכה לתחנת הרכבת. בהמתנה לרכבת שמובילה את נוסעיה לשדה התעופה, הוא הרשה לעצמו לקנות סיגריות ולעשן. הוא לא מעשן בדרך כלל. רק לעתים רחוקות יצא לו לעשן וגם אז לא קנה לעצמו קופסת סיגריות. אבל הפעם, כשנותרו עוד כעשרים דקות עד שהרכבת תגיע, כך על פי לוח הזמנים לפחות, מה שאומר שנותרו בפועל עוד כארבעים דקות עד שהרכבת תצא מהתחנה, הוא הרשה לעצמו לקנות קופסת סיגריות. קאמל. תמיד רצה לעשן קאמל. בעיניו הוא הרי תמיד היה קאובוי קשוח ואכזר. אז הוא קנה קופסה והוציא סיגריה וביקש אש מחיילת שהמתינה לרכבת ונראתה נחמדה מספיק כדי שיכול לפנות אליה בלי חשש, ועישן סיגריה. מה אכפת לו, הוא הרי גם ככה הולך למות. זו גם הסיבה, כך חשב, שרבים מתחילים לעשן בצבא.

כשהבין שיש לו המתנה ארוכה גם בתור לצ'ק אין שלח SMS לכל החברים הטובים שלו, ארבעה במספר – "אני מתעכב בעבודה, כנראה שלא אגיע כבר". גם אחרי עשרים דקות לא הגיע שום סימן מהחברים האלה. הוא ללא ספק עשה החלטה טובה כשבחר לא להודיע לאיש על הדרך בה הוא מתכוון ללכת.

רגע לפני העלייה למטוס הוא היסס. הדיילת הושיטה ידה בחיוך. בתגובה הוא הושיט לה יד ולחץ את ידה. "אולי התבלבלת", אמרה בלי להתבלבל, "אבל אני צריכה את הכרטיס שלך". פניו האדימו, אבל לא יותר מדי, והוא מסר לה את הכרטיס. המכשול האחרון בדרכו למטוס הוסר.

המושב שלו היה המושב הנעים ביותר שישב עליו אי פעם. מבחינתו זה היה המושב של אלוהים. אפילו שלא היה מקום לרגליים. הסרט שהוקרן היה הטוב מכולם. אפילו שהוא היה ממש גרוע. והתינוק שבכה כל הטיסה היה החמוד ביותר שהוא אי פעם נתקל בו. דבר לא יכול כבר להפריע לו. הוא בדרך ליעדו, בדרך לזיעה, למאכלים חריפים, לחום, לשמש, לאיים ירוקים, מי ים צלולים, אהבה חופשית, משקאות משכרים, מוות איטי, גסיסה מהירה. משם אולי ימשיך להודו, אולי ליפן, הוא טרם החליט. אולי בכלל יעבור יבשת. מה שבטוח שבנגקוק היא מקום טוב להתחיל את סוף החיים, ייקח כמה שייקח עד אשר יגיע.