2 בפבר׳ 2014

תל אביבי

"נראה לי שהעניין הוא שתל אביב היא העיר היחידה שאפשר, עם קצת מאמץ, לדמיין בה שאתה בעצם במנהטן. את מבינה למה אני מתכוון? ללכת בשדרות ח"ן למשל, בערב, או אפילו לאורך אבן גבירול…", היא הסתכלה עלי בעיניה הירוקות (כאילו שהיתה לה אפשרות אחרת מלבד להשתמש בעיניים הירוקות האלה), יונקת מהקשית השחורה את שארית המשקה המעורבב שלה ואז לצערי החליטה שלא מדובר בשאלה רטורית והשיבה לי.

"יותר קל מאשר בחיפה או כרמיאל, אולי, אבל זה שהערים האחרות בארץ כל כך לא, לא אומר שתל אביב כל כך כן, היא רק קצת פחות פרובנציאלית מכל היתר", אחרי שסיימה שתקה לרגע, ניסתה לשאוב עוד קצת מהקשית שרק השמיעה את חרחורי הגסיסה להם זוכים כל המשקאות ששותים דרך צינורית פלסטיק דקיקה, ואז הוסיפה "לא שיצא להיות שם", חררר חרררר, "במנהטן זאת אומרת".

"את מהקריות נכון?"

"ביאליק", אמרה ומצמצה פעמיים, כאילו כדי להעביר איזה מסר תת-הכרתי שלא יכולתי לקלוט.

"את בטח חושבת שאני חתיכת נאד תל אביבי נפוח, שמעריץ את העיר האפורה הזו, שמוכן לגור בדירת שני חצאים מתקלפת בארבעת אלפים שקל לחודש, רק בשביל לגור במקום שבו הוא יכול להגיד שהוא קונה באותו סופרמרקט שכונתי עם ערן צור ויהלי סובול, ושכמה פעמים כבר ישב לידו יהונתן גפן בקפה מיכל. אחד כזה שמעריץ אמנות וחושב שהוא עובד על משהו גדול, שיהיה הדבר הבא שכולם ידברו עליו בביצה הקטנה הזו, ומרגיש שרק עוד כמה ימים של כתיבה על הלפטופ בבתי קפה מתחלפים וזה יהיה גמור, כשבעצם המציאות היא שאני סתם עוד לוזר שמפחד פחד מוות מהידיעה שימות אנונימי מבלי להשאיר אפילו כתם שתן על פיסת האדמה הים תיכונית הזו שנקראת תל אביב".

"זה, ושמאלן יפה נפש".

"זה כמובן הספיק לי", סיפרתי ליורם למחרת בבוקר כשנפגשנו לקפה הקבוע של בוקר יום רביעי במשלוש.

"אבל אתה באמת שמאלן יפה נפש, ונאד נפוח"

"והדירה שלי באמת שני חצאי חדרים בארבעת אלפים שקל, אבל היא לא מתקלפת מאז שצבעתי בחורף האחרון".

"אני עדיין לא מבין מי צובע דירה בחורף. דירה צובעים בקיץ, זה ידוע".

"אני לא ידעתי את זה. אתה יודע למה? כי לא טרחת להגיד לי. חודשים דיברתי על איך שאני מתכנן לצבוע את הדירה".

"ומי יכל לנחש שמתישהו באמת תעשה את זה ושהמתישהו הזה יהיה בחורף?"

"אתה באמת רוצה להכנס לזה עכשיו?"

"אז העפת אותה בגלל זה?"

"אנחנו נפגשים שוב מחר בערב. היא תגיע לעיר לסופשבוע אצל איזו ידידה מהקריות שגרה בריינס ליד הככר, אז כתבתי לה שנפגש".

"אתה מבין למה? רק שלא תגיד אחר כך שלא אמרתי לך".

"מה אתה רוצה תגיד לי? היא בחורה נחמדה, עם עיניי עגל ירוקות שמנסות לעשות מבט מתחכם, וזה לא שאני כזה מציאה או בחור מבריק או משהו כזה".

"אני לא אומר כלום".

"אל תסתכל עלי ככה"

"מי מסתכל?"

"אל"

"טוב"

אחרי כמה רגעים של שתיקה נזכרתי מה רציתי לשאול אותו. "אה, שמע, נזכרתי מה רציתי לשאול אותך"

"מה?"

"אתה מגיע למסיבת רווקים של אורי, נכון?"

"תזכיר לי מתי זה"

"בשלושים"

"לחודש הזה?"


"כן"

"זה עוד שבוע"

"כן"

"אני אצטרך לדבר עם האישה. זה לילה אחד, כן?"

"שני לילות. באיזה חור על ים המלח. אוהלים וכאלה".

"לעזאזל עם זה".

"תגיע"

"נראה"

כבר בחמש בערב השמיים מתחילים להאדים. הכבישים מתמלאים כלי רכב והצפיפות עולה. העיר שוקקת חיים ואלה הרגעים שאני מצליח לדמיין לרגע את מנהטן. הלכתי בשדרות ח"ן לכיוון דרום. מסובב את הראש, כמו במנהטן, כדי להציץ מבחוץ על הדירות שאני לעולם לא אוכל לקנות, לנסות לנחש מי האנשים שגרים שם. בדירות עם התריסים המסריחים גרים שוכרים או כאלה שקנו את הדירה הזו כשזה עוד לא היה כזו מציאה לגור על השדרה ואין להם אפילו כסף כדי לשפץ, אבל למה שימכרו, תל אביב זה כל מה שהם מכירים, ובכל מקרה זו עיר שלא שווה לעזוב בעבור כסף. בדירות עם החלונות הבלגים או איך שלא קוראים לזה. אלה שרואים לפעמים בפנים איזה קיר לבנים או בטון, כי זה מה שטרנדי, גרים הנובורישים או סתם עשירים או סתם כאלה שלקחו משכנתא מטורפת בשביל לגור בעיר. עם הסוג השלישי אני הכי יכול להזדהות, אבל עדיין מתעב את כולם. ככה זה להיות איש קטן וקטנוני, ולמדתי לחיות עם עצמי ועם הכעס הזה שבוער בי כלפי כל מי שאינו אני. הקריקטוריזציה שאני עושה להם במחשבותיי היא בלתי נמנעת ובלתי מודעת. מצד אחד, ברור לי שזה לא שכולם דמויות פלקטיות, חסרות מחשבה וחסרות חיים. מצד שני, אני די בטוח שהם דמויות פלקטיות, חסרות מחשבה וחסרות חיים, ובוודאי טיפשים ממני, שטחיים נורא ולכן ראויים כל כך לבוז. כמו למשל הבחור מהסיטאוציה הבאה.

"היי! איש! בחיי! כמה זמן לא רואים ולא שומעים", הוא פנה אלי בפתאומיות באופן שדי הבהיל אותי כי בדיוק בהיתי לחלון ראווה של דירה משופצת שהשתרעה על כל הקומה השלישית בפינת השופטים.

"אותו דבר אני יכול להגיד עליך", מלמלתי, מתעלם מהעובדה שאחת לכמה חודשים נוצרת איזו התכתבות קצרה בינינו שבה הוא מבטיח להתקשר כשיגיע לעיר, כי בכל זאת, הוא מגיע לעיר יותר משאני מגיע לאן שזה לא יהיה שהוא גר בו. כפר יונה אולי.  "אז מה? ראיתי בפייס שאתה איזה מנהל משהו של משהו"

"כן, מנכ"ל של קומסופט-נט, אבל בגלל שגוגל קנו אותנו נצטרך להצטמצם פה בישראל ולעבור יחד עם יתר העובדים לוואלי". המבט שלו היה זחוח יותר משזכרתי ותיעבתי אותו כמובן, כי הוא לא אני ולא עני, והוא כל מה שאני חושב שצריך לבוז לו.

"טוב, שמע, זה נשמע אחלה באמת. איך שלא יהיה…", ניסיתי להמנע מהשאלה החוזרת של מה הולך איתי, כי איתי הולך בערך אותו הדבר בדיוק כבר עשר שנים, רק שהשכר שלי ירד בערך ב-15%, ולך תשמע עכשיו ממש מגניב בלי לשקר. אבל זה לא הלך משהו.

"אז מה איתך?", הוא בחן אותי מהכפכף הקרוע ועד המפרצים, "נהיית איש, הא?".

"נהייתי קרח יותר", חייכתי וגירדתי את המקום שהיה בו פעם שיער, שם מעל המצח.

"עדיין כותב לאתר ההוא?"

"עורך"

"כן, כן, ואיך זה?"

"זה אחלה, ובכל מקרה רק עד שאסיים את הרומן שלי. זה כבר ממש קרוב", מלמלתי באופן בלתי נשלט את המשפט הפתטי ביותר שיכולתי לומר.

"מגניב, מגניב", הוא שתק קצת כדי להכניס מתח לשיחה ואז אמר שלום לאיזה מישהו שהוא מכיר שעבר ברחוב ואמר לי עליו, בלי שאני מכיר אותו בכלל ובלי שהוא בכלל מבין את הסיטואציה "הוא הגבר שבגברים!". אחרי שהאוהד שלו התרחק הוא פנה אלי שוב, "היה עובד שלי לפני שנתיים. אחלה בנאדם. עכשיו הוא הקים סטארטאפ משלו עם עוד שניים שפרשו מהחברה שלנו. הם יצליחו בגדול, אני אומר לך. אז מה, יש לך מישהי?", הוא ממשיך כאילו לא לא דיברנו כבר שיחה רצינית יותר מחמש שנים.

"דווקא היתה ונפרדנו לפני שלושה חודשים, אפילו גרה איתי איזה שבועיים, אבל זה לא היה זה", אני יודע שהוא רצה שאשאל אותו מה אצלו ושהוא יספר אלי על החתונה הגדולה שעשה והברזתי ממנה בתואנה שאני לא בארץ, למרות שבעצם הייתי. בחיי שהספיקו לי התמונות בפייסבוק ואינסטגרם. חודש שלם הוא טיפטף את התמונות האלה. בהתחלה התמונות של לפני האירוע שצולמו באופן מקורי במיוחד ביפו העתיקה, בפארק הירקון ובאיזה חנות שמלות כלה בדיזינגוף. אחר כך הגיעו התמונות מהחתונה עצמה, קודם התמונות שצולמו על ידי החובבים בטלפון ואחרי כמה ימים התמונות המקצועיות. וכמובן כל הברכות שכתבו לו על הקיר וכל אלה שהיללו את החתונה כאילו היא הדבר הכי מקורי ונפלא שהיה, כאילו לא היתה בדיוק כמו עשרות חתונות אחרות שהיינו בהן עד כה. ובסוף הגיעו התמונות מהירח דבש חובק היבשות. בקיצור, הספיק לי מזה, לא הייתי צריך שהוא יטחן לי במוח על זה, אז פשוט שתקתי ואז אמרתי "טוב, שמע, אני בדיוק…", אבל זה לא עזר לי.

"איך, איך", אמר ונתן לי אגרוף ידידיותי אבל כואב בכתף, "איך פספסת את החתונה שלי, הא? כל מי שהיה נהנה בטירוף! דאגתי להביא את המשקאות הכי יקרים, ובשפע, שום דבר לא נגמר באמצע האירוע. והיה גם גראס ישר מאמסטרדם, אתה היית נהנה, בחיי. וראית את התמונות מהמאלדיביים? אין דברים כאלה אני אומר לך…".

אני חושב שחצי שעה הוא ייבש אותי שם בשדרות ח"ן פינת השופטים, וסיפר על המשכנתא שלקח והבית שקנה איפה שזה לא יהיה, בכפר יונה או בנימינה או משהו כזה. וזה כמובן עניין לי את התחת, אבל חיכיתי בסבלנות, כי כזה אני, מחכה בסבלנות ונותן לכעס להצטבר בתוכי, עד שיהיה מספיק כדי לחזור הביתה עצבני, לעשן גראס לא מאמסטרדם, להתעצבן על האיכות וללכת לישון מיואש בעיר שהיא הכי קרובה למנהטן שיש בישראל. באיזשהו שלב בשיחה הוא אמר לי "אתה יודע, מאז שחזרתי מניו-יורק אני מרגיש שזה לא זה כאן בארץ. קטן מדי פה. עלוב מדי". "חזרת לפני שבוע!", אמרתי לו, חושף לגמרי שאני עוקב אחרי כל עדכון מרגיז שלו בפייסבוק, " ותל אביב היא הבת הצעירה והמגניבה של ניו-יורק. היא הבת המרדנית, המשעשעת, שאוהבת לחגוג בחוף הים ובמסיבות גייז ולאכול אוכל מצויין גם במסעדות בינוניות. ניו-יורק היא האמא הגדולה הזו של תל-אביב, שהיא ממש מגניבה אבל מבוססת ועשירה כבר ויכולה לעשות מה שבראש שלה כי כבר אין לה כל כך דאגות, והילדה שלה גדלה ועזבה את הקן, אז יש לה את מנהטן ואת ברוקלין והברונקס וכל השאר, וברור שמנהטן היא מנהטן וכל זה, אבל תל-אביב היא תל-אביב ואי אפשר לקחת לה את זה וזה לא משנה אם היית עכשיו חצי שנה בניו-יורק, או שלא היית שם מעולם. ועכשיו, אם תסלח לי, אני בדיוק הייתי באמצע לדמיין שאני בעצם במנהטן, כי זו העיר היחידה בארץ שאפשר, במאמץ קל, לדמיין בה שאתה במנהטן, ושגם אם זה לא מצליח, אתה יכול, אם לא מפריעים לך, ללכת ברחובות שלה ולהסתכל מסביב, ולנשום את החיים שיש בה, ולהרגיש, למרות שאין לך כל בסיס להרגשה הזו, שאתה מאושר". ואחרי שסיימתי את הנאום הזה בראשי, בזמן שהוא פטפט על החצי שנה שהוא העביר בניו-יורק ומאז הכל קטן עליו, מעין לווייתן כחול בגיגית פלסטיק קטנה ששוטפים בה תינוקות, אמרתי לו שאני הולך והוא לחץ על השלט הקטן שפותח את הדלתות של הג'יפ הגדול מדי שהוא החנה לא רחוק משם חציו על המדרכה באופן שהפריע לכל הולכי הרגל ורוכבי האופניים שניסו, לרוע מזלם, לעבור על המדרכה הדרומית של רחוב השופטים, משדרות ח"ן לאבן גבירול או להיפך.

"אני עובד בעיקר מהלפטופ, אז יוצא לי הרבה להסתובב בעיר במהלך היום והלילה. אנשים לא מבינים איך זה קורה שהעיר תמיד מלאה אנשים שנראים מתבטלים בבתי קפה וספסלים וכאלה, אבל האמת היא שהם לא מתבטלים, סתם עובדים בעבודות לא משתלמות במיוחד ומנצלים את זה כדי להרגיש כאילו הם לא באמת עובדים". גם בפגישה השנייה היא הסתכלה עלי בעיניי העגל הירוקות שלה, שפתיה כרוכות סביב הקשית שתקועה בערימת הקרח במשקה המעורבב שלעולם לא יגרום לה להשתכר מספיק כדי להשתחרר מהעכבות של ילדה-טובה-קריית-מה-שזה-לא-יהיה שהיא.

"אז כמה את מרוויח בעצם?", שאלה בלי טיפת בושה.

"שמונה ברוטו", עניתי כי גם אני לא מתבייש, "ולמה את שואלת?"

"סתם"

"אז כמה את שוקלת?", שאלתי כדי לראות את הפרצוף שלה מתעוות. "את מבינה, גבר, ששואלים אותו כמה הוא מרוויח או מה האורך של הזין שלו, זה כמו אישה ששואלים אותה כמה היא שוקלת או באיזה דייט היא מזדיינת. אלו שאלות אינטימיות שבני אדם סבירים לא אמורים לשאול בדייט סביר. עכשיו, המזל שלך, עד כמה שיש לך מזל, הוא שאני לא אדם סביר וזה לא דייט סביר. אני אדם די גרוע בדייט די מעאפן, שעונה על שאלות אינטימיות ומקווה לקבל תשובות לשאלות אינטימיות".

"בדייט השני", היא ענתה במפגיע, בלי להתבייש, "עכשיו זה באמת משנה לך כמה אני שוקלת?", עיני העגל שלה צומצמו במידה שהפכה אותן לעיני חתולה ארסית. ידעתי שזה הסימן שלי, אז יצאנו מהפאב שנבחר על ידי בקפידה מבעוד מועד, על מנת שבכל מקרה שלא יהיה, המרחק בינו לבין הבניין שבו אני גר לא יעלה על מאתיים מטרים.

"למיטב ניסיוני, מעבר למאתיים מטרים הבחורה הממוצעת מספיקה לפתח מחשבות חרטה, כך שבערך במטר המאתיים וארבעים היא תגיד שאולי זה לא רעיון כל כך טוב ותתפוס מונית חזרה אליה", הסברתי ליורם כשנפגשנו למחרת בבוקר.

"ואיך זה עבד בשבילך?"

"כמו קסם. מחשבות החרטה צצו אצלה רק לאחר מעשה, כשהחתולה התחלפה לעגל, והבחורה השתוקקה להסתלק כמה שיותר מהר, כי נזכרה שאני מרוויח שמונת אלפים ברוטו, והניחה שאני שיקרתי באיזה אלפיים שקל, מה שנכון, ולאחר שהתבוננה בחדר העלוב שבו אני גר, שכנראה קודם לכן היה מכושף ונראה לה הרבה יותר טוב, הבינה שעליה ללכת ולא לדבר איתי יותר".

"הבנתי. והסקס?"

"סקס, גם כשזה גרוע זה טוב. וזה לא היה גרוע. אפילו כתבתי לה הבוקר שמאוד נהניתי ומתי נפגשים שוב"

"ו?"

"כלום, היא מסננת אותי כמובן. כמו כולן".

העניין הוא לאו דווקא היכולת שלי לדחות נשים ובני אדם באופן כללי. היכולת הזו, מרשימה ככל שתהיה, נובעת ללא ספק מבעיות אישיות עמוקות הקשורות קשר הדוק להערצה חסרת הבסיס לה זכיתי מצד הוריי וחוסר המסוגלות שלי להתמודד עם האמת המרה - אין בי שום דבר רואי להערצה - והיא לא העניין. העניין הוא ההשלמה המלאה שלי עם המצב הנפשי והחברתי הירוד שאליו קלעתי את עצמי. אולי אני יכול להאשים את הוריי באי אלו בעיות בהתפתחות הנפש שלי, שבמובנים רבים נותרה ברמה של ילד בן חמש (לא ילד רגיל, אלא ילד עם בעיות התפתחותיות כמובן), אבל עדיין ברור לי שהאשמה המלאה היא בי. היכולת שלי להכיל ולקבל את הפגמים הללו, לצד ההכרה שלי בחוסר היכולת, או יותר נכון, חוסר הרצון (ובצדק!) של האחר לקבל אותם, היא שמדהימה אותי בכל פעם מחדש, ועם זאת, גם אותה אני מקבל בזרועות פתוחות. אפילו למדתי לאהוב את זה. במצב דברים אבסורדי זה, פיתחתי הערצה עצמית לתכונות האישיות המחורבנות שלי. כאילו הייחודיות הזו ראויה להערכה והכרה, ואם אף אחד אחר לא מוכן להכיר בכך, אז מוטב שלפחות אני אוהב את עצמי. ואני אוהב את עצמי מאוד.

"אני מאונן כל היום", הסברתי לנירה הפסיכולוגית שלי כששאלה איך אני מתמודד עם כל כך הרבה דחיות. האמת היא, שהאוננות אינה קשורה בכלל לדחיות. גם בתקופות שהייתי עם מישהי (וזה תמיד נמשך זמן קצר) נהגתי לאונן המון. האוננות זה רק עוד פן באהבה העצמית שלי, וכמובן קשורה במישרין לכמות הזמן הפנוי שלי מול מסכים המחוברים לאינטרנט.

"בבוקר, ברור, ובצהריים עוד פעם או פעמיים, אחרי ארוחת ערב ובלילות עוד פעמיים או שלוש. אז נראה לי חמש או שש פעמים סך הכל", פירטתי למרות שנירה לא באמת ביקשה פירוט.

"טוב, האמת היא שסתם רציתי לדבר איתך על סקס. תמיד חשבתי שאפשר לדבר עם פסיכולוגים על סקס באופן חופשי. נכון?", היא הנהנה בדאגה ורשמה כמה דברים במחברת שלה, "יכול להיות שאני מטריד אותך מינית כשאני מדבר על אוננות ככה?", היא הנידה בראשה בדאגה תלשה את הדף.

"רשמתי לך מספרי טלפון של כמה פסיכולוגים שאני ממליצה עליהם", מסרה לי את הדף ומאז אני כבר לא בטיפול. בכסף שחסכתי שידרגתי את המהירות של האינטרנט ועשיתי מנוי לכמה אתרי סקס נבחרים. מאתרי היכרויות נואשתי ב-2007.

הלכתי לאורך הטיילת בערב שלפני מסיבת הרווקים. אני עושה את זה לפעמים כדי להרגיש שאני עושה קצת פעילות גופנית. הדלקתי סיגריה כשהרגשתי שהפעילות הספיקה לי והמשכתי לטייל. בדרך כלל אני מרגיש מיצוי של הפעילות הגופנית כאשר הסלידה שלי מהמתעמלים האמיתיים לאורך הטיילת עולה על גדותיה וגורמת לי לשנוא את כולם. את הגברים החטובים שרצים בבגדים "נושמים" כאלה שמיועדים לריצה ומכשירים למדידת דופק או מה שזה לא יהיה צמודים לזרועותיהם. את הבחורות שמזיעות באופן סקסי כל כך עם האוזניות תקועות עמוק באוזניהן על מנת שלא ישמעו בטעות את השריקות והמבטים של בני המיעוטים הפזורים על הדרך ומנסים למכור משהו, לנקות משהו או סתם להרגיש כמו בני אדם. את השמנמנים שרצים מיוזעים ותשושים, ראשם מטלטל מצד אל צד ועל פניהם הבעת סבל שגורמת לי לרצות לצעוק להם "בשביל מה?!", אבל מתוך דאגה לשלמות גופי אינני צועק את זה עוד. אני שונא גם את הזוגות שהולכים יד ביד או מתחרמנים על הספספלים, מצחקקים. את המלצרים במלכודות התיירים היקרות ללא הצדקה ועוד יותר את הסועדים שם. את המתרחצים בחוף ואת השוחים בבריכת גורדון. את רוכבי האופניים וכלי הרכב האחרים. בעיקר אלה על הסאגווי והאופניים החשמליים. רק בישראל הפכו הרוכבים לעצלנים כל כך שהם לא מוכנים לדווש עוד. באמסטרדם זה לא היה קורה. אופניים חשמליים זו הדרך של האדם להגיד שהוא מצפצף על כולם, הוא יהנה מיתרונות של קטנוע, בלי החובה לציית לחוקי התנועה, ובלי טיפת איכפתיות להולכי רגל או כלי רכב אחרים. איך שלא יהיה, את כולם אני מתעב. הסיגריה נגמרת ואני נזכר לשלוח הודעה ליורם:

"מחר בתשע מתחת לבית שלי?"

"על מה אתה מדבר?

"אני אחכה לך שם שתאסוף אותי. נוסעים לחור הזה למסיבת רווקים"

"אמרתי לך שזה לא בטוח"

"ואני אמרתי לך שתגיע"

"...הה..."

"תשע בבוקר, אני מחכה לך שם."

"...אההה..."

"תגיע"

"...הממ…"

"קנינו תבלינים שחבל לך על האשך"

"אני אגיע"

"תודה לך באמת"

הייתי יכול להיות עורך דין או איזה מנהל של משהו, אחד כזה שצריך לסגור עסקאות, כי יש לי את הכשרון הזה לשכנע אנשים לעשות דברים שלא בא להם לעשות. זה בגלל שאני אחד שלא בא לו לעשות שום דבר, אבל יודע, שבתוך תוכי, יש אחד כזה שרוצה לעשות הכל, רק צריך למצוא את המוטיבציה הנכונה. וככה זה בערך אצל כל אחד, כל אחד כמעט מוכן לעשות כל דבר כמעט בהנתן המוטיבציה הנכונה.

כשהרמתי את הראש מהצלחת ראיתי ששניהם נועצים בי מבט זועף. המבט שלה היה יותר זועף משלו. היא ישבה בדיוק מולי, האדים שעלו מסיר המרק חצצו בינינו ויצרו תחושה שהיא השטן. אבל היא לא היתה השטן, היא היתה אמא שלי. ואבא שלי היה יד ימינה. עזר כנגדה. עבד נרצע. מה שתרצו. הוא היה אבא שלי, אבל הוא היה גם סמרטוט רצפה. היא היתה מורה לספרות והוא היה עורך דין שותף במשרד קטנטנן שחלק עם עוד עורך דין כושל כמוהו. על מה היה להם לכעוס כל כך, לא הבנתי, אבל העדפתי לא לברר, אז פשוט הרכנתי מבט והמשכתי לאכול. אחרי כמה כפות מרק הרמתי שוב את העיניים. השטן מפולין עוד היה שם.

"יצא לך טעים מאוד המרק", ניסיתי לייצר את התחושה שאני לא שם לב לפיל הלבן שהתיישב להם על הלב.

"זה כל מה שיש לך לומר לה?", שאל הסייד קיק.

"מה עוד אני צריך להגיד?"

"אולי שאתה מצטער?"

"על מה?"

"תראה כמה אנחנו משקיעים בך. התואר הראשון והשני היה על חשבוננו לגמרי. אנחנו עדיין מסבסדים את החיים שלך. ומילא שאתה לא עומד עדיין בזכות עצמך, אפילו תודה כנה לא קיבלנו"

אמא שלי כבר היתה עם דמעות בעיניים. התרגיל הכי נלוז בספר הפולני הנודע "רגשות אשם ותסביכים אחרים". היא הכירה את הספר על בוריו.

"אמא יקרה לי", אמרתי בקול ענוג, "אבא שלי", אמרתי, "אתם חושבים שלי זה נעים התחושה הזו של להיות כישלון?" והדמעות כבר חנקו את גרוני. שניים יכולים לשחק את המשחק הזה. ועוד לפני שהסתיימה הארוחה והסתלקתי מבית הורי מולידי, סימסתי לבנאדם שיביא לי שקית בארבע מאות. בדיעבד הייתי צריך לכתוב לו שמונה מאות, כי יצאתי משם עם אלפייה במזומן.

אני יודע שזה ציני. אני יודע שלא כך מתנהגים. אני יודע שהילדים שלי בבוא העת יחזירו לי על כך ויראו לי מה זה. אבל מצד שני, אני חרא של בנאדם בגלל שהם גידלו אותי להיות כזה. יש להם רק את עצמם להאשים, ואני בטוח שהם עושים את זה. אמא שלי מאשימה את אבא שלי והוא מאשים אותה, ואת כל האשמה הזו ייקח כל אחד מהם לקבר.

חיכיתי ליורם אולי עשרים דקות עד שהגיע עם המאזדה 3 שקיבל מהעבודה.

"אולי נעלה את הכיסא של הילד לדירה?" הצעתי.

"אולי תכנסי כבר לאוטו וניסע?"

נכנסתי ונסענו. את הג'וינט הדלקתי כבר בעליה לאיילון.

"מה אתה דפוק?! תכבה את זה! לא מעשנים אצלי באוטו"

"אוי, נו, כבר, עד שהילד יכנס לאוטו כבר כל הריח יעלם".

"אל תתעסק איתי!"

"מי מתעסק? סך הכל שאכטה. מה כבר ביקשתי? להיות מסטול ביום שישי בבוקר? זה כזה נורא?"

"אתה היית מסטול עוד לפני שהתעוררת בבוקר! תכבה את הבנזונה!"

"טוב, טוב, תרגע", אמרתי, שואף עוד כמה שאיפות, בדיוק מספיק כדי לחזק את עירפול החושים שכבר אפף אותי בעקבות המגולגלת שעישנתי עם הקפה של הבוקר.

הגענו לשם מהר מכפי שתיארתי. אחרי כל ההתברברויות בדרך, ולמרות השימוש בג'י.פי.אס, שגם כן לעולם יטעה כשמדובר בפינות נידחות של ארצנו הקטנטונת, בשעה 11:35 חנינו לצד מחנה האוהלים שהכוח החלוץ הקים.

חבורה של גברים-ילדים חוגגת לכאורה את ימי החופש האחרונים של אחד מהם שעומד להכנס תחת חופה וקידושין. לכאורה, מכיוון שהחופש שהיה עד כה גם הוא לכאורה. כאילו מי שמצוי בזוגיות של שנים הוא אדם חופשי יותר מאדם נשוי, רק בגלל שהסטטוס שלו בתעודת הזהות הוא "רווק". כאילו שיש בכלל מה לחגוג מלבד את החיים עצמם, וגם כאן בואו לא נגזים בבקשה.

חתן השמחה כבר הדליק את הגחלים וריח הבשר ממלא את האוויר. יתר הבחורים, נטולי חולצות, בשרם נחרך מהשמש הבוערת, חושבים לארגן משחק כדורגל. יש חמישה עשר חברה, אז אפשר שלוש קבוצות של חמישה. "תעשו מה שאתם רוצים, אני לא משחק שום דבר בחום הזה", אמרתי וספגתי מטר קללות והשפלות מהסוג שאני כבר רגיל אליו כל כך, שאין לזה כל השפעה עלי מלבד חיזוק לרצון שלי להמנע מפעילות כלשהי. אז אני מדליק עוד ג'וינט ונח בצל עם פחית קרה בטעם החיים. יתר הבחורים מתחילים לשחק, רובם מזדחלים על המגרש, מדדים לעבר הכדור, מצליחים בקושי לבעוט, ומתנשפים בכבדות. רק דוד ואסף מסוגלים לרוץ באמת ולהיראות נונשלנטים לגבי זה. הם שריריים ויפים ומאוד גאים בעצמם על תחזוקת הגוף המדהימה. "כל בוקר אני רץ חמישה קילומטרים לפני העבודה", מסביר אסף. "אני שוחה שלוש פעמים בשבוע. יחד עם חודש מילואים קרביים כל שנה זה עושה את העבודה", דוד מציג את תכנית האימונים שלו. אחרי עשר דקות משחק רוב הקבוצה שלו שרועה על הקרקע מיוזעת ואדומה, מתחננת לרחמים.

אני עצלן, חסר קואורדינציה ומשולל כל פוטנציאל לפתח יכולות ספורטיביות. כמה מתועב זה שבבית הספר מחויבים הילדים לרוץ ולהשתתף במשחקי כדור. ממילא רוב הילדים מאוד מעוניינים בזה, אז מדוע לחייב גם את חסרי היכולת לעשות את זה? כל העניין רק מביא להשפלה בלתי נמנעת. כן, חטפתי כדרוגל בפרצוף יותר מפעם אחת. כן, ספגתי מכות וקללות בגלל שהכשלתי את הקבוצה. כן, הפלצתי בקול בכל פעם שביצעתי כפיפות בטן בניגוד לרצוני ויכולתי. כן, התיק שלי הסריח מהחולצה המיוזעת שדחפתי בתוכו אחרי שיעורי התעמלו. כן, זכיתי לשפשפות בלתי נגמרות בגלל שההזעה לא נגמרת בחולצה כן, לא היה מאושר ממני כאשר הסתיים בית הספר והסתיימה הטירונות הפאתטית שלי וידעתי שלא אצטרך עוד לעולם להפעיל את הגוף במסגרת מה שיכול להחשב כפעילות ספורטיבית. כן, גם סקס זה משהו שאני מבצע בעצלתיים, רצוי בשכיבה על הגב או באופן כללי בשכיבה. אין מעצבן מהצורך לעמוד בזמן זיון. אבל מצד שני, יש מקרים חריגים בהם אני מרשה לעצמי לעשות מאמץ פיזי מתון לצורך מטרות נעלות. אורגזמה היא דוגמה אחת. דוגמה אחרת תימצא אולי בעתיד, בינתיים אין כזו. לפני כמה שנים חשבתי שגוף חטוב ובריא היא מטרה כזו וחשבתי להתחיל להתעמל, אבל מהר מאוד נזכרתי כמה אני מתעב את המתעמלים העירוניים האלה, ואיך אוכל להיות אחד מהם ועוד אחד מהשמנמנים שבהם. סופו של דבר, נותרתי עם האורגזמות, מעטות ככל שיהיו.

משחק הכדורגל הקצר עשה את שלו והחברים החליטו שצריך ממריצים. השורות פוזרו וחוסלו במהרה. מנהג מתועב נוסף של בני האדם, להסניף. ובכל זאת, מנהגים מתועבים רבים לי, וזה אחד מהמנהגים שאני מוכן לקחת בהם חלק, ולו רק מפני שלהיות בחברת מסוממים בלי להיות מסומם זה מאותם דברים שאין ביכולתי לשאת. מיד אחר כך עלה לאוויר העשן המתוק ואיתו התחילה הזלילה הגדולה. כל כך פתטי, אבל כך אנשים בוגרים חוגגים את חירותם.

"כתבתי לה אולי עשרים הודעות", אמרתי ליורם, שנינו היינו כבר מעורפלים כדבעי.

"...", הוא ענה.

"ועכשיו קיבלתי תשובה. היא תבוא מחר לעיר ונפגש. אני אקח אותה למסלול הקבוע".

"...", הוא ענה ונתן לי להבין שאני אידיוט.

"אני יודע", אמרתי, אבל לא יכולתי לעשות כלום. אני אידיוט ומתאהב בקלות בעיני עגל ירוקות, שבנסיבות המתאימות, הופכות לעיני נמרה מורעבת, שאי אפשר שלא לעמוד בפניהן.

המסלול הקבוע מתחיל ומסתיים מתחת לדירה שלי. משם מגיעים, דרך הרחובות הקטנים ביותר, לשפת הים, מיד אחרי עצירה בקיוסק לרכישת משקה אלכוהולי שאסור לשתות על החוף, אבל חייבים. המסלול הקבוע כולל נאום ארוך על הגלים ועל השמש והחול, על הנצחיות של הכל ועל אפסיות האדם. על הזמניות המיותרת של קיומנו. פילוסופיות בגרוש, שאין נכונות מהן, ואין מדכאות מהן. בשלב כלשהו של פטפוטים חסרי שחר היא כבר תנשק אותי בלהט ולו רק כדי שאסתום. בדרך חזרה נעבור דרך הבוטיקים לכלות וחתנים, כדי להעביר מסר תת-הכרתי מתאים. היא כבר תקלוט את זה, מטומטמת ככל שתהיה. כשנגיע לדירה אפרד ממנה בנשיקה והיא תרצה לעלות למיטה.

"את בטוחה?", שאלתי, מעגלי זיעה על חולצתי, אגלי זיעה על מצחי.

"...", היא הנהנה, מביטה בי בעיני העגל הנמריות שלה, ואני חשבתי איזה מזל שיש לה כאלה עיניים.

"אבל רק אם זה רציני, אני מתאהב בקלות ולא רוצה להפגע".

"אני אזהר עליך"

"זה היה ערב, לילה ובוקר של התעלסות חסרת מעצורים", סיפרתי ליורם כמה ימים אחר כך, בפגישה הקבועה שלנו.

"ומה עכשיו?"

"היא עדיין במיטה שלי, אנחנו עוברים לגור יחד"

"...", הוא ענה ונתן לי להבין שאני אידיוט.

"אני יודע. זה כל המסיבות רווקים המטומטמות האלה. אני כל כך מתמלא בחומרים, שנדמה לי שאני חייב להיות בזוגיות כדי לא למות מהר מדי".

"אתה תמות מהר יותר בזוגיות"

"אבל היא כל כך חמודה"

"היא מטומטמת ופרובנציאלית"

"זה מה שאני אוהב בה"

"מה שאומר שהיא מהר מאוד תהפוך להיות פרובנציאלית תל-אביבית, מאלה שחושבות שהעיר זה הדבר הכי נהדר שקרה להן. מאלה שמאמינות שאין מי שמכיר את העיר הזו טוב מהן. שבטוחות שאי אפשר לחיות בעיר אם לא אוכלים כל יום בחוץ, לקחת כל בוקר קפה טייק אוואי מהקפה הפינתי ולשתות כל ערב בפאב. מאלה שלא מבינות שהחיים בעיר הם בסך הכל כמו החיים מחוץ לה, רק שהם בעיר".


"אתה במקור מפתח תקווה"

"אני זה סיפור אחר"

ויורם הוא באמת סיפור אחר. יורם הוא החלום הפתח תקוואי בהתגלמותו. ילד יחיד לזוג הורים פולנים. אמא רוקחת ואבא רואה חשבון, שכל חייהם דחפו אותו להיות רופא, שאחרי שלוש שנים של לימודי רפואה החליט שהוא בכלל רוצה להיות איש שיווק. אחרי שסיים את התואר במנהל עסקים התחיל לעבוד כמנהל שיווק של חברה שייצרה ניילון או משהו. הוא מאשים את עצמו עד היום שאמא שלו נפטרה מצער כמה חודשים אחרי שהתחיל לעבוד בשיווק ניילון. אבל עם כל האהבה לאמא שלו, הוא החליט להמשיך עם הלב. אז גם אבא שלו נפטר והשאיר לו משהו כמו שלושה מיליון שקל במזומן ושלוש דירות בפתח תקווה. ההמשך היה צפוי. מהר מאוד הוא מצא עבודה טובה יותר, כי איש שיווק עם בגדים יקרים יותר מתקבל לעבודות טובות יותר. עכשיו הוא מנהל שיווק של מוצר הרבה יותר מוצלח מניילון, אפילו שלא ברור לי או לו מה זה בדיוק שהוא משווק. והוא גם קיבל רכב מהעבודה, כי ככה זה, כשיש לך יותר כסף, יש לך גם יותר דברים שאתה מקבל בחינם. הבחורה הראשונה שהכיר אחרי שהתקבל לעבודה המוצלחת הזו הכניסה עצמה להריון ממנו ודחפה אותו לחופה. עכשיו אין מאושר ממנו, כי מצד אחד הוא אוהב את הילד אהבת נפש והתרגל כבר לחירויות המוגבלות שבנישואין, ומצד שני, הוא כבר מיואש מהחיים מספיק כדי לא לפחד בכלל מהמוות, שהוא בטוח שנמצא מעבר לפינה. אחרי הכל, עם היסטוריה משפחתית של מוות בגיל חמישים ומשהו קשה ולא צריך להתווכח.

והיא, הבחורה שישנה עכשיו במיטה שלי, או שאולי התעוררה כבר והחליטה לסדר את החדרון שהוא הדירה שאני גר בה, היא סיפור שונה. כי קוראים לה איילה. כי היא מאיזו קריה שאני לא מצליח לזכור בצפון. כי מצד אחד היא איילה ומצד שני עגלה ומצד שלישי נמרה. כי הסכימה להמשיך להיות במחיצתי למרות שאני אדם מטונף. כי אין לה סטנדרטים ועם זאת היא בטוחה שהיא מה-זה אנינה. כי היא בדיוק מה שאני לא צריך וכל מה שאני רוצה. כי היא תעזוב את העבודה בחנות בגדים בקיריון ותעבוד בחנות בגדים בסנטר. כי ההורים שלה עסוקים מדי בשבעת הילדים האחרים שיש להם והם לא יבחינו אם אחת תיעלם בתל אביב. היא סיפור אחר, כי התאהבתי מעל הראש ואין לי שום יכולת לביקורת עצמית או נקודת מבט אובייקטיבית, וכשתהיה לי זה יהיה מאוחר מדי.

עמדנו כמו כולם לאורך השביל המאולתר שמוביל לחופה בגן האירועים הזה שהחתונה התקיימה בו. ככה זה, כל מסיבת רווקים מובילה לחתונה וכל חתונה מובילה, בבוא העת, למסיבת חתונה. החתן והכלה הגיעו נרגשים, צועדים מלווים בנעימה המפורסמת של הביטלס על האהבה, שלעד נהרסה על ידי יותר מדי חתונות נדושות. הם נכנסו תחת חופה וקידושין ואני חיבקתי את איילה מאחור, כמו שזוגות עושים. יכול להיות שהיו לה דמעות בעיניים, כמו שלבחורות יש בחתונות גם כשאינן מכירות את הנישאים. הרשתי לעצמי להתחכך באחוריה, כדי שתרגיש את האיבר שהתקשה במכנסיי ותקלוט את המסר התת הכרתי, שגם מטומטמת כמוה יכולה לקלוט.

"היא לא עונה להודעות שלי", אמרתי מיואש, מעשן את הסיגריה הרביעית ברצף מבלי שנגעתי בקפה שלפני.

"נו מה חשבת שיהיה?"

"לא חשבתי שהיא תהיה שם! איך יכולתי לדעת??"

"וזה שהיא היתה שם אומר שהיית צריך להתנשק איתה ליד איילה? מה אתה ילד?", יורם היה מבודח אבל המילים שלו עצבנו אותי.

כן, אני ילד. כן, ברגע שיש מישהי שרוצה להתנשק איתי שוב, אחרי שנים שלא התראנו, אני לא יכול לסרב, אפילו שהחברה הנוכחית שלי סך הכל קפצה לקחת קינוח פרווה מהבופה המעפן של החתונה הזו. כן, אני יודע ששנינו היינו שיכורים. כן, אני יודע ששנינו שתינו מהבקבוק עם האם.די.אם.איי. המעולה ההוא. אני יודע שהנשיקה הזו היתה ארוכה מדי, סוערת מדי, ומשכה יותר מדי תשומת לב ברגע שהיו צריכים לבקש מאתנו להפסיק או לקחת חדר במלון או משהו. אבל היא כל כך הרבה יותר יפה וסקסית וחכמה ומתוחכמת מהעגלה שלי. מה יכול כבר אידיוט לעשות מלבד להתנהג כמו אידיוט?

"בסוף אני אמות לבד. אני אזדקן בדירת שני חצאים מתפוררת בתל אביב, אם יהיה לי מזל. אם לא, הדירה תהיה ביד אליהו.."

"גם יד אליהו בתל אביב", היא קטעה את רצף הדיבור שלי, לוגמת מבקבוק הבירה המטפטף שלה, מביטה בי בעיניים השחורות-שחורות האלה, שנראות כאילו אינן אלא חור שחור בלב הגלקסיה. גם השיער שלה שחור כזה וקצר וגם המסגרת של המשקפיים שלה, שחורה ועבה. זה סקסי בעיניי, אפילו שאני לא מבין כל כך את כל הסיפור עם ההיפסטרים, אני מבין היטב בפורנו עם פטיש של משקפיים. היא גם עובדת בחנות ספרים עצמאית, שזה מבחינתי כמעט הפנטזיה על הספרנית. אז אני ממשיך -

"אני אתעלם מההערה הזאת. איפה הייתי?"

"אתה תמות לבד"

"נכון. זה יהיה עצוב, כמו מהלך החיים שלי עד כה. עצוב מאוד ועגום מאוד, למעט רגעים קטנים שמלווים בניצוצות זעירים של תקווה. כמו הרגע הזה עכשיו, שמעינייך ניתזים ניצוצות של תקווה שאולי נוכל להגיע בעוד צ'ייסר או שניים למיטה שלי, שנמצאת קצת פחות ממאתיים מטר מכאן", חייכתי אליה כמו האידיוט שאני והיא הסתכלה בי במבט שאומר שהיא מקבלת את זה בהומור, למרות שאני ממש לא התבדחתי. אבל אני לא בא בטענות, גם ככה זו הדרך הנכונה לקחת אדם כמוני, בהומור. כל דרך אחרת עצובה מדי.

"בסוף זה לא הסתייע", סיפרתי ליורם יומיים אחר כך והוא סיפר לי איזה משהו על האישה והילד שלא ממש עניין אותי ושנינו סיימנו את הקפה והמשכנו עם חיינו. חיים קטנים של אנשים קטנים, שהבינו שהם חסרי משמעות כמעט כמו כל השאר, אם לא יותר.