15 ביולי 2008

קרפדות

קדימון
בחייו של אדם ישנו רגע אחד שבו הוא מרגיש שהחיים שלו סוף סוף התייצבו, סוף סוף הוא במקום בו הוא רוצה להיות ובו הוא מוכן להישאר עד מותו. לעתים הרגע הזה נמשך לאורך תקופה ולעתים הוא מגיע, נעלם ואז חוזר אחרי זמן מה, אפילו אם לא השתנה דבר בחייו של אותו אדם. כך או כך, עבור אלו שגורסים שהאושר הוא רגעים, כזה הוא הרגע הזה עבור אותו אדם, שמבין פתאום שאין מה להבין, שאין לאן לחתור והכאן ועכשיו הוא טוב מספיק בשביל למשוך אותו עד הסוף.

זיו התעורר בבוקר אחד והשקיף על הצד השני של המיטה בעיניים מעורפלות קורי שינה, ומבעד לדוק הלבן שכיסה את אישוניו הוא ראה את הרגע הזה ישן שינה עמוקה, נושמת נשימות קצובות ועמוקות, חולמת. אולי, חלומות שגם הוא חלם בלילה. כשקם מהמיטה היא התעוררה והרגע הזה נמשך עדיין, וכשיצאו מהבית, כל אחד לעבודתו, הרגע נמשך ונמשך, והאושר התגנב לליבו, והתחיל ללחוץ חזק על הנקודות הנכונות, וכשמשהו לוחץ למישהו על הנקודות הנכונות, אותו מישהו נלחץ. הרי האושר עלול להיות מאוד מלחיץ.

אחרי ששתה את הקפה של הבוקר, אותו הוא שותה מיד כשהוא מגיע למשרד, מיהר זיו לשירותים. לא היה בכך משום חידוש, הוא תמיד העדיף להגיע לשירותים מוקדם ככל שאפשר, לפני שכל האחרים יספיקו לעשות בהם שימוש, לפני שיגמר הנייר, לפני שתתלכלך האסלה. גם הפעם הספיק זיו להגיע לפני כולם, וכשסיים האושר המשיך ללוות אותו כל הדרך אל המראה, שם הביט בבואתו ונוכח להבחין במשהו שונה. אם הייתם שואלים כל אחד אחר לא בטוח שהיה שם לב, אבל זיו שם את לבו במקום בו היו עיניו וראה היטב שקצות שפתיו אינן מתעקלות כלפי מעלה כמו בעבר. להפך, ניכרה בהן התעקלות כלפי מטה. האושר נדחק והלחץ גבר והאימה אחזה בזיו, שהרי היתה אוחזת בכל אחד שגילה על פניו את אותו סממן של אנשים רציניים מדי, השפתיים המתעקלות מטה תמיד. היו אלו השפתיים של מנהל סניף הבנק שלו, השפתיים של הבוס שלו, השפתיים של הפוליטיקאים, השפתיים של אביו, השפתיים שאינן מחייכות אלא חיוכים זדוניים או חיוכים תאווי בצע. כך בבת אחת תם אותו רגע מאושר, שבו נוכח זיו לדעת שחייו יציבים ומתאימים מספיק כדי להמשיך בהם, בשינויים מינוריים המתחייבים מהמציאות המשתנה מעת לעת, עד יום מותו.

התפרקות
ימים שהכל מתפרק בהם אפשר לראות היטב בסוף היום בעיניים של המפורק. הוא שיכור ומסטול מהתחת, צועק על העולם, אל העולם, מנסה להטביע את עצמו באושר, מניח שהאושר הוא רק כימיקלים. וכי מה הוא יניח ביום בו לזוגתו זה שנתיים נשבר ממנו סופית ולכן דרשה שיפנה את הדירה המשותפת שלהם במהלך סוף השבוע. "אני אשאר אצל ההורים שלי וביום ראשון אחזור לדירה מסודרת ומרוקנת מזיו", היא אמרה לו, "קח גם את הכלב הטיפש הזה איתך", הוסיפה כשניסה להגיד לה שהיא לוקחת דברים לקיצוניות. היא ידעה מה היא עושה והוא ידע שהיא צודקת. היה לו חודש שלם של הודעה מראש בתשלום כדי למצוא עבודה אחרת ובמקום זה כילה את זמנו בכתיבת שירים חסרי משמעות וניסיונות כושלים למצוא מי שיקרא אותם. חשבון הבנק הלך והתרוקן והמשכורת האחרונה ההיא נאכלה עוד בטרם הגיעה. את העבודה שסידר לו אביה הוא לא הסכים לקחת, אפילו שהיא עבודה טובה. "אני בעבודה משרדית לא אעבוד יותר בחיים", פסק, והיא רק סיננה לעבר הכלב את המילים עצלן כפוי טובה, וגם הוא וגם הכלב הבינו שהיא מתכוונת אליו.

"תשמע", פתח דני במילה בה הוא פותח את רוב המשפטים שיוצאים מפיו. גם דני היה קצת שיכור וקצת מסטול וקצת עייף מהחיים. "אתה לא צריך אחת כזאת שתתעמר בך ובכלב, מי היא בכלל שתגיד לך איך לחיות ולהיות, אתה יודע יותר טוב, זה ברור".

"והיא אפילו לא כזו כוסית", הוסיף איליי, שאולי היה שיכור כמו כולם אבל בהחלט הבין בכוסיות יותר מהאחרים.

זיו ידע במה הדברים אמורים, הכל היה נכון, אבל הוא אהב אותה ולהתווכח עם אהבה זה כמו להתווכח עם אל.אס.די. או עם אלוהים, אין לך סיכוי. "אבל אני אוהב אותה", הוא אמר להם בצורה פתטית שזכתה לצחוק פרוע מקרב איליי וצחקוק מפיו של דני שהסביר לזיו שהוא כנראה לא שתה מספיק ומזג לו עוד שוט בלק לייבל. זיו שתה בלי להתווכח, הוא ידע שזה חסר סיכוי וממילא לא אהב להתווכח, לא איתם, לא איתה, לא עם הכלב ולא עם האהבה.

בסביבות שתיים בלילה החדר כבר הסתחרר כמו שצריך והעשן שאפף אותו הסתיר היטב את חייו המשותפים עם ורד, שאם היא אוהבת אותו עדיין בטח ישנה באותו זמן אצל הוריה ואם באמת לא אהבה אותו מעולם או לפחות לא בחודש האחרון, היא בוודאי בילתה באותו זמן באיזה בר טרנדי עם חברותיה האומללות. דני ואיליי היו בעיצומו של טורניר פרו-אבולושן סוקר בפלייסטיישן וזיו שכב לצד הכלב על הרצפה. הוא הספיק לחשוב על כמה עבודה יש לו מחר בשביל לפנות את כל הדברים שלו מהדירה ולאן לעזאזל הוא הולך להעביר את עצמו, ומי יסכים לקבל שותף מובטל עם כלב, ואז נרדם.

בבוקר הדברים נראים תמיד אחרת, בעיקר עם האנגאובר קשה, כבד עצבני וכאב ראש דוקרני. כשפקח את העיניים הכלב עוד היה לידו. "אנחנו כבר לא בקנזס, כלב", לחש זיו, וחש את הצריבה המוכרת של הקיא בגרונו. ליד ראשו הבחין באסלה, כנראה שישן איתה כפיות כל הלילה. "אין מה לעשות, כלב, ברגע שמתרגלים לישון בצורה מסוימת קשה מאוד להתנתק מזה". הכלב לא ענה, אבל זיו רצה שיגיד לו שזה בסדר, הוא מבין איך הוא יכול להתבלבל, שתיהן רזות, לבנות וקרירות. זיו ניקה את הקיא משפתיו והלך לצחצח שיניים, הכלב עקב אחריו. מהמטבח נשמע קריאתו של דני, "תעשה טובה ותביא חלב, חייבים קפה לפני שמתחילים לעבוד!". הסחרחורת אמנם הפחידה אותו, אבל גם הכלב חשב שצריכים לעשות סיבוב ולקפוץ לאַם-פָּם ולכן נבח כמה נביחות קצרות ושרט את דלת הכניסה, כפי שנהג לעשות תמיד כשרצה כבר לצאת לטיול.

הסיבוב בחוץ היה קליל למדי ובאופן מפתיע בוהק השמש רק היטיב עם ההאנגאובר והכלב היה מאושר, השתין בכל פינה וריחרח איזו כלבה שעברה ברחוב יחד עם הבעלים שלה, גבר שחום וגדול בחליפה יוקרתית. זה בטח אחד שכבר לא זוכר בכלל איך זה לסבול מהאנגאובר בבוקר יום שישי, טבעת זהב על אצבעו סינוורה את זיו שכמעט איבד את שיווי משקלו. בטח הפעם האחרונה שסבל מהאנגאובר היה בבוקר שאחרי החופה שלו, חשב זיו אחרי שהצליח להשיב לעצמו את הראייה ולהתמקד במסלול הקצר שנותר לו עד ליעדו. הוא לא האדם שירשה לנוצצים וסנוורים להטות אותו ממסלולו. גם לכאב ראש ולסחרחורת הוא לא נותן להשפיע עליו. משורר טוב יודע שהכאבים הנלווים לאלכוהול וסמים תמיד קלים מהכאבים הנלווים לאהבה. והאהבה הזו כאבה לו עד בלי קץ, אפילו אחרי לילה של שכרות.

החלב נקנה ללא כל בעיה מיוחדת, הוא כבר מיומן בלהתנהג רגיל גם כשהוא סובל מכאבים, בחילות ועצבות יסודית. הכלב חיכה מחוץ לחנות בלי לעורר מהומה והקופאית חייכה אליו באדיבות. מעניין איך זה שהקופאיות של האם-פם אינן הקופאיות של השופרסל או מגה. יש דברים נסתרים, הוא חשב ונתן לכלב להוביל את הדרך הביתה, מבלי לחשוב על כך שזה יום שישי האחרון שלו בבית. האמת, מבלי לחשוב על כלום. עד כדי כך השתדל שלא לחשוב על דבר ולהתמקד רק בשמיים הכחולים, בשמש הבהירה ובמאבק עם הבחילה שמטפסת במעלה גרונו, שפספס את הדואר בתיבה. "בוקר טוב לך, יש לך דואר", הפנה את תשומת ליבו דוד מהוועד, "יש כאן גנבי דואר!", הוסיף בפאתוס בן-גוריוני ונפנף באצבעו לאות אזהרה, הכלב מרחרח לו את הנעליים, "ותסגור את הדלת של האינטרקום יש עכברים וכלבים משוטטים", הכלב נעלב וחזר לעמוד לרגלי בעליו. "אני אקח את זה לתשומת ליבי", אמר זיו באדישות אופיינית תוך שהוא לוקח את דבר הדואר ונעלם עם הכלב אל חדר המדרגות.

"פאק!", קרא בשבר וטרק מאחוריו את הדלת.

"מה פאק? שכחת את החלב?"

"לא, לא, קיבלתי דו"ח, הריקושטים ממשיכים לפגוע בי".

"אז תביא את החלב לכאן, כבר התחלנו לשתות את הנס בלי חלב".

את הזימון להגיע לסניף הדואר כדי לקחת את הדו"ח קיפל לתוך הארנק ונכנס לסלון, שם כאילו דבר לא השתנה מהערב הקודם, ישובים שני חבריו וממשיכים את טורניר הכדורגל החשוב, בקבוקי בירה וויסקי ריקים מונחים סביבם, הבאנג של איליי מפויח ומעלה עשן שמטפס לתקרה, שם הוא מצטרף לעננה שהצטברה במהלך הלילה. זיו, שתמיד היה מארח נהדר, אפילו בימים הקשים ביותר בחייו, מזג חלב לשלוש כוסות הקפה שעל השולחן.

"אז מה, לאן ניקח את הדברים שלך?" התחיל איליי לדבר פרקטית.

"אין לי מושג, אצלך אין מקום?".

"לא, לא, גם ככה הדירה שלי פצפונת, אפילו את הכלב לבדו אי אפשר להכניס".

"גם אצלי אין סיכוי, האישה לעולם לא תסכים לזה".

"איזה חברים אתם, בחיי, מה אתם רוצים שאעשה, שאחזור להורים שלי?!"

"זו אופציה, אל תפסול אותה מיד".

"או שתשלים איתה, כמה קשה זה כבר יכול להיות, בסופו של דבר אתה אוהב אותה, אז אפילו אם היא שונאת אותך יש לזה סיכוי לא רע".

זיו חשב על זה ברצינות, אפילו שהגיב בתוקפנות לדבריו של איליי. הוא המשיך לחשוב על זה ברצינות גם בזמן שארזו את הארון שלו למזוודה ואת הדיסקים שלו שאת חלקם השאיר כי לא היה בטוח אם הם שלו או שלה דחסו יחד עם ספרי השירה שלו לארגז, וכבר כמעט הספיקו לארוז את הכל כי כל השאר היה שלה או היה של שניהם והוא העדיף להשאיר לה בשביל לא לקחת איתו יותר מדי זיכרונות מהם, ועדיין הוא חשב על זה ברצינות. רק כשהם היו באמצע הניקיון של הבלגאן שעשו הוא התחיל להבין שלחזור אליה זו סתם מחשבת שווא, בייחוד לאור העובדה שלא שמע ממנה אפילו אס.אם.אס. מאז שנפרדו. כשדני סגר את תא המטען של הרכב של איליי וזיו כבר היה עם הכלב במושב האחורי, הוא הבין שהקשר הזה היה גמור כבר הרבה לפני וכל עניין העבודה זה סתם תירוץ שקל היה לה להיצמד אליו כדי לזרוק אותו לכל הרוחות. היא באמת לא ממש אהבה אותו מעולם, סתם היה לה נחמד לבלות איתו בשנה הראשונה שהיו יחד ואת השנה השנייה בילתה בחיפוש אחר סיבות להעיף אותו, כשבעצם הסיבה היתה חוסר באהבה.

עצירות
איליי הוריד את המפוטר מעבודה ואהבה יחד עם המזוודה והארגז שהיו כל רכושו מול בית הוריו בהרצליה. הכלב מיהר לקפוץ מהרכב ולהשתין לכל עבר. "סע אחי, סע, אני צריך עוד דקה לבד לפני שאני נכנס", אמר ואיליי עשה ידו כאפרכסת כדי לסמן לזיו 'דבר איתי אחר כך'.

"אין בעיה, תודה על העזרה...", איליי כבר לא שמע את התודה של זיו כי הגביר את הווליום של הרדיו, שניגן איזה שיר דרכים של דילן, ולחץ על הגז באופן שגרם למנוע להשמיע נהמה עמוקה ולרכב לדהור אל האופק. זיו לא סתם אמר שהוא צריך עוד דקה לפני שהוא נכנס, הוא היה צריך אפילו שלוש או ארבע דקות לפני שהוא מפיל על הוריו את עצמו וחוזר להיות שוב גם צרתם בנוסף להיותו צרתו שלו. צרת רבים חצי נחמה, ובעניינו של זיו, צרת רבים היא כמעט פתרון כל צרותיו. מקום לגור יהיה לו, אוכל לאכול יהיה לו, אולי אפילו יזכה לדמי כיס עד שימצא עבודה. כמובן שיתחילו צרות אחרות, צרות שהספיק כבר לשכוח במשך השנים בהן לא יצר כמעט כל קשר עם ההורים השנואים עליו כל כך, וכאן טמונה הבעיה החדשה. כאן טמונה גם הסיבה לכך שהוא לא יכול פשוט להיכנס ולהגיד הגעתי, לקבל חיבוק אוהב ואת החדר שבו בילה את שנות נעוריו בחזרה.

בשנים האחרונות זיו מתקשר לאמו רק ביום ההולדת שלה, לאביו הוא לא מתקשר בכל. מכיוון שהפולניות חזקה כל כך בקרב משפחתו כל אחד נעלב מהאחר על שלא מתקשר ולכן גם לא מתקשר בעצמו ומעגל הקסם של ההעלבות ואי-ההתקשרות נמשך לעד ועובר מדור לדור כמו מעגלי קסם מוכרים אחרים. בינו לבין עצמו זיו מודה שאינו באמת נעלב מכך שההורים אינם מתקשרים אליו, זה פשוט נוח לו יותר לחיות ככה. אז כמו מקופחים בני מקופחים, שפשוט נוח להם יותר להשאר מקופחים מאשר לעבוד קשה ולצאת ממעגל הקיפוח, גם זיו מנצל את מעגל הפולניות וממשיך להיות נעלב ולחיות ללא מחויבויות משפחתיות. הכל היה מושלם ממש ובזכות הטלפון השנתי לאמו גם הוא זכה לטלפון ביום-הולדתו ואפילו למתנה חתומה למוטב בלבד שמגיעה בדואר כמה ימים אחרי הברכה הטלפונית, שבסופה אמו של זיו, דליה, טורחת לציין בכל פעם שהמתנה תגיע עוד כמה ימים. יום ההולדת האחרון של זיו היה לפני שמונה חודשים, יום ההולדת הבא של דליה יחול בעוד שבועיים. עד כמה שהיא יודעת זיו חי בלב תל-אביב עם אהבת חייו, מאושר ועובד במשרד פרסום גדול. אפילו על הכלב היא אינה יודעת. זיו צריך אולי יותר מחמש דקות לפני שידפוק על הדלת ויתחנן לעזרה, שאינו בטוח בכלל אם יזכה לקבל, שבטוח שאינו זכאי לקבל. ובכל זאת, הורים הם הורים וילדים הם ילדים, אפילו אם ההורים כבר כמעט בני שישים והילדים כבר כמעט בני שלושים. הוא אומר לכלב להשאר במקום ומתקרב לווילה הגדולה בה בילה את ילדותו ונעוריו.

השביל שמוביל אל הבית מוכר לו היטב, החניה שמשמאל לשביל ריקה, סימן לכך שאביו אינו בבית. הרכב החדש של אמו חונה בחניה מצד ימין, את הרכב הוא לא מזהה, אבל החניה הימנית תמיד היתה של אמו, כי הרבה יותר קל להכנס אליה ולצאת ממנה. זה לא שהיא לא מסוגלת לחנות בחניה השמאלית, הוא ראה אותה עושה את זה מספר פעמים כשהיתה אוספת אותו מבית הספר היסודי. היא נהגה להכנס לחניה ואז להגיד 'אוי אני כל כך מבולבלת, נכנסתי בטעות לחניה של אבא', ואז לצאת מהחניה בקלילות ולהכנס לחניה הימנית, החניה הקלה. אבא של זיו, צביקה, הוא פשוט אדם מהדור הישן, אפילו שאינו מהדור המאוד ישן, הוא עדיין אדם מהדור הישן. הוא מהאנשים שעבורם נשים עדיין נחותות מכל הבחינות ועיקר ייעודן בחיים הוא לשעשע את הגבר ולדאוג לעבודות הבית, ולא משום שהן כל כך טובות בעשייה הזו, אלא משום שהן כל כך גרועות בכל עשייה אחרת. הוא מסוג האנשים שעדיין ממשיכים להיות רודפי שמלות מהסוג הישן, שמספרים בדיחות גסות ורומזים רמיזות מיניות בכל משפט שני שהם אומרים בנוכחות אישה לטעמם, ובשום אופן לא מסוגלים להבין את הקונספט של הטרדות מיניות באומרם 'פעם היינו צובטים להן בתחת ואם היו רוצות להביע מחאה היו סוטרות לנו ובזה זה היה נגמר'. פעמים רבות חשב זיו על כך שהמזל הגדול הוא שהאנשים האלה הולכים ונעלמים מהעולם, אחרי שהדור של צביקה ילך לא יוותרו עוד הרבה כאלו. לכל היותר יוותרו החרמנים הזקנים וחולי המין למיניהם, ואת אלה ממילא קשה להדביר. ממש מזל שצביקה לא בבית, חשב זיו והרגיש שהוא כבר זקוק לפחות זמן של התמהמהות לפני שיתדפק על דלת העץ הגדולה. מבט לאחור אל הכלב הבהיר שגם הכלב חושב שצריך כבר להכנס אל הבית, שכן לא ציית לבעליו והחל להתקרב אל זיו בצעדים קטנים מהוססים לאורך השביל האדמדם.

"טוב נו, בוא כבר", אמר זיו וזירז את הכלב, שמיהר לציית כמו בכל פעם שהתבקש לעשות פעולה שמאוד רצה לעשות, ושניהם נעמדו מרחק הקשה מול הדלת. זיו המתין עוד מספר רגעים, נשם עמוקות כדי להתגבר על קוצר הנשימה שאחז בו והקיש חלושות על הדלת. דבר לא נשמע מתוך הבית. הוא הקיש חזק יותר ושוב המתין. שוב לא נשמע כל רחש. "אין ברירה", אמר לכלב כדי לא לדבר לעצמו בקול רם, "נאלץ לצלצל". הכלב נבח. זיו צלצל. הדלת נפתחה. הבן ואמו באמת לא ראו אחד את השני זמן רב והשינויים שעברו עליהם השאירו אותם המומים ושותקים שניות ארוכות. גם אם היה ממתין מחוץ לבין שעתיים בטרם היה דופק על הדלת, לא היה זה מספיק כדי להכין אותו לרגע בו תפתח דליה את הדלת.

התבגרות
"זיו, איזו הפתעה", אמרה האם את המשפט שבפולנית משמעותו למה לא תיאמת איתי מראש את ביקורך, זה ממש לא זמן טוב עכשיו.

"כן, גם לי זה בא די בהפתעה, פשוט נאלצתי לעזוב את הדירה ואין לי כל כך איפה לגור...".

"טוב, טוב", אמרה דליה ודחפה את זיו החוצה. רחשים נשמעו מתוך הבית, אך זיו לא הצליח לראות מי מסתובב שם.

"תראה, זה ממש לא בסדר שאתה מגיע ככה בלי להודיע", אמרה וניפצה את כל הקונספציות של זיו לגבי חוסר-הישירות הפולנית. כנראה שהפתיעה גם את עצמה, כי השתיקה חזרה לשרור ביניהם. האם ובנה עמדו על מפתן הבית המפואר, כמו אז, כשהיו עומדים שם בשקט בשקט לפני שהם נכנסים כדי להקשיב אם מחכים להם פורצים בתוך הבית. אף פעם לא חיכו להם פורצים, ובכל זאת, כמו ביטוח שממשיכים לשלם למרות שלא באמת מאמינים שיקרה משהו, בכל פעם, כל יום, היו חוזרים ועומדים בשקט כדי להקשיב, הרי מספיקה פעם אחת שכן יהיה שם איזה פורץ בשביל שהריטואל הזה ישתלם. הכלב הסתובב סביב השניים עד שמצא את מקומו ביניהם ונשכב על השביל, מתבונן למעלה פעם על זיו פעור הפה ופעם על דליה טרודת הסבר.

"אמא...", ניסה זיו לומר משהו.

"זיו, תראה", קטעה אותו אמו באחת, "אבא עזב לפני כמה חודשים את הבית, לא סיפרתי לך כי לא חשבתי שזה מעניין אותך במיוחד, הרי שנינו די מרוצים מהסידור הזה של טלפון וצ'ק פעם בשנה, לא?".

זיו נותר ללא מילים.

"במילים אחרות, אני אוהבת אותך, אתה הבן שלי תמיד ואעזור לך כמה שאוכל, אבל אתה לא יכול לבוא לכאן בלי התרעה ולהפיל את עצמך עלי אחרי שכבר חשבתי שלא אצטרך לטפל עוד באף אחד לעולם. אני כאן בשביל עצמי, זו ילדותי השלישית, נעוריי השניים, החיים שלא חייתי, אתה לך תחיה את חייך", ניכר היה שהתכוננה לנאום הזה זמן רב, כי המילים יצאו מפיה ללא כל היסוס, ללא התלבטות בכלל.

זיו ניסה להבין את כל המידע שזרקה עליו אימו המחודשת, דליה הגרושה הצעירה-המבוגרת, דליה שבטח מסתירה עכשיו בבית לפחות גבר אחד מסוקס שעושה לה טוב כמו שלא עשו לה גם כשהייתה רווקה בת שמונה-עשרה, אולי יש שם יותר מגבר אחד, אולי יש שם שלושה, אולי הם כושים. "אולי רק לילה אחד או שניים עד שאסתדר?", קטע זיו את רצף מחשבותיו ואת שצף דבריה של אמו.

"ממש לא בא בחשבון", אמרה האם. חכה רגע, הוסיפה ונעלמה אל תוך הבית. בשנייה שבה הדלת היתה פתוח הספיק זיו לראות דמות גדולה הולכת לכיוון המטבח. היא אשכרה הביאה כושים, הרהר והדלת נפתחה שוב, אמו עמדה שם עם צ'ק ביד. "קח, שיהיה לך כמה שקלים בשביל להסתדר. דבר איתי אם אתה צריך עוד משהו". נשיקה על הלחי, תודה, תודה, והיא נעלמה שוב אל תוך הבית, מבלי שזיו הספיק לומר משהו על מובטלותו או על היחס הזה שבאמת לא הגיע לו או על הכושים שגרים בבית שגם לו יש בו זכות כלשהי, אם לא רגשית ומוסרית אז לפחות משפטית וחוקית.

הכלב, שבדרך כלל הבין דברים מהר יותר משזיו הבין אותם, קם על רגליו, התנער מהחול שנצמד לגופו והחל מתרחק מהבית. זיו תחב את הצ'ק לארנקו מבלי להסתכל בכלל על הסכום. הוא יסתכל עליו כבר כשיפקיד אותו. מלבד הצ'ק היו לו בארנק גם שטר של מאה שקלים, מטבע של חמישה וכמה עשרות אגרות חסרות תועלת. הוא החזיר את הארנק לכיס, הרים את הארגז בידו האחת ואת המזוודה גרר על המדרכה מאחוריו, גלגליה מקרקשים בקול מרגיז. הוא הלך הרחק משם, למקום אחר, מקום שבו יוכל לאכול ארוחת צהריים זולה ולהפקיד את הצ'ק, חזרה ללב העיר תל-אביב. הרצליה מעוררת בו מחדש את בחילת ההאנגאובר. אולי הוא צריך שוב לשתות משהו אלכוהולי כדי להתגבר עליו. הדרך היתה ארוכה, אבל היה לו זמן לתפוס מונית או אוטובוס בטח יתקשה למצוא מונית עם הכלב שעוקב אחרי זנבו לכל מקום.

"אתה יודע כלב, זה דווקא טוב שזה קרה ככה. אני הייתי משתגע לגור אצלה, אפילו יום אחד זה יותר מדי. מה עבר לי בראש. אתה ידעת את זה הא?"

"וואף, וואף".

"אוף, מתחיל להיות חם מדי לסחוב את כל הדברים האלה, לפחות היינו צריכים להשאיר אצלה את הארגז הזה".

"וואף, וואף".

השמש, הלחות והאוויר העומד עשו את שלהם, זיו הזיע והזיע והכלב ניער את לשונו המטפטפת לכל עבר. השמיים חייכו מעל השניים, אבל אף אחד מהם לא הבחין בכך. הכלב היה עסוק מדי ברחרוח הרחובות של הרצליה. נדמה לו שהוא היה שם כבר פעם, משהו בריחות הזכיר לו ימים אחרים, ימים טובים בהם היה מדלג מחצר בניין אחד לחצר הבניין הסמוך לו מבלי שהיה לו אף אדם לדאוג לו, בטח לו אדם כמו זיו שצריך לדאוג לו יותר מרוב האנשים, לא כל כך בגלל שהוא חסר אונים או חסר מסוגלות לדאוג לעצמו, אלא יותר משום שהוא מעדיף, כמו כלבים כנראה, לתת לעולם שסביבו לעולל לו ככל העולה על רוחו. רצה הגורל ובאותו הרגע זיו והכלב פנו לאחד הרחובות הראשיים לכיוון מערב ורוחו של העולם החלה לנשוב מהים והבריזה הזו ציננה את פניו של זיו ואת לשונו של הכלב והשניים התעודדו מעט וחיוך עלה על פניהם. ככה זה בחיים האלה, לפעמים גם רוח פנים היא רוח גבית.

בסופו של דבר השניים הגיעו לחוף הים בהרצליה. הם תכננו ללכת לתל-אביב, אבל המרחק היה בלתי נסבל, הכלב רצה לטבול במים וזיו רצה להניח את הציוד על הקרקע ולנוח זמן מה. ואכן כך היה, הכלב טבל והאדם נח על החול החם. הרוח הנעימה המשיכה ללטף את שניהם וכמו תמיד, כשנמצאים בחוף הים הדאגות והצרות של שניהם נראו פתאום מרוחקות ובלתי מהותיות. מפתיע איך חוסר דיור, חוסר אהבה, חוסר כסף וחוסר בתחבורה יכולים להפוך לבלתי מהותיים כשאתה מספיק קרוב כדי להריח את הים ולשמוע את הגלים. זיו עצם את עיניו ונתן לחלומות להציף אותו. כשהתעורר עורו היה צרוב בצבע אדמדם, הכלב היה רטוב ומלוכלך והארגז לא היה שם עוד. זיו אפילו לא טרח להביט לצדדים כדי לראות אם הבנאדם שהרים לו את הארגז עדיין בסביבה, היה לו ברור שזה אבוד, או שהבנאדם כבר מזמן לא בסביבה או שהוא בסביבה אבל הוא לא בנאדם שאפשר לקבל ממנו שום דבר חוץ ממכות רצח, הרי אנשים נעימי הליכות אף פעם לא מרימים ציוד של אנשים בחוף הים, הרי בחוף הים ברור שהאנשים של הציוד שאתה מתכנן להרים נמצאים לא רחוק מזירת הפשע ואולי יתפסו אותך בשעת המעשה, כך שמבין הגנבים אלו הקשוחים יותר שמבצעים את הפעולות האלו על החוף, גנבים שאפילו לא מפחדים מכלבים, אפילו לא קצת.

"אין ברירה", אמר לכלב, "נסתדר בלי הדברים האלה, ממילא הם רק הכבידו עלינו וגם ככה אין לנו בדיוק איך להקשיב למוסיקה או שקט נפשי כדי לקרוא ספרי שירה".

בהחלט לא היה להם את השקט הנפשי הנחוץ לשם קריאת שירה, אבל זה היה סתם מסוג הדברים שזיו נהג לומר כדי להרגיע את עצמו כשהיה טרוד ועצבני במיוחד, סוג המשפטים שהם חסרי עיגון במציאות ובתחושותיו האמיתיות של זיו, אבל נחוצים לו כדי להמשיך את חייו כרגיל, כאילו כלום. כך למשל אמר שהפיטורים זה דבר חיובי מאוד כי גם ככה חיפש זמן פנוי כדי להשקיע בעצמו וביצירה, כשבעצם הם היו דבר גרוע כי זמן פנוי הוא הזמן הכי רע לנסות ליצור בו והזמן היחיד בו העצמי לא מתפתח. אנחנו יודעים שזיו סתם אמר את המשפט ההוא על קריאת שירה ושמיעת מוסיקה לא רק בגלל שהוא נוהג לומר דברים כאלו סתם כך, אלא גם מכיוון שאין במשפט הגיון, את הדיסקים והספרים שלו הוא לא שמר כל השנים האלו רק כדי שיוכל לשמוע אותם ולקרוא בהם בכל עת, אלא בעיקר מכיוון שרצה לשמור אותם אצלו. הרי מספיק רק לראות את העטיפה של הדיסק כדי להיזכר במוסיקה הצרובה עליו, ודי בקריאת שורה אחת מדויקת ומתאימה מתוך שיר כדי לבטא את ההרגשה הנכונה של סיטואציה מסוימת.סיבה נוספת ואחרונה לפיה ברור לנו שהיעלמות המוסיקה והשירה שלו הטרידה אותו מאוד היא שזיו טרם הבחין במזוודתו הזרוקה על קו המים, פתוחה לרווחה, בגדיו פזורים בכל עבר, חלקם מתגלגלים עם הגלים, חלקם נקברים על-ידי החול ומקצתם מונחים עדיין מקופלים בתחתית המזוודה. יחלפו עוד מספר רגעים בהם יהיה זיו טרוד מדי בהדחקת הכעס שלו על היעלמות הספרים והדיסקים, הדחייה שספג מאימו, הפיטורים ממקום העבודה, הפרידה מבת הזוג והדירה האהובה עליו, מכדי שישים לב למזוודה המחוללת המוטלת בין החול למים. כשהבחין בכך הייאוש כמובן גבר וכמו תמיד כשהייאוש גובר הארנק נפתח, רוב הכסף בוזבז, אבל האדם והכלב מצאו עצמם בסופו של דבר מנסים להירדם על הרצפה בחדר הקטנטן שהוא הדירה של איליי. דירה מטונפת טיפוסית עם ריהוט שנשאר בה מהתקופה שגרו בה בעלי הבית הראשונים ותבלינים שהשאיר על המדף במטבחון הדייר הקודם שעזב לפני יותר משלוש שנים את הדירה כדי שאיליי יכנס אליה.

"זיו, תשמע, אני לא רוצה להיות מארח רע או משהו, אבל אתם ממש מסריחים, אולי תתקלחו... ותיקח משהו מהבגדים הנקיים שלי לפני שאתם נרדמים", לחש איליי ממיטתו שמטעמי חיסכון תלויה מהתקרה.

"די כבר להתלונן, אני זה שצריך להתלונן על הטינופת שאנחנו ישנים בה. הרצפה שלך יותר מסריחה מהכלב".

"והכלב פחות מסריח ממך".

"לילה טוב איליי".

"לילה טוב כלב".

"וואף. וואף".

יום חדש
איזה מין דבר זה בני אדם, הם הולכים לישון בלילה וכשהם מתעוררים בבוקר הם מרגישים שהתחילו משהו חדש לגמרי, כאילו כל יום עומד בפני עצמו, כאילו לא מדובר בחלק מרצף הזמן עליו הם חיים, אלא יום נפרד ומנותק לגמרי מקודמו ומזה שיגיע אחריו. על כן ניתן לשמוע לא פעם בני אדם אומרים ביטויים כמו 'איזה יום קשה היה אתמול', או, 'מזל שהיום הזה נגמר', או, 'מחר יום חדש'. זהו אינסטינקט פנימי כזה של אנשים, לנסות להציג לעצמם את המצב ככזה שעשוי להשתפר רק משום שכדור הארץ סיים את הסיבוב שלו סביב עצמו והתחיל, כלומר המשיך, לסיבוב נוסף. כל זה לא מפתיע כל כך כשמדובר ביצורים שרבים מהם מאמינים שיש איזשהו כוח נסתר שמתבונן בהם בעניין רב ומדקדק בכל צעד ומחשבה שלהם במטרה להחליט אם ימותו או יחיו ואם ימותו אז כיצד יזכו לבלות את מותם הנצחי, בגן עדן או בגיהינום. זה רק סביר שחלק ניכר מהם יאמינו שתנועתם האינסופית של הכוכבים בחלל גורמת להם להתאהב, להתעשר ולקבל בשורות מחוץ לארץ ביום חמישי. הרי האמונה האחת סבירה ומסתברת לא פחות מהאמונה השנייה. יתרה מכך, ייתכן שאמונת הכוכבים מסתברת אף יותר מהאמונה ההיא באותו כוח עליון ונסתר שעושה שימוש רב מדי בנביאים ומופעי פירוטכניקה, הרי בעולם המדעי שבו פרפר המנפנף בכנפיו אי שם באיזה מקום שאפילו אין בו בני אדם שיאמינו בכל מיני אמונות על מנת להקל על חייהם וחוסר המשמעות שלהם, גורם לסופת הוריקן אכזרית לאורך חוף אמריקאי, ייתכן גם ייתכן שהגעתו של כוכב שבתאי, הגדול פי עשרה מכדור הארץ, לנקודה מסוימת בחלל תגרום לסערה אלקטרו-כימית במוחו של אדם או כלב בישראל.

וכך, כמו בני אדם רבים אחרים, שחיים ומתים בעולם הזה, כשזיו והכלב התעוררו הם הרגישו שיום חדש ניצב לפניהם ושכל צרותיו של היום הקודם נעלמו כבר ואינם עוד.

"טוב שקמת", נשמע קולו של איליי מכיוון השירותים, "בעוד חצי קופץ לכאן אבא שלי, טוען שאני לא רואה אותו בכלל או שהוא לא רואה אותי או משהו כזה, בקיצור הוא יקפוץ ועדיף שלא תהיו כאן, לכו תעשו סיבוב שעתיים ותחזרו אחרי שהוא ילך".

הכלב דווקא מאוד שמח שגירשו אותם מהדירה הקטנה ההיא, רץ, רחרח, חרבן והשתין בכל חצר בניין ועל העצים ברחוב. זיו מאחוריו, הלום שינה עדיין, הולך כסהרורי ומנסה לחשב כמה זמן יאלץ להשאר אצל איליי עד שימצא לעצמו עבודה ומקום חדש לגור בו, וכדרכם של חישובים שאין מספיק נתונים כדי לבצע, גם החישוב הזה הסתיים בהערכה גסה כי יידרש זמן מה לא ידוע עד שיחזור לחיים נורמליים. "עד אז", הרהר לעצמו או מלמל לעצמו, "אחייה חיים לא נורמליים, הרי זה מה שתמיד רצינו, נכון כלב?" שאל זיו כמחפש חיזוק להרהוריו אך הכלב מיהר ושעט הלאה ממנו במורד הרחוב ופנה לאחד הרחובות הצדדים ולפני שזיו הבין לגמרי מה קורה הוא מצא עצמו רץ אחרי הכלב ברחבי תל-אביב. ביקשת חיים לא נורמליים, קיבלת, אמר לעצמו ושמח שאיננו צריך לומר זאת למישהו אחר כי הוא מתנשף מדי כדי להוציא מילים מפיו. כשהכלב עצר ונשימתו של זיו חזרה כמעט והוסדרה, היו השניים מול הבניין בו גרו עד אתמול עם ורד.

"לעזאזל כלב, אתה עושה לי את זה בכוונה הא?".

"וואף, וואף".

"בוא נלך מכאן לפני שגם נצטרך לפגוש אותה".

"זהו זה, הפכתי להיות 'אותה'?", שאלה ורד שבדיוק חזרה עם שקיות של סופר בידיים. בשקיות היו מוצרים שמעולם לא קנתה קודם לכן, כשהיתה עם זיו, אורז פראי, אנונה, פירות מיובשים ועשרות יוגורטים.

"לא, לא, פשוט קיבלתי דו"ח אתמול ושכחתי לקחת אותו מהדואר אז עברנו כאן בדרך לדואר ובדיוק אמרתי לכלב..."

"טוב, טוב, אמרת לכלב... אני באמת מצטערת על הכל זיו ואם היית שואל אותי אתמול הייתי אומרת לך שאולי עשיתי טעות, אבל היום זה כבר מרגיש לי אחרת לגמרי, אני מרגישה שזה נכון לשנינו".

"לשלושתנו", אמר זיו וחייך, ורד הנידה בראש במחווה של צער ונכנסה לבניין.

"לפי כל היוגורטים האלה היא בטח כבר התחילה להכנס לכושר בשביל לתפוס בחורים שווים ממני", אמר לכלב, "יאללה בוא נלך, עשינו את הפדיחה שלנו, להתנהג כמו סטוקרים..." המשיך למלמל אל הכלב אבל בעיקר לעצמו, "זו התנהגות לא נורמלית כלב, ממש בוגר מצידך לקחת אותנו לכאן, מזל שבאמת יש לי את הדו"ח הזה, אחרת הייתי יוצא גם משוגע וגם שקרן". הכלב דווקא לא ייחס חשיבות רבה לכל הסיפור, אחרי הכל ורד מכירה אותם היטב ויודעת שלפעמים הם מתנהגים קצת מוזר, אז הוא נבח והתחיל ללכת לכיוון הדואר כדי שזיו יפסיק לבהות בבניין שבו הם גרו עד עכשיו ממש וילך אחריו.

בדואר זיו גילה שהפתעות טובות עשויות לעתים להיות הפתעות מסבכות ושכשולחים לחם על פני המים הוא אמנם חוזר ביום מן הימים אבל מי רוצה לאכול לחם בן חודשיים. התור השתרך והתקדם בקצב איטי במיוחד, אבל לזיו לא היה אכפת, הוא אינו ממהר לקבל את הדו"ח ובוודאי שאינו ממהר לשלם עליו. לרגע הרגיש כמו הקשישים שמגיעים אל הדואר כדי להעביר את היום בין בני אדם ואפילו אפשר לעובד זר אחד לעקוף אותו בתור, הרי הוא לפחות עובד ולכן הזמן שלו שווה כסף. כל זמן ההמתנה הסתכל זיו על הכלב יושב על המדרכה מחוץ לסניף ומחכה לו. יש משהו מאוד מנחם ביצור נאמן כל כך כמו הכלב הזה. המחשבה הזו נתקעה לזיו בראש והוא ניסה להבין עד הסוף את משמעותה, אך בטרם הצליח לנסח זאת במשפט קוהרנטי הגיע תורו ואיתו ההפתעה הטובה, לא מדובר בדו"ח אלא בחבילה, הפקיד הלך לחדר האחורי של הסניף כדי להביא אותה. עצלנותו והרגליו של זיו הועילו לו הפעם, שכן התרגל לאורך שנים שהפתקים הורודים-אדומים של הדואר קוראים לו לשלם דו"חות חניה. גם זמן רב לאחר שנכפתה עליו מכירת הרכב בהוצאה לפועל כדי לשלם דו"חות חניה הוא המשיך לקבל מפעם לפעם איזה דו"ח אבוד שטרם שולם ובינתיים כמו אמבה או וירוס הכפיל או ריבע את עצמו. בשל כך ועקב עצלנותו המושרשת, הפסיק מזמן לנסות לקרוא את כתב היד של פקיד הדואר על גבי הפתק האדמדם והניח שמדובר בעוד דו"ח. הנחה, נהוג לומר בארגונים גדולים כמו צה"ל, היא אם כל הטעויות, וטעויות, זיו אומר, הן אם כל ההפתעות, כי אם היינו צודקים כל הזמן, לא היינו מופתעים לעולם, לא לטובה ולא לרעה, ומי מוכן לוותר על הפתעות לטובה כדי להיות צודק כל הזמן. כשחזר הפקיד מהחדר האחורי עם החבילה בידיו התברר לזיו שמדובר בהפתעה גדולה במיוחד, חבילה שקשה מאוד להרים בשתי ידיים ומשקלה למעלה משבעה קילו. זיו חתם כאן וכאן ושם, לקח את החבילה בשתי ידיים וגרר עצמו אל מחוץ לסניף. הכלב התרגש כמו ילד שמקבל מתנה ליום ההולדת. "אם זה אוכל אתה תקבל, מבטיח", אמר זיו לכלב וניסה למצוא את פרטי השולח, ומשאלה נמצאו ההפתעה דעכה כי זכרונו של זיו החל להתבהר.

לפני למעלה מחצי שנה טס זיו להתבודד במשך שלושה שבועות על איזה הר באמצע הודו. כך לפחות אמר לכולם כששאלו אותו לאן הוא נוסע באמצע החיים. "אני צריך זמן לחשוב, משהו לא מסתדר לי לגמרי ואולי צריך לעשות שינוי", הוא אמר לורד והבהיר שהשינוי לא קשור אליה, אלא אליו, היא לא השתכנעה אבל נתנה את ברכתה לנסיעה, "אם זה מה שיעזור לך להחליט שהחיים שלך טובים מספיק או לא טובים מספיק, אז סע". אז הוא נסע, אבל במקום להתבודד על איזה הר ולמדוט במטרה למצוא את הכשלים בחייו, הוא התקרחן על איזה חוף בגואה, חגג כמו מניאק, אכל סרטים, טיפס על עצים, שאג כמו קופים, וקנה צפרדעים, אה, לא צפרדעים, נזכר זיו, קרפדות.

הוא פתח את הארגז ואכן היו שם עשרות קרפדות עץ בכל מיני גדלים, ולכל קרפדה מקל עץ קטן בפיה וכשמוציאים את המקל מפי הקרפדה ומעבירים אותו בעדינות על גבה המחוספס היא משמיעה צליל המזכיר קרקור של קרפדה. כל אדם שטייל בשוק אסייתי מתוייר הכיר את הקרפדות האלו, וגם זיו הכיר אותן, אך מכיוון שכל הרגשות של האדם הן רק כימיקלים גם החלטותיו ומעשיו, הנובעים מרגשותיו לא פעם, מושפעים מאותם כימיקלים רגשיים. לדעת זיו באותו יום זה היה שילוב של כמה כימיקלים כאלו, אך מה שווה דעתו אם הוא כלל לא זכר עד עתה שקנה כל כך הרבה קרפדות ושלח אותן לעצמו בדואר ימי הודי זול ואיטי במיוחד. זיו היה מאוכזב וגם הכלב השתתק, לא אוכל ולא נעליים, רק קרפדות עץ מטופשות והמון מהן. בהודו אפשר אולי למכור כמה כאלה לתיירים אירופאים עשירים, אבל בתל-אביב אין סיכוי לעמוד ברחוב ולמכור אותן.

"טוב, אין מה לעשות", אמר לכלב בעודו מפשפש בקופסת הקרפדות, מעין ניסיון נואש למצוא שם איזה נס או צפרדע, "נלך הביתה".

"וואף, וואף".

"כן, כן, לבית של איליי", תיקן את עצמו.

קרפדות
זיו והכלב הגיעו לבית של איליי בהליכה מהירה ומעייפת, שוב זיו עם ארגז כבד בידיו, שוב זיעה הצטברה מתחת לזרועותיו, ועל גבו ובטנו ומצחו, ושוב הכלב ניער את לשונו המטפטפת וניסה להוביל לכיוון הדירה שהיתה פעם ביתם, אך הפעם זכה לצעקה קצרה מפי זיו אשר החזירה אותו למסלול המתוכנן. האוויר היה חם, רוח כמעט לא נשבה, רק מדי פעם אוטובוס חולף יצר משב רוח שמצד אחד צינן מעט את גופם של השניים, אך מהצד השני הגביר את תחושת המחנק שזיו חש ממילא בעקבות ההליכה המאומצת, כשעם כל צעד הקרפדות מקפצות מעט בתוך הארגז, מתחככות זו בזו ויוצרות קרקורים וקרקושים שונים ומשונים שמשכו את תשומת לב כל מי שחלף לידם ברחוב. "מה זה יש לך שם?", שאלה אישה אחת כבדת גוף שישבה בבית קפה שעברו לידו. "בעיות!", ענה, מתנשף.

עוד הם נכנסים לבניין ואביו של איליי, אמנון, יורד בקלילות במדרגות בדרכו החוצה. נראה טוב האמנון הזה, חשב זיו, רגע לפני שאמנון ראה אותו. ואכן, בכל פעם שזיו פגש את אמנון הוא נראה טוב יותר משנראה בפעם הקודמת. יש אנשים שרק הולכים ומשתבחים עד המוות, ואמנון נראה כמו איליי, רק טוב יותר, בוגר יותר, ממוקד יותר אולי אפילו גבוה יותר, ואיליי הוא בחור גבוה ללא ספק, מטר שמונים ושש לפחות, אפילו יש להם אותו שיער מאפיר.

"נו, זיו", פנה אמנון בקול חזק וצלול שהדהד כאילו לנצח בחדר המדרגות הקריר, "למה אני לא מתפלא לראות אותך מגיע לכאן בבוקר, כמו יתר הבטלנים שאין להם לאן להגיע בבקרים... מה יש לך בארגז, התחלת לאסוף בקבוקי פלסטיק?" שאל בטון עוקצני והמשיך לרדת במדרגות לכיוון היציאה מהבניין.

"קרפדות אמנון, רוצה אחת?" שאל זיו ושלף קרפדה מהארגז.

"לא תודה, הן ממש מכוערות".

"אבל הן מקרקרות, תראה", הדגים זיו את הקרקורים שהדהדו גם הם בחדר המדרגות הקטן ויצרו אפקט של ביצה. אמנון חייך ואמר לזיו שיהיה להם בהצלחה עם זה ונעלם אל הרחוב.

"פגשתי את אבא שלך במדרגות", אמר זיו כשנכנס לדירה.

"תענוג הא?", אמר איליי, מגלגל במיומנות ג'וינט-של-אחרי-מפגש-עם-הורים.

"מה הוא רצה?", שאל זיו והניח את הארגז במקום הפנוי היחיד שהיה על הרצפה.

"כרגיל, להגיד שאי אפשר לחיות בבטלה, וכרגיל הסברתי לו שזה מה שאבא שלו ביקש ממני לעשות לפני שמת".

את הזמן עד הצהריים העבירו זיו ואיליי עם באנג, פלייסטיישן וניסיון לחשוב מה אפשר לעשות עם שבעה קילו קרפדות עץ. איליי סבר שבטוח יש סיבה לכך שזיו קנה כל כך הרבה קרפדות, אם כי זיו היה ספקן. השניים פיזרו את הקרפדות ברחבי הדירה, כדי שזיו יראה אותן בכל מקום ואולי מתישהו יצליח להיזכר מדוע קנה אותן. היו שלוש קרפדות על הטלוויזיה, שתי קרפדות על השולחן, קרפדות על אדן החלון, קרפדות על המקרר, על השיש, על הניאגרה בשירותים, על שולי הכיור, בכל מדף בארון הבגדים, וכשנגמרו המקומות הסטנדרטיים פשוט הניחו את כל הקרפדות שנותרו על הרצפה. ובאמת, בכל מקום אליו הפנה זיו את מבטו הוא ראה קרפדת עץ עם מקל בפיה. בשלב מסוים, למרות שכל הקרפדות נראו אותו דבר, היה נדמה לו שלכל אחת מהן אופי משלה ופרצוף משלה. שלוש הקרפדות על הטלוויזיה נראו כמו שלושת הקופים, כשהימנית עוצמת את עיניה, האמצעית בולמת את פיה והשמאלית אוטמת את אוזניה. אחת הקרפדות על השולחן בסלון נראה כצוחקת על כל העניין. "מה מצחיק אותך כל כך?", שאל זיו. הקרפדה לא ענתה אבל איליי אמר שאולי זה לא היה רעיון טוב כל כך לפזר את הקרפדות, כי הן יוצרות אווירה מתוחה. "לא, לא, זה בסדר, אני מתחיל להרגיש שמשהו קורה, אולי הזיכרון מתחיל לפעול, תן לזה זמן".

"קח כמה זמן שבא לך, אני יוצא לסיבוב התאווררות ורכישת חטיפים וסיגריות, יש לך כמה שקלים?", שאל איליי.

"קח, וקח גם את הכלב איתך באותה הזדמנות, הוא בטוח רוצה לרדת כבר".

כשזיו נשאר לבד עם הקרפדות הוא התחיל להרגיש את האווירה המתוחה שאיליי דיבר עליה. כולן נעצו בו מבטים נזעמים, היה להן כל כך טוב בהודו עד שהוא דחף אותן לארגז הזה ושילח אותן לישראל בבטן אוניה מחורבנת. ההודים יודעים להעריך קרפדות, והישראלים, רק צפרדעים יש להם בראש, אילניות ירוקות וחינניות. זיו לקח בידו קרפדה, שלף את המקל מפיה והעביר אותו ברכות על גבה, משמיע קרקור שנע בין עמוק ונמוך לרדוד וגבוה. ריביט, ריביט. ושוב, ריביט, ריביט. ושוב, ושוב, ושוב, ריביט, ריביט, ריביט, עד ששוב היתה תחושה של ביצה והקרקורים נדמו כמגיעים מכל עבר, כאילו הקרפדות האחרות מקרקרות גם הן, עד שנשמע בין הקרקורים קול נשי עמום.

זיו, אחוז בהלה, הפסיק מיד לקרקר וניסה להאזין לקול הנשי ההוא, אולי זה היה רק דמיון, אולי זה הזיכרון שמתחיל לחזור אליו, אולי. משלא נשמע הקול פעם נוספת החליט זיו שהכי טוב יהיה להמשיך לקרקר. ריביט, ריביט, ריביט, ושוב, ושוב, ובקול חזק יותר, עד ששוב היה זיו בביצה ועצם את עיניו, מרגיש את הזבובים והקרפדות והבוץ והריחות של הטחב והעובש, והקרקורים, ריביט, ריביט, וקולה העמום של אישה צעירה, שנשמע בין הקרקורים שוב, מגיח משום מקום ומתפזר לכל מקום. הוא עצם את עיניו וניסה להתרכז כדי להבין מה הקול אומר לו ולנסות לזהות למי הקול שייך. היה בו משהו דומה, משהו מוכר.

"לאן זה הולך?", שאל הקול.

"אני לא יודע", אמר זיו, "חשבתי שאולי את תוכלי להסביר לי".

"אני לא יכולה לעשות הכל בשבילך".

"לא הכל, רק תזכירי לי מי את ולאן זה הולך באמת", אמר זיו נואשות, אך הקול נעלם. זיו נשען לאחור על הספה אך לא נזהר וחבט בעוצמה את אחורי ראשו בקיר. הוא לא הספיק לסיים את הקללה העסיסית שנפלטה מפיו אינסטינקטיבית וכבר מצא עצמו דלוק בשוק של אנג'ונה, לבוש מכנסיים מבד כתום דקיק ומתנפנף, גופו החשוף שחום ושדוף, זקנו מגודל מהרגיל, עיניו פעורות וחיוך רחב על שפתיו למראה קרפדת העץ המקרקרת בידו של הרוכל בדוכן הקרפדות. אט-אט הופך החיוך לצחקוק והצחקוק לצחוק פרוע אליו מצטרף גם הרוכל וגם הבחורה שעומדת מימינו של זיו. זיו מופתע מסב את מבטו לימינו ורואה אותה, יפה, מדהימה, מאוהבת, מתאהבת, מחויכת, מושלמת, כמו שרצה אותה, כמו שרוצה אותה, מוקפת הילה של אושר טהור, וליבו התכווץ באופן שונה מהאופן בו לב מתכווץ בדרך כלל, כאילו אין לו כל כוונה להתרחב חזרה ולהתמלא בדם, הוא התכווץ והתכווץ מתרוקן מכל טיפות הדם שהיו בו, מזרים את הדם אל ההיפותלמוס, מנסה לייצר את מלוא האהבה שניתן לייצר בגופו של אדם דלוק. אלו הרגעים בהם אדם יודע שהתאהב, אלו הרגעים בהם בסרטים נדמה לגיבור שהעולם סביבו קופא ואין כל תנועה או צליל נוסף ביקום מלבד התנועות והצליל של מושא אהבתו. היא עמדה שם וצחקה צחוק ענוג שלוקחים בו חלק כל תווי פניה, עיניה הסגולות הסגלגלות העמוקות, שפתיה האדמדמות שנמתחות ונמתחות, הלחיים שהתעגלו בצורה משעשעת במיוחד, הגבות שרעדו באופן שעורר בו רצון לבכות, האף הסולד שנראה כאילו צחק באופן נפרד לגמרי מיתר הפנים, אפילו האוזניים צחקו איתה באופן שלא ניתן להסבירו.

"זיו... זיו", איליי ניסה להעיר את חברו בעוד הכלב מלקק את פניו של אדונו המעולף. זיו התעורר ושפשף את פדחתו, לצדו מוטלת קרפדה שמנה במיוחד, זו הקרפדה שהיתה מונחת על המדף מעל הספה ונפלה בדיוק על ראשו של זיו מפאת קיר הגבס הרעוע והחבטה שחבט בו זיו כשניסה להזדקף, שוב, בראשו.

"קח", הושיט איליי נייר טואלט לזיו, "אתה מדמם קצת מהראש". זיו נגע בראשו המדמם וראה כי מספר טיפות דם נותרו גם על גבה של הקרפדה.

"ותנסה לספוג גם את הכתם הזה מהספה", הוסיף איליי והצביע על כתם שחור משונה שהופיע על הספה, לא רחוק מהקרפדה.

"זה לא דם אחי", אמר זיו, מחזיק את הכתם בידו, חיוך מחליף את הבעת הכאב שעל פניו.

"זה לא?", שאל איליי שכבר היה מרוכז לגמרי בעבודת הקיסוס.

"כדאי שתפסיק לקסס, מסתבר שאחד מאיתנו גאון וזה לא אתה".

מה שזיו לא הבין באותו זמן זה שגם הוא לא גאון. אולי היה זה הכלב. השניים הביטו בהשתאות בפיסת הג'ראס הדקיקה שנפלה, כנראה, מתוך הקרפדה, שנפלה, כנראה, על ראשו של זיו. ההנחה של שניהם היתה שבאחד מרגעי הסטלה הקשים שלו החליט זיו להבריח לישראל ג'ראס איכותי מהסוג שניתן למכור בחמש מאות שקל החתיכה, או לחילופין, לעשן בהנאה עד שתגיע הנסיעה הבאה להודו. בטרם יחליטו אם לעשן או למכור, החליטו השניים לעשן את החתיכה שכבר נפלה מהקרפדה, מה שבטוח בטוח, חומר שבילה זמן רב כל כך בתוך קרפדת עץ חייבים לנסות בטרם מוכרים.

סטלה

תוך דקות ספורות העשן מילא את החדר, ידיו המיומנות של איליי, שבילה את השנים האחרונות בבזבוז איטי של כספי הירושה שהשאיר לו סבו, ידעו היטב את עבודת הקיסוס, הגלגול והמשחק בפלייסטיישן. "אתה יודע", אמר איליי, "ככה זה אמור להיות, והאמת, לא אכפת לי שאתה והכלב תישארו כאן גם שנה אם תרצו, זאת אומרת, בתנאי שאם אני מביא בחורה או אומר לכם להסתלק לכמה שעות מכל סיבה אחרת אז תסתלקו, כן, גם ככה יש מספיק מהכסף של סבא, הוא היה שמח אם היה יודע שגם חברים נהנים ממנו, הרי כמה שיותר יותר טוב, ככה הוא לא עבד כמו חמור ומת כמו כלב לחינם".

"וואף, וואף".

"אוי כלב, אל תקח את זה קשה, זה סתם ביטוי כזה, חוץ מזה אתה בטוח לא תמות כמו כלב", ליטף איליי את ראשו של הכלב.

"איזה סטלה, בחיי איליי, המון זמן לא הרגשתי ככה. הטעמים והצלילים של הודו חוזרים אלי וזו הרגשה מעולה", אמר זיו, מבט מצועף בעיניו, נראה ששכח לגמרי את ענייני הכספים, העבודה, האהבה והמשפחה, אין כמו לשכוח או להדחיק כדי להפוך את החיים לקלים יותר ואין כמו חומרים שעוזרים לך לשכוח או להדחיק כדי לשכוח או להדחיק. הבעיה מתעוררת כמובן כשמתפכחים, ולעתים זה קורה מוקדם יותר מהצפוי.

"לאט לאט, אחי היקר", אמר איליי, "עוד מעט יבוא גם דני ובכלל תהיה חגיגה".

"איזה חגיגה, אני עוד שתי שאכטות שוקע אל תוך חלומות באנופי מתוקים".

מחקרים שנעשו הוכיחו שכשבני אדם לומדים דברים במצב פיזי ונפשי מסוים, יזכרו טוב יותר את אותם דברים כשהם באותו מצב פיזי ונפשי. זה מה שמכנים בפסיכולוגיה למידה תלוית מצב. כך, שטעמו של הג'ראס הגיע לבלוטות הטעם של זיו והעשן הגיע לריאותיו והחומר הפעיל למוחו, החלו זכרונות שמזמן חשב שאינם עוד לחזור לתודעתו. ולפתע פתאום, אותה בחורה חייכנית ומצחקקת לא היתה עוד עלומת שם, אלא היתה רקפת. "מוזר", אמר לה זיו אחרי שאמרה לו את שמה כשישבו על החוף, מעבירים צ'ילום מעשן ביניהם, "לא חשבתי שנשארו עוד רקפות בישראל".

"בישראל אין", אמרה רקפת מחייכת חיוך שתחילתו ברישיקש וקצהו בפנאג'י, "את הרקפת האחרונה שהסתתרה מאחורי אחד הסלעים הבודדים שנותרו ברמת השרון קטפו ביחד עם הפקעת והעבירו לגואה כמחווה של שלום ואחווה בין העמים". אחרי כן הם התחבקו ואחרי כן התנשקו ואחרי כן שכבו מיוזעים על המיטה בצריף בו התגורר, מתנשפים עקב זיון חלומי, זיון טוב יותר מכל זיון שהיה למי מהם אי פעם בחייהם.

"אני לוקח איתי את הרקפת בחזרה לארץ ושותל אותה אצלי בגינה, שתפרח לעד ותצמיח לי עוד רקפות, קטנות וחביבות", הודיע זיו נחרצות, מדליק סיגריה של אחרי.

"זה לא כל כך פשוט", ענתה הרקפת החיננית ביותר מהודו ועד כוש, "לא כל חרק יכול להאביק רקפת, אבקניה סגורים ונפתחים רק לצליל זמזומו של עש מסוים מאוד".

"בזזזזזז....", החל זיו מזמזם את דרכו על עלי הכותרת הורדרדים של רקפת שצחוקה המתגלגל גלגל אותה מעליו ואותו מעליה, עד ששוב התנשפו בכבדות והציתו סיגריה של אחרי.

"את לא רצינית", אמר זיו, נושף את העשן לעבר מאוורר התקרה שהסתובב מעליהם באיטיות כזו שאינה תורמת לצינון החדר, אך כן מהפנטת יותר ויותר ככל שמתבוננים בו.

"כזו הרקפת, בררנית ולא רצינית, אך משום כך היא פורחת לאורך זמן", ליטפה את בטנו בקצות אצבעותיה המושלמות, "ובכלל, אם רצית רצינות היית צריך ללכת לכלניות או לורדים, ידעת שבארץ נפוצה ורד הכלב?".

"ורד הכלבה...", מלמל זיו ושניהם שקעו בשינה.

כשהתעורר רקפת כבר לא היתה שם. הוא מיהר לצאת החוצה וחיפש אותה בכל מקום, אך ללא הצלחה. כשחזר לצריף ראה את שלא ראה קודם לכן, היא השאירה לו מכתב - 'המשכתי הלאה' - כתבה בכתב יד נקי ומעוצב - 'אל תשכח להודיע לי כשהקרפדות מגיעות, אני רוצה את זו שהבטחת לתת לי במתנה'.

זיו פקח את עיניו וראה את איליי ודני בעיצומו של טורניר כדורגל נוסף. הכלב בוהה במסך הטלוויזיה בשעמום. דירת החדר אפופה עשן. "אחת מהן של רקפת!", קרא זיו כארכימדס הקורא אאורקה!

מצוף
כשאיליי יצא מהדירה לעבודה כל הקרפדות כבר נבדקו בקפידה במעין סרט נע, זיו בדק את פיה של כל קרפדה וקרפדה והעביר לאיליי שבדק על גופן אחר סימן כלשהו ולאחר מכן הבדיקה העביר לדני שהיה אחראי לנער כל קרפדה חזק-חזק כדי שאולי בכל זאת יצא משהו שקשור לרקפת, או לפחות עוד בוף ג'ארס. אבל לא פרחים ולא שרף. לאחר שנבדקה הקרפדה האחרונה איליי עזב נותרו בידי דני וזיו רק מפח נפש וקרקורים ריקים מתוכן. הבעת יאוש עלתה על פניו של זיו והכלב, שכבר היה שקוע בשינה עמוקה חלם על הימים בהם היה רץ אחרי זיו, שרץ אחרי ורד, שרצה על החוף אחרי האהבה אותה לא מצאה בתוכה לעולם. הרגליים של הכלב זזו בתנועות קצרות וקופצניות, מתחת לעפעפיים שלו ניתן היה להבחין בתזוזת העיניים שעוקבות אחר רגליו של זיו בחלום.

"אין דבר", אמר דני שכבר התחיל לגלגל ג'וינט חדש, "מחר נקנה עוד אבוקדו".

זיו לא צחק, רק קרקר באמצעות הקרפדה האחרונה שבדק. היה זה קרקור עצוב במיוחד. קרקור עמוק ונמוך שהדהד מקיר לקיר בדירתו הקטנטנה של איליי, שהפכה רק לאחרונה גם לדירתם של זיו והכלב, וממילא אירחה דרך קבע את דני, שלא היה לו מקום מוצלח יותר להסתתר בו מפני זוגתו האימתנית. זיו ודני המשיכו לשוחח על אהבה ועל ייאוש ועל ייעוד ועל חיים, או במילים אחרות, על כל אותם דברים שאנשים צעירים נוהגים לשוחח עליהם שעות במטרה לפענח אותם ולפצח את הצופן שיאפשר להם להיות מאושרים, כשבצעם אם הם לא היו צעירים כל כך או מסטולים כל כך הם היו יודעים שאין צופן. דני הביע את הדעות עליהן חזר פעמים רבות באוזני כל מי שהיה נכון להקשיב ואף באוזני מי שלא היה נכון להקשיב אך לרוע מזלו נקלע לשרפרף שלצדו של דני בבר הקבוע בו הלך להשתכר אחת ליומיים.

"החיים", פתח דני בנאום המפורסם, "הם זורקים אותך ממקום למקום בעוצמה כזו שאתה לא יכול אפילו לנסות להתנגד. זה כמו, זה כמו... זה כמו שאתה מצוף קלקר מרובע כזה שנתלש ממצופים של ילד בים. נתלשת משאר המצופים ואתה מנסה לצוף על הגלים. כל כך אתה עסוק בלצוף שאתה בכלל לא שם לב שהגלים לא רק מנסים להטביע אותך, אלא גם סוחפים אותך לכל עבר, פעם לכיוון החוף, פעם לכיוון הים, פעם לשום כיוון. אבל אתה נסחף, זה לא משנה לך בכלל, כי אתה עסוק בלצוף ועסוק בחורים שמתחילים להיווצר לך על הגוף מהמכות של הגלים, ומהחום של השמש, ומדגים שחושבים שאם אתה צף סימן שאתה כבר מת ואפשר לכרסם אותך. מה לעשות, דגים, הם טיפשים, הם לא יודעים שאם אתה צף זה לפעמים אומר שאתה מצליח לשרוד". דני לקח שאיפה עמוקה מהעשן המתוק-חריף ונשף אותו לחלל החדר. זיו קרקר עוד כמה קרקורים עצובים. הכלב המשיך לרדוף בחלומו אחר חתולים וציפורים שקיימים רק בחלומות של כלבים.

"עכשיו מה", המשיך דני, "אתה צף לך, נאבק בגלים, בדגים, בשמש וכל זה ומצליח איכשהו לצוף, אפילו כבר התרגלת לכל העסק. אתה מסתדר עם זה. ואז פתאום נדבקת אלי חתיכת חרא, כי בים יש גם חתיכות חרא ובדיוק כמו קלקר גם חתיכות של חרא צפות על הגלים. ואני, מה אני יכול כבר לעשות, היא נדבקה אלי וזה מושך גם זבובים ועוד דגים ויוצר עוד חורים בגוף של הקלקר שהוא אני, זאת אומרת אתה, אתה מבין מה אני מדבר נכון? ומאז היא דבוקה עלי, החתיכת חרא הזאת וזה עושה את כל העסק הרבה יותר קשה, יותר קשה לצוף, יותר קשה לכוון לאן אתה נסחף, והיא מזיינת לך את המוח שהבית לא נקי מספיק ושלא שטפת כלים כבר שבועיים ושלא הזדיינתם כבר איזה חודש ובטוח שיש לך מישהי מהצד ושחזרת מסריח מאלכוהול וחשיש ושאין לה כוח אליך כבר ושמתי תתחתנו כבר ושהיא צריכה לזרוק אותי כי אני לוזר חסר יכולת ואם לא היה לי את המזל להתגייס לממר"מ ולמצוא מיד עבודה עם משכורת גבוהה כמו שמצאתי, זאת אומרת כמו שמצאה אותי כי אני בכלל לא חיפשתי, אמרתי לך, הגלים זרקו אותי לשם, אז בכלל לא הייתי שווה כלום. ולך תסביר לה עכשיו שהיא סתם חתיכת חרא שנדבקה עלי ודפקה לי את החיים, ולך תנסה להסיר אותה מעליך, זה בלתי אפשרי, ניסתי, החרא נדבק חזק ומתקשה ומתייבש ואין לך סיכוי להוריד אותו. גם אם תצליח בסופו של דבר להוריד אותו, זה יהיה בגלל הגלים או הדגים או משהו אחר שקרה, למה אתה סך הכל מצוף קלקר מאעפן, מוכשר ככל שתהיה את לא כזה גליק גדול, וגם אז, גם אחרי שהחתיכת חרא תרד, תמיד היא תשאיר עליך סימנים. ואתה יודע מה הכי נורא, שאחרי כמה זמן אתה כל כך רגיל לחרא, כמו שאתה רגיל לגלים ולשמש ולדגים ולשקיות ניילון שנצמדות עליך באמצע הים ומנסות להטביע אותך, שאתה רועד כולך כשאתה מנסה לעשות משהו בשביל לזרוק אותה". דני עצר לרגע ולקחת כמה שאיפות עמוקות, מקשיב לדממה שהתאפשרה עקב שתיקתו, מאזין לקרקורים העצובים של זיו. "בקיצור, יש לך מזל שזרקה אותך, תן לגלים להעיף אותך מצד לצד, לנקות ממך את הסימנים שהיא השאירה, רק אל תשכח לצוף", סיים והעביר את השאכטה לזיו, שהעביר את הקרפדה שבידו לדני כדי שימשיך את הקרקורים המלנכוליים. אחרי כמה שאיפות ונשיפות הכלב התעורר בבהלה, אחד החתולים בחלום נעץ לו ציפורניים באף והכאב היה בלתי נסבל. האף היה האבר שהכלב הכי אהב בגופו. מבחינתו היה מוכן להתעוור ולא לאבד את חוש הריח. אז הוא התעורר בבהלה ונבח מספר נביחות קצרות ואומללות.

"טוב, המצב כאן גרוע, חייבים לשנות אווירה", אמר דני, שתמיד סבר ששינוי מקום מהווה בהכרח שינוי באווירה, או יותר מדיוק, שינוי בהרגשה. כך למשל בכל פעם שהיחסים בינו לבין זוגתו הפכו להיות קשים יתר על המידה ומעיקים באופן בלתי נסבל, לקח אותה לסוף שבוע במקום שהמפרסמים שלו מעידים עליו בדרך כלל כ'רומנטי' או 'מפנק'. במקרה הנוכחי, של אווירה מדוכדכת וכלב מבוהל, הפתרון היה ברור והשלושה מצאו את דרכם לחוף הים.

השמש כבר החלה לשקוע, כמו העפעפיים של דני וזיו. השמיים נצבעו בגוונים ורדרדים, כמו עיניהם. הכלב התרוצץ אנה ואנה ושחה בהתלהבות בין הגלים. שני בקבוקי בירה נגמעו בזריזות מפאת החום הכבד, שאמנם הלך והתפוגג ככל שהשמש הלכה ושקעה, אך בכל זאת גרם להם צמאון אדיר. או שמא היתה זו המלנכוליה?

עכשיו תסתכלו על התמונה הזאת. איזה יצורים הם בני האדם. שניים מהם יושבים כעת חוף הים התיכון, חול חם דבק בגופם, אגלי זיעה דקיקים בוקעים מנקבוביות עורם ומתאדים בהיחשפם לקרני השמש האחרונות של היום. הם בוהים באופק וכמעט שאינם מחליפים מילים ביניהם. כל אחד מהם שקוע במחשבותיו הוא, בתפיסותיו, בהגיגיו, בזכרונותיו ורגשותיו. כל אחד תקוע בתוך גופו. ובכל זאת הם מפיקים הנאה מסוימת, או אולי נחמה מסוימת, מכך שהם יושבים זה לצד זה, בתוך ההמון האנושי שסביבם על החוף. וגם הכלב, מה הוא שונה כל כך כבר, רץ ושוחה ונובח, כאילו עם עצמו, כאילו לבדו, עם מחשבותיו ודמיונו, ממציא לעצמו משחקים שונים ומשונים שבני אדם לא מסוגלים להבין או להעלות על דעתם. באיזשהו מקום, באיזשהו אופן, זיו חושב לעצמו כעת, גם בני האדם חיים בדמיונם ובגפם יותר משנדמה להם.

אבל זיו טועה, בני האדם אמנם חיים בדמיונם כל הזמן, אך חלק ניכר מהזמן בתוך חברתם הם חיים, והפעולות של זולתם, אפילו אם הם כלבים, משפיעות על חייהם ועל מעשיהם. כך למשל קרה ברגעים ההם ממש, כשהשמיים במערב כבר היו כתומים מאוד ובמזרח ניכרו כבר הגוונים הכהים של ראשית הלילה. גל גבוה במיוחד ואכזרי למראה שטף את הכלב, שהתקשה להתאושש ונראה נאבק עם הגלים הקטנים שהגיעו לאחר מכן, משתנק ומשתעל. זיו מיהר אל המים, מבלי להסיר את בגדיו, מבלי לחשוב בכלל וניסה להציל את הכלב מהגלים. הרוחות מעליהם היו חזקות ושניהם נסחפו עמוק יותר ויותר אל תוך הים. המציל מזמן עזב את הסוכה והאנשים על החוף חששו להיכנס למים כדי להציל כלב ואדם, או שאולי לא הבחינו כלל בדרמה הקטנה שהתרחשה מטרים ספורים מהם. הרי זו עובדה ידועה, שלעתים קרובות מדי בני אדם לא מבחינים כלל בדרמות הקטנות המתרחשות מדי יום מתחת לאפם, בדירה הצמודה לשלהם, בחצר ביתם, בכביש אותו הם חוצים מדי יום בדרכם לעבודה, על הספסל בשדרה ובכל מקום תחת השמש. אין זו עצימת עיניים של ממש, אלא יותר תופעה של כשל קוגניטיבי אינהרנטי בבני האדם. כמובן, שלעתים קרובות גם דרמות גדולות אינן מובחנות כלל על ידי בני אדם, אך במקרים אלו מדובר על פי רוב בעצימת עיניים של ממש, בהעדפה ברורה להתעוור, או במילותיו של הכלב, בתתרנות מרצון.

רוח
זיו פקח את עיניו וראה את איליי לבוש חלוק ירקרק של רופאים. "בוקר טוב לך מר קרפד. ישנת כמו דוב נמלים. הכלב בבית עם דני, הצלת אותו ושקעת כמו סלע. אמא שלך מחכה כאן מחוץ למיון עם החברה הכוסית שלה, לא סיפרת לי שאמא שלך לסבית יא מניאק, אתה יודע שגם ככה אני מפנטז עליה מאז התיכון ולא רצית לתת לי עוד חומר טוב לפנטזיות".

זיו העדיף לא לדבר. גם בגלל שלא היה לו מה להגיד. גם בגלל שהוא העדיף לחשוב שהוא חולם. וגם בגלל מסיכת החמצן שהקשתה עליו לדבר. הוא הסתכל סביבו באיטיות וראה לצידו את הזקנה מהמסדרון, היא חייכה אליו, היתה ביניהם שותפות חווייתית, אחרי הכל שניהם מצאו עצמם על סף מוות במסדרון המיון של איכילוב. כשהסתכל לצד השני ראה את הקרפדה שלקח עמו לים יושבת על הארונית המתכתית שניצבת לצד מיטות בית החולים. איליי לקח את הקרפדה והניח אותה בידיו של זיו, "קח, שלא ישעמם לך בינתיים, אני מצטרף לצוות להמשך הסיבוב, כשיסתיים אני אגיד לאמא שלך שהתעוררת והיא יכולה לבקר אותך".

זיו אחז את הקרפדה בלאות. היא היתה לחה עדיין וניכרו עליה מפגעי מי הים. סדקים החלו להיבקע בגופה, חול חדר לפיה וכתמים כהים ניקדו את עורה הירקרק. "עט", לחש זיו והצביע על העט בכיסו של איליי. איליי כמובן לא הבין את המילה שנאמרה אך הבין את המחווה. לעתים קרובות תנועה או הבעת פנים שווה אלף מילים. לאחר שאיליי הלך לדרכו העביר זיו את העט על גב הקרפדה האומללה שהשמיעה באופן מפתיע קרקור ענוג במיוחד, שנעם לזיו עד מאוד. גם הזקנה מהמסדרון נראתה מרוצה וצחקקה בהנאה למשמע הקרקורים.

סיבוב הרופאים הסתיים, הסירו את מסכת החמצן מפניו של זיו והודיעו לו שישוחרר תוך שעות ספורות, אך הוא העדיף להמשיך בשתיקתו וקרקוריו, שלמען האמת החלו לעלות על העצבים של הצוות. אך מכיוון שאיליי היה הסטאז'ר האהוב והאהוד ביותר במחלקה, לא אמרו לו מילה והחליטו להבליג עד שישוחרר החבר הדפוק של איליי. אמו של זיו התנצלה בפניו וסיפרה לו סיפור ארוך למדי על טעויות שעושים בחיים ועל השלמה וקבלה עצמית ועל איך לעולם לא מאוחר מדי כדי להיות מאוהב ומאושר. זיו מלמל משהו בתשובה ואולי אמר לה שהוא אוהב אותה, אבל זה לא באמת חשוב, כי הורים אמנם משפיעים רבות על חיי ילדיהם, ובכל עת בחייו של אדם מעשה או מילה של הוריו עשויים להשפיע עליו באופן קיצוני למדי, אך בסופו של דבר ישנם דברים משמעותיים יותר ורוב בני האדם לומדים לחיות בשלום עם הוריהם למרות הכל, אפילו אם הם שוכחים זאת לפעמים, כפי שזיו שכח. בעיקר קל לאדם לשכוח שהשלים עם הוריו ופגמיהם כשממילא חייו רוויים בצרות ובעיות ובנקל הוא נזכר עד כמה אושרו בלתי תלוי בהוריו וילדותו כשמתחוללים בחייו אירועים טובים במיוחד. כזה הוא האירוע הבא עבור זיו, שבשלו נשכחו מליבו כל צרותיו ומכאוביו, גדולים וקשים ככל שיהיו. כי לא פעם בחייו של אדם, דווקא כשהכל מתפרק ונראה אבוד, נושבת לפתע הרוח שמייבשת את דמעותיו וטורפת את כל הקלפים שמסתדרים לאחר מכן בדיוק כפי שצריך.

"זה לא יכול להיות שמטרטרים אותי ככה!", קול בכי שבור נשמע בחלל חדר המיון, "כבר הייתי שם, די כבר, אני לא זזה מפה לשום מקום אחר!", גברו הצעקות, "תביאו כיסא גלגלים וקחו אותי לאן שצריך! אני לא עובדת כאן! אין לי מושג!".

זיו ניסה להסתכל לכיוון, אך הזקנה מהמסדרון הסתירה לו את האישה שעוררה מהומה. הוא מתח את צווארו אך ללא הועיל. הצעקות המשיכו ובין המשפטים הצליח להבין שמדובר באישה כורעת ללדת. ירדו לה המים, טרטרו אותה ברחבי בית החולים והיא אינה יודעת כבר לאן עליה להגיע כדי ללדת בשקט ושלווה. לרגע חשב לקום ולעזור לה, אך לבסוף החליט פשוט לא להתעסק בעניינים של אחרים ולהמשיך לקרקר. ריביט, ריביט, ריביט. הזקנה מהמסדרון צחקקה שוב. ריביט, ריביט, ריביט. "אולי די", איליי הגיע לבקש ממנו שיפסיק וניסה למשוך את העט מידיו, "יש מספיק בלגאן עכשיו גם בלי הקרקורים שלך".

"ממתי אתה נהיית כזה רגיש לרעש? ובכלל ממתי אתה רופא?", משך זיו את העט בכוח כדי לא לאפשר לאיליי לקחת אותה ממנו.

"אני לא. אני בסטאז', עשה טובה ותפסיק".

"מתי בכלל למדת רפואה?".

"רק בשש שנים האחרונות".

"אה, זה חדש, בגלל זה לא הספקת לספר לנו", התנצח זיו בציניות וגרם לאיליי לעזוב את העט.

"עשה טובה, עדיף שלא ידעו, בייחוד לא אבא שלי. לספוג ממנו העלבות וירידות אני כבר רגיל, לעולם לא אצליח להתרגל לקבל את הערכתו".

"אז עשה טובה ותן לי להמשיך לקרקר, זה עושה לי טוב משום מה, מזכיר לי את הודו. סיפרת לך שהייתי בבית חולים בהודו? הכניסה נראית כמו תמונה ממחנה ריכוז, מלא נעליים, כי חייבים להכנס יחפים..."

"סיפרת, כבר מלא פעמים סיפרת", קטע אותו איליי שכבר היה לחוץ ללכת, "טוב, תמשיך, אבל בשקט".

"אולי במקום להשתיק אותי תלך לעזור לאישה המסכנה ההיא?".

איליי נענע בראשו והחווה בידו בביטול, כאילו לומר על זיו שהוא חסר תקנה, מה שהיה נכון עד כה, אך חדל להיות נכון דקות ספורות לאחר מכן. ריביט, ריביט, קרקר זיו בתגובה. ריביט, ריביט, ריביט, ריביט, קרקר ביתר שאת וביתר עוצמה אל העולם וקרקוריו מילאו את חדר המיון עד שלא היה כבר מי שלא שמע ותהה מהיכן הגיעו קרפדות לאיכילוב. כיוון שדברים משונים רבים מגיעים לאיכילוב, ובייחוד לחדר המיון, אך בקרפדות טרם נתקלו שם. ריביט, ריביט, ריביט, המשיכו הקרקורים וככל שהמשיכו כך נראה היה לזיו שהן הדבר היחיד שנשמע בחדר המיון. גם הצעקות של האישה ההרה חדלו. גם צפצופי המוניטורים. גם חרחורי החולים. גם ההשתעלויות והגניחות. הכל חדל ורק קרקורים נעימים נשמעו באוזניו של זיו, שעצם את עיניו והתמסר לצלילים שהביאו אליו את האושר.

"זכרת להביא לי אותה, ידעתי שתזכור", שמע זיו קול מוכר לידו והרגיש ידיים מוכרות נוגעות בידיו, אוחזות בקרפדה, מפסיקות את הקרקורים.

כשפקח את עיניו רקפת היתה שם, מדברת אליו מילים שהיו לו כמשב רוח נעימה ביום חמסין זוועתי, טורפת לו את כל הקלפים, הופכת לו את הבטן מבפנים, מייבשת את דמעותיו ומחליפה אותן עד מהרה בדמעות קטנות של התרגשות למראה בנו הנולד.