23 ביולי 2008

נוסע להציץ

בשורה הראשונה קשישה, כרגיל, אני עובר לידה ומעיף מבט פנימה. כצפוי, קופסאת פלסטיק כזו של כדורים והרבה שקיות ניילון בשלל צבעים. אני מצליח להבחין בפרי כלשהו אך ממשיך הלאה כי השמנמן שעלה אחרי כבר סיים לשלם ורוצה להתיישב. יש מושב פנוי שלוש שורות לפני. הוא מתיישב, אני מספיק להבחין באייפון, אולי זה הדור השלישי, וחפיסת סיגריות, נראה לי אל.אם. כחול. השמנים מתנחמים בטכנולוגיה וסיגריות, צפוי למדי, צפוי. אני ממשיך הלאה, שלא יחשדו. בשורה מאחוריו כוסית בגופיה צהובה יושבת במושב שליד המעבר, התיק שלה במושב שליד החלון. מתנהגת כאילו אינה מבחינה בי, שלא תיאלץ לפנות לי מקום. אין בעיה, אני חושב, ממילא אין לי עניין בישיבה. מבט מעמיק לעומק מאשש את ששיערתי בתחילה, אין חזיה. מבט למושב מימינה מגלה טפח מעולמה, סלולרי של נוקיה, מיושן מעט, בטח מהעבודה, ספר דקיק, לא מצליח לקרוא את השם, חבילת טישו עדינים ויומן קטן. הן תמיד מצוננות, אני רושם בזכרוני ומסית עיני לשמאלי. בחור רזה ומזוקן, מעט מקריח בלבוש מרושל קורא חינמון, מדור כלכלי. הוא מדפדף הלאה והלאה ונעצר במדור הרכילות. אני מזהה את הדמויות בתמונת הפפראצי, משהו עם יודה ונינט. את הכיתוב מתחת לתמונה אין סיכוי לקרוא ממרחק כזה. מאחור מבקשים ממני להתקדם. אני מציית ונעמד אל מול הדלת האחורית. הקשישה בקידמת האוטובוס לועסת את הפרי, הוא מטפטף על הניילונים בתיקה. השמנמן משחק עם האייפון שלו, שבוודאי מכוסה כבר שכבה שמנונית ומתקשה להגיב למגע אצבעותיו הנקניקיות. הכוסית לוחצת על הכפתור ונעמדת, היא מתקרבת לכאן בפטמות זקורות שמסירות כל ספק שהיה לגבי קיומה של חזיה מתחת לגופיה הצהובה. הרזה המזוקן עדיין ברכילות, שקוע, לא הציץ אפילו מעבר לעיתון כדי לחזות בחזה המפואר הזה. אני מסיק שהוא הומו ויורד מהאוטובוס כדי להיטיב לבחון את הישבנים שמתחת לגופיה הצהובה. ממילא אין לי מקום אליו רציתי להגיע יותר.