הסיפור על אריה דקל

בואו ושמעו, ילדים וילדות,
סיפור כזה, עמוס בחיות.
לא, מה פתאום, אין זה סיפור מוכר,
אין פיל ואף לא עכבר.
אין זה סיפור על שפן, שמו מיץ פטל,
אלא סיפור על האריה, אריה דקל.

האריה הספציפי עליו יסופר,
לא היה אלא אריה מהכפר.
במשך שנים עבד הוא במשק,
וכל ילדותו חגג על השסק.
מה טובים היו אז חייו,
עד שבספר של ניטשה נעץ את עיניו.

קרא הוא בספר ובספרים אחרים,
והתחיל לחשוב על משמעות החיים.
ומה אם בכלל אין אלוהים?
ואולי הוא ביזבז את מיטב השנים?
אך התבגר האריה הצעיר,
ארז חפציו ועבר אל העיר.

בעיר הגדולה, סבר האריה,
ישנן הזדמנויות שונות והרבה.
ישכור הוא דירה, עם יונה שותפה,
ימצא עבודה וילמד לנגן על כלי נשיפה.
חצוצרה או טרומבון, קלרינט או חליל,
ויופיע בפאבים, או לפחות רק יתחיל.

כך ברכבת בחלומות הוא שקע,
וכל כך שמח שבכפר לא נתקע.
הנסיעה התארכה והאריה המשיך לפנטז,
איך הוא ימצא חברים וינגן איתם ג'אז.
איך הם יקליטו תקליט מצליח נורא,
ואיך הוא ימצא גם אהבה ראשונה.

חלום האריה באמצע הופסק,
בדיוק כשנהיה עשיר כמו גידמאק.
האריה זינק אל מחוץ לרכבת,
יישר הזנב שנמחץ מהדלת.
ומרכבת צפון, התחנה הגדולה,
נסע האריה לדירת הלביאה.

את הלביאה, ששמה מיה, הכיר האריה,
בצ'ט באינטרנט, ופעם גם ישבו לקפה.
מיה היתה לביאה מטריפה,
עירונית אמיתית, היא נולדה בחיפה.
כשסיפר לה שהוא עוזב את הכפר,
הזמינה אותו אליה ואמרה "נהדר!".

מרמורק תשע, לא רחוק מ"הבימה",
דירה מספר ארבע, על הדלת כתוב סימה.
הקיש על הדלת, חש קצת לחוץ,
אם היא לא בבית עוד יתקע הוא בחוץ.
עוד נקישה וצלצול פעמון,
נפתחת הדלת, עומד שם דביבון.

"היי, אתה בטח אריה, מיה סיפרה לי הכל.
בוא תכנס, בדיוק יושבים לאכול".
אריה נכנס, הדירה קצת אפלה,
הדביבון הלך לסלון, משם נדף ריח נורא.
"אריה! בוא לכאן, כולם מחכים,
עד שתתיישב אנחנו לא מדליקים".

בזהירות צעד האריה לסלון,
ישבו שם מיה, חמוס ודביבון.
שני מגשי פיצה מטר גדולים,
מאפרה אחת מלאה בבדלים.
"אריה, תגיד לי מה העניינים?
רוצה ג'וינט או שבאנג זה מתאים?"

בכדי לא לצאת מעפן, האריה רק הנהן,
דביבון הדליק את הג'וינט, התחיל לעשן.
"הנה תקח", לביאה שלפה באנג מפואר,
"חמוס הביא אותו מאמסטרדם, רק אתמול הוא חזר".
האריה המובך, לא ידע מה עושים,
ביקש מלביאה הדרכה למתחילים.

לביאה חייכה והכינה לו ראש,
הדליקה מצית ואמרה לו לשאוף.
האריה השתנק, השתעל ונחנק,
אך עד מהרה הרגיש מסופק.
"אני מרגיש קצת מוזר", אמר וציחקק,
"יש למישהו במבה? אני ממש משתוקק".

כך הם ישבו, הרביעייה המשונה.
חמוס, דביבון, אריה ולביאה.
מסטולים לגמרי, ימים ולילות,
האריה כבר מזמן ויתר על חלומות.
כרס המאנצ' הלכה ותפחה,
הלביאה התעברה ועשתה הפלה.

חלפו השנים והאריה עוד מסטול,
לא מנגן ולא נכנס למסלול.
אריה ומיה הלכו לקנות ריזלה באיזה יום,
עיניים אדומות, מוכי שמש וחום.
"אין בכלל משמעות לחיים",
הכריז באמצע רוטשילד, לבוש תחתונים.

אז מה תגידו, ילדות, ילדים?
האם מבזבז האריה ת'חיים?
"אולי הוא מבסוט", יפה אמר דני,
"אבל אין כל משמעות לחייו", אמרה חני.
"מה שחבל שהוא לא ניסה בכלל ".
מי אמר את זה? טוב מאוד מיכל.

אז כמו שראינו, האריה הצעיר,
וויתר על הכפר לטובת חיי עיר.
קיווה להגשים חלומות ולמצוא משמעות,
במקום זה מצא חיי הבל ושטות.
מכלה את זמנו על גראס וחשיש,
ומדי פעם ממלצר עבור טיפ ובקשיש.

אז דני צודק וגם חני צודקת,
ומיכל ציינה עובדה מאלפת.
אילו רק ניסה האריה במקביל לסמים,
ללמוד נגינה או כל חלום אחר להגשים,
לא היה זה סיפור כל כך עגום,
ואולי היה היום כוכב ג'אז עצום.