18 במאי 2008

בוגרשוב

בוגרשוב. שעת ערביים. העוברים ושבים הולכים וחוזרים. חלקם יושבים. מבתי הקפה נודפים מוסיקה ודיבורים. התנועה על הכביש איטית. גם אני מזדחל לאיטי לאורכו של הרחוב. הים לפנים. אוטובוס חולף בנתיב השני. אני סוגר את החלון. בתחנה של אייבי נתן מתחיל "זמן הדימדומים" הקסום. על המדרכה עוברת בחורה עם רצועה של כלב ביד, בקצה השני של הרצועה כלב פקינז מטופח מדלג לרגליה השחומות. השמש נוגעת במים והבחורה עם הכלב כבר לא נראית במראה האחורית. הפקינז עוד מקפץ לי בראש. אי שם בים התיכון הספינה של אייבי מנגנת לי את שנות החמישים. שנות החמישים שלי כבר מופיעות במראה האחורית, קצות שערות ראשי. אלביס לא ניסה להגיע לגיל הזה. הבחורה עם הכלב אולי ראתה אותי מסתכל מקודם. היא בטח לא האמינה שהסתכלתי על הכלב וריחמה על הזקן החרמן שמשנן את רגליה המבריקות כדי לאונן עליהן לפני השינה.
עוד מעט הים. בגדי ים קטנטנים לשינון. החרמנות משתלטת עלי, אני מכבה את הרדיו, לא נעים לי מהמלך. מסובב את הידית ופותח חלון אל הים. יודע שיש שם גברים ברחוב, הולכים עם הכרס גולשת מעל שולי מכנסיהם הקצרים במקרה הטוב ומעל תחתונים רפויים במקרה הפחות טוב. הם שם, מטיילים להם, אבל אני לא רואה אותם מזיעים בין הנשים הנקיות, הריחניות, המשתזפות, המתעקלות ומתפתלות על החול החם ובמים הצוננים. בגדי הים נצמדים לגופן, מבליטים את קו החוף הטבעי, את הקימורים והעמקים. הן מטפטפות לאורכן ביוצאן מהים, השמש משתקפת בטיפות שעל שדיהן הרכים, מעניקה לגופן מין זוהר מלאכי. ברכה שמימית נחה על גופן, מאירות את עייני ובתי הקפה נעלמים על כל הדיבורים, רק המוסיקה ברקע מתנגנת. הפקינז המדלג נעלם מזמן מהראש. רק מלאכיות זהובות לעת דימדומים, על רקע הים הכחול בראשי המאפיר.