15 במאי 2008

שיר - סיפור אהבה

1.
הוא בטח ידע אלפי מילים המתארות דברים שאנשים עשויים לרצות, החל משרוכים, דרך כלי רכב, בעלי חיים, חופשות במקומות אקזוטיים או לא אקזוטיים, ממון ומקרקעין ועד להורים ומשפחתיות טובה. אבל רק על מילה אחת הוא הצליח לחשוב במשך החודשיים האחרונים, שיר. שיר נכנסה לראשו, תודעתו, נפשו וליבו כשפגש בה לראשונה ומטבע הדברים היה זה ללא כל הכנה מראש ומבלי שציפה לכך כלל ומשום כך עוצמת ההתאהבות בה היתה כה חזקה.

על מנת להבין יותר טוב את הרגע הזה, שבו התרחש המאורע המשמעותי כל כך בחייו, ארצה להרחיב מעט על מי אנחנו מדברים כאן בעצם, שהרי אפילו את שמו אינכם יודעים עדיין ולכן עשויים אתם לסבור שבעצם אני מספר כאן על עצמי במסווה של סיפור בגוף שלישי, בעוד אין זה המצב כלל. הוא, שברגע אחד לפני כחודשיים התאהב נואשות בשיר, נקרא דודו. הוא מעולם לא אהב במיוחד את השם שלו, שכן ללא ניקוד יכול להקרא כשם הציפור הנכחדת וכן משום שאין כבוד רב בשם דודו. אגב, הוריו קראו לו דודו ולא דוד. אילו היה נקרא דוד, היה מתגאה יותר בשמו. כי דוד הוא שם עם היסטוריה, עם מורשת וכבוד. מצד אחד הוא דוד המלך ודוד בן גוריון ומצד שני, בנכר, הוא דייויד בקהאם או דייויד בואי. דודו, לעומת זאת, יכול להיות דודו טופז או דודו זר ובנכר הוא לכל היותר דודו פישר וגם זה רק בקרב הקהילה היהודית.

מכל מקום ובשום מקום, הסיפור הזה הוא על דודו. דודו שבדיוק התחיל לעבוד בחברת הייטק שמשלמת לו כמעט עשרים אלף שקל כל חודש בשביל שיכתוב עבורה תוכנה. דודו שבדיוק לפני שלוש שנים וחודשיים התחיל ללמוד מדעי המחשב ומאז לא זכה לשוחח עם אף בחורה שאין לה שפם או איזשהו כשל חברתי המונע ממנה לתקשר עם בני אדם כדבעי. וזה לא שלדודו יש יכולת פנומנלית לתקשר עם בני אדם, נהפוך הוא, דודו נמנע ככל יכולתו, במשך כל שנות חייו, מתקשורת אנושית שאינה עוברת דיגיטציה. עוד בבית הספר היסודי, שאת הזכרונות ממנו משתדל דודו להדחיק למקום זניח בחייו ותודעתו, גילה דודו חוסר רצון או חוסר מסוגלת לתפקד בחברה. כך, מעט הזכרונות משנות בית הספר , שעל אף ניסיונותיו לשכוח אותם עדיין קיימים וחיים כחלק בלתי נפרד מאישיותו, הם זכרונות שיכולים כולם להכנס תחת ההגדרה 'בדידות'. כזה הוא הזכרון ממסיבת הסיום, כשכולם הלכו לחגוג אצל גלי, מלכת הכיתה, אבל אף אחד לא אמר את זה לדודו, שמצא את עצמו מחשב את הממוצע לבד בבית. כך גם הזכרון מימי ההולדת שלו, כשבכל פעם מחדש, כמה ימים קודם ליום ההולדת, שאלה אותו אמו "את מי הזמנת מחבריך לבי"ס?" והוא ענה "אף אחד", למרות שבעצם רצה לענות "אני הבן שלך לעזאזל! לא הבנת עדיין שאין לי חברים?!". אבל זו בעצם היתה הבעיה שלו במשך כל חייו, שלא יכל לומר את מה שבאמת רצה להגיד.

היית מצפה שאדם עם אינטליגנציה מינימלית, לא כל שכן אדם עם אינטליגנציה גבוהה מהממוצע, יבין בשלב מסויים בחייו שהשיטה שלו אינה עובדת. אם כל חייך אמרת מה שחשבת שאנשים רוצים לשמוע ממך ובכל זאת מצאת עצמך בודד ונטול אפילו אדם אחד שיבין אותך, הרי שאין עוד הצדקה להמשיך ולעשות כן. עם זאת, דודו המשיך גם המשיך לומר ולעשות מה שהוא חושב שמצפים ממנו לומר ולעשות ועל כן המשיך גם המשיך לאכול אותה חזק כתוצאה מכך. למשל בצבא. כשגויס ישב מול קצין המיון שעיין בנתונים של דודו ואמר "אני רואה שאתה טוב במחשבים, אז אתה בטח מסתדר בעבודה עצמית, לבד עם עצמך?", דודו הנהן ולחש "כן" ומהר מאוד מצא עצמו מבלה שלוש שנים מול מחשב, לבדו, מנותק מהעולם, באיזה בור סודי שאיש אינו יודע על קיומו. עד כדי כך סודי היה הבור הזה, שאפילו טלפון לא היה שם, רק כיסא, מחשב ודודו שהוחלף כל ארבע שעות בסרגיי.

במשך השעות הארוכות שבילה בבור מול המחשב ניסה דודו לחשוב על הדברים החשובים באמת בחיים. הוא ניסה לצייר בראשו את דמותו של האושר, כי אושר, כך סבר, הוא הדבר שבשבילו שווה לחיות. הוא גם זכר שהיו לו רגעים בהם היה קצת מאושר או לפחות הרגיש איזו תחושה מוזרה כזו שמילאה את ליבו והפיחה בו תקווה. תקווה לכך שאפשר להיות מאושר. את התקווה הזו והאושר הזה הוא גילה במחשוף של עינת, המורה שלו לסוציולוגיה בכיתה יא'. עינת לא היתה כמו כל המורות, היא היתה צעירה ולא נשואה והיו לה עיניים יפות וירוקות ושיער שחור, חלק וקופצני. היה לה גם גוף לא רע בכלל, שהזכיר לדודו את הגוף של חלק מהבחורות בתמונות שהוריד מהאינטרנט, כשהאינטרנט היה בחיתוליו ועוד לא שימש להורדה של סרטי פורנו על כל גווניהם באורך מלא. הוא זוכר שהביא ביד כמה פעמים כשהוא מדמיין אותה ואותו באחת מהתנוחות המוצגות בתמונות ההן שהוריד. הוא זוכר גם שבאחד המבחנים לא יכל להתאפק ולמרות שהכל היה ברור לו, כמו תמיד, הוא הרים את היד וביקש ממנה לגשת ולהבהיר לו איזה עניין. היא ניגשה לשולחנו, שהיה בפינת הכיתה, כמו תמיד, ורכנה לעבר טופס המבחן שלו, עליו הצביע ושאל דבר מה. בעוד היא הסבירה הוא נעץ מבטו במחשוף שנפער מכובד משקלם של שדיה המתנדנדים מעל לשולחנו ושינן את דוגמת החזייה השחורה שלבשה, את צבע עורם הבהיר, העריך את קוטרם וניסה להבחין בפטמותיה ללא הצלחה. כל אותה עת הוא חש את חום גופו עולה, את פניו מעלים אודם וזיעה וחשש שעינת תשמע את פעימות לבו שהלכו והתחזקו ככל ששקע יותר ויותר אל חיק מורתו. כשישב במעמקי הבור מול המחשב והעלאה בראשו את הזכרון הזה כסימן לכך שקיים אושר בעולם, הניח דודו שעינת שמה לב לכך שנעץ מבט בשדיה. הוא לא יתפלא אם היא שמה לב אף להתרגשותו הרבה ואולי גם לזקפה שעוררה רכינתה התמימה לעברו. דודו התקשה לסלוח לעצמו על שהיתל במורתו, אהובתו, מושא חשקו, שבתום לבה סברה כי היא מסייעת לו בפתרון המבחן, כשבעצם נפלה בפח ליצריו של נער חרמן ועלוב נפש. רגשות האשם של דודו נכרכו עם המחשבות על האושר ועל משמעות הקיום והפכו לחלק בלתי נפרד מהווייתו וכל אימת שניסה דודו לחשוב על סיבות להמשיך לחיות, התחיל חוט המחשבה שלו בכך שיש אושר בעולם והסתיים בכך שהוא חרמן עלוב נפש, שאינו ראוי לחיים ובטח לא לאושר.

2.
המהפך בתפיסתו את האושר התרחש בבת אחת, בבוקר אחד, במעמקי הבור, כמה שבועות לפני שחרורו של דודו מהצבא. השעה היתה עשרים לשמונה בבוקר ודודו כבר חש מנומנם אל מול צג המחשב, מצוי בשלב שבו אין כל מחשבה בראשו למעט השניות החולפות לקראת השעה שמונה אז סרגיי מגיע להחליף אותו, תמיד בשניה האחרונה של שבע חמישים ותשע. מלוא הריכוז של דודו היה בשעון הדיגיטלי. מהרעש הסטטי של המחשב ומחריקות הדיסק הקשיח כבר למד להתעלם ומבחינתו לא היה קיים דבר בעולם מלבד אותו שעון דיגיטלי על מפרק ידו השמאלית ולא היתה כל שאיפה בליבו מלבד שהשעה שמונה כבר תגיע והוא יוכל לעלות אל פני הקרקע, להתקלח ולישון, כשבדיוק נשמע רעש מאחוריו, שהקפיץ אותו לגמרי והזרים אדרנלין לגופו. הוא הסתובב למקור הרעש, מבוהל וערני, ומצא שם את סרגיי.

"מה העניין?", שאל דודו.

"סיימתי את ריצת הבוקר מוקדם אז באתי עכשיו", ענה סרגיי במבטא רוסי קל שמתגלגל על הריש והכף.

"לא ידעתי שאתה רץ בבקרים", אמר דודו, לבו עדיין פועם בחוזקה.

"כל בוקר אני רץ עשר דקות, בשביל עבודה שלנו צריך נפש בריאה בגוף בריא", אמר סרגיי ובכך הפך את השיחה הזו לשיחה הארוכה והמשמעותית ביותר שערכו ביניהם השניים. על פי רוב השיחה ביניהם התמצתה ב"בוקר טוב", "ערב טוב", "לילה טוב" בתוספת של "שתהיה משמרת קלה". לפעמים, כשהיה לאחד מהם מצב רוח, הוא היה שואל את השני "איך עבר?" והשני היה משיב "כרגיל" או "שום דבר מיוחד".

"תגיד, מה יש לך בתיק הזה? זאת אומרת, למה אתה תמיד בא לפה עם תיק?", שאל דודו כשבעצם רצה להגיד משהו כמו "אז נראה לי שאני ממש לא מתאים לתפקיד לא בנפש ולא בגוף".

"ספרים של ג'אווה. אני לומד מדעי המחשב באוניברסיטה הפתוחה", אמר סרגיי ופתח את התיק כדי להראות לדודו למה הוא מתכוון.

"אז ככה אתה מעביר את המשמרות האלה!", הרים דודו את קולו בהתרגשות, כאילו היה ארכימדס שקורא "אאורקה!".

"מה אתה עושה בשביל להעביר את הזמן פה?".

"אני...", היסס דודו ופער וסגר את פיו מספר פעמים תוך שהוא פולט "אהה" ו"אמממ". "אני חושב, בעיקר", ענה לבסוף.

"חושב על מה?"

"זה קצת עלוב", אמר דודו והרגיש שנדחק לפינה, שאמר מבלי משים משהו שלא היה צריך לומר, משהו אמיתי מדי, קרוב מדי וכעת לא עלה בדעתו שום דבר טוב להגיד מלבד האמת, "אני חושב על הקיום, אתה מבין? למה צריך לחיות וכאלה".

"פילוסוף אתה, הבנתי", הפתיע סרגיי את דודו בכך שהתייחס ברצינות לעליבותו, "ומה המסקנות שלך? למה צריך לחיות?".

"אני ממש מרגיש טיפשי להגיד את זה, אבל ממה שחשבתי הדבר היחיד ששווה לחיות בשבילו זה להיות מאושר, זאת אומרת, האפשרות שתהיה מאושר מתישהו".

"זה פתרון די פשוט לבעיה די מסובכת, לא?".

דודו לא האמין לכך שהוא מפתח שיחה של ממש עם מישהו, עם מישהו שמצליח להבין אותו באמת, במעמקי האדמה באיזשהו חור יש מישהו שעלה מרוסיה לפני כמה שנים ורוצה לדבר איתו על עניינים שברומו של עולם.

"אני חושב שהבעיה המסובכת באמת היא זו שנגזרת מהתשובה והיא מה גורם לי להיות מאושר", ענה דודו וראה את מצחו של סרגיי מתקמט.

"אני יודע שאלכוהול עושה אותי מאושר ואני יודע שלבנות תוכנות שמצליחות לפתור בעיות עושה אותי מאושר", אמר סרגיי לאחר מחשבה, "וזה בדיוק מה שאני עושה בשביל לחיות למרות כל הדברים שאני נאלץ לעשות ולא עושים אותי מאושר".

"כיף לך שאתה יודע, אני רק מסתבך עם זה".

"למה? מה עושה אותך מאושר?".

"מעולם לא הייתי מאושר", אמר דודו נחרצות והרגיש קצת יותר בנוח עם כך שהוא שוב אומר משהו שרחוק מהאמת שלו.

"אז זה הבעיה, לא מצאת עוד משהו כזה שעושה אותך מאושר. ברגע שתמצא תדע, בינתיים אולי החיפוש יכול להיות סיבה מספיק טובה לחיות", אמר סרגיי בדיוק כשהשעון הראה שמונה והשניים התחלפו ונפרדו לשלום. דודו יצא מהבור, הלך להתקלח ונשכב במיטתו מבלי להרדם. משהו ריגש אותו, איזושהי תחושה או מחשבה שניסה לשים עליה את האצבע ללא הועיל. הוא שכב כך שעה ארוכה עד שהעיר אותו השעון המעורר למשמרת הבא שלו ועם ההתעוררות מהשינה שלא שם לב בכלל ששקע לתוכה הגיעה גם המחשבה ההיא שריגשה אותו כל כך לתודעתו ומשם מיד לשפתיו. "זה לא נורא", הוא אמר בלחש, כמי שרוצה לשמוע כדי להאמין, כדי שיהיה במחשבה הזו הגיון. "זה לא נורא", הוא חזר על המשפט הסתום כל כך מחוץ להקשרו ומזל שלא היה שם איש כדי לראותו, כי בוודאי היה מניח שהשתגע, כפי שקרה לרבים מהחיילים ששירתו בתפקידו לפניו.

ההקשר של המשפט עליו חזר דודו מספר פעמים היה בראשו של דודו ונותר שם מאז. זה לא נורא שהמחשוף של עינת עורר בו תשוקה לחיים ולחמוקיה. זה לא נורא שהדבר שעושה אותו מאושר הוא גוף נשי שמעוצב באופן מסויים. זה לא נורא שהחרמנות הזו, שהוא כל כך התבייש בה, היא שתהווה את משמעות הקיום עבורו, או ליתר דיוק, סיפוק החרמנות הזו היא שתהווה את משמעות הקיום עבורו. כשהחליף את סרגיי הוא אמר לו את זה וסרגיי צחק והוציא בקבוק וודקה מהתיק, כשולף גם הוא שלד מארונו. שניהם לגמו וסרגיי ציטט את המשפט שהפך עבור דודו למוטו "whatever gets you through the night is alright" אמר סרגיי, משתדל לנגן את המילים על לשונו בהתאם לשירו של לנון. אחר כך הם התחלפו ודודו נשאר בבור מול המחשב, מעט מבושם מהוודקה, חושב מחשבות זימה, מעלה בזכרונו את המחשוף והשדיים שלמד בעל פה ומאונן לראשונה במהלך משמרת, מתיז על המקלדת, הרצפה ועל מסך המחשב וראשו ריק מכל מחשבה מלבד הנאה.

מאז אותה משמרת סרגיי ודודו שוחחו עוד מספר פעמים, אבל לא שיחות כאלה משמעותיות עבור דודו. אחר זמן מה דודו השתחרר מהצבא והתחיל ללמוד מחשבים, כי מה שעושה את סרגיי מאושר בטח יעשה גם אותו מאושר. כאמור, במשך שלוש שנים שלמד דודו מדעי המחשב הוא המשיך לסבול מחוסר תקשורת עם הסביבה או ליתר דיוק עם הסטודנטים האחרים שלמדו איתו. כולם היו מוזרים מדי, רוסים מדי או מנותקים מדי. אף אחד לא היה מישהו שדודו הרגיש בנוח לדבר איתו. עם זאת, הוא ידע מה עושה אותו מאושר. הוא ידע בדיוק מה מדגדג לו את הלב, מה מרקיד לו את המעיים, מה מרטיט לו את הישבן, הוא ידע זאת היטב במהלך השנים האלה כפי שידע זאת באותה שיחה עם סרגיי. מחשוף כמו של עינת המורה לסוציולוגיה, בחורות כמו בתמונות שבמהלך השנים הפכו לסרטונים וסרטים שמילאו את המחשב שלו. בחורות שמחייכות עם שמחת חיים, ניצוצות בעיניים וזרע על השפתיים. בחורות שיש בהן מיניות חסרת זימה. בחורות שאין בנמצא בחוג למדעי המחשב. בחורות כמותן לא פגש פנים אל פנים מאז כיתה יא' ועד שפגש את שיר לראשונה, לפני חודשיים. הבחורות האלה, הידיעה שהן קיימות, הידיעה שהוא עשוי לפגוש באחת מהן, היא שהחזיקה אותו בחיים והוא ידע זאת היטב, כפי שידע היטב שככל שחולף הזמן העונג והאושר שמסבה לו האוננות הולכים ופוחתים.

3.
מיד כשסיים את חוק לימודיו הציע את עצמו דודו למספר חברות היי-טק והגיע למספר ראיונות עבודה שכללו בעיקר שאלות ומבחנים הקשורים לתחום העיסוק שלו, כך שהצליח להתמודד איתם טוב ואפילו התקבל לעבודה בחברה מצליחה שמתגמלת היטב את עובדיה ומלבד משכורת גבוהה דאגה לציידם גם ברכב מליסינג, טלפון סלולרי ומנוי לחדר הכושר הצמוד לבניין החברה. דודו, שהזניח עצמו במשך תקופת הלימודים ותפח בכמה קילוגרמים נוספים על אלו שנוספו לו במהלך השירות, ראה בכך סימן והחליט להתחיל מיד באימונים אינטנסיביים בחדר הכושר, כשהמטרה ברורה – לעצב ולחטב את גופו למען הגדלת הסיכוי לכך שיצליח מתישהו לספק את החרמנות הבלתי נגמרת שלו. כך, לאחר שנים של דחיית המועד בו ינסה להשיג את האושר, שנים בהן אמר לעצמו שאחרי הצבא באוניברסיטה בטח זה יקרה לו ושנים בהן הבטיח שלאחר הלימודים הוא בטח יכיר בחורות שיספקו לו את האושר, הוא סוף סוף היה מוכן לפעול לשם מימוש התקווה ההיא, שסיפקה לו סיבה טובה לחיות.

כך, לאחר שהסתיים יום עבודתו הראשון יצא דודו מבניין המשרדים של החברה, כשליבו מלא התרגשות לקראת הצעד הראשון שהוא לוקח לעבר הפיכתו לאדם אטרקטיבי מספיק עבור הבחורות שבהן הוא חפץ, לאדם סקסי, לאדם שיכול לזכות בנקל לסיפוק יצריו על-ידי בחורה אליה יחייך בחוף הים, למשל. את הצעד הראשון הזה ליווה עוד צעד ועוד מספר צעדים אחריו, שהביאו את דוו אל הכניסה לחדר הכושר, המנוי מוכן בידו מבעוד מועד. דודו השתהה לרגע בכניסה, מסוחרר מרחשי המכשירים האימתניים ונקישות המשקלות. מספר נשים וגברים מבוגרים רצים על ההליכונים במהירויות שונות, מיוזעים יותר או פחות, צופים בטלוויזיית פלאזמה גדולה שתלויה על הקיר שמולם, משכו את תשומת ליבו. הוא לא רצה להיות מאלו שרצים לאט ומזיעים הרבה, אך היתה לו הרגשה שהוא יהיה בדיוק כזה. המחשבה הזו דיכאה אותו, גרמה לו עצבות והכניסה בו פחד. דודו הסיט את מבטו מהאצנים החובבנים אל עבר דוחקי ומרימי המשקולות הגברתניים. מפלצות אדם, שעל אף גודלו של דודו, גדולים ממנו פי שניים או שלושה, רק שבעוד נפחו של דודו מורכב בעיקר משומנים רוטטים, הרי שאנשי המשקולות הללו היו בנויים לתלפיות והזכירו לדודו את המתמודדים על תחרות 'האיש החזק בעולם' שנוהגים למשוך משאיות ולהניף כדורי ברזל ענקיים. המשקולות שהללו הרימו שקלו בוודאי יותר מששקל דודו ולא רחוק משם היו מונחות משקולות קטנות יותר. בדיוק כשדודו הסתכל על המתרחש הגיע אדם זקן ורזה, לבוש בבגדים שבעבר הרחוק שימשו כבגדי התעמלות, עוד לפני שהיו חדרי כושר והתעמלות היתה עמידת ראש בסגנון בן-גוריון. הזקן ניגש למשקולות הקטנות והחל מתעמל עם שתיים מהן. דודו ידע שגם הוא יאלץ להתאמן בעזרת המשקולות הקלות יותר, הוא ידע שיהיו לו ימי אימון בהם ימתין ליד הזקנים כדי שיסיימו להשתמש במשקולות שלו. גם המחשבה הזו לא היתה לו קלה כלל. לרגע הוא רצה לחזור בו ולעזוב את חדר הכושר לתמיד. אך המשפט הזה "זה לא נורא" הדהד בראשו והביא אותו לצעוד בנחישות אל שולחן הקבלה של חדר הכושר, להסיט את מבטו מהזקן, שבוודאי אומר לעצמו "זה לא נורא" כשהוא מתעמל ליד השרירנים הללו, ולהתקל במפתיע, במפגיע, ללא התראה וללא הכנה בעיניה המדהימות, המהפנטות, הכחולות, הממצמצות, הממגנטות, הנוצצות, המחייכות, הסקסיות, של... "ערב טוב, אתה יכול להביא לי את המנוי בבקשה?", היא אמרה ודודו הסתכל על תג השם הצמוד לחולצתה, ממש על גבי הקימור שנוצר מעל שדה השמאלי... 'שיר'.

דודו נתן לשיר את המנוי שהיה בידו, עוקב אחר כל תנועה שהיא עושה. שיר התבוננה במנוי וחייכה חיוך מקסים "מזל טוב, אני רואה שזה מנוי חדש, אז בטח עכשיו התחלת לעבוד, שיהיה לך בהצלחה", עיניה הכחולות זהרו אליו, שיניה הלבנות כישפו אותו. כשסיימה להקליד את מספר המנוי במחשב הסיתה את שיערה השחור והחלק לאחור בתנועה אחת חדה של הראש והביטה ישר אל תוך עיניו של דודו. דודו הסית את מבטו, לקח את המנוי מידה של שיר ושאל אם היא צריכה עוד משהו ממנו. שיר הנידה את ראשה בשלילה ואיחלה לו אימון נעים. דודו השתהה עוד דקה ארוכה ונעץ מבט בחזה העולה ויורד בקצב נשימותיה. חזה מושלם בעיניו של דודו. מצפיה מרובה בסרטים הוא למד כבר לנחש איך יראו שדיה של בחורה בעירום על-פי מראם כשהם נתונים בחולצה, בייחוד חולצה כמו זו שלבשה שיר. חולצה צמודה וחשופה מעט, שמתקמרת עם עיקולי הגוף, שמציגה לראווה את החיץ שבין שדיה ומאפשר לראות את חלקם העליון הרוטט בהתאם לתנועותיה.

"דודו", דודו הביט שוב בעיניה של שיר למשמע שמו בוקע מבין שפתיה, לא מאמין למשמע אוזניו, חושב שאולי נתפס בקלקלתו כשהוא בוהה בשדיה, מקווה שאולי הנה זה בה, הנה הרגע שהוא חיכה לו, מישהי אכן מעוניינת בו, "אני רואה שאין לך תיק איתך, הבאת מגבת?".

"אה, לא".

"אתה חייב מגבת בשביל להתאמן כאן. אין לנו בעיה אם אתה לא מתכוון להתקלח אחרי האימון או לא רוצה להחליף בגדים, אבל מגבת אתה חייב, אז אני ממש מצטערת אבל תצטרך להתחיל להתאמן ביום אחר".

לדודו לא היה אכפת, הוא נשאר שם עוד מספר רגעים, שאל את שיר כמה שאלות סרק ולו רק כדי לנסות ללמוד בעל-פה את תווי פניה ותווי גופה, במטרה ברורה לחזור הביתה, לאונן ולפנטז על מה יעשה לה כשיהיה חטוב וספורטיבי. בדמיון שלו דודו אף פעם לא שמן, הוא תמיד רזה וחתיך. למה לא בעצם? זה הדמיון שלו והוא יעשה בו מה שהוא רוצה, כך דודו החליט בינו לבינו כשניסה פעם לפענח מדוע הוא אינו מדמיין את עצמו כפי שהוא באמת.

4.
בסופו של דבר דודו חזר הביתה בדיוק כפי שתכנן ולא היה זקוק לפורנו בשביל להגיע לסיפוק, שיר היתה בראשו ונפשו וניצבה שם לנגד עיניו ככל שחפץ בכך, מוכנה לכל וחייכנית, והוא חפץ בכך לעתים תכופות מאוד. אם היה מסתמך על הידע הבסיסי שיש לו בפסיכולוגיה היה אומר לעצמו שהוא סובל ממחשבות טורדניות על שיר העירומה, שיר היפה, שיר האוהבת והמחבקת, שיר שקופצת לראשו כשהוא מתקלח, מחרבן, מתעורר ונרדם, כשהוא בוהה במסך הטלוויזיה או מסך המחשב בעבודה. היא שם, במחשבותיו, כמעט כל הזמן. אבל המחשבות על שיר לא הטרידו את דודו ולכן לא כינה אותן מחשבות טורדניות ובטח לא אובססיביות, אף-על-פי שהן בהחלט היו כאלה. עד כדי כך הן היו כאלה, שהן לא הותירו לדודו מספיק זמן פנוי כדי להגיע לחדר הכושר ולהתאמן. בעצם, מאז הפעם הראשונה שפגש בה, לא חזר דודו לחדר הכושר כדי לפגוש בה שוב במשך למעלה משבועיים. נראה היה לו שדי במחשבות עליה כדי לספק את תאוותו, כדי להעניק לו סיבה טובה מספיק לחיות. אבל עם הזמן המחשבות נהיו בהירות פחות, הדמיון לא הצליח לזמן את שיר בכל רגע נתון וגם כשהגיעה אליו לא היתה כנועה כתמיד והציבה מכשולים רבים בדרך לסיפוקו של דודו.

באחת הפעמים שניסה לדמיין את שיר היא הגיעה על אופנוע כבד, צמודה לאחריו של האופנוען. היא הסירה את הקסדה וחייכה לעברו של דודו. דודו ניסה לגרום לה לרדת מהאופנוע ולהתפשט, אך היא סירבה ואמרה שאינה מכירה אותו בכל. לאחר מכן היא חבשה את הקסדה שוב ונסעה משם, מותירה את דודו עם מלוא תאוותו בידו וסרטי פורנו שהוא מכיר טוב מדי מכדי שיתרגש מהם.

לא נותרה לדודו כל ברירה, הוא אזר אומץ ולקח עמו לעבודה תיק ובו מגבת. בתום יום העבודה, לאחר דקות ארוכות של ציפייה וחוסר יעילות מוחלטת בשל החרדה מפני האפשרות שמא החמיץ את ההזדמנות שלו ושיר כבר לא תהיה שם, הוא יצא מהמשרד לעבר חדר הכושר. כל הדרך הוא ניסה להזכר בפניה, מחייכת אליו ברכות, משתוקקת לגופו, אך ניסיונותיו עלו בוהו. כל שהצליח לחשוב עליו היה איך הוא יגיע לחדר הכושר, ישאל היכן שיר ואיזה בחור מנופח מדי ישיב שהיא עזבה על אופנוע עם חבר שלה ולא תחזור לעבוד שם יותר. המחשבה הזו היתה ללא ספק מחשבה טורדנית, עד כדי כך טורדנית שמיד אחריה עלתה המחשבה על איך הוא יפוצץ במכות את הבחור המנופח ואז ירוץ החוצה לכביש וידרס למוות. רק המחשבה על המוות הזה היוותה מעט נחמה לדודו. המוות נשמע לו שקט ונעים, כמו שינה ארוכה וטובה, ללא אחריות וללא שליטה, ללא מחשבות טורדניות וללא שיר או סיבות אחרות לחיים. רק שקט ושלווה.

בסופו של דבר שיר היתה שם, אך היתה עסוקה מכדי להתייחס אליו. דודו החל באימון, אך השתדל לא להתאמץ מדי בכדי לא להזיע. הוא התחיל בהליכה מהירה של מספר דקות, בתור חימום. לאחר מכן כבר היה מיוזע כמו כדורגל לאחר הארכה. הוא התבונן בעצמו כשישב על אחד המכשירים שמאמנים את שרירה החזה. הזיעה של פניו הבריקה ונצנצה, רקותיו פעמו והוא חש כעמוד להתפוצץ. בגלל שראשו גדול ועגול ולחייו מנופחות ואדומות, נדמה שעיניו קטנות כל כך עד שהן כמעט בלתי נראות. אך הוא מכיר את עיניו, הוא מכיר אותן מהתקופה שהיה רזה, מכיר אותן מדמיונו, שם הן תמיד גדולות וירוקות, פקוחות לרווחה ומשתוקקות לחיים. בוודאי אין הן קטנות ומרוקנות כמו העיניים של הגבר השמן הזה במראה. הגבר הזה עם הסנטר הכפול והכרס הרופסת. הגבר עם החזה הרוטט והחולצה המוכתמת בכתמי רורשך יצירי זיעה. הכתם שנוצר מתחת לחזה של האיש הזה נראה כמו הנשר של גרמניה ובכלל הגבר הוורוד הזה נראה כמו גרמני שמן ולא עליז במיוחד, שבדיוק סיים לשתות ליטר בירה ולחסל כמה נקניקיות חזיר עסיסיות.

דודו חש בחילה ועזב את האימון אל המלתחות, שם התקלח ושוב נרגע כשחשב על המוות. כשיצא מהמלתחות נתקל בשיר ולא כאמרה, אלא ממש נתקל בה פיזית. הוא הלך בפיזור דעת וחש בה נתקלת בגופו ונהדפת לאחור מעוצמה ההתנגשות. אילולא פעל באופן אינסטינקטיבי לתפוס במותניה, היתה נופלת על גבה ונפצעת. מרוב בלבול והתרגשות החל דודו להאדים ולהזיע מחדש. שיר חייכה אליו ואמרה "מצטערת, אני לא הסתכלתי..." והוא גמגם שזו בכלל אשמתו ואין לה מה להצטער. שיר הבחינה במבוכתו של דודו, אך בכל זאת אמרה "טוב, אתה יכול להוריד את הידיים שלך ממני, אין עוד סכנה שאפול". דודו מיהר להוריד ממנה את ידיו המגושמות, אצבעות הנקניקיה שלו בוודאי לא הסבו לה עונג כשלפתו את מותניה. איזו טעות, חשב דודו, עכשיו ברור לה שהוא מטורף והיא לא תרצה שום קשר איתו. "טוב, אז... נתראה כבר", אמרה שיר ודודו לא הצליח לחשוב על שום דבר טוב יותר להגיד מאשר "נתראה", למרות שבאמת הוא רצה לשאול מה הטלפון שלה ולהציע שיתראו עוד באותו הערב, באיזה בית קפה או מסעדה.

5.
הזמן חלף, כמובן, כי זו נטייתו של הזמן, הוא חולף. אין זה משנה מה בני האדם עושים בחייהם, אם הם עובדים או מתבטלים, נאבקים או מתאהבים, בכל מקרה הזמן יחלוף, דקה אחר דקה, שבוע אחר שבוע. הזמן חולף תמיד, גם זמנו של דודו.

מאז ההתקלות המביכה דודו התאמן באדיקות שהפתיעה גם אותו. בהתחלה זה היה רק משום שלא רצה ששיר תחשוב שהוא חושב שהוא לא היה בסדר. זאת אומרת, בראש שלו, אם הוא היה מפסיק להגיע להתאמן שיר היתה חושבת שהוא חושב שהוא לא התנהג כראוי והמחשבה הזו היתה בלתי נסבלת עבורו. המחשבה ששיר תדע שהוא התנהג כמו סוטה. אז הוא הגיע להתאמן יומיים אחר כך וחייך אליה בכניסה, כאילו דבר לא קרה ביניהם, או לפחות לא דבר מביך או בעייתי. לאחר מספר פעמים שהגיע להתאמן וכבר היה אפילו שואל אותה לשלומה בכל פעם שנכנס לחדר הכושר. כך, ככל שחלף הזמן גם הפנטזיות של דודו על שיר הפכו יותר ויותר מעניינות, יותר ויותר מציאותיות ומהנות. עד כדי כך הסבו לו עונג, שלא ניסה אפילו לתכנן כיצד יכבוש את ליבה. די היה לו בכך שתשאר זמינה בדמיונו.
אבל כאמור, הזמן חלף, שכן הזמן תמיד ממשיך לחלוף, וכמו נרקומן שבעבר הסתפק בכמויות קטנות של הסם ועכשיו זקוק למנות כפולות ומכופלות בשביל לחיות, כך גם דודו נזקק לה יותר מאשר בדמיונו בלבד. הוא השתדל להרחיב את ידיעותיו עליה ואת ידיעותיה עליו, זורק פיסות מידע בשיחותיהם הקצרות לפני כל אימון. פעם אחת אמר שהוא עייף משום שצפה בטרילוגיה של מלחמת הכוכבים לילה קודם, פעם אחרת אמר שמחליפים לו את הרכב מטעם החברה, פעם אחת אזר אומץ ושאל אותה לשם משפחתה "כהן" היא אמרה, אך הרגילות של השם לא החלישה את רגשותיו כלפיה, להפך, ככל שידע עליה יותר וככל שהיא ידעה עליו יותר, אפילו היו אלה פרטים חסרי כל משמעות, הוא רק חש את הקשר ביניהם מתהדק יותר ויותר. בשלב מסויים הוא חש שהם כל כך קרובים שהוא יכול להציע לה נישואין והיא אפילו תסכים.
אבל בסופו של דבר היא לא הסכימה. הוא כרע ברך כמו אדיוט, עדיין שמן וורוד כמו גרמני מדושן למרגלות האלפים, מציג בפני שיר טבעת מוזהבת עם יהלום ענק מתחנן שתנשא לו ומצהיר בקול על אהבתו אליה והיא פרצה בצחוק, כי היתה בטוחה שמישהו מנסה למתוח אותה ולאחר מכן בכתה משום שהרגש היחיד שהצליחה להרגיש כלפיו היה רחמים. דודו המושפל ראה עצמו דרך המראות הרבות בחדר הכושר, דובון מטופש, אדום ומיוזע, עם לב שבור ולחיים נוצצות מדמעות או מזיעה.