14 במאי 2008

משא ומתן

ההתאוששות מטיסה ארוכה במיוחד תמיד לוקחת יותר זמן משתכננת להקדיש לכך. המצב חמור יותר כשלא היה בידך לתכנן זאת כלל, אז ההתאוששות מתרחשת לאורך זמן והיקיצה מהמצב ההזייתי הזה שבין עולם אחד למשנהו נופלת עליך פתאום באמצע הדיון המנומנם בהיקף האחריות שהמוכר מוכן לקחת על עצמו. אתה מתחיל לנסות להיזכר איפה אתה בדיוק, איך הגעת לכאן ומי האנשים האלו שיושבים סביבך חנוטים בחליפות שעוצבו על-ידי מיטב המעצבים של זמננו. השחזור לוקח שניות ארוכות ומתחיל בהוראה שקיבלת לפני שלושה ימים שעליך לטוס לבייג'ין מחר בערב, כי אתה היחיד במשרד שהויזה הסינית שלו עדיין בתוקפה מהנסיעה הקודמת. או במילים אחרות, כי אתה זה שזיינו בפעם הקודמת שמישהו היה צריך לבלות שמונה-עשרה שעות באוויר בשביל עשרים שעות של דיונים עקרים ומעט מאוד שעות שינה, ולא השכלת להתלונן על כך במידה שתספיק לגרום להם להימנע מלזיין אותך שוב. אתה נזכר בסיבוב הקצר בדיוטי פרי, רכישת חמישה פקטים בשביל לעשן שתי סיגריות לפני הטיסה, בעצבים הנלווים לכך על שאין אפשרות לקנות קופסה בודדת, בכך שכבר התעצבנת על העניין הזה בדיוק גם בטיסה הקודמת ואיך לעזאזל לא למדת עדיין לקחת איתך קופסה בהנד-בג. אחרי שתי כוסות וודקה תפוזים על המטוס הזיכרון הופך מעורפל יותר ומבולבל יותר, התקלות לא נעימה עם אחת הדיילות, כנראה שהרמת עליה את הקול מסיבה כלשהי, נחיתה קשה בבייג'ין, מסע ארוך לבית המלון, הירדמויות קצרות, שיחות מחויכות ונשכחות עם הנהג ואנשי הקבלה במלון או שאולי היו אלה המארחים, לא ברור, כולם נראים כאן דומים כל כך, ואז הגעת לחדר הזה, שולחן ריבועי וסביבו ארבעה אנשים מלבדך. כל אחד הציג את עצמו ולחץ את ידך, גם אתה הצגת את עצמך ולחצת ידיים, אבל אין לי מושג קלוש מה שמות האנשים האלה ולמי מהם שייך כל אחד מכרטיסי הביקור שפרשת יפה-יפה בצורת מניפה על השולחן ליד טיוטת ההסכם נשוא הדיון.

תבחר קלף, כל קלף, אתה משעשע את עצמך ובוחר את כרטיס הביקור האמצעי. Gloria Clemens. מבין שתי הנשים שיושבות סביב השולחן אתה זוכר במעורפל מישהו פונה לברונטית בשם גלוריה. זו בחורה מרשימה, היא לא יפה במיוחד, אבל בהחלט מרשימה. בת לא יותר משלושים וחמש, אבל אם היא בת שלושים וחמש היא נראית מעולה לגילה. עיניים ירוקות מבריקות וחיוך שהוא אולי חיוך ממזרי ואולי חיוך מבוכה. עוד מבט על הכרטיס שלה, לפני שהיא שמה לב שאתה נועץ בה מבטים ולפני שהמבטים ינעצו במחשוף הכמעט-עמוק-כמעט-אירוטי שגורם לה להיראות כמו כמעט-פורנוגרפיה ומבין שמאוחר מדי, כבר נעצת מבטים כאלו, אם לא עכשיו אז בטח מספר פעמים לא מבוטל לאורך הדיון. היא עורכת דין, נציגת החברה המזמינה, חברה בריטית שחלק ממפעליה בסין. אתה, אגב, אם שכחת, מייצג את החברה שמעוניינת למכור לחברה המזמינה איזשהו מוצר טכנולוגי שעושים בו שימוש בתחום המספנות אבל אינך משוכנע מהו בדיוק המוצר. העיקר שהחברה שאתה מייצג והחברה המזמינה יודעות מהו המוצר המוזמן, ואתה יודע מהם תנאי הסכם המכירה.

גלוריה ממשיכה לדבר, אתה חוזר להסתכל עליה. היא נלחמת בתנאים בעוז, מדברת ומדברת, בלהט כמעט, בעצבים כמעט, באופן שגורם לך להבין שהיא כבר אמרה את הדברים האלו פעמים רבות קודם לכן. פתאום אתה מבין שהיא מדברת אליך ומנסה לשכנע אותך. כשהיא מסיימת, אתה אומר okay, I hear you, but it’s not my prerogative so I’ll have to get back to you on this. היא מחייכת, אתה מחייך, יצאת מזה בסדר.

כרטיס שני, Jeffery L. Thomas, מנהל הרכש של החברה המזמינה, דוקטור למשהו, הוא לא מכיר את גלוריה ממש, שכן הוא עובד מהמשרדים בפלורידה והיא בכלל מפירמה גדולה בלונדון. מבין כולם נראה לך שזה האיש עם המשקפיים הרחבים, אלו שאופנתיות רק במדינות מסוימות בארצות הברית או ביפן. יש לו גם שפם וזה מיד מסגיר את העובדה שהוא דוקטור למשהו. כאילו דוקטורים מצאו את הדרך להחצין את דוקטוריותם, שפם. ג'פרי נראה חצי רדום, הוא כנראה עבר את המרחק הרבה ביותר כדי להגיע לכאן ולכן טרם חווה את ההתפכחות מהזיית המסע. עיניו שקועות עמוק בראשו, מתחבאות מאחורי העדשות העבות ונעוצות במסך המחשב הנייד שהביא עמו. נדמה לך שהוא לא דיבר מילה אחת מאז החל הדיון ובכל זאת נדמה שהוא מרוכז בדיון יותר משאתה מרוכז בו.

גלוריה ממשיכה לדבר בלהט ואת דבריה קוטע הבחור השני שמתייחס אליה בביטול ואומר משהו בסגנון של אין מצב שאנחנו נסכים לזה. אתה מרים את הכרטיס שלו, David Du-Bois, עורך הדין פריזאי המייצג את הבנק השוויצרי שיממן את עסקת הרכש הגדולה הזו. עורך דין קלאסי הטיפוס הזה, מלוקק עד הסוף, החל מהג'ל בשיערו הנוצץ, זיק המילונים בעיניו, עבור בחליפת ארמאני יוקרתית, במבטא הצרפתי המתריס, ועד למחשב הנייד החדיש והבלאקברי שבו הוא מתעסק משך רוב הדיון, כאילו הדיון לא באמת חשוב לו כל כך ויש עשרות עניינים אחרים חשובים יותר להתעסק בהם כרגע. הוא לכל היותר בן 28, אבל לא תתפלא אם הוא בן 22. השחצנות בוהקת סביבו וההתנשאות עבורו היא במקום קפה. There is no way Gloria, so please don’t go back there. גלוריה בולעת את הרוק ומתנצלת, אין לה ברירה, היא אדם נחמד מדי. ואני, אם עמדתו של דייויד הזה לא היתה טובה כל כך ללקוח שלי, הייתי קופץ להגנתה של גלוריה מיד, מעיף לדייויד את הראש עם טיעונים משכנעים בטון ומנעד שרק ישראלים יכולים לייצר, אותו טון ומנעד שגירש את הערבים, שפינה את המתנחלים, שקרא אחרי, אותו טון ומנעד שהופך אותם, לפחות בעיניי עצמם, לנושאים ונותנים מוצלחים כל כך, וגורם לכל אחד מהם להתמקח עם כל נהג מונית וכל מוכר בשוק. אבל דייויד זה דווקא בסדר עבור הלקוח, אז אתה תשתוק ותמשיך לנעוץ מבטים במחשוף של גלוריה, רק מדי פעם תעז להעיף מבט לעבר האישה השנייה שיושבת סביב השולחן הזה. אחרי הכל אתה לא אדם חתרן, אתה קונפורמיסט כמו כל היתר, פשוט קצת עייף כבר, זה הכל.

על הכרטיס האחרון כתוב באותיות גדולות ומוזהבות Debby McDowell, מנהלת הכספים של הסניף האוסטרלי של החברה אותה אני מייצג כאן. שוחחתי איתה מספר פעמים בטלפון אבל זו הפעם הראשונה שאני רואה אותה. יש אנשים שאתה יכול לנחש בדיוק בני כמה הם ואיך הם נראים לפי שיחה איתם בטלפון. דבי היא לא אחת מהאנשים האלה. בטלפון הייתי משוכנע שמדובר בפצצת מין, אבל פנים אל פנים מסתבר שמדובר באשת ברזל קר כקרח. עיניים רעות, ישר ניתן לזהות עיניים רעות. מספיק רק לומר את זה וכבר יש לך בראש את התמונה של העיניים הרעות האלה. עיניים לא גדולות במיוחד שתמיד סגורות מעט, במין חצי מצמוץ מרושע, שיוצר מבט מלא בוז ושטנה. היא בהחלט אישה מלאה ברוע, ומלאה בכלל, אם כי המלאות שלה הופכת אותה סקסית, ובשילוב עם הרוע ניתן לדמיין בקלות מלכת סאדו אימתנית, אפילו כשהיא פולטת מפעם לפעם משפטים מלאי כעס שממלאים את החדר ולאחריהם שתיקה. שתיקתי שלי נובעת ממבוכה על כך שגם היא מטעם הלקוח שלי. שתיקתם של האחרים נובעת כנראה מהלם. אין ספק, היומיים הבאים הולכים להיות קשים במיוחד.

המשא ומתן נמשך, כל הזמן הוא נמשך, הוא התחיל לפני שהגענו לכאן וימשיך אחרי שנסיים כאן, ובכל זאת, נשלחנו והגענו ואנחנו ממשיכים בדיונים האינסופיים על כל סעיף וסעיף, כל פרט ופרט של העסקה הזו. גם בהפסקות המשא ומתן נמשך. שותים את הקפה ביחד, יוצאים לארוחת צהריים ביחד, כולם, כמו ידידים, כמו חברים ותיקים. ולמה לא בעצם, הרי כולנו באותה סירה, חדר הישיבות במלון, שנמצאת בלב ים, בייג'ין, וכל יציאה מהסירה מחייבת אותנו להצמד זה לזה כי אנחנו כל מה שיש לנו. אני משתדל להצמד לגלוריה, אפילו שהיא מהצד שכנגד. דבי רואה את זה בעין עוינת כמובן וזורקת איזו הערה לאוויר כשגלוריה לא בסביבה, שאינה משוכנעת שאינני משוחד. זרקתי הערה לאוויר, בערך לאותה נקודה בה נתלתה הערתה של דבי, שלעומת אנשים מסויימים אין כוח בעולם שיערער את האינטגריטי המקצועי שלי. הקרב הזה לא נגמר, הוא רק התחיל, זה ברור לשנינו ובכל זאת ממשיכים הדיונים כאילו כלום, לא סתם אומרים business as usual.

ג'פרי כבר נראה כמי שישן בעיניים פקוחות, ראשו מתנדנד ומבטו התקוע על מסך המחשב הנייד שלפניו מצטעף מפעם לפעם, כאילו שוקע בחלום או הזיה בהקיץ. בהזדמנות אחרת בוודאי הוא היה אדם מלא חיות. דוקטורים למשהו תמיד מלאי חיות בכל הקשור לתחום ההתמקצעות שלהם. תנו לג'פרי מעבדה ותקציב סביר והוא כבר יעבוד ימים כלילות כעכבר במעבדה לחקר קוקאין, בלי אוכל ובלי שתייה, רק מחקר, ידע ושפמים של חוקרים וחוקרות אחרים. גלוריה ממשיכה לטעון בשצף קצף, ואתה באופן מפתיע, כאילו ממש שם בתוך הדיון, ערני וער לכל שנאמר, מוצא עצמך משיב לה וטוען כנגדה ואף מכניע אותה לא פעם וגורם לה להסכים לוויתורים בנושאים שידוע לך מראש שאינם חשובים כל כך ללקוח שלך, בוודאי לא מספיק חשובים כדי שיהוו deal breaker, אבל אתה מותח את החבל ככל שניתן, מושך ומושך עוד קצת גם לאחר שמופיעים כבר סדקים, גם לאחר שגלוריה אמרה שבנושא הזה תיאלץ להתייעץ עם הלקוח, גם לאחר שדייויד קם בעצבים וטרק מאחוריו את הדלת, גם לאחר שדבי נעצה בך מבט של קצינת אס.אס., אתה מושך עוד קצת ונראה מספיק בטוח בשטויות שפיך פולט, עד כדי כך שגלוריה נכנעת ודייויד חוזר וג'פרי שותק ודבי מתרצה, והלקוח שלך יהיה רשאי לבטל את ההסכם ללא כל קנסות או שיפויים במקרה של פורס מאז'ור שנמשך למעלה משישים ימים. נהדר.

אתה מעיף מבט אל החלונות כסויי הוילונות התעשייתיים, אור קלוש חודר מבעד לרווח שבין החלון לווילון, אור אחרון של שמש שוקעת מעל שמי סין, אבל לא היית מתפלא אם היו אומרים לך שמדובר באור זריחה ראשוני. השהות בחדר סגור במשך שעות ארוכות עם הפסקות קצרות להתרעננות בשירותים או בחדר האוכל של המלון לא מסייעת להתגברות על הג'ט-לג ומצבך לא קל ממצבם של השאר. העייפות מתישה את כולם ובסופו של דבר כל אחד נכנע לעייפות, יהיה זה הטייס מספר אחד בחיל האוויר ויהיה זה נהג המשאית מספר אחד באמריקה הצפונית, כל אחד נכנע לעייפות וכשאתה נכנע לעייפות יכול להיות שהרווחת ויכול להיות שהפסדת, הבעיה היא, כמו בכל כניעה בכל קרב, שאי אפשר לדעת את זה לפני הכניעה, הנחת היסוד היא שתרוויח ממנה, אחרת לא היית נכנע, אבל בפועל העולם מתנהג שונה מהנחות היסוד שלנו.

כשראשו של ג'פרי נוחת על השולחן בקול רועם, כמו שריקת הסיום במשחק כדורגל, המשא ומתן מפסיק בבת אחת ואתה מציע להזמין קפה משירות חדרים. אם זה היה מקובל הייתם מחליפים עכשיו חולצות, היה באמת משחק קשה עם שתי הארכות ותוספת זמן ארוכה במיוחד בשל פציעות. דייויד מתקשר לשירות חדרים ואומר שנזמין מה שאנחנו רוצים, הכל עליו, כלומר, על הלקוח שלו, כלומר הכל על חשבון הבנק. לאחר דיון קצר כולם מסכימים להזמנה. כשלשם שינוי הבנק מזמין אותך לשתייה, אתה שותה. דייויד, למרות נדיבותו הכבירה, מזמין קודם כל לעצמו, אספרסו כפול, פרייר מוגז קל וכריך רוסטביף. גלוריה מזמינה קפוצ'ינו. ג'פרי שותה ג'ינג'ר אייל ואספרסו. דבי ביקשה ארל גריי ועוגת שוקולד חמה. אתה הזמנת קפוצ'ינו ואספרסו, מה שבטוח בטוח, הרי יכול להיות שההפוגה הזו תסיים את יום הדיונים ויכול להיות שהיא תוביל להמשכו. בזמן ההמתנה כל אחד עסוק בענייניו, דייויד יוצא החוצה לשיחת טלפון, דבי בודת מיילים, ג'פרי נותן לעיניים לנוח, גלוריה כותבת תיקונים לחוזה, ולך אין זמן לעשות שום דבר, עסוק מדי בלהסתכל על האנשים האלה שסביבך. מעניין איך זה שאנשים מבוגרים מוצאים עצמם יום אחד יושבים בחדר קטן ומדברים על עסקים של אנשים אחרים. כבר למעלה משבע שעות של שיחה ולא שמעת דבר אחד על האנשים האלה מלבד שמותיהם. אתה תוהה האם הגיע הזמן לעשות מעשה, האם להגיד משהו שישבור את הקרח, ומהו אותו משהו שאפשר לומר ויגרום לקרח שעוטף את דבי ודייויד להשבר, את גלוריה אין לך בעיה לשבור, היא משתוקקת לשבירה הזו כל חייה, אתה רואה את זה בעינייה ובתנועות גופה, שכמו בכל משפט שהיא אומרת, יש גם בהן משהו מזמין.

כששותים קפה חייבים לדבר, זהו מנהג אנושי עתיק. בגלל זה הוקמו בתי קפה הראשונים ומשום כך חלק מאותם בתי קפה הפכו ברבות הימים לאיקונים תרבותיים ואפילו מסחריים, כמו למשל הבורסה לניירות ערך בניו-יורק שבתחילת דרכה היתה בית קפה. אין מסחר בלי קפה, אין שיחות בלי קפה. אולי הוא לא מגלה סודות, אבל בכל זאת מגלה משהו. כך למשל מגלה האספרסו הכפול של דייויד שהוא נשוי עם ילד בן שנתיים, הוא עובד רק עבור הבנק כבר שלוש שנים ובשורה התחתונה לא ממש מעניין אותו או חשוב לו אם העסקה הזו תצא לפועל, רק מעניין אותו שאם היא תצא הבנק לא יוכל להפסיד בשום מקרה. הקפוצ'ינו של גלוריה מגלה שהיא בכלל קנדית שגרה ועבדה כבר בכל מקום בעולם, אך בשום מקום לא ממש התקבעה ולא ממש מצאה את עצמה. אתה מחייך אליה ואומר שגם אחרי שבילית את כל חייך באותו מקום במדינה קטנה במזרח התיכון אתה לא לגמרי מוצא את עצמך שם. הג'ינג'ר אייל של ג'פרי מספר לך שהוא דוקטור לפיזיקה ואלקטרוניקה, הדוקטורט הראשון שלו לא עניין אותו מספיק ולכן ניגש ללימודים שוב, הוא מעוניין לחזור להיות מועסק כדוקטור, אבל ניהול רכש הוא מקצוע רווחי יותר, אפילו אם פחות מעניין. בכל זאת, יש לו שתי נשים וארבעה ילדים לשלם להם מזונות. הוא צוחק. אתה חושב שבנסיבות אחרות היה יכול להיות מעניין לדבר איתו, אולי בירה או וויסקי מוציאים ממנו שיחות אחרות. העוגה של דבי לא מדברת, רק נועצת מבטים ואחר כך לוחשת לך שלא נראה לה נכון לשוחח עם הצד שכנגד כמו עם חברים. אתה מתייחס אליה בביטול ואומר שוב שמי שחושש ממשוא פנים, כנראה יש לו סיבה לחשש. זה כמובן גורם לה לזעוף עוד יותר. גם כאן אתה מותח את החבל ועוד רגע הוא יתפקע, אבל לא אכפת לך, העיקר שאתה נהנה קצת.

ויהי לילה ויהי בוקר יום שני.

שוב אותו חדר קטן, שבאורח פלא מסודר ומאורגן מחדש. הכלים המלוכלכים מאתמול בערב פונו והוחלפו בכוסות נקיות ובקבוקי שתייה צוננים. תקרובת מפוזרת על צלחות קטנות מסביב לשולחן. עטים ודפדפות מונחים על השולחן מול כל כיסא. הכל יפה ונקי, בטח עברו כאן בלילה גמדים שעשו את העבודה הזאת, אתה מתלוצץ עם חלל החדר והבדיחה פוגעת רק בגלוריה שמחייכת ובג'פרי שאומר not dwarfs, chinese. אתה אומר, practically the same. הפעם הבדיחה צולפת גם בדייויד ודבי, שמצחקקים כל אחד בסגנונו, מי מזויף יותר ומי פחות. אין ספק, האווירה נעימה יותר הבוקר, הג'ט-לג עוזב את כולם לאט-לאט, אם היו אומרים לך שעכשיו לילה לא היית מאמין בקלות. קרקרים, קצת גבינה לבנה, שוב קפה על חשבון הבנק, והדיונים מתחילים עם הפירורים על הברכיים. הגנת פטנטים, משלוח, שיפויים, QA, הכל עובר חלק, פה ושם וויכוחים קלים, התנצחויות קלות, פעם אתה מוותר, פעם גלוריה מוותרת ופעם דבי או דייויד מניחים את הרגל ואומרים עד כאן. אפילו ג'פרי השתתף ותרם פה ושם לדיון כשאמר נחרצות שאין כאן הפרת פטנטים ושאין בעיות עם אבטחת האיכות. את פרק התשלום והביטחונות הסכימו כולם להשאיר לסוף. אורחת צהריים ואז חזרה ישירות לפרק הביטול, בתקווה להספיק גם את האחריות, כולם מסכימים על סדר היום ויוצאים לחדר האוכל. דייויד ודבי בראש, ג'פרי אחריהם, גלוריה נשארה בחדר הדיונים כדי לכתוב תיקון לאחד הסעיפים לפני שתשכח אותו, ולרגע מסוים, כששניכם בחדר לבד, אתה מחייך אליה וזורק איזה משפט טיפשי שגורם לה לחייך ולהרגיש מעט טוב יותר, קצת רגועה יותר, מעיין שחרור לחץ כזה שהיה נחוץ לשניכם, בעיקר לה, אבל גם לך. בכל זאת, כשמנהלים משא ומתן לפעמים הדברים נשמעים כאילו יש באמת כעס בין האנשים שסביב השולחן, אבל האמת היא שכולם פשוט שחקנים טובים, טובים מאוד אפילו, וכמו כל שחקן טוב הם גם מתוסכלים, מתוסכלים מאוד אפילו, וכאן זה לא משנה אם מדובר בשחקן שמופיע בבלוקבאסטרס הוליוודיים או בשחקן בתיאטרון פרינג' כושל, שחקנים טובים הם תמיד מתוסכלים, גם אם הם עורכי דין של חברות ענק וגם אם הם עורכי דין זוטרים. החיוך של גלוריה מרגיע אותך, גם היא רק שחקנית.

שעתיים וחצי אחר כך אתם כבר שוב באמצע ריב מלומד על סעיף קטן וחשוב בחוזה. חשוב ללקוחות זאת אומרת, אתם רק שחקנים כאמור, או אם ננסה לדייק יותר, אתם רק כלי משחק, שזה לא לגמרי אותו הדבר, אבל אם חושבים על זה עד הסוף שחקנים הם תמיד כלי משחק של מישהו אחר, למעט באותם מקרים נדירים שבהם שחקנים הם גם תסריטאים וגם במאים, ואז הם כלי משחק בידיים שלהם עצמם, מגשימים את הפנטזיות והחלומות שלהם. אבל אלו הם מעטים מבין ערב רב של שחקנים ולכן הם גם הנערצים ביותר מבין השחקנים. אמנם כולם זוכרים את קרי גראנט, אבל איש לא ינסה להשוותו לצ'פלין, יתרה מכך, אם נאמר רק קרי או רק גראנט כל אחד יחשוב על אנשים אחרים, אבל אם נאמר צפלין לכולם ברור למי אנחנו מתכוונים. אם כן, נחזור לדיון ולסערה המתחוללת בו, דייויד לא מוכן בשום אופן שניתן יהיה לבטל את ההסכם במקרים של הפרה יסודית שאינם מצוינים באופן מפורש בפרק הביטול. It’s too broad and obscure!. גלוריה מסכימה איתו הפעם, there’s no chance that my client would approve this provision. דבי על סף שבירה, אפה רוטט כשהיא מדברת, מזכיר לך מעט את אפו של אריק שרון בימי ההתנתקות. ג'פרי כמובן מנותק מהעניין, אך מבקש להרגיע את הרוחות. ואתה, אתה נלחם כמו אריה על זכויות הביטול של הלקוח שלך, כאילו באמת אכפת לך, כאילו זה עניין של חיים ומוות, כאילו אתה תרוויח משהו אם תקבל את הסעיף הזה או תפסיד משהו אם תוותר עליו. האמת ידועה לך כמו שהיא ידוע לאחרים, זהו סוג הסעיפים שכנראה אף אחד לא יקרא אותם לעולם וגם אם תהיה הפרה כלשהי אף אחד לא יקרא את הסעיף הזה כי יפתרו את ההפרה בדרך אחרת, אף אחד לא באמת רוצה לבטל הסכם של עשרות מיליוני דולרים. ובכל זאת, במלחמה כמו במלחמה ובמשא ומתן כמו במשא ומתן, לפחות שיהיה אקשן. ואכן יש אקשן, דייויד מבקש לצאת לעשן, אתה אומר שתצא איתו גם כן, אפילו שכבר אינך מעשן, הבנות וג'פרי נשארים בחדר ומזמינים קפה על חשבון הבנק, תזמינו גם לנו אתם מבקשים ויוצאים.

דייויד מעשן גולואז, וכשהדברים נוגעים לסיגריות הוא דווקא ג'נטלמן מושלם, מציע לך סיגריה ומצית אותה עבורך. לאחר מכן מדליק גם אחת עבורו. על סיגריה בקור הבייג'יני אפשר שניכם כמעט שוכחים מה אתם עושים שם ומרגישים כשני מוצ'לרים על מרפסת של גסט האוס. אתה תוהה כמה שנים חלפו מאז לקחת שאכטה על מרפסת של גסט האוס וחש געגוע עצום לתחושה שרוב הזמן נעלמת מהמודע שלך, דחוק אי שם בין התת-מודע ללא-מודע. למרבה הפלא דייויד אומר את זה ראשון, I wish it was Peru instead of china and marijuana instead of gauloises. אתה מהנן בהסכמה, maybe some day we could do this again, as it should be done. שתיקה של מבוכה והסכמה שוררת ביינכם במשך מספר שאיפות ונשיפות של עשן ואדים אל האוויר הקר, ומשום כך אתם ממשיכים לשוחח על זכות הביטול, מה שנראה הרבה יותר appropriate לסיטואציה. כשאתם חוזרים לשולחן הדיונים כבר יש ביניכם הסכמה, ביטול אפשרי רק במקרים המפורטים להלן ובמקרים של הפרה יסודית שמונעת מהספק לבצע את חובותיו בהתאם לחוזה. גלוריה מרוצה, דייויד מרוצה, דבי לא מרוצה אבל גם לא זועמת וג'פרי שואל אם יצטרכו אותו בהמשך הדיון כי הוא ממש מרגיש שהוא צריך לישון קצת יותר הלילה. לאחר שג'פרי עוזב מתחיל הדיון על האחריות בפיצוץ מיידי וכולם מתפזרים לחדרי השינה. בדרך, במסדרון, אתה שואל את גלוריה אם היא רוצה אולי לשתות משהו בבר של המלון או באיזה בר בסביבה מכיוון שסיימתם מוקדם יחסית. היא עונה בשלילה שיש לה עוד דברים שהיא צריכה לעשות עבור לקוחות אחרים והיא תנצל את הזמן הפנוי לשם כך, maybe tomorrow, after all it’s our last day here. אתה מביע את הסכמתך ומאחל לה עבודה נעימה, I’ll be at the bar until around twelve if you’ll change you’re mind. החיוך שלה אמר I won’t, אבל בכל זאת הלכת לבר, אבל לא במלון, אלא ברחוב המקביל, גם בנסיעות מטורפות כאלה צריך להרגיש כמו בנאדם.

שתי בירות ושני שוטים של וויסקי אחר כך יש לך סינית צעירה ויפה שנמרחת על כתפיך ומספרת לך באנגלית שבורה עד כמה היא אוהבת אותך. למרות האלכוהול אתה מצליח להתעשת ולהוריד אותה מעליך, תורם עשרה דולר למשקאות שהזמינה ויוצא לעבר המלון. בדרכך החוצה אתה רואה את ג'פרי, שהיה צריך לישון מוקדם, עם ממרח סינית משלו. שיהיה לו לבריאות לדוקטור, אתה חושב, ואז במחשבה שניה, מפוכחת יותר, זאת שאינה נובעת ישירות מהאלכוהול, אתה חושב שזה די עצוב שאנשים לא יכולים לחיות את חייהם וצריכים לחיות חיים אחרים, לעבוד בשביל חלומות של אחרים, להתנתק מהמשפחה לשם כך ולהיקלע לרוטינה העסקית הזו של חוזים, שיחות, משא ומתן, טיסות למדינות זרות, בדידות, כאב, עצבים על לא כלום, אלכוהול וזיונים מזדמנים כדי להרגיש אנושי. במחשבה שלישית אתה חושב שאולי בכל זאת האלכוהול משפיע גם על המחשבה השניה. במחשבה הרביעית אתה כבר בחדר ובחמישית, שהיא מחשבה קצרה ואירוטית על גלוריה, אתה נרדם.

ויהי לילה ויהי בוקר יום שלישי.

המשא ומתן שהחל בבוקר האחרון למסע לא התקדם לשום מקום, מלחמת האחריות היא מלחמה עקובה מדם וכל אחד מוכן לעשות שימוש בנשק הכי מתקדם שיש לו כדי לנצח אותה. לקראת ארוחת הצהריים מגיעים להסכמה הדדית שדייויד יצור קשר עם המנהל הרלוונטי בבנק השוויצרי כדי שיהיה זמין אחר הצהרים לשיחת ועידה. גלוריה תדאג שבאותה שיחה ישתתף גם מנהל הנציגות הסינית של החברה המזמינה. דבי תדאג לכך שמנכ"ל החברה ישתתף טלפונית בדיון והכל בתקווה שתוך שעה-שעתיים של שיחת ועידה ניתן יהיה להגיע להסכמות, לסגור את ההסכם וללכת לנוח לקראת הטיסה חזרה, איש איש וטיסתו הוא, חזרה למקום ממנו הוא בא.

ג'פרי הלום השיכר התעורר לחיים רק כשיצאו כולם לארוחת הצהריים ולמרות שנכח בדיון כל הבוקר היית צריך לתדרך אותו לגבי המשך היום. לא היתה לך בעיה לעשות את זה, והוא חש בטוח לידך, כנראה שגם כן הבחין בך אתמול בלילה וחש שאתה שומר סודו. ארוחת הצהריים הכניסה בכולם מרץ ונכנסתם לחדר הדיונים בכוחות מחודשים. בחדר כבר המתין המנהל הסיני שחייך נורא והיה נורא נחמד לכולם, אך בו זמנית בעל הבעה אטומה ונוקשה. לך הוא הזכיר את פקיד הקבלה במלון, ואת הברמן בבר אתמול, ואת נהג המונית, ואת כל שאר הסינים, לעזאזל. דבי לחוצה ועצבנית רוטנת על כך שלא יכולת להגיע להסכמה מבלי שהיא תזדקק להטריד את המנכ"ל עם שיחת הועידה הזו. אין לך כוח אפילו לנסות להרגיע אותה או להצטדק. שילכו להזדיין היא והמנכ"ל שלה, שניהם שילכו להזדיין, אם למישהו אכפת מהעסקה הזו זה להם, אתה את המשכורת שלך מקבל בכל מקרה, באותו גובה ובאותו היום בכל חודש. דייויד נראה כעוס ויצא ברבע שעה האחרונה כבר ארבע פעמים מהחדר, פעמיים כדי לברר למה המנהל מהבנק אינו מתקשר לשיחת הועידה ופעמיים כדי להתקשר לברר זאת ולעשן באותו הזמן, וככל שהמנהל השוויצרי מתמהמה להתקשר כך המנכ"ל האוסטרלי מאיים לסיים את השתתפותו בשיחה שטרם החלה ודבי הופכת טרודה יותר ויותר, והזעם כמובן מתנקז אל דייויד, אך אתה מנסה להעביר אותו אליך, שאחרת דייויד ישבור את הכלים והעסקה תתפוצץ. הוא בדיוק מסוג האנשים שיעשו זאת ככה סתם, עניינים של כבוד, כבוד צרפתי, כבוד של צעירים מצליחים, כבוד של מי שאין לו דבר מלבד כבוד. הטלפון משמיע צפצוף ולאחריו נשמע קולו המתנצל של השוויצרי שאיחר להתקשר בגלל עניין דחוף אחר, ולאחר מכן נשמע קולו המבודח של האוסטרלי שאומר שלפחות נשבר מיתוס הדייקנות השוויצרית ולא כל יום נשבר מיתוס, כך שכבר התחלנו עם הישג.

שיחות ועידה הן עניין בעייתי ומורכב, יושבים שישה אנשים בחדר קטן סביב טלפון ומנסים להקשיב לקולות הבוקעים מהספיקר. ומהצד השני, יושב לו אדם אי שם במשרד מפואר בסידני מנסה להקשיב לשישה קולות שעושים את כל הדרך מבייג'ין וקול נוסף, קלוש עוד יותר, שמנסה לעקוב אחרי כל מה שמתרחש בשיחה ממשרדו שבציריך. כך, האדם שבאוסטרליה לא תמיד יכול להיות בטוח מי מהדוברים אומר מה, והאדם שבציריך לא יכול להיות בטוח לגבי שום דבר שנאמר, והשישה שבחדר לא יכולים כבר כלום, למעט הסיני שיכול אבל לא ממש רוצה. ברגע השיא של הדיון אומר הבנקאי השוויצרי שצר לו אך הזמן לא מאפשר לו להמשיך בשיחה. האוסטרלי מגיב בהומור האוסטרלי המפורסם, so we didn’t achieve anything today, even the myth of the punctual swiss is still alive aye. השוויצרי לא קיבל את הבדיחה בהבנה ואמר משהו על כך שיש לבנק לקוחות חשובים יותר ומבחינתו אם ההסכם הזה טרם הסתיים דייויד יכול להשאר שם עוד שלושה ימים כדי לגמור עניינים. הסיני הורה מיידית לגלוריה להשאר גם כן, האוסטרלי נבח על דבי ועלי שאנחנו לא עוזבים את סין עד שהחוזה גמור וג'פרי הניח שהדברים אמורים גם לגביו, אם כי כל הנוגעים בדבר שכחו מקיומו לגמרי. הטלפונים נותקו, הסיני הלך, ושוב נותרו חמישה אנשים בחדר הדיונים, רק שהפעם מדובר בחמישה אנשים עצבניים, כעוסים, מאוכזבים ומתוסכלים, שרמת הרגשות שמציפה כל אחד מהם מספיקה כדי למלא חמישה חדרי דיונים כמו זה, מה שהפך את כל הסיטואציה לקלאוסטרופובית במיוחד. לרגע נדמה לך שדבי בוכה, אבל פחדת להמשיך להסתכל בעינייה שמא תתאבן. דייויד שוב יצא לעשן ואתה אחריו, מעיף מבט אל גלוריה ורואה שהיא ממשיכה לעבוד, business as usual. באמת כל הכבוד על רמת המסירות והכניעות של האישה הזו.

במרפסת הקפואה שוב תחושה של גסט-האוס, הפעם מכיוון שדייויד מצית ג'וינט, לוקח כמה שאיפות ומעביר אליך, today is over anyways, I’m not going back to the table. גם אני לא, אתה עונה ומצחקק, after a long break it’s really kicking in well. שניכם צוחקים, פתאום אתם באמת על מרפסת של גסט-האוס חמישה כוכבים באמצע טרק חורפי בסין, עיניים אדומות, חברים למסע, אולי אתם לא שונים כל כך ולא יריבים כל כך, כמו שנדמה היה בהתחלה. השאיפות והנשיפות מקרבות אתכם בכל פעם קצת יותר קרוב אל הפילטר וכשכבר נגמר שניכם חשים רעב כמובן. הדרך חזרה לחדר הדיונים כבר לא ברורה כל כך והמוטיבציה שואפת לאפס. רגע לפני שאתם נכנסים דייויד נותן לך סטילה. בחדר הדיונים גלוריה עדיין עובדת, דבי וג'פרי לקחו הפסקה קצרה. דייויד מציע שנזמין ארוחת ערב, עליו, על הבנק זאת אומרת וגלוריה, למרות שחשה באי נוחות, מסכימה. We want everything in the menu, yes, everything, including a two ice cold champagne bottles. את נקיפות המצפון של גלוריה דייויד מצליח להרגיע מהר מאוד בכמה משפטי אווירה קומוניסטיים, משהו על הניכור שבעבודתנו, שאיננו יודעים בכלל על מה אנחנו עובדים כל כך קשה, לא רואינו את המוצרים מעולם ולעולם לא נראה אותם, על כך שההסכמים האלו ימשיכו להתקיים הרבה אחרי שאנחנו נעלם ומה בכלל אכפת לנו מה יקרה בעוד שלושים שנה כשתסתיים ההתקשרות בין הספק ללקוח. אחרי כן, תוך כדי זלילה של שרימפס בחמאת שום המשיך לברבר, הפעם על כך שאנחנו מייצרים מיליונים לאחרים ולא נהנים אפילו משבריר ולכן מן הראוי שלפחות נאכל טוב, בייחוד כשהאנשים שמרוויחים את המיליונים האלו חושבים שזה ראוי לתקוע אותנו עוד כמה ימים בקצה העולם רק בגלל שהם לא יכולים לסגור את העניינים שלהם בעצמם. לא בטוח שגלוריה השתכנעה, אבל היא אכלה, ונראה שחלק מהדברים דיברו לליבה. בכל זאת, אישה צעירה, קרייריסטית, שמאמינה שהיא שווה כמו הגברים בעסק הזה אבל נאלצת לאמץ עד אין קץ את גופה, מוחה ונפשה, לעזוב את ארץ הולדתה ולדלג ברחבי העולם כדי לסגור עסקאות שונות, שבסופו של דבר יותר משיש ניכור בינה לבין התוצר הסופי של עבודתה, יוצרת עבודתה ניכור בינה לבין עצמה, לבין מי שהיא באמת, אם היא בכלל זוכרת מי היא באמת. אתה מנסה להיזכר מי אתה באמת וכבר לא בטוח במיוחד, אולי אתה עורך דין מסחרי שחייו הם משא ומתן אינסופי על סעיפי חוזה משמימים ואולי אתה מוצ'ילר, מטייל בעולם, ממרפסת למרפסת, מחבר למסע לחבר למסע, מאהבה מזדמנת לאהבה מזמינה, לא יודע כל כך לאן אתה הולך ומה המטרה אבל ממשיך ללכת, ממשיך לעבור מחוזה לחוזה, מיריב ליריב, מבנק לבנק, מדינה למדינה. דבי קוטעת את חוט המחשבה שלך כשהיא נכנסת בסערה ומודיעה שהיא אינה מתכוונת להשאר כאן זמן נוסף, אז אם אנחנו רוצים לסגור צריך לעשות את זה היום ומהר. לא נשאר עוד הרבה מהיום הזה, דייויד אומר לה, והיא אומרת משפט שבמהותו מתכוון לומר מעניין לי ת'תחת.

מרגע זה ואילך מתפתח וויכוח קולני במיוחד בין דייויד לדבי, די אנד די, הראשון טוען בתוקף שאי אפשר לסיים את העניינים מהר כל כך ולכן על השניה להקריב מעצמה קצת ולהשאר כמו כולם, ואילו השניה נצמדת לעמדה לפיה הכל צריך להסתיים היום והיא האדם האחרון שצריך לסבול מזה שהאחרים בזבזו את הזמן על וויכוחים עקרים ביומיים האחרונים. ג'פרי מגיע בערך יחד עם המנות העיקריות, ברגע זה דבי כבר לא יכלה להמשיך להתווכח עם דייויד ולהתעלם מהסעודה המלכותית שנערכת בחדר הישיבות ומצטרפת לתהייתו של ג'פרי לגבי הארוחה. דייויד מסביר שאם כבר נשארים ואוכלים אותה אז לפחות שנאכל אותה ברמה גבוהה. אתה מציע שהוויכוח לגבי הישארותה של דבי ידחה לאחר המנה האחרונה. כולם מסכימים, בעיקר דבי, שאוהבת אוכל טוב ובייחוד מנות אחרונות וממהרת להתיישב וללעוס. לא עובר זמן רב עד שכולם שבעים ומרוצים ומרגישים קרובים יותר אחד לשני, שכן במהלך ארוחות משותפות ובייחוד ארוחות טובות ובלתי צפויות כמו זו אנשים נוטים לספר על עצמם דברים. כך למשל ברגע של התרוממות נפש בזכות לובסטר משובח שאכל התוודה דייויד שנמאס לו, נמאס לו כבר מהחיים האלה, הוא יושב בישיבות הללו ושואל את עצמו מה הקשר שלו לכל זה ומי הם האנשים האלו שסביב השולחן, למה אכפת לכולם כל כך, וכמה קל יהיה לבנק להחליף אותו, יותר קל מלהחליף מחשב במשרד המנכ"ל. ג'פרי מלמל מילות הזדהות וגלוריה טענה שאלו החיים, אין יותר מזה כלום. אתה אמרת שצריך לגמור כבר את החוזה הזה ולנצל את הימים שנשארו לבילויים על חשבון הבנק. משהו כמו לגנוב מהעשירים ולתת לעניים. דבי, למרות שהיא מתנגדת לרעיון של להישאר עוד כמה ימים הסכימה שצריך לסיים את המשא ומתן מהר ככל שניתן. וכך קרה, שתוך כדי המנה האחרונה מרבית ההסכם כבר נגמר, כשבכל סעיף שבו התעוררה מחלוקת בין האינטרסים של הצדדים היה מי שהודה I don’t really care you can write whatever you want והמחלוקת נפתרה. עד שתיים בלילה סיימתם את כל העבודה.

בעשר בבוקר כולם הגיעו ללובי של המלון עם המזוודות מוכנים לצ'ק-אאוט, כמו שנקבע בלילה הקודם. כשתסדירו את החשבון במלון אתם תסעו לשדה התעופה במונית משותפת ותקנו כרטיס טיסה לקטמנדו ושם כל אחד ימשיך כאוות נפשו. דייויד אמר שאולי יטפס על איזה הר לא גבוה מדי. דבי אמרה שפשוט תנוח כמה ימים עם איזה ספר טוב, שלא קשור לפיתוח עצמי או פיננסים. ג'פרי עדיין מתלבט וגלוריה רמזה שהיא איתך.