14 במאי 2008

לא רק אח שלו

את המקצוע למד אחי הגדול מאבא שלנו, שלמד את המקצוע מאבא שלו, שלמד את המקצוע מהאבא שלו וכן הלאה דורות על דורות של נפילים ננסיים, שעשו את העבודה נאמנה, אך מעולם לא חיפשו תהילה או הכרה ציבורית. אבל לאחי זה לא הספיק, הוא רצה להיות מפורסם. אז הוא המציא איזה טריק עלוב, מן פיתוח לא מתוחכם במיוחד שכל אחד אחר היה יכול לחשוב עליו, אבל מרוב שהוא מגוחך אף אחד חוץ ממנו לא חשב ליישם. הטריק הזה הקנה לאחי כמה מעריצות סודיות, אבל שום הצלחה מסחררת של ממש. רק לאחר שהתחבר לכמה דמויות מפתח מהבוהמה ואחד מהם החליט בערב אחד של עשב מתוק לכתוב עליו שיר, שאחר הלחין ואחר שר, ושהפך ללהיט מיידי, הפך אחי לסלבריטי.

לא קל להיות אח של סלבריטי. כאילו לא מספיקה התחרות הרגילה בין אחים, הרי שתחרות הרבה יותר קשה כשאח שלך סלבריטי, ואחי הגדול הוא סלבריטי מהסוג שגם מי שלא ממש שמע עליו מושפע ממנו. לכן כשהגעתי לגיל שבו אפשר וצריך להתחיל לעבוד בעסק המשפחתי, הודעתי חגיגית שעבודה חקלאית אינה כוס התה שלי, כשבעצם התכוונתי לומר, שאינני מוכן להיות הצ'רלי מרפי, האלק בולדווין, הקייסי אפלק או הג'רמיין ג'קסון של אחי הגדול. עזבתי את הבוסתנים, הפרדסים ומטעי הבננות ויצאתי לחפש את המקום בו אוכל להתבלט, המקום בו יהיה לי קנאק משלי, הדבר שיביא לי את הלהיט, שיהפוך גם אותי למישהו.

הניסיון הראשון שלי היה בתחום ההלבשה. נהגתי להסתתר במכונות כביסה ומייבשים ולהתעסק עם גרביים. אך התברר לי במהרה שמדובר בעבודה מסריחה ולא מתגמלת, שיותר מדי אנשים עוסקים בה וכל הטריקים והשטיקים שניתן להמציא ביחס אליה כבר הומצאו ויושמו עד מוות. כך למשל הטריק של העלמת גרב אחת מכל סוג, או כיווץ גרב אחת והארכת הגרב השנייה, ניקוב חורים בגרביים זה ממש נדוש ואפילו התעלול של החדרת גרב אדומה לכביסה לבנה כבר לא מעורר כבוד בקרב אף אדם. מה ששבר אותי סופית היה הפטרת שנדבקה לי לידיים ולא הצלחתי להפטר ממנה במשך שלושה חודשים של גירודים היסטריים. כך התגלגלתי לעסקי הרוקחות. הרי תמיד אומרים שההמצאות הגאוניות באמת נובעות מצורך ממשי, ואני בהחלט הייתי צריך פתרון לפטרת האיומה הזו. חשבתי שאולי על הדרך אוכל למצוא גם את הנישה שלי.

הימים הראשונים בעסקי הרוקחות עברו בנעימים, הגירודים הלכו ופחתו וגם הצחנה שנבעה מהפטרת נעלמה כלא היתה. בהתחלה, כדי ללמוד את התחום ולהבין אותו טוב יותר, עשיתי כמו כולם, הוספתי נעילות מסובכות ובלתי אפשריות לפקקים של בקבוקוני תרופות, הצמגתי סירופים וחרצתי תעלות צרות בגלולות. האמת, עבודה משעממת וסיזיפית, שהיתה שוברת כל אחד. תחשבו על זה שבשביל לגמור אריזה אחת של גלולות צריך לחרוץ לפעמים למעלה מ-50 תעלות. ובכלל, הגלולות כל כך קטנות שנשברו לי הידיים ונגמרו לי העיניים. הייתי חייב מנוחה, משהו נעים להתבונן בו, משהו מרגיע. הלכתי לים, כי גם נפילים ננסיים אוהבים להירגע על שפת הים.

בים אין הרבה עבודה לכשכמותי. יש כמה חבר'ה שמקציפים את הגלים, ואיזה אחד שמפורר את החול, אבל זהו בערך, לים באים כדי להירגע. אז נרגעתי וחשבתי שכדי להצליח לגעת באנשים באמת ולהגיע לבוהמה, כדי שאולי יכתבו עלי שיר פעם, צריך להתקרב לאמנות. חיפשתי נישה שאף אחד עוד לא התקרב אליה, ואז זה הכה בי, רעיון גאוני, השד לא היה איזה שד הכניס בי את הרעיון הזה. אחי מכופף, חשבתי, וזה הולך לו בענק, אני אעקם. זה דומה, זה מזכיר, אבל לא בדיוק ולגמרי אחרת.

בסוף לא כתבו עלי שיר, אבל אני בטוח שכולכם מכירים את העבודות שלי. וכמו אמן אמיתי, העיקר שכולם נחשפים ליצירה שלי, לא משנה לי אם יודעים את שמי או לא. ובמקום שמישהו אחר יכתוב עלי שיר החלטתי לכתוב את הסיפור שלי, אולי ככה בפעם הבאה שתראו תמונה שתלויה עקום, למרות שאתם בטוחים שישרתם אותה כבר עשרות פעמים, תדעו שזה לא סתם קורה, יש מישהו שמתרוצץ כל לילה ומעקם.