18 במאי 2008

אמסטרדם

ג'וני הולך בקרקסטראט, הרחוב הזה של הכנסייה באמסטרדם. ג'וני מרגיש טוב, אמסטרדם עושה לו להיות בהיי עוד לפני שבכלל נכנס לקופי-שופ. הכנסייה הישנה מצד ימין שלו, חלונות אדומים וזונות שמתחילות לעבוד מוקדם משמאלו. כמה מטרים קדימה קופי-שופ עם דגל ג'מייקה מתנוסס מעליו. בארץ קוראים לו יונתן, אבל כאן הוא פשוט ג'וני, זה חלק מהעניין. האנגלית-האמריקאית המשופשפת שלו, בזכות מחנה הקיץ ההוא של הסוכנות, לא חושפת את היותו ישראלי. כששואלים אותו, הוא ג'וני מניו-יורק סיטי. הוא גר במנהטן, לא רחוק מהגשר. דירה קטנה עם עוד שותף. הוא לומד שם להיות שחקן ותוך כדי ממלצר באיזה דיינר. לפעמים השותף שלו הוא בעצם שותפה שרוצה להיות זמרת ובינתיים היא רקדנית אקזוטית באיזה פאב מלוכלך. האירופאים המעושנים לא יכולים לדעת את האמת, והיא גם לא מעניינת אותם. החיים שלהם נחמדים מאוד כל הזמן וכשמישהו מספר להם על עצמו דברים מיוחדים ונחמדים כאלה הם לא שואלים יותר מדי שאלות. האמת היא שהם בקושי מדברים איתו. רק לפעמים, כשהוא ממש נראה בודד, מישהי יכולה לקרוץ לו ולהגיד לו "היי, איי אם ג'ולי", במבטא לא כל כך מזוהה. הוא לא חושף את עצמו לעולם. הוא נזהר ומצליח לעבוד גם על ג'ולי. היא מספרת לו שזה מבטא יווני, והיא גרה עכשיו בברלין ולומדת ציור. הוא מספר לה שוב את הסיפור על מנהטן, הפעם עם שותף ולא עם שותפה, והם חוזרים אליו למלון. מעשנים עוד קצת ומזדיינים. אחר כך היא חוזרת למלון שלה ולא רואה אותו יותר כל החופשה כי אמסטרדם היא בסך הכל עיר די גדולה. בסופו של דבר, כששניהם חוזרים לארץ יש להם חוויות, שרק באמסטרדם יכולות לקרות.