18 באוג׳ 2008

בדימוס

גבר מסוקס הולך עכשיו ברחוב. הוא מרגיש כאילו שיערו מאפיר יותר עם כל צעד וצעד, בעוד שבועיים ימלאו לו חמישים וארבע והוא כבר מרגיש את הסוף. למעשה, הוא מרגיש את הסוף כבר יותר מעשור.

צעדיו הכבדים של הגבר הזה מתופפים ייאוש לאורך המדרכה. הגבר הזה הולך הביתה עכשיו, כי כבר תשע בלילה והוא סיים לעבוד לפני כמה דקות. הוא לא ממהר, הולך לאט, נותן לנעלי העור המשופשפות לתופף בקצב האיטי הזה של התסכול. מה זה מסוקס, הוא שואל את עצמו. מעולם לא ידע הרבה מילים. מוזר, הוא חושב, שאפשר להיות משהו שאינך יודע מה משמעותו.

כשהוא מגיע לפתח הבניין בו הוא גר השעה כבר כמעט עשר. כמה זה כמעט שואל את עצמו הגבר ומתמהמה ליד האינטרקום. הוא מסתכל לתיבת הדואר שלו, שמכוסה בארבע מדבקות שהיו פעם לבנות ועליהן רשומים לפחות שמונה שמות, אך אחד מהם לא שלו. התיבה ריקה, הוא מהמהם לעצמו המהום עמום ועמוק שאילו היה משפט, היה זה משפט ציני במיוחד.

על דלת הדירה, שעשויה עץ דק ומתקלף, כתוב בטוש שחור באותיות דפוס עקומות "אלבז". הלמד נראית כבר קצת כמו ריש. הוא אינו טורח לתקן את הטעות, היא משעשעת אותו. בינו לבינו הוא ממלמל "ארבז" ומגחך בשקט כל פעם לפני שהוא נכנס לדירה. גם הפעם הוא ממלמל "ארבז" ומגחך, הוא מסובב את המפתח בתוך חור המנעול, מלמל "ארי ארבז" ומשתעל תוך כדי גיחוך. הוא מנסה לסובב את המפתח סיבוב נוסף, אך הוא תקוע, הדלת כבר פתוחה, אין עוד לאן לסובב את המפתח.

החשד מתעורר באופן מיידי. לא צריך הרבה כדי לעורר חשדות בקרבו של סא"ל (בדימוס) אלי אלבז. מספיק שהמפתח שבדרך כלל מסתובב פעמיים כדי לפתוח את הדלת יסתובב רק פעם אחת כדי שהאדרנלין יוזרם לכל אבריו, שקצב פעימות לבו יואץ, שזיעה קרה תחל להצטבר על מצחו ולנטוף לאורך גבו, כדי שהוא יפתח את הדלת בשקט ויכנס בחרישיות לדירה, כמו חתול מאומן היטב, כמו פומה, כמו לביאה זועמת ורעב המתקרבת לעדר אנטילופות בערבות אפריקה, כדי שהוא יהיה ער לכל רחש ותנועה בדירה, כדי שיבחין בכל חפץ שאינו מונח במקומו המדויק, כדי שהוא יקרוס על ברכיו במרכז הסלון לאחר שסרק את כל הדירה ולא מצא כל סימן לפריצה ויפרוץ בבכי מריר וחנוק כשמחשבה אחת תקוע בראשו - אולי סובבתי רק פעם אחת כשיצאתי מהבית, אולי סובבתי רק פעם אחת.

למחרת בבוקר הוא מתעורר על הרצפה בסלון, הוא ישן שם כל הלילה, רועד בתנוחה עוברית. כל גופו כואב. הוא כבר לא בנוי לשינה על משטחים קרים וקשים. מבלי לטרוח להחליף בגדים הוא יוצא מהדירה לחדר המדרגות, מסובב את המפתח פעמיים, הפעם הוא יזכור, הפעם הוא שם לב לסיבובי המפתח. שרוי עדיין במצב שבין שינה לערנות הוא מוצא עצמו הולך ברחוב, צעדיו משמיעים הפעם ניגון שונה, זה אינו ייאוש, נשמע יותר כמו... נו מה המילה, עיניו מביטות לשמיים בחיפוש אחר המילה הנכונה, "נחישות!", הוא אומר לפתע, "זהו, זו המילה". הרבה זמן שאלבז לא חשב על המילה הזו. "אבל למה שארגיש נחוש", מלמל לעצמו ועיניו החלו לתור אחר הסיבה על פני המדרכה. הסיבה לא נמצאה על המדרכה והוא הגיע לעבודתו מבלי שימצא אפילו רמז דק.

אלבז משמש יועץ אסטרטגי בכיר למנכ"ל חברה קטנה שמייצרת חלקים מפלסטיק לכל מיני מטרות תעשייתיות. הוא לא באמת מבין בזה משהו וזה לא מספיק מעניין אותו כדי לנסות להבין. למעשה הוא לא עושה כלום בעבודה. את המשרה המציא עבורו בעל החברה משום שהציל את חייו באחד מפרברי דמשק ב-86'.

הוא נכנס לבניין, מהנהן לשומר בכניסה לשלום, השומר מהנהן חזרה. יש ביניהם הבנה ברמה הבסיסית ביותר של הבנה שיכולה להיות בין בני אדם - כל אחד מהם יודע מה זה להיות חסר תכלית, מה התחושה לשבת במקום אחד במשך שעות בלי שאף אחד מתייחס אליך ברצינות או אפילו שם לב שאתה שם. לעתים היה נדמה לאלבז שאפילו הוא עצמו לא שם לב אם הוא עצמו נמצא שם, על הכסא המרופד שלו, כסא מנהלים מפואר, והשולחן, והמחשב שאין לו הופכין. גם לי, חשב אלבז באותו יום לאחר שחזר מארוחת צהריים, אין הופכין.

גם היום הזה עבר מבלי שפנה אליו אפילו איש. מבלי שצלצל הטלפון אפילו פעם אחת. מבלי שנכנס אפילו אי-מייל בודד, אפילו לא דואר זבל. כלום. גם ביום הזה החליט ללכת לביתו ברגל, לשמוע איך כל צעד מלבין שערה נוספת על ראשו. עוד כמה צעידות כאלה מהמשרד הביתה ולא יישארו עוד שערות חומות להלבין. בטח יתחילו לנשור אז עם כל צעד, חשב כשהגיע לדלת ביתו.

בחרדה הוא הכניס את המפתח לחור המנעול. סובב עד שנשמע הקליק הראשון - "אחת" - מלמל ועצר. הוא התבונן על הדלת המתקלפת, הוא אוהב אותה ככה, יש לה מראה אותנטי, של מה? הוא לא יכול להסביר, פשוט אותנטי. הוא התבונן בכיתוב "ארבז", מלמל וגיחך. מצב רוחו התעודד מעט והוא הרגיש בטוח להמשיך לסובב את המפתח. לא סיים חצי סיבוב והדלת נפתחה. מיליון מחשבות היכו בראשו וכולן תולדה של מחשבה אחת - "סובבתי פעמיים הבוקר! סובבתי פעמיים גם אתמול!". זיעה קרה ניגרה ממצחו, ליבו החל פועם במהירות. הוא נכנס לדירה כמו נחש מאומן היטב, כלומר, בזחילה. זוחל לכיוון המבואה, נעצר ומאזין. זוחל לכיוון המטבח, נעצר ומאזין. זוחל לכיוון הסלון, נעצר ומבחין - משהו לא כשורה - קצה השטיחון שמונח במרכז החדר מקופל מעט. השקט בדירה והנעילה מבחוץ מעידים על כך שהפורץ כבר לא נמצא שם. הוא קם והתחיל לחפש אחר משהו, סימן, חפץ שנעלם, רמז.

כשקרני השמש הראשונות חדרו מבעד לתריסים הן האירו על ערימות ניירת, חפצים, בגדים וזבל שנזרקו ברחבי הדירה. לא היתה מגירה שלא פתח. לא היה ארון של הפך. אבל שום סימן לפורץ לא נמצא. בקרני השמש הבהיקה דמעה במורד לחיו של אלבז. עוד יום מתחיל, שוב ללא שינה, שוב, השאירו השכנים פתק דבוק על הדלת שלו בו הם מתריעים בפניו להפסיק עם הרעשים כל הלילה והיום. "והיום", מלמל אלבז, המילה הדהדה בראשו מספר רגעים כשעינו קראה אותה שוב ושוב מהפתק שהשאירו השכנים.