29 באוג׳ 2008

על פריז

בפוסט שלא יכתב על פריז כל מילה שניה יכולה להיות ערך בויקיפדיה או בספרי ההיסטוריה, כל מילה רביעית תבטא התפעלות מהיופי האלמותי והאינסופי שנמצא בכל פינה בעיר הכי רומנטית בעולם. הכי רומנטית, לא בגלל האוהבים המחובקים על גדות הסן, בגני טולרי, לאורך שאמפס אליזה ובכל מקום, אלא בזכות התשוקה לחיים שמעוררת פריז בכל דרך אפשרית.

זה מתחיל כאמור ביופיה של העיר. אומרים לראות את פריז ולמות, אני אומר לראות את פריז ולחיות. וזה לא האייפל או ורסאי, זו לא הסקרה קר ולא שער הנצחון, זה כל בניין וכל רחוב. כל סימטה וכל בראסרי. המוזיאון הכי מעניין ומרשים אינו הלובר, אלא העיר עצמה. הבניינים המעוצבים ומעוטרי הפסלים, הגינות הקטנות והגדולות שפזורות לרווחת התושבים והמבקרים, המזרקות, הפסלים, הכיכרות, המדרכות, העצים והנהר. כל אלה, בכל מקום, בכל זמן, מעוררים תאווה לעיניים, רצון לראות עוד, ללכת עוד קילומטר, להכנס לעוד סימטה או שוק, להכיר עוד בניין ולזכור היטב שיש סיבה לחיות.

זה ממשיך בריחות. הריחות הראשונים שעולים באפך כשאומרים לך פריז הם ניחוח הפטיסרי והבולאנג'רי, בתי המאפים הצרפתיים, המתוקים והמלוחים. ניחוח הסיגריות והסיגרים שמעשנים בכל מקום, כהתרסה לדרך החיים ה"בריאה" אליה צועד העולם המערבי. ניחוח הפרחים, העצים ומי הסן הירקרקים. ויש עוד ריח אחד, ריח המטרו עם הירידה אל מתחת למדרכות הפריזאיות. זהו ריח עבש של אוויר חם, שמתערבב בריח האוויר הקריר מבחוץ. ריח שבשאיפה ראשונה אינו עושה רושם חיובי, אבל בשאיפה שניה ושלישית, כשהולכים על המדרכה במקום בו האוויר החמים של המטרו נפלט החוצה, הוא הופך לריח של געגועים. געגועים לחופש, געגועים לאפשרות להגיע מכל מקום לכל מקום במהירות וביעילות, ללא כל מאמץ. געגועים לנסיעות קצרות במחילות אפלות ובעקבותיהן טיפוס במדרגות אל מקום חדש ועוצר נשימה. זהו ריח העיר שאינה עוצרת ותושביה שתמיד ממהרים ממקום למקום ריח החיים המודרניים שמעניקים לנו אפשרויות רבות כל כך לחיות טוב יותר.

אפילו על חוש השמיעה פריז אינה מוותרת, כשצלילי פעמוני הכנסיות מלווים את דרכך בכל רובע ושכונה, רחש ההמון ברחובות הראשיים, זרימת הנהר ואדוות הגלים שנוצרים על-ידי הסירות, גרגור היונים בשעת חיזור והשקט המרגיע בפארקים. השאנסונים מתנגנים בראשך והצלילים של פריז מלווים אותך לאורך כל הדרך והדרך תמיד ארוכה, אך הרגליים אינן מעוניינות לעצור. את פריז מרגישים דרך הרגליים. כפות הרגליים ממששות את המדרכות הישנות, את האבנים עליהן הלכו נפוליאון, פיקאסו, לוטרק, מלכי ומלכות צרפת הגדולים ויודעות שהנה, כאן בדיוק, בפלאס דה ווג' הלך גם ויקטור הוגו בדרכו לחפש השראה כדי להשלים את "עלובי החיים" ועם צלצול פעמוני הכנסייה בגן שמוביל לכנסיית נוטרה דם עלה בראשו סיפור על גיבן.

לבסוף מגיעים הטעמים. אותם טעמים שניחוחות פריז מרמזים לך על טיבם. הקרפ והבאגט, הגבינות והנקניקים, הקרואסון והקרוק מסייה, מרק הבצל ופואה גרא, השוקו והקפה, הריבה והחמאה, החזיר והיין. עולם של טעמים שכל מטרתם לענג את החך ולמלא את הבטן. אין לפריז יומרות בריאותיות, אין היא מעוניינת בחיי נצח של צמחונות משמימה ואפס אחוז שומן. כי עבורה קיבתך היא גן עדן ולשונך אלוהים.

בפוסט שלא יכתב על החופשה הקצרה שלנו בפריז הייתי מספר על כל המקומות הנהדרים בהם טיילנו, על השוק הקטן שגילינו במקרה בדרך לפנתיאון, על הבראסרי שהגישה לנו מרק בצל מעולה בכיכר קטנה על רחוב ריבולי, על המיסה של יום ראשון בסקרה קר וארוחת הבוקר המעולה בבראסרי מול נוטרה דם. הייתי מספר על הדרך הארוכה והנהדרת שעשינו עד לאייפל ועל גברים שמשיטים סירות קטנות במזרקה כמו ילדים. הייתי מתאר לפרטי פרטים כמה נחמד היה המלון שלקחנו לא רחוק ממוזיאון פיקאסו ואיזו פיצה אכלנו לארוחת ערב ביום הראשון. הייתי מנסה להעביר בפוסט ההוא משהו על תחושת החיות, על האמונה שהפיחה בי העיר הזאת בכדאיותם של החיים האלה, על התקווה שאפשר להיות מאושר גם אם בסוף נמות. אבל אני יודע שזה חסר סיכוי ולכן הפוסט הזה לא יכתב לעולם ובמקומו רק אומר לכם, את שרוב העולם כנראה כבר יודע – סעו לפריז – ואוסיף, את שאינו מובן מאליו - שאפילו שם, בסופו של דבר הכי חשוב זה מי נמצא לצדכם.

14/3/2007