2013

אלפיים ושתיים עשרה היתה שנה מחורבנת. גם השנה שלפניה לא היתה להיט ואין שום ציפייה שאלפיים ושלוש עשרה תהיה שונה במיוחד, לפחות לא לטובה. אחרי הכל, שלוש עשרה זה לא בדיוק מספר מזל. ואל תגידו לי ששלוש עשרה זה גיל בר מצווה וכל הבולשיט הזה. ממתי בר מצווה זה משהו חיובי למישהו? אחרי הכל מדובר בלא יותר מטקס זובור סטנדרטי - מישהו משפיל עצמו לעיני עשרות אנשים שאת חלקם הוא מכיר, במקום מנוכר כמו בית כנסת, מבצע פעולה שהוא ממש לא טוב בה - מזמר איזה קטע תנ"כי שהוא לא ממש מסוגל להבין או לקרוא או לשיר, כי זה גם לא ממש שירה כל העסק הזה וממילא הקול שלו בדיוק מתחלף ובאופן כללי הוא נראה זוועה, שהרי זו התקופה המכוערת ביותר בחייו של אדם - ואחרי שהוא מסיים להביך את עצמו בפומבי זורקים עליו כל מיני דברים, כשהייתרון היחיד של סוכריות על פני סתם זבל, זה שיש בהן איזושהי נחמה (והרי גם נחמת טיפשים זו נחמה לטיפשים).

בקיצור, אלפיים ושתיים עשרה היתה שנה מחורבנת והעתיד לא נראה זוהר, ואפילו על העבר לא ממש ניתן להתרפק. יכולתי למצוא נחמה כלשהי באירועים גלובליים, כמו מלחמות של אחרים, אסונות טבע משמעותיים, תמונות שצילם איזשהו מכשור מתוחכם שנשלח לחלל על ידי אנשים שחייהם מרתקים ומוצלחים בהרבה משלי, כשלונות והצלחות של לוזרים או מצליחנים בינלאומיים, כמה שערוריות פוליטיות (רצוי שערוריות מין) ומפעם לפעם איזו טכנולוגיה חדשנית ומדהימה או יצירת אמנות מפעימה. זאת אומרת, רכילות מסוגים שונים, שמספרים לך אנשים שאינך מכיר שעובדים בכלי התקשורת, ומספקים לך כמה דקות של נחמה ואפשרות לשיחות חולין קצרצרות עם אנשים שלא מעניינים אותך ואתה לא מעניין אותם, אבל השעמום והמקריות חיברו אתכם לכמה דקות של שיחה. כפי שכבר כתבתי, גם נחמת טיפשים זו נחמה לטיפשים, ואני לא אהיה זה שאטען שאינני טיפש. הרי ידוע שטיפש מי שטוען שאיננו טיפש, וטיפש גם מי שטוען כי הוא טיפש. במילים אחרות, אין אדם שאיננו טיפש, כי טיפשות אינה עניין בינארי - כן או לא, יש או אין - אלא עניין של מידה - מעט או הרבה, בתחום מסוים או בהרבה תחומים.

חשבתי למנות כמה מהאירועים שהפכו את השנה הזו לכל כך מחורבנת עבורי, אבל הגעתי למסכנה שזה יהיה מיותר. אתם, הקוראים, יכולים להעלות השערות ולהציע כל אירוע מדכא או רע שמתחשק לכם וקרוב לוודאי שהיה לו חלק מקורות חיי באותה שנה. רוצים מחלות, קלות או סופניות, היה לי מהן לא מעט ואף סולקתי בסופו של עניין בבושת פנים מהמחלקה הניורוכירורגית. רוצים משברים כלכליים, אישיים ושל קרובים, סניף הבנק בו אני מנהל את חשבונותי נהנה עד בלי די מהמשבר אליו נקלעתי וטורח להתקשר אלי מפעם לפעם כדי שאשמע את נימת הנצחון שבקול פקידיו. חושבים על תאונות עבודה או תאונות דרכים או התקלות עם עכברוש בעל שיניים חדות במיוחד בחלקה האחורי של מסעדה איטלקית חביבה בקרן רחוב ראשי לא רחוק מהים, הפצעים על שוק רגלי הימנית עוד מדממים בכל פעם שאני מגרד את הגלד המוגלתי. כן, קוראים חביבים, היה לי מהכל, ומה שלא היה מנת חלקי בשנה הזו, אירע לי בשנה הקודמת ומה שטרם זכיתי להכיר מקרוב - למשל פגיעת ברק או טביעה באמבט - יקרה בוודאי בשנה הקרובה.

אז מה בכל זאת מחזיק אותך בחיים, יישאלו קוראיי הטיפשים (אל תעלבו, הרי לפני שתי פסקאות כבר קראתי לכם טיפשים, ומה השוני אם ברמיזה או במפורש ייאמר הדבר? הרי העיקר שנאמר ואין זה משנה אם נעטף באריזת ממתק טעים או בחיתול מצחין - האמירה היא אמירה ובמהותה כוחה). ובכן, התשובה לשאלה אינה פשוטה, ולמעשה, אינני בטוח שיש תשובה ברורה לשאלה כל כך פשוטה. גם בפני עצמי אני לא מצליח לזקק את התשובה לכך, אבל יודע שזה קשור לכך שכבר התרגלתי לחיות והתרגלתי לסבל, והמוות יגיע כבר בשעתו ואני את סבלנותי חסרת הגבולות כבר הוכחתי יותר מפעם אחת. כך למשל כשבמשך נסיעה של שעתיים וחצי ברכבת מחצה את רגלי הימנית אישה כבדה במיוחד ולא רציתי להעיר לה, גם כי לא רציתי להעליב וגם מכיוון שבכל רגע שחלף זה הפך מביך יותר להעיר והמועד בו תזיז את משקולת ישבניה היה קרוב יותר. לא יכולתי לנחש שנרד באותה תחנה (בסופו של דבר לא ירדתי, מפאת כאבים עזים ברגל שמנעו ממני לקום ממושבי). מעבר להרגל לחיים ולסבל (בני אדם, כחלק מטיפשותם, מתרגלים במהרה וביעילות לחיים ולסבל ולחיים בסבל), קשורה יכולתי להמשיך הלאה בחוסר התחולת של חיי, לתאווה חסרת שובע (ועל כן פתטית במיוחד) לפגישות אקראיות (ונדירות למדי) עם הנאה ביותר מבין שכנותיי, שנשואה באושר כמובן, אך עדיין מעוררת בי את ייצור אותם חומרים כימיים המאפשרים להמשיך הלאה. יש שהיו אומרים, הנה, אהבה היא שגורמת לו להמשיך. האהבה הנשגבת, שמאפשרת המשך קיומם של כל הדברים, אפילו ואולי אף יותר אם היא אהבה נכזבת. על כך אני אומר - בולשיט. זו לא אהבה, אלא תאווה, תאווה פתטית. נתקלים זה בזו ברחוב או בחדר המדרגות, על פניה הבעת סלידה שקשה לה להסתיר ועל שפתיה מילים כמו "שלום", "היי" או "בוקר טוב", שנאמרות מתוך כפייה של מוסכמה חברתית (זה המקרה היחיד בו אני נהנה מאיזושהי מוסכמה חברתית), ולאחר מכן אני מהנהן או נוהם ואיש-איש ממשיך לדרכו, היא עם הסלידה ואני עם מחשבות מיניות מביכות מהדרג הנמוך ביותר.

כן, אלפיים ושתיים עשרה היתה שנה מחורבנת. בסוף השנה הסתיים חוזה השכירות של השכנה המצודדת ובעלה (שלא הייתי מזהה גם במסדר זיהוי שרק הוא ניצב בו לפניי) ונכנסים במקום שלושה שותפים צעירים וכלב אחד, שראיתי לפני כמה ימים כשבאו לחתום על חוזה השכירות יחד עם הוריהם. מפגש פסגה של עשרה אנשים כדי לחתום על כמה ניירות, לפחות את הכלב לא הביאו לשם כך (ואיך ינסו קוראיי לטעון שיש בני אדם שאינם טיפשים? הרי ההוכחות מצויות כמעט בכל מעשה אנושי, ויהיו אלה המעשים האנושיים הפעוטים ביותר, זוטות מעשים של זוטות אנשים או יהיו אלה המעשים האנושיים הגדולים ביותר, הטיפשות פושה בכל פינה אליה מגיעה האנושות). אלפיים ושלוש עשרה תהיה גרועה יותר.