12 בינו׳ 2012

עניין

האישה הצנומה בטוניקה הורודה, שכל כך לא אופיינית לאירועים מסוג זה, חיבקה אותו חזק. על אף שחובק ללא הרף בשלושת הימים האחרונים, עוצמת החיבוק הפתיעה אותו. לקחו לו מספר רגעים עד שהתעשת וחיבק חזרה בהמתנה למילות הניחומים שיילחשו אל אוזניו. הוא חש בגופה הגרום נצמד יותר ויותר לגופו, עצמותיה דוקרות באיבריו, ריח צווארה, בישום עדין, שמפו וניחוח חמצמץ של זיעה שיבשה. 

"זה נורא עצוב", היא התחילה ללחוש, הבל פיה קפה נמס, מרפה מעט מלפיתתה, "היא היתה אישה מקסימה, באמת, אין עוד אנשים כאלה", הוא כבר ידע לא לומר דבר, פשוט להמתין, לתת להם לשפוך מה שיש להם לומר ובסוף למלמל תודה, תודה שבאתם, זה מאוד חשוב לנו, וגם לה. אחרי הכל או שאין להם מושג מה הם אומרים והם ממציאים מלל מבולבל תוך כדי שהם אומרים אותו או שהם חשבו על טקסט מדויק בערך מהרגע שהגיעה אליהם הבשורה על מותה של אמו.

אביו עזב לארה"ב וניתק כל קשר עוד לפני שנולד והיא לא תכננה להתחתן שוב או לעשות ילדים נוספים ולכן קראה לו אחד. ברור שהיו עניינים עם השם שלו, אבל הוא לא חש נחיתות כלשהי בפני כל מיני דניאלים, רפאלים או עומרים. מבחינתו השם התאים לו בדיוק. בסופו של דבר, כל אחד הוא אחד ויחיד ולבד ובדד, כך זה מתחיל וכך זה נגמר. איך שלא יהיה, הוא סלח לה מזמן על השם שנתנה לו ואפילו לא טרח לשנות אותו כשהגיע לגיל בו מותר כבר לשנות שם ללא אישור ההורים.

"אני יודעת שקשה מאוד לחשוב על זה כרגע, אבל תדע לך שזה היה לטובה, היא נורא סבלה כבר בחודשים האחרונים", המשיכה ללחוש תוך ליטוף זרועו, ידה חמימה ודביקה, עורה מחוספס מעט, ובכל זאת, משהו נעים לו במגע הזה, אפילו שהמילים הן מהשנואות עליו ביותר. הוא חש כלפיה חיבה בגלל המגע הזה, אבל התחיל לשנוא אותה ממש בגלל המלל האווילי שבחרה לומר, בין אם חשבה עליו מראש ובין אם המציאה אותו על אתר. המוות היה לטובה רק בגלל המחלה הנוראה הזו, אבל לולא המחלה, המוות לא צריך היה לקרות לה בגיל שישים ואחת. בכל מקרה ידע שאם היו משאירים את העניין הזה לטבע או לגורל או אלוהים, המוות המיוחל הזה היה מגיע רק בעוד כמה חודשים. כדי לא לעורר עניינים הוא פשוט הנהן והמהם, תוך ניסיון לסגת מעט אחורנית, רמז לסיום הניחומים.

"אם יש משהו, כל דבר שאני יכולה לעשות, בכל שעה, באמת, אל תהסס ותתקשר", הוא לא הכיר אותה בכלל, לא ידע את שמה ולא ידע מה מספר הטלפון שלה. הוא חושד שהיא הכירה את אמו, אולי במשרד הפנים, שם עבדה כל חייה, אבל גם בכך לא היה בטוח. הוא לא זוכר שראה אותה בלוויה. גם בימים הראשונים של השבעה לא ראה אותה. גם לא ביום ההולדת שישים של אמו, שם נכחו כל חבריה, מכריה ובני משפחתה. שלושים סך הכל. אפילו בלוויה היו יותר אנשים, כי לשם הגיעו גם מכרים וחברים שלו. מוזר איך, קרובים ככל שהיו, עדיין יש דברים שאחד לא ידע על אמו. הוא חשב לשאול משהו, אבל לא רצה להתחיל בשיחה, אז הוא רק הנהן והמהם והתרחק עוד קצת. היא התקרבה וצמצמה את כל המרחק שהצליח לצבור עד כה ואף יותר מכך, שוב נצמדה אליו בחיבוק חזק. לרגע הוא חשב שתנשק אותו על השפתיים או תנסה להפשיט אותו. היא רק המשיכה לחבק חיבוק כזה שרק אישה צנומה בטוניקה ורודה יכולה לחבק, אז הוא חיבק אותה חזרה, מלמל תודה, תודה שבאת, זה מאוד חשוב לנו, וגם לה, ואז הם התנתקו זה מזו והאישה בטוניקה הורודה נכנסה לסלון הדירה. היא ניגשה ישר אל המתוקים וחצתה קרואסון שוקולד, תוך שהיא מגוננת על אצבעותיה במפית. חצי אחד החזירה למגש ואת החצי השני הכניסה לפיה, נגסה ומיד השליכה את היתר לפח. לאחר מכן לעסה במשך זמן רב בהרבה משנהוג ללעוס קרואסון. אחד הסתכל עליה למרות הבחילה שעוררה בו כעת. לעתים, מילים מעצבנות ככל שיהיו לא מעוררות דחייה ושנאה כשם שהרגלי האכילה של אדם מעוררים דחייה ושנאה.

אחד המשיך לעמוד בפתח דירתה של אמו, ידית הדלת אחוזה בידו כאילו באמצע תנועת סגירתה, אך הוא לא המשיך את התנועה ולא סגר את הדלת. לרגע תהה אם בכלל סוגרים את הדלת במהלך שבעה. משום מה לא הצליח להיזכר אם הייתה פתוחה בשלושת הימים האחרונים. אולי היתה סגורה אך לא נעולה. הרי לשם כך הודבקה מודעת האבל על הדלת, ובכל מקרה יש גם ידית לפתיחת הדלת מבחוץ, תוצאה של פעמיים בהן ננעל אחד מחוץ לבית במשך שעות ארוכות כששכח את המפתח בדירה ואמו לא יכלה לצאת מהעבודה מוקדם.

האישה בטוניקה הורודה התיישבה על אחד הכיסאות הפזורים בסלון בחינניות ששמורה לנערות הצעירות ממנה בשלושים שנים לפחות. למרבה הפליאה היא בחרה לשבת דווקא ליד בני המשפחה. מימינה אביו של אמו, בוהה באוויר בשתיקה שרק גברים קשוחים באמת, שהתבוננו למוות בשחור של העיניים, יכולים לשתוק. הוא לא בכה ולא דמע, לא במשך כל האשפוז בבית החולים ולא בלוויה או אחריה. כעת האישה הצנומה הזו התיישבה לצדו והוא רק פזל לעברה כשהתיישבה. לא שאחד יכל לשפוט אותו על כך, הרי גם הוא מתבונן בה כבר דקות ארוכות. והכוריאוגרפיה של ההתיישבות על הכסא, אי אפשר שלא לפזול לעברה. אחד תיעב אותה עכשיו, ובעוד רגע, עקב המהלך הבא שלה, תתהפך תחושתו ויחוש שוב חיבה כלפי האישה הזו, שכנראה הכירה את אמו, הגם שלא אמרה דבר שיגרום לו להבין שבאמת היתה שם היכרות.

כעת הניחה האישה את ידה על ברכו של הסב. היא עשתה זאת במיומנות, כאילו לא בפעם הראשונה. כאילו היא מכירה היטב את הברך הזו, הגרומה, מתחת לבד המכנסיים הדקיק של סבא. "אלו היו המכנסיים שלבשתי לחתונה שלה", התגאה באוזניו הבוקר כשאחד אסף אותו מביתו אל השבעה. "בזמנו סוג א' היה סוג א', אי אפשר בכלל לראות שחיקה", אחד שתק כדי לא לאכזב אותו, "היום, הכל סוג ב' ואפילו פחות מזה", אחד המשיך לשתוק, אפילו שהסכים עם חלקו השני של המשפט. אחרי כן שניהם שתקו, כי שניהם האמינו שאם רוצים לשמור על השקט עדיף לשתוק.

אחד החליט לסגור את הדלת אבל לא לנעול אותה ואחרי שהחליט התחרט והשאיר אותה פתוחה. הוא צעד באיטיות לכיוון המאפים על שולחן הסלון ובאופן כמעט אוטומטי שלח את ידו אל חצי הקרואסון. האישה בטוניקה הורודה דיברה עם אבי אמו, הוא לא הצליח לשמוע את המילים, אבל הניח שהיו אלה מילים ריקות ומרגיזות, כמו אלה שלחשה באוזניו, ולכן התעצבן ולקח מהשולחן בוריקיטס. הוא חיסל אותו במהירות, שלוש נגיסות, או יותר נכון, שתיים וחצי, כשאת החצי הכניס לפיו עוד לפני שסיים ללעוס את הביס השני. סבא שלו נראה נינוח יותר, מכיוון מבטו אחד ניחש שעיניו פוזלות לעבר המחשוף של האישה. הוא לא יכל להאשים אותו בכך, אחרי הכל הוא היה בודד כל כך הרבה שנים, אחד לא זכר בכלל את סבתו. לא שהבדידות מצדיקה כל מעשה, אבל מבטים לא הרגו עדיין אף אדם. אולי הם הובילו להרג, אולי הם פגעו והשפילו, אבל לא הרגו, ודי בכך כדי לפטור את הסב מאחריות, בוודאי בגילו.

השיחה החד צדדית בין האישה בטוניקה הורודה, ידה עדיין על הברך, לבין סבו, המשיכה. נדמה היה לו שהוא שומע אותה אומרת "רות", שמה של אמו, השם שכתוב על מודעת האבל. יכול להיות שהיא אמרה תחרות או בכרות או אולי מרירות, הוא לא היה בטוח. לרגע חכך בדעתו אם להתקרב, אם לשאול מהיכן הם מכירים, אם בכלל הם מכירים, אבל בדיוק כשהחליט לא לעשות דבר האישה רכנה ונשקה לסב על לחיו וכך הם נפרדו. במהירות ובתנועה מאוד לא חיננית ביחס לתנועותיה הקודמות, קמה האישה ממקום מושבה, קצת יותר מהר והיתה נופלת על הסבא. אחר, ניגשה אל אחד, לחצה את זרועו ולחשה "כל דבר, באמת, תתקשר, ותהיו חזקים, היא היתה חזקה, אני יודעת את זה". הוא לא ידע את הטלפון שלה, ובכלל הם לא היו מהאנשים שמתקשרים לבקש עזרה ממישהו ולא משנה לאיזו בעיה נקלעו. כמו העניין עם המחלה של אמו ומה שאמרה לו, הוא לא ביקש עזרה מאף אחד, גם היא לא ביקשה עזרה, רק רצתה ליידע אותו, זה הכל. תמיד היו גלויים מאוד הבן ואמו. אז הוא לא אמר דבר, רק הנהן, הוא כבר שנא אותה שוב ורצה שתלך משם. ואז היא באמת הלכה משם והשאירה אחריה את הדלת פתוחה. מודעת האבל גלויה ליושבי השבעה. אחד לקח את חצי הקרואסון ותחב אותו לפיו, תמיד התחשק לו משהו מתוק אחרי משהו מלוח ולהפך. הקרואסון היה יבשושי כמו שקרואסון מאיכות ירודה יכול להיות אחרי יום שלם על השולחן ולא היה לו כוח ללכת לסגור את הדלת, אז הוא התיישב לי סבא שלו והם הסתכלו זה על זה ושניהם ידעו אבל לא אמרו דבר כדי לא לעורר עניינים ולשמור על השקט.