מל"מ

צחוקו המתגלגל של הילד ריכך את נוקשות הבעתו והעלה חיוך בליבו. הוא דחף את הנדנדה שוב וצחוקו של הילד התגבר. עכשיו כבר ממש כעס על עצמו שהוא כל כך טרוד בענייניו המשרדיים, היום יומיים, שהוא אינו מסוגל למצות את הזמן המשותף עם בנו הפעוט. אם רק יכול היה להתנתק באחת מהלחץ, העסקאות שלא נסגרות, התשלומים שאינם משולמים, ריביות הפיגורים, המיילים, הטלפונים, העצבים הבלתי פוסקים. אם רק יכול היה להניח את הכל בצד ולשקוע כולו בעיניים המחייכות והפנים המאירות והנדנדה, המגלשה והבימבה האדומה. הוא דחף את הנדנדה בהיסח דעת והילד המשיך לצחוק, אבל פחות. ילדים שמים לב כשההורים שלהם לא באמת מקדישים להם את תשומת הלב הנדרשת. עבר עכשיו להרהור חדש. גם הוא שם לב שההורים שלו לא מקדישים לו את תשומת הלב שדרש. ולא שהוא דרש יותר מדי, רק קצת, אבל גם את הקצת הזה לא זכה לקבל. אמו היתה עסוקה מדי באחיו האוטיסט ואביו היה עסוק מדי בכל דבר שאינו המשפחה שלו. דחיפה נוספת לנדנדה, עכשיו הילד כבר רק חייך ונעץ מבט באביו, חיכה לקבל מבט או חיוך חזרה, אבל האב לא יכול לזייף. גם זיוף ילדים מזהים מיד, אז עדיף כבר לתת להם את האמת.

הגינה השכונתית הקטנה היתה ריקה מאנשים, רק האב ובנו על הנדנדה. הרוח מפזרת את השיער העדין, הפלומתי, של הילד. העלים על העצים מרשרשים וצליל חריקה של שרשראות הנדנדה. מחשבות האב נודדות עכשיו לפגישות של מחר. בשמונה וחצי פגישה עם מנהל הסניף בקשר להחזר ההלוואה לעסק. באחת עשרה פגישה עם משקיע נוסף שכבר ברח לו פעם אחת רגע לפני החתימה על הסכם ההשקעה. באחת ורבע ארוחת צהריים עם סמנכ"ל הכספים. בעשרים לארבע שיחת ועידה. הילד רואה משהו מאחורי אביו והאב מסתובב לראות גבר גדול בגופיה ומכנסיים צבאיות שנכנס למתחם המגודר של גן השעשועים הקטן שלהם. הגבר מסתכל בעיני האב וממשיך בהליכה לאחת הפינות בגינה. מבטו של הגבר היה מאיים, למרות (ואולי בגלל) שעל שפתיו היה מעין חיוך. האב המשיך לנדנד את בנו, כדי שלא ירגיש באיום, כדי שלא יזהה שאביו מפחד. אבל ילדים מזהים פחד, בעיקר אצל הוריהם. האב מסתכל בחשש על מעשי הגבר. אין כל סיבה שגבר לבדו ייכנס לגן שעשועים ללא ילד לצדו. אולי, חשב האב, זה אותו דייר מאחד הבניינים הסמוכים לגינה, שהשחית לפני מספר שבועות חלק מהמתקנים משום שהילדים המשחקים מפריעים לו. הוא שמע על כך מאחת האמהות שפגש בגינה מדי פעם. "לך תבין אנשים, גם גר ליד גינה במרכז תל אביב, משאת נפשם של רבים, וגם חצוף מספיק כדי להתלונן על הרעש", אמרה. הוא חשד שהיא מתחילה איתו. אבל אולי היא סתם נחמדה. פעם עוד חשב שיש כאלה אנשים שהם סתם נחמדים. היום ידע שאין ולכן התקשה להאמין בכך כמו שהתקשה להאמין באלוהים. תושבי השכונה ביקשו להציב מצלמות, אך בינתיים לא נעשה דבר. גם לא ייעשה דבר. ככה זה תמיד. לפחות את המתקנים תיקנו מאז.

הגבר מסתכל מסביב והאב עושה עצמו עסוק בבנו, שמצדו יודע שאביו אינו מתעניין בו כרגע ולכן מתחיל להשמיע קולות של חוסר שביעות רצון. כשהגבר סבור שאף אחד לא מסתכל עליו הוא טומן משהו קטן עמוק בין ענפי אחד העצים שבקצה הגינה. לאחר מכן מדליק סיגריה, לוקח כמה שאיפות, נושף כמה נשיפות, מסתכל לצדדים ועושה את דרכו אל מחוץ לגינה ואל המושב האחורי של רכב שהמתין לו כנראה כל הזמן הזה ליד הגינה. בדרכו אל הרכב מבטיהם של הגבר והאב מצטלבים והאיום שבמבט הגבר מרגיש לאב מוחשי יותר, ליבו מתחיל להאיץ את קצב פעימותיו, הרכב נעלם עם הגבר בתוכו. זה לא שכן ממורמר, זה סוחר סמים, חושב האב.

הילד חסר סבלנות מתפתל ומנסה לצאת מהנדנדה. האב אוסף אותו לידיו ומחבק אותו חזק. הם מסתכלים זה בעיניו של זה. שניהם לא מחייכים. ילדים מרגישים כשההורים שלהם לחוצים. האב מסתכל לצדדים לראות אם מישהו מגיע לקחת את מה שהגבר השאיר על העץ ומתלבט אם ללכת לבדוק את העניין או להתקשר ישר למשטרה. ואם זה שום דבר, חושב הגבר, סתם יסתבך עכשיו עם מתן עדויות במשטרה וכל הערב ילך לו. או יותר חמור, כל מחר ילך לו. לא, הוא לא יתקשר למשטרה אם זה שום דבר. מצד שני, אם ילך ויבדוק מה הטמין הגבר בעץ הוא עלול להסתבך עם גורמים יותר מסוכנים מהמשטרה. הוא מסתכל סביבו. אין אף אחד באזור. האב מניח את בנו על הקרקע ולוקח אותו יד ביד לכיוון העץ. זה תפקידם של הורים לדאוג לביטחון ילדיהם, לוודא שעבריינים לא משאירים סמים בעצים עליהם הילדים מטפסים בגינה, אפילו אם ההורים מפחדים הם חייבים לעשות את זה, חושב הגבר והוא כבר שולח יד אל בין הענפים.

קופסת גפרורים קטנה, סטנדרטית. הוא מנער אותה. אין בפנים גפרורים. זהו, זה, חושב, סמים, בטוח. הדופק מרקיע שחקים והוא שם לב שהוא מזיע יותר מהרגיל. הילד מושך במכנסי האב, מבקש לראות גם, רוצה לקבל את קופסת הגפרורים לידיו. האב מסתכל לכל הכיוונים תוך שהוא פותח את הקופסה. פתק סגול מקופל נופל ממנה על הקרקע והילד מרים. האב לוקח את הפתק מהילד ונותן לו את הקופסה הריקה כדי להרגיע אותו. בזמן שהילד משחק בקופסה האב פורש את הפתק וקורא מספר שורות מודפסות:

ערב טוב,

קיים חשד שבאחת הדירות שבבניין ברחוב החשמונאים 7 מתקיימת פעילות עוינת.

נא לבצע פעילות לאיסוף מל"מ בבניין זה.

הכתובת המדויקת לתצפית: רחוב ברדיצ'בסקי 4.

עליך להצטייד מראש בכל הציוד הנחוץ לשם איסוף המל"מ.

את התצפית יש לבצע בין השעות 23:00-02:00.

שים לב לתנועות אנשים אל הבניין ומחוץ לבניין, אנשים בעלי חזות מזרחית, רכבים שחונים מחוץ לבניין.

בהצלחה.

האב קרא את הפתק מספר פעמים ולא ידע מה לחשוב. הלב שלו לא נרגע. הוא זכר משירותו הצבאי את הפעולות לאיסוף מודיעין למבצע, זה לא היה טוב יותר מסמים. הוא הסתכל סביבו לראות אם מישהו מתצפת עליו וראה את בנו באמצע טיפוס על הגדר המקיפה את הגינה. עכשיו הלב כבר מחסיר כמה פעימות, הנה הילד כמעט ונופל כשהאב מצליח לרוץ עד אליו וברגע האחרון לתפוס אותו. הורים מצליחים לעשות פעולות מדהימות כדי להציל את ילדיהם מסכנות העולם הזה. איפה קופסת הגפרורים, שאל האב את בנו לאחר שזה נרגע מהתרגשות הנפילה. הילד בן השנתיים לא ידע לענות על כך באופן מספק ורק אמר "אבא". אביו חיבק אותו ואז שם לב שגם הפתק אבד לו. הם חייבים לצאת מהגינה ולהיעלם משם מהר, חשב והתחיל לנוע לעבר השער. בדרך לשם נכנס לגינה גבר חרדי, מהסוג עם הבגדים השחורים והכובע השחור ומשקפיים לא מודרניים. החרדי נכנס לגינה בגפו, בלי שום ילד או אישה עם עשרה ילדים שילוו אותו. בכלל, לא מסתובבים כאן הרבה חרדים בשכונה, חלפה מחשבה זריזה במוחו של האב. חילופי מבטים בין האב לחרדי בעת שהם חולפים זה על פני זה, החרדי מהנהן לאב הנהון חשוד והאב מהנהן לו בחזרה, ממהר להסתלק משם. כשהאב ובנו על ידיו נמצאים רחוק מספיק מהגינה הוא מסתובב להסתכל לעבר הגינה. החרדי מסתובב שם לא רחוק מהעץ, מוציא טלפון סלולרי מכיסו ומחייג או שולח מסרון. הפתק מיועד אליו מחליט האב וממשיך ללכת עם הבן אל עבר ביתם מבצרם.

עוד ערב רגיל עובר על המשפחה הקטנה שלהם. ארוחת ערב קטנה שהכינה אשתו. חביתות וירקות ולחם דגנים טרי. היא מספרת על היום שלה ומאכילה את הבן. הוא נראה טרוד, אבל לא יותר מהרגיל. מספר לה על מה שצפוי לו מחר, לא מספר על מה שהיה בגינה אבל לא מפסיק לחשוב על זה.

מאוחר יותר, אחרי שהילד והאישה נרדמים הוא מתהפך במיטה. ואם בגללו לא תטופל הפעילות העוינת הזו? ואם בגללו עוד יתרחש פיגוע או משהו כזה? הוא חייב להתקשר למשטרה, או לשב"כ או למוסד, או למישהו. למי הוא יכול להתקשר בכלל? כל דבר שיעשה יכול לגרום נזק רב יותר. ומצד שני, כל הפעילות העוינת הזו מתרחשת, לכאורה, במרחק כמה עשרות מטרים מהבית. הורים חייבים להגן על ילדיהם, גם במחיר של סיכון עצמי, הוא חושב ועובר מהמיטה לסלון. הוא זוכר את האימונים בצבא וזוכר את המארבים שלקח בהם חלק. זו לא משימה בלתי אפשרית, הוא חושב. אם יראה משהו חשוד הוא ידע כבר למי לדווח, הוא רק צריך להיות בטוח שמשהו באמת קורה שם. הוא מצטייד במשקפת צעצוע של הילד, מחברת ועט ויוצא מהבית. השעה עשר וחצי. יש לו זמן ללכת ולחשוב איך יעשה את זה. בדרך הוא עוצר בפיצוציה וקונה סיגריה בשקל וחצי, באופן אוטומטי הוא זקוק לסיגריה, מין התניה מתקופת הצבא כנראה. סיגריה לפני ואחרי כל מארב. סיגריה במהלך כל חירבון. סיגריה בבוקר. סיגריה בצהריים ובערב. סיגריה בהפסקה קצרה עם החבר'ה. סיגריה גנובה במהלך שמירה. סיגריה של טרמפיאדה וסיגריות של סופשבוע ספוג אלכוהול. חלומות על סיגריה שאחרי סקס. הוא קונה עוד סיגריה, ליתר ביטחון.

את הסיגריה הזו הוא מעשן לאט ומכבה כשהוא כבר קרוב ליעד. הוא מתמקם בחצר הבניין האי זוגי, מול ברדיצ'בסקי 4. הוא מוצא מיקום אופטימלי, חשוך ומוסתר, בו יהיה קשה לגלותו. אחרי כמה דקות של תצפית שלא קורה כלום במהלכה מחשבותיו מתחילות לנדוד. גבר בחצר בניין ברחוב שקט בלב תל אביב. גבר לבדו בלילה. אשתו והילד ישנים במיטותיהם, חשים מוגנים ובטוחים בעולמם. ואילו הגבר, לבדו שם בחוץ מול האויב המאיים, מול הפעילות העוינת שאולי ואולי לא מתרחשת. כרגיל בעיות הפרנסה טורדות אותו. מחשבות על חשבון הטלפון וחשבון המים. הוא צריך להתקשר כבר לשירות לקוחות ולדרוש הפחתה, אבל הוא לא עושה את זה כבר כל כך הרבה זמן ובוודאי לא יעשה את זה כבר אף פעם, במקום זה הוא ימשיך לשלם יותר מדי. הוא גם לא יחליף בנק למרות שדופקים אותו כל הזמן. אור נדלק בחלון בקומה השניה של ברדיצ'בסקי 4, דמות אישה מסתובבת שם בלבוש מינימלי. הוא שולף את המשקפת להיטיב לראות בחורה צעירה, אולי בת עשרים אולי פחות. בגילו כבר קשה לדעת, שש עשרה ועשרים ושש זה כמעט אותו הדבר. הצעירה לבושה בגופיה קצרה, חושפת בטן נחמדה, לא ממש כרס אבל גם לא ממש נטולת שומן. הבטן נגמרת איפה שתחתוני בוקסר צמודים מתחילים ואלו מסתיימים אחרי כמה סנטימטרים היכן שמתחילות רגליים נהדרות. הוא מוריד את המשקפת לא לחשוב, בדיוק כאשר עוצר רכב באמצע הכביש מול הבניין ויוצאים ממנו שלושה, שני גברים ואישה. הוא לא מצליח לראות אם יש להם חזות מזרחית או לא, חשוך מדי. השלושה לבושים בגדים יומיומיים. לא משהו לכתוב עליו הביתה. טי שירטים עם הדפסים וג'ינסים וחצאית, לא משהו מיוחד בכלל. הוא רושם את מספר הרכב בפנקס הקטן ומתעד את האירוע. השלושה ממשיכים לעמוד ליד הרכב, משוחחים עם הנהג עוד מספר רגעים. לבסוף הנהג נוסע משם עם הרכב והשלושה הולכים לעבר הבניין האי זוגי שבחצרו מסתתר האב. הוא נלחץ שמא ראו אותו ומיטיב להסתתר. בשביל מה הוא היה צריך את זה, אם משהו קורה מישהו כבר עושה מה שצריך כדי למנוע את האסון, ואם לא קורה שום דבר... השלושה כנראה לא הבחינו בו וממשיכים בדרכם אל תוך הבניין. האב תוחב את הפנקס לכיסו ומדליק סיגריה. אור נדלק בחדר המדרגות, חולפים כמה רגעים ואור נדלק גם באחד החלונות בקומה הראשונה. הוא חוזר למשקפת, מכוון לעבר החלון.

האב לא מצליח לראות שום דבר בתוך הדירה. רק כונניות עמוסות ספרים. הוא שומע קולות אבל לא מצליח להבין מה נאמר. כנראה ששני הגברים מתווכחים על משהו, את האישה והא לא שומע. כמה דקות אחרי כן מישהו מדליק כנראה טלוויזיה או רדיו או משהו, וג'וני קאש שר את Bird on a Wire. האישה ניגשת לחלון ומדליקה סיגריה. בגלל האור בדירה והחושך ברחוב היא נראית כצללית בלבד. הנייד שלו מצלצל, הוא ממהר להשתיק אותו אבל כבר מאוחר מדי, האישה הבחינה בו והיא קוראת לשני הגברים לחלון. אחד מהם, גדול במיוחד, קורא לו. הוא לא מגיב.

"אתה שם! בוא הנה, תעלה עכשיו, שאנחנו לא נרד אליך!", מאיים הגדול.

הוא יוצא ממקום המסתור שלו, כנוע, נכנס לבניין ועולה במדרגות לקומה הראשונה. ליבו עומד להתפוצץ. אשתו גם ככה חושדת שהוא בוגד בה ורק מחכה להזדמנות לתפוס אותו. אבל עד עכשיו לא היתה לה שום הזדמנות, כי הוא לא בוגד בה, לא בגד בה אפילו פעם אחת, אפילו שהוא חשב על זה הרבה פעמים ואפילו שהיו לו הזדמנויות. לפעמים הוא מצטער שהוא לא בגד בה, אבל המוסריות הזו שלו לא מאפשרת לו לעשות עם זה שום דבר. לעזאזל, הוא אפילו נתקף נקיפות מצפון בגין המחשבות על בגידה.

הדלת בקומה הראשונה פתוחה לכדי חריץ דק, הוא פותח אותה בזהירות ועומד בכניסה לדירה תל אביבית, ישנה, מצויה, מהסוג שלא שופץ מאז נבנה בשנות החמישים. טפטים מתקלפים על חלק מהקירות, על חלק מהקירות חיפוי עץ מרקיב, הרצפה משופשפת היטב כאילו מישהו התכוון לשפשף אותה כך והעיטורים על המרצפות נראים כבר כמו סתם כתמים אקראיים.

"אל תעמוד שם ככה, כנס וסגור את הדלת", זיהה את קולו של הגבר הגדול ומיהר לציית.

כעת האבא עמד במרכז מה שנראה כמו סלון הדירה. לאורך כל קירות הסלון ולאורך חלון המרפסת הוצבו ספות ישנות בצבעים שונים ומסוגים שונים, כנראה שהקריטריון בבחירתן היה שניתן לשבת עליהן. על אחת הספות, בדיוק מתחת לחלון, ישבו הגבר הקטן יותר והאישה. לקטן היה שפם, שאילולא היה בהיר כל כך ואילולא עורו של הבחור היה בהיר כל כך, היה הופך מיד לחשוד. כל כך בולט היה השפם, שרק אחרי שמבחינים בשפם מבחינים בכך שראשו מגולח כמעט לגמרי, למעט מין בלורית קטנה בקדמת הקרקפת. הוא היה בן לא יותר מעשרים וחמש וגם התלבש בהתאם לגילו וממדיו – חלוצה צמודה וג'ינס צמודים בצבעים קיצוניים שאומרים "שימו לב אלי, אני כאן, אני צעיר, אני יכול לעשות מה שארצה ואי אפשר לעצור אותי". האישה היתה כנראה בת הזוג שלו, ואם לא כנראה שיש שם קשר מיני אחר.

"מה קרה ליחזקאל?", שואל אותו הגדול בתקיפות.

"מי".

"אל תשחק אותה תמים!", התעצבן הגדול ונראה כאילו הוא כולו ווריד מנופח אחד שעומד להתפוצץ.

"אני נשבע לך, זו טעות...", הווריד זינק לעברו וחטף מידיו את הפנקס. לאחר עיון חטוף זרק את הפנקס לאישה, שקראה את שתי השורות שנכתבו בו בזריזות.

"שב", אמרה אחרי שסיימה לקרוא.

הוא המשיך לעמוד שם מבולבל ומפוחד, צעד כמה צעדים לעבר הספות והתלבט איפה להתיישב.

"פשוט שב, לא משנה איפה", אמרה.

האב התיישב על ספה בלויה בצבע כתום שהשמיע חריקה רצינית עקב משקלו. הוא לא היה שמן, אבל כבר פתח עשרות פעמים בדיאטה כדי להוריד את השניים-שלושה קילו העודפים שלו, שבינו לבינו הודה כי הם בעצם שמונה-עשרה קילו.

"אתה לא אחד מהם", אמר המשופם וחייך מתחת לשפם.

האב נענע בראשו לשלילה וכנראה שמשהו היה משעשע בסיטואציה כי שלושת המארחים שלו התחילו לצחוק. הצחוק של המשופם היה בדיוק מה שהיית מצפה מאדם משופם כל כך והצחוק של הגדול היה עדין בהרבה מהמצופה וצחוקה של האישה היה פשוט סקסי נורא והוא מיד חשב שהוא שוב מתאהב, אבל אולי זה רק היה האדרנלין.

"אז מה אתה עושה פה בעצם?", שאל המשופם.

"באמת שאני לא יודע".

"מצאת את הפתק", אמרה האישה.

"מי שם אותו שם?", שאל.

"הרביעי, הוא לא כאן עכשיו", אמר המשופם.

"ומי זה יחזקאל?", שאל.

השלושה פרצו שוב בצחוק, "זו היתה סתם בדיחה, אין כזה בנאדם יחזקאל, למי קוראים יחזקאל בימינו?", אמר המשופם בקושי רב כי הצחוק הקשה עליו את הדיבור.

האב קם על רגליו, "טוב, אז נראה לי שאני אלך", אמר.

"אתה לא הולך לשום מקום", אמר הגדול והתקרב אליו כדי לחסום אותו בגופו ולהראות שהוא באמת מתכוון לזה.

"למה לא בעצם? הסכמנו שכל העניין הוא אי הבנה", אמר האב.

"העניין הוא כזה, הרביעי הטמין שם את הפתק ואתה לקחת אותו והחלטת לבוא לכאן", הסבירה האישה בקול דידקטי שגרם לו לתהות אם היא מורה, יש לה בהחלט סקס אפיל של מורה, "חיפשת הרפתקה ומצאת, אז עכשיו אתה תיסוג ותחזור לחיים העלובים שלך, למשכנתא שלך, להורים המעייפים שלך והאישה המשעממת שלך?".

"אני אוהב את החיים שלי, ולא חיפשתי הרפתקה, רק חיפשתי לעשות את המעשה הנכון", הוא הרים את קולו עכשיו והרגיש כעס כלפי האישה שלפני רגע צחוקה גרם לו להתאהב בה ממש.

"אז למה אתה מתעצבן?", אמר המשופם בטון מזלזל.

"אתה אל תתערב!", הוא כבר ממש כעס וחש שהוא לגמרי במקום הלא נכון, "עכשיו אם תסלחו לי, תמצאו לכם פראייר אחר, כי אני כאן גמרתי", הוא הפנה אליהם את הגב והתחיל ללכת לעבר הדלת כששמע קול ירייה מאחוריו. זיעה כיסתה את כל גופו, הוא רעד, ריח הפחד המוכר לו מאותן פעולות במהלך שירותו הצבאי עמד בנחיריו. הוא הסתובב במהירות לראות את השלושה צוחקים שוב, בידו של הגדול בקבוק שמפניה פתוח ורסיסים של נורה שהתנפצה מפגיעת הפקק כנראה. האב זעם כעת ויצא במהירות מהדירה ובמהירות צעד ברחוב לכיוון ביתו והצטער על כל העניין הזה ועל כך שאינו ישן במיטתו עכשיו, ליד אשתו, לא רחוק מבנו, חולם על הפגישות של מחר, כמו בכל לילה כשהוא חולם על עבודה, ושומע עוד במרחק את קול צחוקם של החבר'ה הצעירים האלה, שמחשבה לאחור היו בוודאי צעירים ממנו בעשרים שנים לפחות. מי יודע, אולי האישה הזו, כלומר הבחורה הזו, היא בכלל קטינה. יכול מאוד להיות, חשב כשעלה במדרגות, ובכל זאת היא היתה מאוד סקסית, חרץ בינו לבינו כשסובב את המפתח לפתוח את דלת ביתו.