23 באוק׳ 2013

תעתוע

בסביבות השעה אחת עשרה וחצי בלילה התחיל השכן בבניין שמעבר לכביש הצר לשיר וללוות את שירתו בנגינת גיטרה אקוסטית בעלת עוצמה גבוהה במיוחד. או שאלה הקירות הדקיקים של הדירות הישנות. או העובדה שניגן בדיוק מול חלונו שנמצא בדיוק מול חלון דירתי. כך או כך, הביצועים שלו נשמעו היטב בדירה והכבידו על יכולתי לשמוע את מה שנאמר בסרט הגרוע שצפיתי בו. אני תמיד צופה בסרטים גרועים בשעות האלה. כך ניתן לאפשר למחשבות לנדוד, לעצום את העיניים מעת לעת, לנוח ולהרגע. אבל הביצועים של השכן, שהיו באמת מעולים, של שירים שאינני מכיר, אולי מקוריים שלו, היו בלתי ניתנים להתעלמות. אז כיביתי את הטלוויזיה והפניתי מבטי להופעה. השכן, שהדבר היחיד שאני יודע עליו זה שהוא חובב כדורגל מושבע, עם מסך טלוויזיה ענק שמאפשר לי, בניגוד לרצוני, לצפות בכל משחק שמשודר באיזשהו ערוץ, הוא גבר שנראה בסביבות גיל ארבעים. על כן אני מניח שהוא בערך בגילי, כלומר בן שלושים ומשהו. תמיד בני גילי נראים לי בני ארבעים ומשהו. מין דרך בלתי נשלטת של המוח שלי לתעתע בי ולגרום לי לחשוב שאני נראה עדיין צעיר מאוד. אז השכן הזה עומד שם בחלון, הגיטרה תלויה על כתפיו והוא מנגן ושר בעוצמה עבור אף אחד. כלומר, עבורי בלבד. עיניו עצומות למחצה והוא נראה מנותק לגמרי מסביבתו. השירים שלו מזכירים שירים של אדי ודר. גם הקול שלו נשמע כך, רק מעט פחות עמוק, אבל אולי זו רק העובדה שאין לו ציוד הגברה. אני מתבונן בו ומאזין למשך ארבעה שירים רצופים ואז הוא מפסיק. אני באינסטינקט מריע במחיאות כפיים שמעירות אותו מהטראנס שהיה שרוי בו והוא פוקח את עיניו להביט בי. יש לו עיניים רבות עוצמה, גם ממרחק מה אני מרגיש את הכריזמה לופתת אותי. אני ממשיך עם מחיאות הכפיים, בכנות רבה, והוא מחייך אלי. אני נזכר שלפני כמה חודשים, בשעות הבוקר המוקדמות שבהן אני נוהג להתעורר טרוד ועצבני, מחפש קצה ג'וינט מהלילה כדי לחזור לישון מול המשך הסרט הגרוע בטלוויזיה, הסתכלתי לכיוון החלון שלו בגלל קולות שחשבתי ששמעתי. בחוץ כמו שעת דמדומים של אחרי השקיעה, שרק מעט קרני שמש מאירות את האפילה העירונית, ובדירתו אור מעומעם צהבהב. כעבור כמה רגעים של בהייה ושאיפה מבדל הג'וינט הבחנתי בדמותה של אישה צעירה, שנראתה לי בת עשרים ומשהו, ולכן כנראה היתה בת גילי. היא הסתובבה שם כשלגופה רק תחתונים והגוף שלה היה כמו שהייתי מפנטז שהגוף שלה יהיה. ברגע מסוים היא נעמדה מול החלון והסתכלה ישר אלי, גבר שנראה כבן ארבעים ומשהו, יושב בסלון הדירה שממול, הטלוויזיה מאירה את פנים הדירה וקצה בדל אדמדם בזווית שפתיו. קימורי גופה הנהדרים פיתו אותי ממרחק, צלליות על שדיה הקטנים קרצו אלי, אז חייכתי. היא חייכה חזרה והגיפה את התריסים הווניציאנים. המשכתי לעמוד שם עוד זמן מה. חשבתי אם היא חברה שלו או סתם זיון. חשבתי האם היא עכשיו מספרת לו על השכן שלו. חשבתי אם תדליק את האור שוב. אבל האור לא נדלק. אולי הלכו לישון. לא ראיתי אותה שם מאז, למרות שדמיינתי מפגש כזה מקרי ברחוב, והמחשבה הזו מילאה אותי התרגשות. כעת הוא חייך אלי, השכן, חיוך כזה שממנו היה לי ברור שהוא יודע.