22 באפר׳ 2011

קלישאה

ריק. חיפשתי במעמקי הבטן, מתחת לעיסת הקורנפלקס שצפה על פני נהר של קפה שחור, ואין שם כלום. אפילו לא רעיון מקורי אחד. אולי רעיונות מקוריים לא נולדים בבטן, אבל למיטב הבנתי, מרעיונות מקוריים שקראתי פעם, עמוק בבטן נולדים הרעיונות האמיתיים והמרגשים ביותר. אבל אולי בכלל אני לא רוצה לרגש, או להיות מקורי. מה בעצם הטעם בריגוש ובמקוריות, אם גם ככה הקלישאות הממוחזרות ביותר הן אלה שמשפיעות בצורה החזקה ביותר על התרבות ומגיעות לכל הלבבות ולפינות הכי מטונפות בבטן, מתחת לערימות הפסטה המרקיבות, דבוקות למסטיקים שאנשים בולעים למרות האמירה הנדושה על כך שהם עלולים להדבק לבטן ולא לצאת לעולם. אז הנה, גם המסטיק וגם הקלישאה נדבקו ולא יצאו יותר לעולם. אולי מדי פעם, באיזה אירוע חברתי בו תרצה להפגין כישורים אינטלקטואלים תבצבץ הקלישאה מפיך, תצא לאוויר העולם וכמו באנג'י, המסטיק אליו היא דבוקה ימשוך אותה בחזרה לתחתית הקיבה, שם תשאר עד לאירוע הבא או עד שתהפוך לחרא יחד עם איזה סטייק אנטרקוט לעוס במיוחד כיוון שלא נצלה כראוי, כך שהפך כמו מסטיק, או סוליית גומי.