13 באפר׳ 2011

כרס וזה

חיים וציון ישבו על הברזלים מחוץ לדוכן של הירקות והסתכלו על הרחוב ההומה אדם ומכונית. הפיח שנפלט מאחורי המכוניות התערבב עם הצחנה שנפלטה מנקבוביות עורם של העוברים ושבים ויחד הם עשו את דרכם לאפם ולחמתם של חיים וציון. חיים החזיק בידו שקית נייר מלאה בגרעינים שחורים, פיצח, ירק והזיע. ציון רק ירק והזיע, אשתו לא מרשה לו לפצח גרעינים מחוץ לאצטדיון כי הוא גם ככה הולך ומשמין מיום ליום. הכרס הגדולה בצבצה מתחת לחולצתו ספוגת הזיעה וקרחתו הבהיקה. ציון התנשף בכבדות וניסה למשוך לקוחות לדוכן הירקות באמצעות השיר הידוע על מלמיליאן והתפוחים. גבר מזדקן עצר ושאל כמה לקילו, חיים השיב והגבר הלך. יקר לו מדי.


"הזקנים האלה מצפים שנביא אותה במחירים של שנות החמישים", אמר ציון בתסכול.

"נו בטח, אתה מביא אותה בשירים משנות החמישים", ענה חיים וירק את קליפות הגרעינים שנתקעו בין שיניו. ציון צחק בקול וכשחיים הצליח להפטר מהחתיכה שנדבקה לו לשפה הוא הצטרף בגיחוך.

"תגיד", אמר ציון וטפח על כתפו של חיים, "כמה שנים עוד נשב פה על הברזלים וננסה למכור תפוחים לזקנות?".

חיים התרכז בדיוק בפיצוח גרעין קטן במיוחד ולכן טפח ציון על צווארו, במטרה לעורר את תשומת ליבו.

"אי, מה את עושה?", חיים תמיד היה מהיר להתרגז, "הפלת לי ת'גרעין".

"יאללה גם כן גרעין, אכלת כבר מיליון גרעינים כאלה ועוד תאכל מיליון גרעינים כאלה, בדיוק פה על הברזלים האלה, עד היום שתמות".

חיים הניד את ראשו לשלילה והכניס לפיו עוד גרעין, מפצח אותו בשיטת התוכי, בלי ידיים.

"תמשיך לכרסם, תמשיך, עוד לא נשרו לך כל השערות מהראש ועדיין אתה יכול לשכב לישון על הבטן. תמשיך לכרסם ולהתעלם מהעובדות, אין שום בעיה", ציון התחמם גם כן, בשיא הקיץ, ארבעים מעלות צלזיוס ושמונים אחוז לחות, בתוספת של פליטה של מכוניות ואוטובוסים וערב רב של אנשים בצפיפות איומה, כל אחד יתחמם ויתעצבן במהירות, אפילו ציון, שגם בכדורגל הוא לא צועק. בחיים לא אמר קללה אפילו על השופט. לדבריו, כשהולכים לעודד אז מעודדים, לא מקללים. חיים בלע את הגרעין וירק את שברי הקליפה. בין רגליו של חיים נוצרה כבר גבעה של קליפות גרעינים, שרוק הדביקן זו לזו. בין רגליו של ציון נוצרה שלולית צמיגה של רוק, שנראתה כאילו צפה על פני שמן מפוחם על הכביש.

"מה אתה רוצה ממני?", שאל חיים בכעס, מותש מהחום, פיו מיובש בשל גושי המלח שצמודים לקליפות הגרעינים, "החיים שלך מסריחים דבר עם אלוהים, אני לא הכותל".

"אני רוצה שתתפוס שכל, זה מה שאני רוצה. אתה יש לך עוד עשר שנים ככה עד שתהיה בגיל שלי עם כרס וזה", ציון הסיר את החולצה וניגב עמה את פדחתו, חושף את כרסו האדירה, חזהו המדולדל, כתפיו הפרוותיות וגבו השעיר, "אתה עוד יכול לצאת מזה. אני כבר תקוע, כל החיים אני אשב פה על הברזלים בשביל למכור תפוחים".

"תלבש את החולצה יא ציון, אתה מבריח את הלקוחות", אמר חיים בחיוך, "הלו, גברת, בואי, בואי, אל תפחדי, זה לא נושך! תפוחים בזיל הזול, לפני שהדוב אוכל הכל!", חיים סיים לשיר ושני הגברים פרצו בצחוק. בטנו של ציון רעדה והתנועעה באופן מצחיק כשהוא צחק וזה הצחיק את שניהם עוד יותר. ציון צחק, בטנו קיפצה באופן בלתי רצוני, חיים הצביע על התופעה המשונה וצחק בקול גדול יותר, שהביא את ציון לצחוק בקול גדול עוד יותר ולבטנו לרעוד עוד יותר. השניים המשיכו לצחוק ולהסתכל על הרחוב. מפעם לפעם אחד מהם ניסה לקרוא ללקוחות פוטנציאליים ומפעם לפעם אחד מהם אמר משהו משעשע במיוחד. אמנם האוויר עמד מבלי נוע רוב הזמן, אך אחת לכמה זמן, משב רוח קלה מהים צינן את גופו המיוזע של ציון. קצת לפני השקיעה לבש ציון את חולצתו שוב והשניים ירדו מהברזלים כדי לסגור את הדוכן.