היה זה יום קר וגשום. אי אפשר להתחיל ככה סיפור מבלי שיקפצו לנו לראש מיליון ואחד סיפורים אחרים שמתחילים ביום קר וגשום. מה גם שמיד אנחנו מתחילים להרגיש שמשהו רע או עצוב עומד להתרחש, כי בספרים, בימים קרים וגשומים, לא קורים דברים טובים או שמחים. אם היו רוצים לכתוב משהו שמח היו כותבים שהשמש זרחה במלוא הדרה אי שם במרכז הרקיע הכחול, העמוק, שבו ערב רב של ציפורים מעופפות, שכמו רוקמות עליו ציורים עליזים ומלוות יצירתן בזמרה נפלאה. הו, אלה הם הימים בהם פוגש גיבור הספר באהבת חייו, או זוכה הגיבורה לנשיקה ראשונה מרגשת מאביר חלומותיה. הרי לא יעלה על הדעת שביום מקסים כל כך יתהפך אוטובוס עמוס בילדי כיתה ד' שניה מבית ספר מפורסם במרכז הארץ, יפול אל תוך תהום ויביא בכך לקץ חייהם של כארבעים תלמידי הכיתה, המחנכת שהשאירה אחריה בעל ושני ילדים יתומים, מדריכת טיולים צעירה מהחברה להגנת הטבע שאך השתחררה מהצבא והיו לה כל כך הרבה תוכניות נפלאות לעתיד, בוודאי חלקן קשורות לאיזה אביר חלומותיה, ההוא שהיתה אמורה לפגוש ביום כמו היום בו נהרגה בתאונת אוטובוס מחרידה, ונהג האוטובוס שסך הכל רצה להגיע מהר יותר ליעדו ונאלץ להשאיר אחריו אשה, שלושה ילדים ונכד, כמו גם את חלומותיו על היציאה לפנסיה לה ציפה כל כך.
היה זה יום קר וגשום. למרות הכל היה קר והיה גשום. למרות ששום דבר נורא לא אירע באותו היום וגם לא בימים שאחריו. בעצם שום דבר נוראי במיוחד לא התרחש במהלך חייו של משה עציוני, שבאותו היום היה בדרכו לקנות קופסת סיגריות בפיצוציה הסמוכה לבניין המשרדים בו עבד כמנקה חדר המדרגות. משה שנא את הימים הגשומים והקרים הללו, בעיקר משום שאלו הם ימים בהם כל המעשנים מעשנים דווקא בחדר המדרגות ולא יוצאים אל מחוץ לבניין כדי לעשן. והוא לעומת זאת נורא נהנה לעשן בחוץ, בגשם, משום שאז האוויר קר יותר והסיגריה איכשהו מנחמת ונעימה הרבה יותר מאשר הסיגריות שמעשנים בשלושים וחמש מעלות צלזיוס ושבעים אחוזי לחות. משה בדיוק סיים לנקות את גרם המדרגות האחרון מאפר הסיגריות ויצא לקנות לעצמו סיגריות אותן יעשן כהרגלו מחוץ לבניין המשרדים, מתחת לסכך, היכן שטיפות הגשם אינן מגיעות אליו. הגשם הרטיב את רעמת שיערו, בה התגאה כל כך, שכן הקנתה לו מראה חייתי, של אריה. הוא האמין באמת ובתמים שהרעמה הזו גורמת לראשו להראות גדול יותר ולכן גם נראה בעיני אחרים חזק יותר. הגשם גרם לרעמה הזו להצטמק מעט ולהפוך ספוגת מים. בזמן שהמתין בתור לקנות סיגריות הוא תהה מדוע לא מתקין בעל הפיצוציה סכך שיגן על לקוחותיו מהגשם אבל לפני שהספיק לענות לעצמו על כך כבר התפנה המוכר והביא לו את הסיגריות. משה חזר לבניין המשרדים, נעמד מתחת לסכך והדליק סיגריה אחת אותה שאף באטיות לראיותיו ונהנה לראות כיצד בנשיפתו מתערבב הבל פיו בעשן הסיגריה ומתפזר אל הגשם והעננים. משה תמיד רצה להיות חלק ממשהו גדול ממנו וקיווה שהעשן והבל הפה יגיעו עד לעננים שמורידים עליו את הגשם הזה.
הסיגריה הגיעה לחצי והאש התקרבה עם כל שאיפה אל הבדל שבין אצבעותיו של משה, כשהגשם התחזק ונהפך לברד מעורב בגשם. מבין האנשים שהלכו ברחוב גם בעלי המטריות רצו כעת לחפש מחסה. אשה אחת מעבר לכביש אבדה את המטריה לטובת הרוח שתלשה מידיה את מגן הגשם הזה וכעת נותרה בודדה במערכה שהותירה אותה רטובה וכואבת. התחיל להיות צפוף מתחת לסכך ככל שהגשם והברד התעצמו ומשה החליט לוותר על קצה הסיגריה ולצאת החוצה אל המאבק. אדם פשוט ואמיץ אל מול הטבע הענק. דוד ושמו משה, גולית ושמו סופה. הקהל שהתאסף מתחת לסכך מחוץ לבניין המשרדים היה עסוק בלהתרגז ולחכות בקוצר רוח לסוף הסערה. איש אחד התלונן בקול על שנעליו ספוגות מים ונראה לו שאיבד תחושה באצבעות כפות הרגליים. איש אחר סחט את כובעו והתבונן אל השמיים בחוסר אונים וציפייה רבה. אחרים הדליקו סיגריות של המתנה ועישנו אותן בקוצר רוח. רק אישה אחת הבחינה במשה לוקח צעד קטן לאדם וצעד גדול לאנושות אל מחוץ לסכך ואל מתחת לענני הסערה השחורים. את הצעד הזה ליווה צעד נוסף והאישה ניסתה לומר לו שהוא משוגע, שלא משנה לאן הוא ממהר הוא יכול לחכות קצת והגשם יסתיים, אנשים יבינו אם איחר בגלל הגשם הנורא הזה. אבל משה כבר לא הקשיב והיה ארבעה צעדים בתוך הרחוב, נעמד והסתכל אל השמיים. הגשם והברד הרטיבו את כולו, נעליו ספוגות מים, כך גם בגדיו. על רעמת שיערו המכווצת מפאת משקל המים החלו להצטבר פתיתי ברד והוא חייך אל העולם והטבע והאנשים שכבר הסתכלו בו בהשתאות, משום שסברו כנראה שהוא מטורף. חלקם בוודאי זיהו אותו כמנקה בחדר המדרגות ולא האמינו שיהא אמיץ מספיק כדי לעמוד אל מול הסערה ולצחוק לה בפנים. אבל הוא היה אמיץ וצחק עם בדל סיגריה רטוב דבוק לשפתו התחתונה. הוא צחק בקול והאנשים שמתחת לסכך החלו לצחוק גם הם. משה הרגיש חלק מהגשם, חלק מהעולם, מהטבע, מהאנשים שהסתכלו עליו ומהאנשים שלא הסתכלו עליו, הוא היה שם ובכל מקום, הוא היה ואז בבת אחת הגשם נחלש והפך לטפטוף קל. האנשים התפזרו ממקומם מתחת לסכך של הבניין ויצאו לדרכם ולא הבחינו בכך שיחד עם הסערה דעך גם משה ונעלם.
היה זה יום קר וגשום. למרות הכל היה קר והיה גשום. למרות ששום דבר נורא לא אירע באותו היום וגם לא בימים שאחריו. בעצם שום דבר נוראי במיוחד לא התרחש במהלך חייו של משה עציוני, שבאותו היום היה בדרכו לקנות קופסת סיגריות בפיצוציה הסמוכה לבניין המשרדים בו עבד כמנקה חדר המדרגות. משה שנא את הימים הגשומים והקרים הללו, בעיקר משום שאלו הם ימים בהם כל המעשנים מעשנים דווקא בחדר המדרגות ולא יוצאים אל מחוץ לבניין כדי לעשן. והוא לעומת זאת נורא נהנה לעשן בחוץ, בגשם, משום שאז האוויר קר יותר והסיגריה איכשהו מנחמת ונעימה הרבה יותר מאשר הסיגריות שמעשנים בשלושים וחמש מעלות צלזיוס ושבעים אחוזי לחות. משה בדיוק סיים לנקות את גרם המדרגות האחרון מאפר הסיגריות ויצא לקנות לעצמו סיגריות אותן יעשן כהרגלו מחוץ לבניין המשרדים, מתחת לסכך, היכן שטיפות הגשם אינן מגיעות אליו. הגשם הרטיב את רעמת שיערו, בה התגאה כל כך, שכן הקנתה לו מראה חייתי, של אריה. הוא האמין באמת ובתמים שהרעמה הזו גורמת לראשו להראות גדול יותר ולכן גם נראה בעיני אחרים חזק יותר. הגשם גרם לרעמה הזו להצטמק מעט ולהפוך ספוגת מים. בזמן שהמתין בתור לקנות סיגריות הוא תהה מדוע לא מתקין בעל הפיצוציה סכך שיגן על לקוחותיו מהגשם אבל לפני שהספיק לענות לעצמו על כך כבר התפנה המוכר והביא לו את הסיגריות. משה חזר לבניין המשרדים, נעמד מתחת לסכך והדליק סיגריה אחת אותה שאף באטיות לראיותיו ונהנה לראות כיצד בנשיפתו מתערבב הבל פיו בעשן הסיגריה ומתפזר אל הגשם והעננים. משה תמיד רצה להיות חלק ממשהו גדול ממנו וקיווה שהעשן והבל הפה יגיעו עד לעננים שמורידים עליו את הגשם הזה.
הסיגריה הגיעה לחצי והאש התקרבה עם כל שאיפה אל הבדל שבין אצבעותיו של משה, כשהגשם התחזק ונהפך לברד מעורב בגשם. מבין האנשים שהלכו ברחוב גם בעלי המטריות רצו כעת לחפש מחסה. אשה אחת מעבר לכביש אבדה את המטריה לטובת הרוח שתלשה מידיה את מגן הגשם הזה וכעת נותרה בודדה במערכה שהותירה אותה רטובה וכואבת. התחיל להיות צפוף מתחת לסכך ככל שהגשם והברד התעצמו ומשה החליט לוותר על קצה הסיגריה ולצאת החוצה אל המאבק. אדם פשוט ואמיץ אל מול הטבע הענק. דוד ושמו משה, גולית ושמו סופה. הקהל שהתאסף מתחת לסכך מחוץ לבניין המשרדים היה עסוק בלהתרגז ולחכות בקוצר רוח לסוף הסערה. איש אחד התלונן בקול על שנעליו ספוגות מים ונראה לו שאיבד תחושה באצבעות כפות הרגליים. איש אחר סחט את כובעו והתבונן אל השמיים בחוסר אונים וציפייה רבה. אחרים הדליקו סיגריות של המתנה ועישנו אותן בקוצר רוח. רק אישה אחת הבחינה במשה לוקח צעד קטן לאדם וצעד גדול לאנושות אל מחוץ לסכך ואל מתחת לענני הסערה השחורים. את הצעד הזה ליווה צעד נוסף והאישה ניסתה לומר לו שהוא משוגע, שלא משנה לאן הוא ממהר הוא יכול לחכות קצת והגשם יסתיים, אנשים יבינו אם איחר בגלל הגשם הנורא הזה. אבל משה כבר לא הקשיב והיה ארבעה צעדים בתוך הרחוב, נעמד והסתכל אל השמיים. הגשם והברד הרטיבו את כולו, נעליו ספוגות מים, כך גם בגדיו. על רעמת שיערו המכווצת מפאת משקל המים החלו להצטבר פתיתי ברד והוא חייך אל העולם והטבע והאנשים שכבר הסתכלו בו בהשתאות, משום שסברו כנראה שהוא מטורף. חלקם בוודאי זיהו אותו כמנקה בחדר המדרגות ולא האמינו שיהא אמיץ מספיק כדי לעמוד אל מול הסערה ולצחוק לה בפנים. אבל הוא היה אמיץ וצחק עם בדל סיגריה רטוב דבוק לשפתו התחתונה. הוא צחק בקול והאנשים שמתחת לסכך החלו לצחוק גם הם. משה הרגיש חלק מהגשם, חלק מהעולם, מהטבע, מהאנשים שהסתכלו עליו ומהאנשים שלא הסתכלו עליו, הוא היה שם ובכל מקום, הוא היה ואז בבת אחת הגשם נחלש והפך לטפטוף קל. האנשים התפזרו ממקומם מתחת לסכך של הבניין ויצאו לדרכם ולא הבחינו בכך שיחד עם הסערה דעך גם משה ונעלם.
סיפור מרגש ומקורי. מקווה שמשה מצא את עצמו במקום אחר ומאושר יותר בו השמש זורחת כל העת. אין ספק שמזג אוויר הוא דמות ראשית בהרבה סיפורים.
השבמחק