27 באפר׳ 2011

סמוסה

בכניסה לנמל התעופה בפאנג'י עומד דוכן של מאפים חמים. סמוסה וכל מיני מאפים אחרים, ססגוניים במראם וניחוחם. אחרי חמש שעות נסיעה באוטובוסים של גואה וארבע סיגריות בידי מסריחות שהתפזרו על גבי שתי עצירות ביניים רוויות צ'אי חם, מצאתי עצמי עם כל עולמי על גבי מול דוכן המאפים הזה שבכניסה לנמל התעופה. בידיעה כי זו אולי ההזדמנות האחרונה שלי לאכול סמוסה גואנית אמיתית ובשים לב לכך שהמחירים בדוכן לא היו גבוהים משמעותית בגלל קרבתו לנמל התעופה, קניתי לי שניים ולעסתי אותם בהנאה בטרם כניסתי לנמל התעופה. החריפות התפשטה בפי והעלימה קליל כל שיירי טבק שרוף וכל שריד של רעב. נכנסתי לנמל התעופה בתקווה שהטעמים המורכבים של הודו ישארו בפי לפחות עד שאעלה במומביי לטיסה חזרה לישראל.


כמו בכל מקום בהודו, גם בנמל התעופה של פנאג'י, בירתה הגאה של גואה, השתרך תור המורכב ברובו מהשמנא וסלתא של גואה. אלו היכולים להרשות לעצמם לטוס ממקום למקום במקום להשתמש במערכת הרכבות הסבוכה של הודו. אלו שיש להם בכלל לאן לטוס בתוך הודו ואינם נשארים כל חייהם באותה העיר או המדינה. סביבי ראיתי כמה תיירים, אחת מהם אולי ישראלית. הישראלים מעדיפים את הרכבות בטענה שהטיול יותר אותנטי בדרך הזו. האמת היא שהישראלים קמצנים. לא פעם שמעתי ישראלי מתמקח עם נהג ריקשה על שלושה רופי, זה לא מנהג המקום, זו קמצנות ורודנות בצורתה הטהורה ביותר. התור מתקדם לאט והחוסר בטכנולוגיה, שבמקומות אחרים מסייעת להאצת התורים בנמלי התעופה, מורגש בהחלט. כמו כן, התחילה להיות מורגשת קיבתי, שהחלה כנראה לעכל את שתי הסמוסות שחיסלתי בטרם כניסתי לנמל התעופה וזקוקה לסיוע דחוף.

ויתרתי על מקומי בתור, שממילא התקדם באיטיות זוועתית ומיהרתי אל חדר העישון שנמצא לא רחוק מאולם הצ'ק אין. חדר קטן עם קירות שקופים ואיוורור מצויין, בהחלט אינו נופל בסטנדרטים מכל חדר עישון בנמלי תעופה אחרים, גם במדינות המערב. את פני קיבלה דיילת הודית מקסימה, שברכה אותי לשלום והציעה לי קופסת גפרורים, עט ושאלון איכות שירות. הודיתי לה באדיבות, התיישבתי והדלקתי סיגריה באמצעות הגפרורים שהביא. איזה רעיון מצוין, תמיד אנשים שוכחים מצית או גפרורים כשהם טסים. בייחוד מאחר ואסור להעלות על מטוסים כלים שכאלו. מילאתי את השאלון והחזרתי לדיילת, שבוודאי אינה מקבלת תוספת סיכון על כך שכל עבודתה מתבצעת בתוך חדר העישון. בחדר סביבי עישנו עוד כמה אנשים, אחד יפני, שני הודים ואחת האולי ישראלית שראיתי גם בתור לצ'ק אין. חייכתי אליה, היא חייכה חזרה. "איתי", אמרתי. "דנה", ענתה. הקיבה המשיכה להציק, אפילו ביתר שאת. שאפתי מהסיגריה בעוצמה שקימטה את הבדל שבידי לבלי היכר. "חוזר לארץ הלילה?", שאלה. "לצערי", עניתי, הבטן לוחצת ומתחילה להשמיע קולות משונים, שאני מקווה שלא ניתן לשמוע מהמקום בו יושבת דנה, או מהמקום בו עומדת הדיילת. גזים מתחילים להפלט לחלל האוויר והעשן שבחדר הקטן והסגור של המעשנים. הדיילת בטוח איבדה כבר את חוש הריח שלה במקום הזה, אבל דנה, היא עוד עלולה להריח. וגרוע מכך, במקום בו גזים נפלטים עלולים להפלט בלי משים גם נוזלים או חלילה מוצקים למחצה. "אז נתראה בצ'ק אין לאל-על במומביי...", אמרתי ממהר להגיע לשירותים בטרם תאונה תתרחש. "אני בכלל באייר-ג'ורדן מחר", אמרה בחיוך ערמומי וסקסי, כאילו בוחנת היא כליות ומעיים גועשים כשלי. עוד גזים נפלטו לחלל הסגור ונפלטתי גם אני במבוכה אל עבר השירותים הקרובים, טרוד במחשבה כי אם בנמל התעופה הגדול של מומביי היו השירותים חור ברצפה, בוודאי שכאן המצב לא הרבה יותר טוב, ודווקא כאן זקוק אני לאסלה מוצקה ונקייה.

****

בכניסה לנמל התעופה בפאנג'י עומד דוכן של מאפים חמים. סמוסה וכל מיני מאפים אחרים, ססגוניים במראם וניחוחם. אחרי חמש שעות נסיעה באוטובוסים של גואה וארבע סיגריות בידי מסריחות שהתפזרו על גבי שתי עצירות ביניים רוויות צ'אי חם, מצאתי עצמי עם כל עולמי על גבי מול דוכן המאפים הזה שבכניסה לנמל התעופה. בידיעה כי זו אולי ההזדמנות האחרונה שלי לאכול סמוסה גואנית אמיתית ביררתי עם המוכר את מחיר התענוג והלה עמד על כך כי המחיר שכתוב, קרי 30 רופי, הוא המחיר הסופי. בצר לי וויתרתי על הסמוסה ובתקווה שבטיסה הפנימית של אייר אינדיה, יהיה משהו מן הטעמים המופלאים של הודו, אשר אוכל לשאת בפי לפחות עד לטיסה חזרה לישראל, נכנסתי לנמל התעופה היישר אל אולם הצ'ק אין.

כמו בכל מקום בהודו, גם בנמל התעופה של פנאג'י, בירתה הגאה של גואה, השתרך תור המורכב ברובו מהשמנא וסלתא של גואה. אלו היכולים להרשות לעצמם לטוס ממקום למקום במקום להשתמש במערכת הרכבות הסבוכה של הודו. אלו שיש להם בכלל לאן לטוס בתוך הודו ואינם נשארים כל חייהם באותה העיר או המדינה. סביבי ראיתי כמה תיירים, אחת מהם אולי ישראלית. הישראלים מעדיפים את הרכבות בטענה שהטיול יותר אותנטי בדרך הזו. האמת היא שנסעתי לא פעם ולא פעמיים ברכבות ההודיות ורק עתה סיימתי נסיעה ארוכה באוטובוס עמוס הודים, במחיר מקומי לגמרי. אבל מכיוון שמדובר בסוף הטיול ובשלב האחרון לפני הטיסה חזרה ארצה, החלטתי להרוויח עוד יום בגואה ולטוס למומביי במקום לתפוס רכבת. התור מתקדם לאט והחוסר בטכנולוגיה, שבמקומות אחרים מסייעת להאצת התורים בנמלי התעופה, מורגש בהחלט. כמו כן, התחילה להיות מורגשת קיבתי, שמהבוקר לא זכתה לקבל כל מזון ובוודאי זקוקה לאיזה דוחה תיאבון, כשבמקרה הזה עוד סיגריית בידי בהחלט תעשה את העבודה, באשר היא מצליחה בקלות לעורר בי אפילו תחושת בחילה.

ויתרתי על מקומי בתור, שממילא התקדם באיטיות זוועתית ומיהרתי אל חדר העישון שנמצא לא רחוק מאולם הצ'ק אין. חדר קטן עם קירות שקופים ואיוורור מצויין, בהחלט אינו נופל בסטנדרטים מכל חדר עישון בנמלי תעופה אחרים, גם במדינות המערב. את פני קיבלה דיילת הודית מקסימה, שברכה אותי לשלום והציעה לי קופסת גפרורים, עט ושאלון איכות שירות. הודיתי לה באדיבות, התיישבתי והדלקתי סיגריה באמצעות הגפרורים שהביא. איזה רעיון מצוין, תמיד אנשים שוכחים מצית או גפרורים כשהם טסים. בייחוד מאחר ואסור להעלות על מטוסים כלים שכאלו. מילאתי את השאלון והחזרתי לדיילת, שבוודאי אינה מקבלת תוספת סיכון על כך שכל עבודתה מתבצעת בתוך חדר העישון. בחדר סביבי עישנו עוד כמה אנשים, אחד יפני, שני הודים ואחת האולי ישראלית שראיתי גם בתור לצ'ק אין. חייכתי אליה, היא חייכה חזרה. "איתי", אמרתי. "דנה", ענתה. "חוזר לארץ הלילה?", שאלה בחיוך. "לצערי", עניתי, "אבל תכניות נועדו להשתנות, את יודעת". "לא אומרים את זה על חוקים, שנועדו כדי שיפרו אותם?", החזירה במהלך פינג-פונג לא מבריק במיוחד, אבל חביב בהחלט ועם עיניים כאלה נוצצות שרק אדיוט גמור או רשע גמור היה זוקף זאת כנגדה. "אין לי בעיה גם עם המשפט הזה", לקחתי את השאיפה האחרונה מהסיגריה והישרתי מבט אל תוך עיניה. "עם מה כן יש לך בעיה?", שאלה, בשאיפות האחרונות מהסיגריה שלה. "יש לי בעיה קלה עם המחשבה שאולי לא אראה אותך יותר, עשית כבר צ'ק אין?". "לא". "מה דעתך שנעשה יחד?", קמתי ופתחתי לה את הדלת של החדר הקטנטן. הדיילת ההודית הבינה מה מתרחש וחייכה שבעת רצון, בעבודה כמו שלה, במקום כל כך קטן, מלא במעשנים המסתירים עצמם ואת כאבם מאחורי מסך עשן, בוודאי לא רואים כאלו סצנות כל יום. סצנות כאלו רק ישראלים יכולים לייצר, משהו באחוות הישראליות אולי גורם לזה. האחווה הזו שמאחדת אנשים שמרגישים שותפים לאותה צרה והצליחו להמלט ממנה. כמו בסרטי אסונות, שקבוצה של אנשים ללא קשר אחד לשני ניצלת מרעידת אדמה והפרטים בה הופכים חברים וערבים זה לזה, או שגבר ואישה מצליחים לברוח מההוריקן ומתאהבים זה בזו וזו בזה, אפילו אם קודם לכן היו שונאים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

eranitay@gmail.com