שלושה

הם היו שלושה ואחרי שמונה שנות חברות, מהסוג שרק לשלושה גברים ישראלים יכולה להיות, אמר אחד מהם לחבריו שנמאס לו והוא הולך מכאן לתמיד. אם הם רוצים הם יכולים להצטרף, אבל כאן הוא לא נשאר, לא משנה מה. מי שאמר את זה היה שאול, שנולד בתל-אביב וגדל בקריית אתא והתחנך קצת בחינוך דתי-ממלכתי כי ההורים שלו חשבו שהוא איכותי יותר אבל אחרי כמה תקריות אלימות הוא חזר למערכת החינוך הרגילה. אחרי כמה תקריות לא אלימות הוא נפלט גם ממנה ויצא לתרבות רעה, כך במילותיה של אמו, כפי שנהגה להסביר בכל פעם שהגיעו לפסיכולוג חדש או עובדת סוציאלית שלא הכירה את המקרה. כששאול נכנס לראשונה לכלא הצבאי נוסף להסברי אמו גם המשפט "הוא שבר את הלב של אבא שלו, זה מה שהרג אותו בסוף". אבא של שאול מת מדום לב בגיל שבעים ואחת אחרי שישים שנות עראק וסיגריות. אבל בשביל אמו, שאול היה הגורם-בלעדיו-אין למותו של אביו.

הם היו שלושה ושאול היה הראשון מביניהם שידע שהוא חלק מהם. את רביב הוא הכיר בכלא הצבאי. רביב היה הסוהר שלו. צה"ל קרא לזה מדריך כלואים, אבל רביב לא הבין מה בדיוק הפן ההדרכתי בתפקיד שלו ומה יוצר את ההבחנה בין סוהר בכלא האזרחי לבין סוהר בכלא הצבאי, שמצריך המצאה של הגדרת תפקיד שונה. אולי זו המשכורת. או אולי העובדה שהתפקיד נכפה על החייל לעומת עמיתו האזרחי. מכל מקום המקרה של שאול נגע ללבו והם התחברו זה לזה בדרך שבה יכולים להתחבר מדריך ומודרך, כי על אף שנבחר לתפקיד סוהר, הוא היה מדריך במהותו. רביב נולד בחיפה על המים. רביב הדריך בצופי ים. רביב שתה יותר מי ים מאשר שתה כל משקה אחר. רביב חי את הים התיכון בכל דרך אפשרית. הוא צלל בו, ושחה בו, וגלש עליו, ושט על פניו, ותפס את גליו והתאהב בקומזיצים שנערכו על החול החם והקר ובילה לילות למרגלות הגלים והמלח היה לו לתורה והחול לקמח. וכשישב בעמדת השמירה הגבוהה במגדל הצפון-מערבי בכלא 6 התבונן בערגה על הכחול הזה שהיה חלק ממנו וכל כך ריחם על עצמו שלא נבחר לשרת בחיל הים.

הם היו שלושה, שאול, רביב ותמיר. שאול נכנס לכלא 6 ויצא ממנו עוד ארבע פעמים אחרי שנפטר מאביו ועד ששוחרר סופית מהשירות, ורביב שמח בכל פעם ששאול נכנס ושמח עוד יותר בכל פעם ששאול השתחרר, כי אז יכלו גם לצאת לבלות יחד עם השלישי, תמיר, שנולד בדימונה וטען בתוקף שהחיים בדימונה זוהרים יותר ממה שחושבים, אבל בהזדמנות הראשונה עזב העיר שוקקת החיים, שכה אהב, כך לדבריו, ולא חזר לעולם. הוא דילג בין דירות וערים, ישובים ומושבים. שבועיים גר בתל-אביב וחודשיים בחולון, לאחר מכן עשה חודש בהרצליה וחמישה שבועות בראש העין. זה לא לקח הרבה זמן עד שהוא נעלם לגמרי, כנראה בדרך בין צפת למטולה, ולא נמצאו עקבות שיגלו דבר מה על משכנו החדש. חקרו את שאול ורביב במשך שעות. היו בטוחים שהיתה איזו קנוניה, השוטרים והעיתונות כבר בנו סיפור שלם ותפרו תיק מושלם לשני החברים. משהו עם קנאה וחובות כספיים ושימוש אינטנסיבי בסמים או סחר בנשק, המקורות היו חלוקים בדעותיהם לגבי העניין הזה. אבל הגופה לא נמצאה וגם לא כלי הנשק ולא כל רמז אחר, והזמן חלף ונחשף איזה רצח מזעזע של ילדים על ידי הוריהם שהיו חברים באיזו כת מסתורית בפאתי ירושלים וסיפור האימה הזה היה להיט גדול יותר משובר הקופות בכיכוב השלישייה, אז התיק נסגר ושאול ורביב שוחררו ממעצר.

רביב התמסר שוב לים ושאול התמסר ליגון ודכאון ורחמים עצמיים והלך בדרך כל בשר, דרכו של אביו. והם היו נפגשים בחוף ומדברים מעט, כדי שתמיר לא יתעצבן שהוא לא יכול להשתתף בשיחה. תמיד התעצבן אם לא שותף באופן אקטיבי בשיחה או בפעילות שרביב ושאול יזמו. תמיר לא יזם, ואם יזם לרוב התייחסו ליוזמתו בביטול, אחרי הכל הרעיונות שלו לא היו כל כך טובים ובילויים של דימונה, על אף שסבר שהם זוהרים, זהרו לכל היותר עקב היותם רדיואקטיביים כפי שנהג שאול להתבדח על חשבונו בכל פעם שהעלה הצעה להחלטת הוועדה. לעתים בקריאה הראשונה או השנייה אפילו יכלה הצעתו לעבור בשינויים מסוימים, אך תמיד לקראת הקריאה השלישית היתה הצעתו של תמיר נופלת עקב הצעה טובה יותר של רביב או שאול. הצעותיהם תמיד כללו פוטנציאל אמיתי לכיבושים רומנטיים מסעירים או טבילה במי הים, ומאחר ועל פי ההסכם הקואליציוני ביניהם היה על רביב להסכים תמיד להצעה הכוללת סיכוי למין ועל שאול היה להסכים תמיד להצעה הכוללת פעילות ימית, היו הצעות אלה תמיד עוברות ברוב קולות וגוברות על הצעותיו של תמיר, שכללו לרוב שיטוטים חסרי תכלית ברחובות עיר או בכפר, במשעולים או וואדיות.

רביב תהה לא פעם מה מחזיק את תמיר קרוב כל כך אליהם ואיך אהב אותם כל כך והם אותו, למרות הביטול המוחלט של אישיותו ורצונותיו על ידיהם, שעליו רביב הצטער לא פעם, עוד לפני פרשת היעלמותו. שאול לא תהה, שאול אמר שזה מקרה פשוט של תסמונת מינכהאוזן ורביב אמר שזו תסמונת שטוקהולם. העיקר שזו תסמונת, הסכימו השניים ואז שאול אמר את המשפט ההוא על העזיבה של הכל ורביב הסכים שצריך לעזוב אבל רק אם נשארים על שפת הים התיכון, ורביב התעקש שזה חייב להיות במקום שהבחורות בו יפות תואר או לפחות לא ידועות בכיעורן, ותמיר רצה בטח להעלות הצעה לפיה פשוט יתחילו לצעוד לכיוון כללי מערב ויראו לאן הם מתגלגלים, אז הם החליטו לשתוק כדי לא לעצבן אותו והם הסתכלו על הים התיכון, בשקט, והשמש שקעה בגוונים מרהיבים של אדום וסגול ומאחורי ראשם הלכו וכהו השמיים.