בוריס והסיגריה

בוריס יושב על הכסא שכבר קיבל את הצורה של התחת שלו. הוא יושב על הכסא הזה כבר כמה ימים. אין לו כוח, לבוריס, הוא עייף ותשוש ומרגיש כאילו גופו גדול עליו בכמה מידות. כל ניע של איבר מגופו מורגש על ידי בוריס היטב. אפילו המצמוצים הרפלקסיביים דורשים ממנו מאמץ רב מדי. בוריס מרגיש שעם כל מצמוץ יורדים לו יומיים מהחיים. אם רק היה יכול למצמץ במקום לעשן היה מאושר. אבל הוא לא יכול ולכן הוא עושה מאמץ כביר כדי לפתוח את הקופסא התכלכלה שעל השולחן ומאמץ נוסף להציץ לתוכה. מצמוץ אחד או שניים עוברים עד שהוא מצליח לראות שנותרו לו שתי סיגריות אחרונות. סוף החפיסה מעורר בו חרדות. הוא נאנח ושולף סיגריה, הודף אותה מעלה אל פיו, כהודף משקולות אולימפי, שריריו רועדים, הסיגריה רוטטת בין שפתיו. הוא פולט אנחה נוספת, שכמעט מפילה את הסיגריה, שנדבקת ברגע האחרון לשפה התחתונה. מבלי להזיז את ראשו הוא מורה לעיניו לתור אחר המצית. למרבה השעמום היא נמצאת במקום בו הניח אותה בסיגריה הקודמת. עוד מאמץ אחרון וזהו, הוא אומר לעצמו כמעט בקול רם ושולח את ידו במהירות אל המצית, מניף אותה באוויר, מקרב לסיגריה ומדליק עד שקצה הסיגריה הופך כתמתם ועשן חודר לריאותיו המתייפחות. אז הוא נותן ליד ליפול מטה וזו מתנדנדת כמו יד מריונטה שניתק ממנה החוט, מניחה למצית ליפול על הרצפה.

בוריס יושב על התחת שלו, שכבר קיבל את הצורה של הכסא מתחתיו. הוא יושב על התחת הזה כבר כמה שנים. אין לו כוח, לבוריס, הוא תשוש ועייף והמוח שלו מחוץ ורצוץ. אילו היה יכול להחליף מוח כמו שמחליפים מעבד, היה מזמן קונה דגם ישן ומפגר יותר מזה שיש לו עכשיו. הוא גם היה מחליף את המאוורר הזה שמזמזם לו באוזן כל הזמן. בוריס מאס כבר בעצבים שלו ואינו מסוגל עוד להשתעמם מהצורות שהעשן מייצר בדרכו לתקרת החדר. כשהכתום של הסיגריה מתקרב לאצבעותיו הוא מניח אותה במאפרה הגדושה, מאפשר לעשן להמשיך ליצור צורות בחלל. לפחות מישהו מאיתנו יוצר, הוא אומר לבדל כמעט בקול. הסיגריה האחרונה מחייכת אליו מתוך החפיסה שנותרה פתוחה מטעמי יעילות. הוא מחייך אליה בחזרה חיוך מאולץ. היא עולה עליו. היא יודעת שהחיוך אינו אמיתי. ברור שאינו אמיתי. בוריס יודע היטב מה יקרה בעוד כמה דקות, הוא יודע זאת היטב. לכן הוא נשען לאחור על הגב שכבר קיבל קימורים של משענת עץ מחורבנת ונאנח מכאב. עיניו מתבוננת בצורות של העשן המסתחרר ממשב הרוח הקל שיצרה תנועת ההשענות. תזוזת העיניים מתישה אותו אבל הוא עייף מכדי לעצום אותן. הוא מנסה לנצל את ההזדמנות כשהמצמוץ הרפלקסיבי בעיצומו והעיניים סגורות כדי להשאיר את הריסים מוגפים, אך הוא אינו זריז מספיק והריסים מורמים שוב לפני שהוא מספיק להורות להם להישאר למטה. הוא נאנח. הסיגריה בקופסא מחייכת. שניהם יודעים היטב מה יקרה בעוד כמה דקות. אף אחד מהם לא יודע מי מהם יהיה כאן בשביל לראות את זה קורה.