טונה

עבודה

שוב מישהו כיבה את המזגן בחדר הסמוך, זה שממנו מדליקים או מכבים את המזגן גם בחדרו, ואין לו כבר כוח לקום שוב וללכת לריב איתם על המזגן אז הוא פשוט יושב שם בחדר המתחמם ומתחמם. הידיים שלו מזיעות על המקלדת ומתחת לבית השחי זיעה מתחילה להצטבר וניחוחה כבר מגיע לאפו. אבל הוא ממשיך לשבת שם ולהתחמם ולעבוד. כאילו כדי להתקרר הוא שומע ביוטיוב את גלן גולד מנגן באך. אבל זה לא מקרר אותו, רק קצת מרגיע. החום ממשיך לעלות.

ואז היא נכנסת לחדר והחום עולה עוד יותר. למה היא לובשת את השמלות הקצרות האלה עם המחשוף שנראה כאילו נוצר בלי להתכוון, אבל ברור שהוא מכוון, ברור לגמרי שהוא מכוון. הוא אוהב לחשוב שלא רק שהוא מכוון, אלא הוא מכוון אליו. הוא היה מציע לה לשבת, אבל לקחו לו את הכיסא בבוקר והבטיחו שיחזירו, וכמו תמיד הם לא מחזירים ואין לו כבר כוח ללכת אליהם ולקחת את הכסא. שלא יחזירו. אז במקום לשבת היא עומדת שם ומדברת אליו על איזה משהו שקשור להתחשבנות חודש אפריל עם הספק של הזפת. הוא שונא זפת ושונא התחשבנויות, אבל בכל זאת הוא מקשיב. ואז היא נשענת קדימה על השולחן שלו ורוכנת קצת, רק קצת, והרכינה הזו יוצרת במחשוף איזו תחושה שאם היא תרכון עוד מילימטר או שניים לפנים או אם תהיה פתאום רעידת אדמה קלה, נגיד 3 בסולם ריכטר, השדיים הכל כך רכים למראה שלה יחלצו מהבגד המכסה אותם. לפעמים הוא כל כך מקווה לרעידת אדמה, אפילו כשלא מעורבים בכך ציצים של מישהי שהוא מאוהב בה בסתר. סתם בשביל הבלגאן שייווצר.

העיניים שלו מזדגגות, והיא שואלת אם הוא איתה, הוא עונה משהו מבולבל על זה שהיא רק צריכה להגיד מילה והוא איתה, ושבכלל, הוא כל כך הרבה זמן בלי אף אחד והחום הזה משגע אותו, והם לוקחים לו את הכיסא והשדכן ופעם אחת אפילו את הרמקולים, ואיך כשהיה צעיר זה היה שונה לגמרי, כי בתור צעיר יש לך את התקווה... יותר מזה, את הציפייה, שהעולם ייפרש לפניך על כל האפשרויות שבו וכל מה שאתה תצטרך לעשות זה רק לבחור ולקחת כמה שרק תרצה. העבודה שתרצה, הבחורות שתרצה, הרכבים שתרצה, התנוחות שתחשוק בהן, המשקאות, המדינות, החופים, הכל, רק תבחר. אבל עכשיו, בגיל שלושים ומשהו, אתה כבר מתחיל לחשוב על זה שכנראה את ניו-זילנד כבר לא תראה לעולם, את התנוחה ההיא כבר לא תמצא מי שתרצה לעשות איתך, שכבר לא תמצא בכלל מישהי שתרצה לעשות איתך משהו, שכבר לא תמצא עבודה שתעניין אותך או אפילו תפרנס אותך באופן שיפצה על כך שהעבודה אינה מעניינת אותך. וזה ההבדל, שכבר אינך מצפה ואפילו התקווה כבר אינה ממש קיימת. אז אתה פשוט חי מיום ליום ויודע שטוב יותר מאתמול כבר לא יהיה, כי הגרף הזה שמייצג את מידת הטוב בחיים נמצא רק בירידה מכאן והלאה. הוא מנסה להמשיך לדבר, אבל היא מניחה את ידה הרכה על ידו הלחה עכשיו, והוא מתבלבל ושותק, והיא אומרת לו שלא משנה היא כבר תסדר לבד עם ההתחשבנות של הזפת. והוא אומר לה, שזה בסדר, הוא יכול לטפל בזה, ולוקח מידה את החשבונית והיא שואלת אותו אם הוא בטוח והוא אומר שבטח, בטח שבטוח, עד סוף היום הבעיה תיפתר ושתלך לה ותסיר דאגה מליבה.

נשים כמוה לא צריכות באמת לעבוד, הן תמיד ימצאו את העובד המסכן שיפתור את הבעיה במקומן, שידבר עם הבנאדם, שיצלם את המסמך, שינקה את השירותים, שישכב בבוץ, שירביץ לבוס, שיהפוך לאבק, רק שלא יצטרכו לא זאת בעצמן. והוא, הוא המסכן הזה שיעשה הכל בשביל כל אחת, לא רק כמוה. בינינו, הוא כזה שיעשה כל דבר בשביל או במקום כל אחד, כי כזה הוא, אחד כזה נחמד שפשוט מוכן לעשות כל דבר כדי לזכות בחיבה. והוא זוכה בחיבה, רק שזה לא כזה גליק גדול כמו שהוא מקווה שזה יהיה. בסופו של דבר חיבה היא חיבה ועם חיבה לא שותים בירה על הבר או מזדיינים בפראות על הרצפה הקרה במטבח רגע אחרי שנשפכה שם כוס שמן קנולה והכל חלקלק. לא, עם חיבה לכל היותר אומרים בוקר טוב במסדרון או מחליפים רשמים על הפרק האחרון של תכנית ריאליטי במטבחון של המשרד. ככה זה, חיבה זה חרא.

באיזשהו שלב הוא מקפל את הדברים שלו ומכניס לתיק המשופשף שקנה לפני כמה שנים כשהתחיל לעבוד שם, כשעוד היתה לו התקווה ההיא שעוד יגיע לאנשהו. עכשיו התקווה הזו התחלפה בתקווה שלא יפטרו אותו יותר מדי מהר ושיזכה איכשהו להשאר בתפקידו עוד כמה שנים. לפי החישוב שלו הוא צריך עוד שבע שנים בשביל לצבור מספיק כסף כדי שאחר כך יוכל לחיות בדרום אמריקה או במזרח לפחות עשר שנים בלי לעבוד, ואם הכסף שחסך יצליח להניב תשואה נאה אז אולי אפילו חמש-עשרה שנים. אחר כך הוא כבר ימות מסרטן או מחלה אחרת, או שסתם יתאבד. לעתים הוא חושב לקצר את התהליך ולמות כבר עכשיו, לחסוך את שבע השנים הרעות, לוותר על עשר השנים הטובות ולגמור את הסיפור. אבל הוא לא עושה את זה, הכמיהה לעתיד של בטלה במקום בו אף אחד לא מכיר אותו ולא מצפה ממנו לדבר, חזקה מדי ומשאירה אותו בחיים. משאירה אותו בחיים, וגורמת לו להתעורר כל בוקר מחדש, להכנס למכונית ולנסוע למשרד. לחסל תאי מוח בריקנות שממלאת את נפשו בעת שהוא מבצע את עבודתו המשמימה. למות מחרמנות בכל פעם שהוא רואה אותה. אותה או כל אחת אחרת למען האמת. הסטנדרטים, ככל שאי פעם היו לו סטנדרטים, כבר אינם קיימים עוד מאז הזיון הביזארי שהעניקה לו גברת בעלת בשר וזקנקן שהכיר בעת שרכש נקניקים בסופר וביקש ממנה פרוסות עבות. "כולם מבקשים פרסת דק דק, ופרסת דק דק זה קשה קשה. פרסת עבה זה טוב מאוד", היא ענתה לו ומשם התפתח סיפור אהבהבים מהסרטים, אמנם לא מהסרטים שרוב בני האדם צופים בהם, אבל גם הסרטים האלה עם הקהל הסוטה המצומצם הם סרטים.

את הדרך הביתה הוא כבר לא זוכר. את המקום בו העמיד את הרכב הוא לעולם שוכח. תמיד אותה הדרך, תמיד הטיפוס המתיש במדרגות. ארבע קומות. אין מעלית. אותו ריח טחב בחדר המדרגות. אותו ריח טחב עז יותר בדירה. המחנק המוכר והאהוב. בייגלה מהשקית שפתח, לא זוכר מתי. מים מהברז כמו כלב. כלב במיטה במקום אישה. אפילו הכלב לא מתרגש כשהוא חוזר לדירה. הכלב לא שלו, הוא ירש אותו מהדייר הקודם. הכלב לא מוכן לעזוב. הוא ניסה להעזיב אותו בכוח אבל לא הצליח. כל הריהוט שלו לעוס. פעם הוא חשב שפרווה זה סקסי. עכשיו הוא מבין שזה סתם לכלוך. לקח לו שלושה חודשים עד שהתרגל למצב הגרוע של הדירה והצליח לאונן בה. הוא עושה את זה רק במטבח, שיפצו אותו לפני עשרים שנה בערך אז המצב שלו סביר.

הוא מתרסק על הספה. הוא צופה בטלוויזיה. הוא בוהה באוויר. הוא נובח על הכלב. הוא נוהם אל הרחוב. הוא מאונן במטבח והולך לישון. פרווה של כלב נדבקת לו לקצה הזין. הוא מוריד את זה כשהוא מתעורר להשתין באמצע הלילה. עוד סממן של הזדקנות. פעם יכל לשתות שני ליטרים של בירה ועדיין לישון ברצף עשר שעות בלי להתעורר להשתין או להשתין על עצמו. היום לא יכול לשתות בקבוק בירה בלי להתעורר שלוש פעמים להשתין ופעם נוספת כדי לחרבן. אם זה היה רק הפיפי הוא עוד היה מסתדר עם זה, הוא חושב לעצמו, אבל לקום מהמיטה כדי להתיישב על האסלה זה כבר בלתי נסבל. ובכל זאת, מתעורר בבוקר והולך למות עוד קצת במשרד. אפילו מהחרבון בעבודה הוא כבר לא יכול ליהנות בגלל שהוא עושה את זה כבר בבית לפנות בוקר. הוא מתנחם בעובדה שבעוד שנתיים שלוש הוא צפוי כבר לחרבן שלוש-ארבע פעמים ביממה, בגלל הגיל, ואז יהיה לו גם את הפסקת האסלה בעבודה. הוא יודע את זה כי שמע פעם שיחה סביב שולחן המבוגרים בחדר האוכל. הם גם דיברו על צריבה ופרוסטטה וטחורים ופיסורה, אבל מאלו הוא מנסה להתעלם בינתיים. למרות מה שנדמה אולי הוא טוב בלהתעלם מהרע וטוב בלהתרכז בטוב. וטוב שכך, אחרת היה אבוד מזמן. ולא שהוא לא אבוד, הוא פשוט מתעלם מזה.

רעל

כמה ימים אחר כך היא שוב נכנסת אליו לחדר. מבעד החולצה הדקיקה הוא רואה רמז לחזייה סקסית להעמיד בצבע אדום. הג'ינס הצמוד מקיים כל מה שהמחיר שלו בוודאי מבטיח. השדיים שלה משתוקקים להיחלץ מהחזייה ורוטטים עם כל צעד קטן שהיא עושה, עם כל נשימה שלה. רק שתפסיק לנשום, הוא חושב, עוד נשימה אחת והוא מת במקום. אבל היא ממשיכה לנשום ולהתקרב והוא לא מת. לפחות עדיין לא. היד שלה מתחככת בכתפו, כאילו בטעות, או אולי באמת בטעות, אבל הוא מפענח את זה לא נכון וחושב שיש כוונה מאחורי החיכוך. היא שואלת אם הוא בסדר ולוחשת שיש לה דוד שאולי יוכל לעזור לו. היא מניחה כרטיס ביקור של פסיכיאטר, על הכרטיס מודפס ציור של גלולה וכתוב באותיות כסופות ד"ר רפאל ורדי. הוא מודה לה ותוקע את הכרטיס בין מקשי המקלדת. הגלולה מחייכת אליו, הוא מתנשף ושוב אומר לה תודה. אולי רחמים יזכו אותו בעוד נגיעה. אבל הוא לא מצליח למצוא בעיניה רחמים או כל רגש אחר. היא מסתובבת לצאת מהחדר ואז נעצרת ונזכרת ואומרת שראובן עדיין מחכה לטיוב הדוחות של דצמבר. הוא מתנצל ואומר שזה בתהליך ומוסיף שיעדכן אותה מה היה עם הדוד שלה.

זו דירה רגילה בבניין מגורים רגיל. דלת רגילה לגמרי, אפילו לא כתוב עליה ד"ר, אלא רק "משפחת ורדי". כשהוא מצלצל בפעמון נשמעת מנגינה לא נעימה במיוחד שאיננו מזהה, אבל בטוח שהיא לכשעצמה עלולה להביא להתאבדותם של חלק מהפציינטים שמגיעים לכאן. כשהוא כבר חושב ללכת משם הדלת נפתחת ומהדירה יוצא גבר שמן וקרח, מעין תמונת ראי שלו עצמו. הם מסתכלים זה על זה, ממלמלים שלום והגבר ממשיך במהירות אל המדרגות והלאה משם. הוא נשאר לעמוד שם זמן מה אחרי שהשמן נעלם מהעין ורק צעדיו מהדהדים, מתרחקים, בחדר המדרגות. "בבקשה, אתה יכול להכנס" אומר הדוקטור שעמד שם בכניסה לדירה כל הזמן הזה ונראה צעיר ומצליח ויפה יותר ממה שהוא היה אי פעם בחייו. מיד זה גורם לו להרגיש רע אבל הוא נכנס פנימה בכל זאת.

הדירה רגילה גם מבפנים. שום דבר מפואר מדי. עיתונים, ספרים, מדפים ישנים, ריהוט לא חדש, צבעוניות סטנדרטית, כמה רפרודוקציות לעוסות על הקירות. אולי אפילו לא רפרודוקציות אלא סתם הדפסים. הוא רוצה להסתכל יותר מקרוב אבל מחליט שאולי עדיף לא להראות התנהגות שעשויה להתפרש כלא נורמלית אצל מי שעשוי לאבחן אותו באופן מיידי כמשוגע. "חשבתי שפסיכיאטרים עושים הרבה כסף" הוא אומר לבסוף לאחר התבוננות ארוכה סביבו. ורדי מהמהם משהו שיכול להתפרש כהסכמה או הבנה או החלטה כי הוא משוגע. "טוב, אולי אתה מהאנשים המעטים שנותנים ביטוי לא חומרי לכסף שהם מרוויחים". המהום נוסף. "אני אמור להתנהג הכי נורמלי שאני יכול או להתנהג הכי לא נורמלי שאני יכול? זאת אומרת, זה כמו אצל הרופא עור שאני אמור להראות לו את כל מה שאני חושב שאולי עלול להיות משהו או שזה כמו במוסך שעדיף לצמצם את הבעיות שמציגים למינימום ההכרחי כי גם ככה הם ימצאו לך עוד עשר בעיות על כל בעיה שתציג?". "אבא, התור הבא שלך הגיע", צועק הבחור. "אז שיכנס בבקשה", מגיח משפט קצר ורהוט ממעמקי הדירה. "הדלת השנייה מימין" אומר הבחור ומצביע לכיוון.

החדר סטנדרטי כמו הדירה. אין ספה כזו ששוכבים עליה ומספרים את הצרות. יש כיסא של הדוקטור וכיסא של המשוגע. הוא מתיישב על הכיסא של המשוגע כי הדוקטור כבר תפס את הכיסא של הדוקטור מיד אחרי שלחץ את ידו והתנצל על ההמתנה. "אז למה אתה כאן?", התחיל בשאלה סטנדרטית שמתאימה בול לדירה ולחדר. "ריבי נתנה לי את הכרטיס אז באתי". "אני מבין. אז אין משהו שמטריד אותך במיוחד?". "היא אמרה לך משהו עלי?". "כמה דברים". "מה?". "מה זה משנה?". "לא יודע, תלוי מה היא אמרה, אולי זה משנה". "מה אתה חושב שהיא אמרה?". "שהיא חושבת שמשהו לא בסדר איתי?". "למה שהיא תגיד את זה?". "לא יודע, אתה יודע מה היא אמרה, לא אני, אתה מנסה לבלבל אותי?". "אתה מרגיש מבולבל?". "אני מרגיש מעוצבן". "ותחושת הבלבול הזו תמיד מעצבנת אותך?". "מה אתה רוצה שאני אגיד על זה?". "מה זה משנה מה אני רוצה שתגיד? מה אתה רוצה לומר?". "אני לא רוצה לומר שום דבר, אני רק רוצה ללכת מפה, בסדר?". "אתה תמיד מנסה לחמוק מדברים שמפריעים לך?". "יכול להיות". "למה?". "כי ככה הם כבר לא מפריעים לי". "אתה יודע שזה לא נכון, נכון?". "אני לא יודע כלום, כל מה שאמרת נכון, אני רוב הזמן מבולבל, ורוב הזמן עצבני על זה שאני מבולבל, ורוב הזמן חומק ממה שגורם לי להיות מבולבל או עצבני, ורוב הזמן מבואס מזה שאני מבולבל ועצבני וחומק ומדחיק ומתעלם, אבל מה זה משנה בעצם?". "אם אפשר לפתור את העניין הזה זה עשוי לשנות, לא?". "ואפשר לפתור את זה?". "אנחנו בהחלט ננסה לפתור את זה", אמר ורשם לו כדורים עם שם שנשמע מאוד נעים וגם נתן לו דוגמאות מהכדור. "פעם ביום, עדיף בבוקר, אבל אם לא בבוקר, אז שיהיה כל יום באותה שעה. אם פספסת יום אחד, לא נורא, רק תיקח למחרת רק כדור אחד ולא שניים. אוקיי?". "ומה עם ריבי?". "מה איתה?". "מה היא אמרה עלי?". "זה לא משנה". "איך אתה יודע?". "כמו שאמרת, אני יודע מה היא אמרה ואתה לא, אז אני יודע שזה לא משנה. בסדר?". "אוקיי". "אם אתה מרגיש שמשהו לא בסדר תתקשר אלי מיד, ואל תפסיק את הכדור על דעת עצמך, בסדר?". "בסדר".

כשיצא מהבניין לקח שני כדורים והלך לישון. למחרת הוא הרגיש שמשהו לא בסדר אבל החליט לא להתקשר לדוקטור. כשכיבו את המזגן בחדר הסמוך זה עצבן אותו מאוד, אז הוא צעק משהו והלך להדליק אותו. כשהיא נכנסה לחדר הוא אמר לה שהדוד שלה הוא משהו מיוחד ושהוא קיבל את הכדור שעל הכרטיס, והצביע על הציור של הכדור על הכרטיס ביקור שתקוע אצלו במקלדת. אחר שהיא אמרה משהו הוא חיבק אותה חזק, כך שבטוח תרגיש את הזין שלו זקוף נצמד למפשעה שלה, ולחש לה "תודה, תודה, הצלת אותי, תודה". יכול להיות שהוא בכה קצת. אחר כך הוא לא ראה אותה משהו כמו שבועיים או שלושה, אבל שני כדורים ביום היו כנראה מינון מוצלח כי זה לא כל כך הפריע לו והוא הצליח אפילו לסיים את טיוב הדוחות של דצמבר ואפילו התחיל לבצע הפרשות לשנה הבאה. הוא חשב שזה היה טיפשי לסבול את היום יום בלי הכדורים, אבל מיד הרגיש מדוכא משום שאיזה מין בנאדם הוא שחייב להיות מדוכא בלי כדורים. אז הוא הפסיק לקחת אותם וחזר לשגרה המשמימה שלו, בתקווה שעכשיו, כשחזר למצבו הרגיל, אולי היא תחזור לבקר אצלו במשרד.

תרופה

"ראובן קורא לך", אמרה כשהיא חולפת במהירות ליד דלת החדר שלו. הוא הספיק לראות רק את שולי שמלת הקיץ הפרחונית והדקיקה שלה ומשב הרוח שיצרה בעוברה נשא עמו ניחוח בושם מעורר תשוקה. הוא יצא ומיהר לחדרו של ראובן.

ראובן, הוא שונא את ראובן. הוא שונא כל דבר בו, החל מהשם ועד סוליות הנעליים האיטלקיות שלו. הוא שונא את ההאמר הגדול של ראובן. הוא שונא את האישה המנותחת שלו והילדים הפלקטיים שלו שבכל אירועי החברה מתייחסים בזלזול לעובדים וילדיהם יותר משראובן מזלזל בהם. וראובן מזלזל בהם, שלא יהיה לכם ספק שהוא מזלזל בהם. הוא שונא את הגאדג'טים הנוצצים שראובן מחליף כל יומיים. הוא שונא את המשכורת הגבוהה של ראובן והאופציות שקיבל ומצנח הזהב שהובטח לו כדי שכשהוא יעזוב את החברה הוא יוכל לצנוח בסבבה ולחרבן מלמעלה על כולם עד שינחת למשרה הנחשקת הבאה שלו. הוא שונא את ראובן ואת כל מה שהוא מייצג, את הכוחני, הקפיטליסטי האכזרי, המניאק, האגואיסט, המזיין מהצד, המשחד בפנים והמטנף מאחור.

והוא יושב שם מול ראובן, מכווץ בכיסאו, משחק באצבעותיו, מתאפק לא להתפרץ, מצטער שהפסיק עם כדורי הפלא של הדוקטור. וראובן יושב שם, מתקתק משהו במחשב ואחר כך עונה לטלפון ואחר כך כותב SMS או משחק בסלולרי המשוכלל שלו באיזה משחק מטופש, אין לדעת. עוברות דקות ארוכות עד שראובן פותח את פיו, בלי להסתכל עליו, ואומר לו "אתה חייב לחזור לתלם". "מה?" הוא שואל ומתחיל להזיע. ראובן ממשיך לתקתק בסלולרי שלו ואחרי כמה רגעים פולט "אנחנו מתחילים לחשוב שאתה מיותר כאן, אז כדאי שתחזור לתלם. יש לך שבוע", ואז ראובן עונה לטלפון שמצלצל ומסמן לו לצאת לו מהחדר. והוא, כמו טלה שטרם למד ללכת כמו שצריך, מדדה החוצה,  נתקל במשהו, ממלמל התנצלות למרות שבשביל ראובן הוא כבר לא נמצא שם בכלל, וסוגר את הדלת מאחוריו.

כשהוא חוזר לחדרו הוא סוגר את הדלת, נכנס לאתר הספורט לאיזור שיש בו תמונות של בחורות בבקיני ומאונן. הוא עושה את זה לפעמים כשהוא לחוץ. הוא יודע שלא נכנסים אליו לחדר והוא יודע שאתרי הפורנו החביבים עליו חסומים. לשמחתו יש את התחליפים ונשאר לו גם קצת דמיון. הוא גומר, מתנגב ונרדם על הכסא. הוא מתעורר כשבחוץ כבר חשוך. לוקח את התיק המחורבן שלו ויוצא ממשרדי החברה בדרכו לדירת הקבר הטחובה שלו. בדרך במכונית הוא מרגיש את הלחץ מצטבר לו באיזור הלב. אם הרכב שלו יכל לעבור את המאה קמ"ש הוא היה נוסע מה-זה מהר עכשיו. אבל הוא לא יכול לעבור את המהירות המותרת, בסביבות תשעים קמ"ש כל הרכב כבר רועד יותר קשה מהרעידות של אביו חולה הפרקינסון. שניהם עלולים להתפרק בכל רגע. הוא מנצל את העובדה שהצופר עוד עובד לפעמים כשלוחצים עליו ממש חזק ומשחרר קצת עצבים. המחשבה על אביו גורמת לו לנסוע לבית הזקנים הסעודי.

הקשישים מוטלים על מיטות, מונחים על כסאות גלגלים, ממלאים את המסדרונות ואת הלובי, מקובעים מול הטלוויזיה. הוא מתעב את המקום הזה. גם אבא שלו מתעב אותו. בתור בן זקונים הוא לא היה בן מוצלח במיוחד, ולמרות שההורים אהבו אותו פינקו אותו כמו שמפנקים בן זקונים, אבל כפי יכולתם של הוריו, הוא לא הצליח לממש את הפוטנציאל הזה שהם ראו בו. אמו נפטרה שלוש שנים קודם לכן מאיזו מחלה של זקנים, הוא לא זוכר איזו, אולי זה היה ייאוש. אבא שלו, שהיה חולה יותר כל השנים, ממשיך מאיזו סיבה לחיות. כסא הגלגלים של אביו מונח מול החלון בחדרו. החלון משקיף לכביש הראשי שלצדו בנוי בית הזקנים הזה. אין שם מה לראות, רק שמיים וכביש ומכוניות וזוהמה. אבל אביו יושב ובוהה, חולם בהקיץ או הוזה או מה שזה לא יהיה שזקנים עושים כשהם חולים וקרובים לסוף. "אבא", הוא אומר, "הבאתי לך גלידה שוקולד וניל מהמכונה שאתה אוהב". אביו מסובב את העגלה באיטיות, ידיו רועדות, ראש מיטלטל, נשימותיו כבדות, אבל הוא שמח על הגלידה או על הבן שהגיע לבקר. הוא מאכיל את אביו בכפית פלסטיק קטנה וההאכלה אורכת זמן רב, כי קשה להאכיל מישהו שזז כל כך הרבה. גלידה נוזלת על סנטרו של האב, שלמרות עול הזקנה נשאר חד וקשוח בדיוק כפי שזכר אותו כשהיה רק ילד ואביו היה כבאי וגיבור, ומכל האבות היה לו הסולם הכי גבוה והשרירים הכי חזקים והיה אוכל ארוחות פעמיים ויותר. ועכשיו עם הגלידה שנוזלת על הסנטר הזה... "יכול להיות שמפטרים אותי מהעבודה", הוא אומר לפני שהדמעות יחנקו אותו. "יותר טוב ככה", אומר האב. "יכול להיות באמת". הגלידה נגמרת ונשאר הגביע אז הוא נותן לאביו לאכול את החלק שהתרכך בגלל הגלידה ואוכל בעצמו את החלק שנשאר פריך. "יכול להיות שאני נוסע מכאן לכמה זמן", הוא אומר. "הם לא ישימו לב", אומר האב. "מי?" הוא שואל. "אני כבר לא יודע על מה אנחנו מדברים, אל תקשיב לי, אני זקן מדי. אני חושב אולי למות מהחלון הזה", אומר האב ומחווה ביד רועדת אל החלון שלצדו. "אולי יותר טוב ככה ", הוא עונה. "הם לא ישימו לב", אומר האב.

חתול

הוא מתרסק על הספה. הוא בוהה בטלוויזיה. הוא בוהה בתקרה. הוא מגרד את הביצים ושומע יללה מכיוון שהחלון. הוא ממשיך לגרד ולבהות. המוח שלו מרוקן למעט משפט אחד שחוזר ומהדהד כמו מנטרה מעצבנת שהוא לא מסוגל להפטר ממנה -  כדאי שתחזור לתלם, כדאי שתחזור לתלם. כדאי שתחזור לתלם! עוד יללה, הפעם חזקה יותר. הוא מעיף מבט לכיוון החלון, רואה שם עץ ועל העץ חתול. החתול רואה שהוא רואה אותו ומיילל שוב. "עזוב אותי!", הוא אומר והחתול מילל וקופץ על אדן החלון שלו. הוא קורא לכלב שיבוא לגרש את החתול. הכלב לא מגיב, ממשיך לרבוץ על הרצפה הקרירה ולהתנשף בכבדות. "אפילו הכלב שלך לא שם עליך", אומר החתול בטון מלגלג בדיוק את המחשבה שעברו לו בראש באותו הרגע. הוא מסתכל אל החתול, "אמרתי לך לעזוב אותי, לא?". "מה תעשה?". הוא ידע שהחתול צודק, הוא לא יעשה כלום. הוא מפחד מחתולים מאז שבגיל שבע כמה ילדים פיתו אותו להיכנס לחדר האשפה בבניין בו גר מאיר השרת. הם אמרו לו שמאיר מחביא שם את כל הכסף שהוא גונב מהתיקים של הילדים כשהם יוצאים להפסקה. והוא ידע, כמו כולם, שמאיר גונב כסף מהתיקים של הילדים כשהם יוצאים להפסקה. ועוד הוא ידע שלמאיר יש חיבה לזבל, אחרת לא היה בוחר במקצוע שכולו התעסקות בזבל. ויותר מהכל הוא רצה שמישהו יתייחס אליו ושיהיו לו חברים. אז הוא הסכים להיכנס לחדר האשפה ולחפש את האוצר האבוד. כשנכנס גילה שאת חדר האשפה נועלים מבחוץ. עוד הוא גילה, שלפני כן השאירו שם בפנים שאריות עוף שמשכו פנימה שישה חתולים, אולי יותר. ואז התפוצץ הנפץ שהילדים זרקו דרך הסורגים וכשסוף סוף מאיר השרת הוציא אותו משם היה שרוט וחבול ומדמם ונאלץ לעבור הרבה זריקות נגד כל מיני מחלות של חתולים. אבל יותר משהכאב היה גרוע, היה גרוע צחוקם של הילדים, שהמשיך להדהד בראשו כמו מנטרה מחורבנת. הוא היה עצבני ומיואש. "מה תרצה שאעשה?", שאל את החתול והתחיל לחפש בדירה אחר הוראות השימוש של הכדורים שנתן לו הדוקטור, אולי זו תופעת לוואי של גמילה או משהו. "קודם כל תפסיק להסתובב ככה, אתה נראה כמו משוגע". הוא נעצר והסתכל על החתול. "יופי", אמר החתול, "עכשיו, אני מניח שאתה יודע מה אתה אמור לעשות, אבל מפחד מדי. כי אתה בתלם אף פעם לא הלכת, ועכשיו כשאתה אמור לחזור לתלם, אין לך מה מושג מה זה אומר, נכון?". הוא הנהן בעצב והפיל את גופו על הספה.

החתול זינק מהחלון אל תוך הדירה והתיישב לידו על הספה. הכלב המשיך להתנשף בכבדות על הרצפה, פקח עין אחת ואז עצם אותה תוך שהוא פולט מין חרחור מאונפף. "אז הדבר הראשון שאתה צריך לעשות הוא להתפטר. אל תתן להם את העונג הזה לפטר אותך. מבין?". "מבין, אבל...". "בלי אבל", קוטע אותו החתול וממשיך לדבר בטון תקיף ונמרץ יותר. הקול והדיבור שלו מזכירים לו את יורם שפטל בתוכנית הרדיו שלו, זה מעלה חיוך על שפתיו. "ואל תחייך!" מתעצבן החתול, "אולי אם היית לומד לחייך במקומות הנכונים ובזמן הנכון לא היית במצב כזה עגום". "רגע, רגע, ומה אכפת לך מהמצב שלי?". "אכפת לי, מה זה עניינך בכלל למה אכפת לי? העיקר שאכפת לי. ואם אתה מתכוון להמשיך לשאול שאלות ולפקפק ולהפריע אני שורט לך את הצורה ומסתלק מפה", אמר ועשה לו פרצוף מפחיד כזה של חתולים מלווה בשליפת ציפורניים ובקול הזה שנשמע כמו נחש. הוא נרתע לאחור והתחנן מהחתול שימשיך בנאום ויחוס על פניו.

למחרת, במקום להיכנס לחדרו מיד אחרי שנכנס למשרדי החברה הוא נכנס קודם כל לחדר שלה. היא נראתה והריחה מדהים באותו הבוקר אבל הוא לא נתן לזה לבלבל אותו. "אני הולך להתפטר, רוצה לבוא איתי?". "נהיית ג'רי מקגווייר?" היא שאלה ונראתה מושכת מתמיד, הוא עדיין לא התבלבל, החתול אימן אותו כל הלילה על הטקסטים האלה וערך לו סימולציות על כל תגובה אפשרית, כולל התגובה הזו. גאון החתול הזה, חשב לעצמו ואמר "יותר מג'רי מקגווייר, אבל אני לא רוצה שתפטרי גם את, אני רק רוצה שתבואי לראות אותי מתפטר ".

הם הלכו יחד לחדר של ראובן. "בשביל שזה לא יראה מתוכנן מדי, חכי כאן ותכנסי רק כשתשמעי אותי צועק 'ריבי'". עיניה בהקו בהתלהבות. לא כל יום קורה משהו מסקרן כל כך. היא הרגישה שאולי זה בזכותה או באשמתה, בגלל שהפנתה אותו אל הדוקטור ובגלל שהסבה את תשומת ליבו של ראובן לזה שהוא מתנהג מוזר ואולי אפילו התלוננה על כך שהטריד אותה והיא מפחדת שהוא עלול לעשות לה משהו מתישהו. אבל עכשיו עיניה בהקו ושדיה כמעט התפקעו מציפייה. הוא כל כך היה רוצה לראות עכשיו אם על תחתוניה הופיע כתם לח קטנטן, אבל הוא נזכר בדברי החתול והמשיך במשימה.

ראובן לא ידע מאיפה זה מגיע, אבל התנהג כל הזמן כאילו ציפה לזה. ככל שהוא תקף יותר וקילל יותר, כך ראובן עשה עצמו יותר רגוע ושקט. זו אסטרטגיה ידועה, אמר לו אתמול החתול, פשוט תתעלם ממנה ותמשיך בשלך. הבנאדם אולי מתנהג כאילו הוא רגוע אבל מבפנים הוא מתפוצץ. אחרי שסיים להסביר לראובן למה הוא מייצג את כל מה שרע בעולם, הוא צעק ריבי וריבי נכנסה. ואז הוא אמר לראובן שהוא רוצה להגיד לו שני דברים – אחד, הוא מתפטר. ושניים, ריבי היא העובדת הכי טובה בחברה הזו ומגיעה לה יותר, ולא משנה כמה היא מקבלת היום, עדיין מגיע לה יותר. ריבי חייכה אליו ועכשיו יותר מקודם הוא היה בטוח שיש שם על תחתוניה איזשהו סימן שנזקף לזכותו. והוא ידע שיש בתחתוניו איזשהו סימן שנזקף לזכותה כבר חודשים ארוכים. ראובן היה עייף כבר ושאל אותו אם זה הכל. הוא ענה לו, כן, אבל יש עוד משהו אחד. הוא מבקש שהחברה תשלם לו מאה חמישים אלף שקל דמי שתיקה, ואחרי זה הוסיף קריצה ואמר "אתה יודע למה". ראובן רתח, אבל חוץ מווריד אחד ברקתו השמאלית שהתחזה נצוץ חשוד הוא לא הראה כל סימן שמשהו מעצבן אותו. "ריבי, תדאגי לזה בבקשה", אמר, "ואתה", הצביע עליו, "אני לא רוצה לראות אותך או לשמוע אותך או לשמוע עליך יותר בחיים". "יותר טוב ככה", ענה לו ויצא מהחדר וריבי אחריו וסגר את הדלת וריבי חיבקה אותו והוא חיבק אותה, הפעם לא הפריעה לה הזקפה שלו, להפך, הוא משוכנע שניסתה להרגיש אותה יותר טוב כשהצמידה אותו חזק חזק ואמרה "אתה תחסר כאן".

שלב ב'

"אתה לא תחסר שם לאף אחד, בטח לא לה", אמר החתול, "תתנחם בזה שלפחות קיבלת חיכוך", המשיך. "גם נשיקה קיבלתי, על הלחי, אבל עדיין נשיקה. איזה שפתיים יש לה! אני מאוהב!", ענה לו. "די כבר, די להיות פתטי! אמרתי לך כבר, אם תהיה פתטי לא אדריך אותך כיצד להגיע לתלם. עכשיו שתוק ולמד", אמר בסגנון השפטלי שלו, חצי פשיסט חצי תלמודאי, "אבל קודם תפתח לי איזה קופסת שימורי טונה ותביא קצת מים בשבילי ובשביל הכלב, לא פלא שהוא שונא אותך, אתה לא עושה את הדברים הבסיסיים שצריך לעשות כדי שכלב יאהב אותך. בחיי, לכלבים אין סטנדרטים ובכל זאת אתה לא מגיע לסטנדרטים החסרים של כלב".

אחרי כמה ימים הוא נרשם לאיזה שירות מסחר בבורסה באינטרנט, ובעקבות טיפ שהחתול נתן לו השקיע את כל הכסף שחסך וכל הכסף שקיבל כפיצויים מהחברה במניות של חברה שמייצרת שימורי טונה. אחרי זה הוא רק ישב בבית והסתכל על המניה מייצרת עבורו רווחים. במקביל בהה מדי פעם בטלוויזיה או באוויר או ליטף את הכלב או הסתכל מהחלון, לחכות לראות מתי החתול יחזור ויסביר לו מה לעשות הלאה.

תוך שבוע המניה של הטונה עלתה ביותר משלושים אחוזים. הוא כל כך התרגש שחיפש אותה בפייסבוק וצירף אותה כחברה שלו. עכשיו היו לו שלושה חברים. שניים שהוא לא הכיר בכלל והיא. הוא כתב לה שמאז שהתפטר הספיק להרוויח מאה אלף שקל והוא רוצה לחגוג את זה אבל אין לו עם מי. היא לא ענתה לו על זה, אז הוא הסתכל בתמונות שלה מתאילנד. היא הופיעה שם בבגד ים כחלחל שעשה אותה אפילו יותר סקסית ממה שהיא נראית בדרך כלל. השיזוף וסימני השיזוף שלה עשו לו את זה בהחלט. בעיקר הסימנים הבהירים על אחוריה, שמעידים על כך שהשתזפה כשהחלק התחתון של הביקיני מכסה על חצי מישבניה כדי שמי שעובר לידה לא יוכל לשזוף עיניים בפלחים המלאים. אבל לאחר מכן, אם משום שהשתכרה ואם משום שהרגישה משוחררת יותר בדרך אחרת כנראה עשתה כמנהג הכוסיות ודחפה אותם בין הישבנים. או שאולי זה קרה מעצמה תוך כדי הליכה, כשכל צעד הכניס אותם יותר פנימה, ואחרי כמה זמן וכמה תמונות שהצטלמה כך, שמה לב וסידרה את זה וכיסתה את התחת. הוא עבר על כל שלוש מאות עשרים ושש התמונות שפרסמה בפייסבוק ואחרי שגמר ניקה את הפרווה מהזין וחזר להסתכל במניה שלו, שעלתה בעוד חצי אחוז.

בדיוק כשנסגר יום המסחר נכנסה איזה ציפור קטנה דרך החלון והתמקמה על מסך המחשב שלו. הוא ניסה לגרש אותה בתנועות ידיים מגושמות והשמעת גניחות תשושות שמשמעותן "עופי מכאן", אבל אף אחד לא יכל להבין זאת חוץ ממנו. גם הציפור לא הבינה ונשארה לעמוד שם על המסך, מסתכלת סביבה על הסלון המעופש של הגבר העלוב שישב מולה על הספה. הוא התייאש ונשען לאחור, מסתכל לכיוון החלון, ממלמל לעצמו "איפה החתול הזה כשצריך אותו". הציפור הסתכלה לכיוון החלון ואז בחזרה אליו. "אתה לא באמת מאמין שדיברת עם החתול ההוא נכון?", שאלה בקול שלא ציפה שיצא ממקורה של ציפור קטנה כזו. הוא ניסה להזכר בשם הציפור אבל כל מה שהצליח להעלות בדעתו היה בולבול. אנחנו יודעים שהיא היתה עפרוני מצוייץ, אבל בשביל אדם ממוצע כמוהו היא היתה בולבול, כך הוא גם נוהג להתייחס אליה כשהוא מספר את סיפור חייו המשמים.

"הכי טוב שתשתוק באמת, בשבילך זה יהיה הרבה יותר מוצלח מלדבר או לעשות כל דבר אחר למען האמת", המשיכה הציפור מששמה לב לכך שהגולם שממול לא מתכוון להוציא הגה בתשובה לשאלתה.

"אז מה את אומרת בעצם, שאני לא דיברתי עם החתול הזה? אז עם מי דיברתי?", שאל בהיסוס.

"חשבתי שסגרנו שאתה שותק, לא?", אמרה הציפור בטון שממנו ברור שזו שאלה רטורית ואז ניקרה בתזזיתיות אופיינית את נוצות כנף שמאל. הקול שלה הזכיר לו את הקול של מיס פיגי וזה שעשע אותו, אבל הוא הבין שעדיף לו שלא לחייך אז הוא התאפק והמשיך להביט בציפור שסיימה לנקר והמשיכה לדבר. "הניחוש הכי מוצלח שלי הוא שדיברת עם עצמך, והחתול, הוא סתם חתול רחוב שאני מכירה היטב כבר הרבה זמן. הוא קופץ מחלון לחלון ומנסה את מזלו כדי לקבל קצת אוכל איכותי. ועם אחד כמוך היה לו מזל של ממש. בכל מקרה, גם אם נניח והחתול הטיפש הזה היה יודע לדבר והיה בוחר לדבר דווקא אתך, אתה צריך להיות באמת חסר ניסיון חיים כדי להאמין למילותיו של חתול. ואתה עוד אחד שיש לו כלב!".

"זה לא הכלב שלי", מילמל.

"נו באמת, זה לא הכלב שלך, זה לא הבית שלך, אלו לא החיים שלך... שום דבר לא שלך, אתה סתם במקרה קיים בתוך הריק העולם הזה והגוף הזה והחיים האלה שהם בכלל של מישהו אחר, נדפקת, אבל זה לא קשור אליך. החתול אמר לך, הכלב אכל לך, ציפור קטנה לחשה לך, נכון?", הציפור כבר הייתה ממש עצבנית אז היא עפה משם וסיננה משפט שנשאר איתו עוד זמן רב אחרי שנעלמה אל האופק (אם יכול היה לראות את האופק שנמצא מעבר לבניין שחסם את הנוף הנשקף מחלונו) "אם משק כנפי פרפר באמריקה יכול לגרום לסופה באסיה, תחשוב מה יגרום משק כנפי עפרוני". באותו זמן וגם לאחר מכן הוא המשיך לתהות מדוע דיברה הבולבול על עפרוני, אבל גם המשפט כולו גרם לו לחוש אי נוחות של ממש.

קצת על הילדות

אז באמת כשהוא היה ילד הכלב אכל לו את השיעורים. ובאמת, כשהיה קצת יותר גדול המבחנים הפסיכוטכניים האלה שעושים בבית ספר קבעו שהוא צריך ללמוד במגמת חשבונאות, אז הוא הועבר למגמת חשבונאות והוכרח שלא להשקיע בשום מקצוע אחר, למרות שציפור קטנה בתוכו לחשה לו שכדאי לו מאוד ללמוד תיאטרון עם כל הכוסיות של השכבה. אחר כך בבקו"ם קצינת מיון שמנה במיוחד, שפחד להסתכל לה בעיניים אז הוא הסתכל לה בכפלים המוזרים שיצרו המדים שנמתחו על גופה, החליטה שהוא צריך להיות פקידה באיזה בסיס לוגיסטיקה או משהו כזה. עד סוף השירות הוא לא ממש הצליח להבין מה הוא אמור לעשות עם הרשימות הבלתי נגמרות של ציוד ומחירים. מה שכן הוא הצליח להבין זה שהתפקיד שלו מאוד לא חשוב ומאוד לא נחשב ולכן הוא בעיקר צריך להכין קפה לבכירים ממנו או לחזקים ממנו ולנסות לא לעורר בעיות ולא לבקש להנמיך את המוסיקה, בעיקר לא כשהפקידות האחרות שומעות את אבי ביטר או כל זמן אחר שמייבב בטונים נמוכים מאוד על אהבה נכזבת וקשיים אחרים.

במילים אחרות, כמו שהציפור אמרה לו, הוא אמר גם לעצמו שאלה לא החיים שלו ולא הבחירות שלו ולכן מאז שהוא זוכר את עצמו נתן לעולם להוביל אותו לכל מיני מקומות, לכלבים לאכול לו, לנחשים ללחוש לו, לדבורים לעקוץ אותו, לשברים לשבור אותו, לאביו להשפיל אותו לעולם להכאיב לו.

ובחזרה לענייננו

אז עכשיו הוא ישב שם על הספה והמשיך לבהות בחלון הריק. הכלב הזדחל לכיוונו והשמיע נחרה, אז הוא הלך והביא לו ולכלב שתי קופסאות שימורים קטנות של טונה. הוא קנה כמה ארגזים מיד אחרי שרכש את המניות של הטונה, כך שבמשך זמן רב ניזון בעיקר מטונה. זה אולי לא חכם ולא בריא, אבל הוא לא היה לא זה ולא זה. אחרי שהם סיימו את הטונה הם המשיכו לשבת שם והוא הדליק את הטלוויזיה ואחרי כמה דקות שניהם נרדמו.

כשהתעורר דיווחו על רעידת אדמה חזקה במיוחד לא רחוק מיפן ואחרי כמה זמן רעידת האדמה הפכה לצונאמי והצונאמי החריב שטחים עצומים ביפן והוא התחיל להילחץ. על קופסת הטונה שלו כתוב שהיצרן הוא חברה יפנית עם שם שהוא לא ידע לבטא, שממוקמת בעיר שאת שמה הצליח להקליד בקושי בידיים רועדות רק כדי לגלות שהיא הוצפה לגמרי על ידי הצונאמי. הדבר הבא שהוא עשה היה לנסות למכור את המניות של הטונה כמה שיותר מהר, אבל לא היו קונים והמחיר רק הלך וירד וירד וירד ובדיוק כשהפסיד על הנייר את כל הרווח שעשה הגיעה ממנה הודעה בפייסבוק. היא תשמח לחגוג איתו וגם תביא חברה אז שיביא חבר. עכשיו לא היה לו חבר ולא הייתה לו סיבה של ממש לחגוג אז הוא כתב לה שלא אתי לחגוג כשהיפנים סובלים כל כך. היא בטח חשבה שהוא אידיוט.

אחר כך הוא מכר את הטונה במחיר שהשאיר בידיו בקושי שלושים אלף שקל והסתכל שוב בתמונות שלה מתאילנד. אחרי שגמר וניגב את השערות של הכלב הם אכלו שימורים של טונה והוא הלך להתקלח אצל השכן כי אצלו כבר די הרבה זמן אין מים זורמים. בתמורה הוא הבטיח לעזור לשכן לארוז את הדירה שלו בשבוע הבא וכבר כשהבטיח התגבשו בליבו כמה מסקנות ברורות וחשובות. אחת – הבולבול צדקה. שתיים – בחיים הוא לא יסמוך עוד על חתול. שלוש – אם הוא לא דיבר עם החתול אלא עם עצמו, אז ליתר בטחון הוא לא יסמוך עוד על עצמו. ארבע – יותר מדי טונה שווה יותר מדי זמן בשירותים. חמש – הוא חייב להחליט מה לעשות.

אז הוא נסע לבית הזקנים, שם תמיד הוא מצליח להרגיש שהחיים שלו לא כל כך מחורבנים כמו שהוא מרגיש בדרך כלל, או ליתר דיוק, הם עדיין לא כל כך מחורבנים כמו שהם יהיו בעוד עשרים-שלושים שנה. הזקן ישב על הכיסא גלגלים מול החלון. הוא נתן לו גביע גלידה וצפה בקשיש מתלכלך בעודו נאבק בגלידה הנמסה, במין מרוץ נגד הזמן, שברור לגמרי, כמו בכל מרוץ נגד הזמן, שהאדם יפסיד בו. "היה לי איזה בולבול בחלון", הוא אמר והזקן לא הראה סימן שהוא שומע אבל הוא המשיך בכל זאת, "נראה לי שלא הייתי צריך להקשיב לחתול ועכשיו אין לי כמעט כסף וגם עבודה אין לי ואפילו חבר כדי לצאת לחגוג עם מישהי נחמדה וחברה שלה אין לי, אז אני חייב להחליט מה לעשות". אחר כך הוא השתתק וצפה באביו מתעסק עם הגלידה, שנזלה ונזלה. אחר כך הזקן נתן לו את הגביע והוא אכל אותו וחשב שזה הדבר הראשון שהוא לא טונה שהוא אוכל מזה המון זמן וזה גרם לו בחילה אבל הוא התאפק ולא הקיא. "אני אמות מהחלון הזה בסוף, אם היה לי בולבול בחלון אולי לא הייתי טורח, אבל אין לי בולבול כזה", קולו של החטיאר רעד, "תעזוב את הבולבול ולך מפה, יותר טוב ככה". הוא נשק לאביו וחשב שזו אולי הפעם הראשונה שהוא מנשק את אביו מאז שהוא זוכר משהו. אחרי כן הוא הלך משם ולא חזר עוד. הוא לא חזר גם לדירה שלו. השכן חילץ את הכלב מהדירה המזוהמת אחרי כמה ימים, כשבא לדרוש עזרה במעבר. בפייסבוק שלו נשארה הודעה שלא נקראה, ממנה, היא כתבה לו שהוא רגיש מדי, שייקח שוב את הכדורים ויבוא לחגוג איתה ויפסיק להיות כזה. העפרוני הקריא את ההודעה לחתול ושניהם צחקו צחוק משחרר כזה. צחוק שהוא לא צחק מעולם.

אחר כך

אחר כך הוא הסתובב באיזו עיר יפנית שלא ידע לבטא את שמה אבל הצליח להראות למוכרי כרטיסי רכבות ואוטובוסים את השם המודפס על קופסאות הטונה שלקח עמו למסע. הוא חיפש את משרדי החברה וניסה להאכיל בטונה שלו את אלו שהצונאמי פגע בהם יותר מאשר פגע בו.

אחר כך העולם גרר אותו לכל מיני מקומות על הגלובוס שאפשר להגיע אליהם בהתפלחות לקרונות רכבת, ובכל מקום הוא קנה קצת טונה ואכל וגם קצת עבד במה שיכל.

אחר כך הוא סיפר את הסיפור שלו אינספור פעמים לכל מיני גברים, נשים, הרים, עצים, פרות, שקנאים, קופסאות שימורים ושבילים נטושים. לעולם לא דיבר עוד עם חתול או בולבול, אבל עם כמה עפרונים דווקא יצא לו לדבר ואפילו לשיר במקהלה.

אחר כך הוא מת דרך איזה חלון וגם אבא שלו עשה אותו דבר, לא ידוע מי עשה את זה קודם, אבל את שניהם הביס הזמן במרוץ.