הים הנסתר מן העין

נכנס למשרד המפואר ומיד מבחין בחלונות הגדולים שנמתחים מהרצפה לתקרה ומאחוריהם רק ים ושמיים. אחרי כמה רגעים מסתבר שיש שם גם מזכירה והיא שואלת משהו. "אני לפגישה עם בנימין", אני עונה לה. היא מפנה אותי לחדר הפינתי. המשרד נראה ריק מאנשים, אך בחדר הפינתי כבר נמצא עורך דין אחד שמנמן. אני עדיין בשמיים ובים כשהוא מתחיל בסמול-טוק על הנוף שיש להם במשרד ועד כמה הוא הופך רגיל ויומיומי, עד כדי כך שאיש אינו מבחין כבר בשקיעות המדהימות שמתרחשות ממש מחוץ לחלון שלצדם. הוא מיומן בסמול-טוק הזה, כל מילה בנאום על הנוף נמצאת במקומה ונאמרה על ידו כבר עשרות פעמים, כל רפליקה ועווית בפניו המלאות נוסו כבר על כל סוגי הקהלים שהגיעו לפגישות במשרד. כך תוך כדי הנאום הוא מצליח לשרבב פנימה את הוותק שלו במשרד - כשעברנו לכאן היו לי דיונים רבים עם השותפים והגעתי למסקנה שאני מעדיף את המשרד הקודם, שהיה נמוך קומה - הוא מסביר ומבהיר שזה היה לפני כשש שנים. הייתי מוצא דוגמאות נוספות אם לא הייתי מוקסם כל כך מהנוף ואילו לא היה דוחה אותי כל כך הסנטר שלו שנזל ונשען על זוג שדיים גבריים, המונחים באופן מוקפד על הכרס ההריונית שלו. שנינו יודעים שתינוק לא יצא מהכרס הזו, רק חרא וכסף הוא יכול להוליד. הנה, כבר בנאום הפתיחה המשכנע על הנוף הוא הוליד בערך חמישים דולר עבור הפירמה. השמן מסתכל על השעון ואומר שבנימין יהיה כאן בעוד כמה דקות. אני מסתכל על הים וחושב, שכדאי מאוד שזה יקרה מהר כי תכף אני קופץ לים הזה, לא משנה שהוא במרחק כמה קילומטרים מכאן. העיר מתכווצת מהגובה הזה ופרושה כמפה, המרחק מכאן לים נראה כפסיעה.

בנימין נכנס לחדר יחד עם שותף בכיר. בנימין רזה וגופו תולעי משהו, אך רוב שיערו עוד על ראשו ואיננו ממושקף, שתי תכונות נדירות אצל שוכני משרדים. הבכיר מזדקן, מקריח, שמן ונראה רדום אפילו כשהוא עומד. נראה שכבר אין הוא עושה דבר מלבד להשתתף בישיבות מעין זו, שאין בהן תכלית רבה, אך עצם ישיבתו סביב השולחן מניבה לפירמה כמה מאות דולרים. כולם מחייכים לכולם ולוחצים ידיים. אני מסתכל על הים, מנסה לא לחשוב כמה הידיים של עורכי דין כאלה מלוכלכות. התולעת פותח בדיון, כי הוא זה שכינס אותנו, הוא חייב להצדיק את הישיבה. אין לו מה לומר, אז הוא פותח במילים כלליות, בשאלות מופרכות ודיונים תיאורטיים שאינם קשורים לדבר, בוודאי לא לנושא לשמו התכנסנו. מדי פעם השמן עוצר אותו ומבקש לומר משהו אוף-טופיק, מעין אנקדוטה שמשעשעת בעיקר את משמניו שרוטטים עם צחוקו החנוק. לי נדמה כאילו השומנים הם אלה שמייצר את צליל הצחוק המשונה הזה. אולי זה באמת כך. התולעת ממשיך בנאומים. מדי פעם אני מהנהן. השמן ממשיך באנקדוטות המשעשעות, מדי פעם אני מחייך. הזקן מתעורר ופוקח את עיניו בערך אחת לחצי שעה ופותח במילים - זה מזכיר לי את הדיון שהיה לנו אצל השופט זפט - וממשיך במעשייה ארוכה וחסרת פואנטה שנועדה בעיקר להמחיש לסובבים את ניסיונו הרב והיכרותו העמוקה עם השופטים.

הים ממשיך להיות כחול מאוד מתחת לשמים שמחוץ לחלון. מהגובה הזה רואים יותר ים מעיר. אי שם בין הבניינים הקטנים, הצפופים כל כך, נמצא גם הבניין בו אני גר. הדירה שלה ושלי מחכה שנחזור הביתה, המיטה מחכה שנשכב בה, הים מחכה להיות עוד משהו שנמצא שם במרחק כמה דקות הליכה מהבית, אבל נסתר מהעין. התולעת מרים את קולו כדי להרשים. הזקן משפשף את עיניו ומסתכל על השעון המוזהב שלו, מספר על הבית שבנה בסביון במשך כמה שנים ואיך שאשתו לקחה אותו בגירושין, אבל לא נורא, הוא גר עכשיו בבית שבנה ברמת השרון, חדש יותר, עם אישה חדשה יותר. השמן והתולעת צוחקים. הים כחול כל כך והשמש מתחילה להתקרב אליו, מבקשת לנשק אותו. אני מתפרץ בבכי, הדמעות זולגות מהעיניים ללא כל מעצורים. אני בוכה בקול ומתייפח. רועדות לי הכתפיים מרוב בכי. הדמעות מצטברות על הזכוכית השחורה של השולחן היוקרתי סביבו אנו יושבים ויוצרות שלולית מלוחה. השתקפות הים בשלולית הקטנה שיצרתי גורמת לי לבכות עוד יותר, ואני בוכה ובוכה. השלושה מסתכלים עלי, הלומים, נאלמים, למרות כל הניסיון שלהם בוודאי מעולם לא נתקלו בכזו תופעה. ואני ממשיך להתייפח גם כשהמזכירה נכנסת. גם כשכולם עוזבים את החדר ומשאירים אותי לבד. גם כשהשמש סוף סוף מנשקת את הים ושוקעת אל תוך המים. גם כשהיום נגמר. ועד שאני מוצא את עצמי שוב מחובק בזרועותיה, במיטתנו, בדירתנו, בבניין הנמוך, בשכונה הצפופה, כמה דקות מהים הנסתר מן העין.