ערך אקראי (2)

"בקיצור, תמיד חשבתי שאהיה אגרונום", אמר לה בהתלהבות, ניצוצות ניתזים מעיניו, עמבה נוטפת משפתיו, "כמו אליהו קראוזה, את יודעת, האגרונום הגדול", הוא הפסיק כדי לנגוס ממנת השווארמה של התימני, שבכל פעם מחדש הצליחה להביס את כוח הרצון שלו לדבוק בצמחונות ובמאכלים נטולי שומן ופחמימות. לרגע חשב על כארמידס, ותהה בינו לבינו האם הוא יכול להיות מתון אם הוא אוכל בשר, ואם הוא יכול להיות מתון אם הוא מתנפל על מזון, ואם יכול להיות שהוא מתון אם הוא מנסה להרשים בחורה, חיננית ככל שתהיה, כשהוא מקשקש על אגרונומיה וחלומות ילדות תמימים. התשובות שענה לעצמו בקשר לכל התהיות הללו היו לא, ולכן הוא ניסה לחייך בפה מלא, אך סגור, ניגב באצבעו מעט מהעמבה שהגיעה לסנטרו וראה איך שני גיצים מעיניו ניתזו לתוך עינה השמאלית וגרמו לו למצמץ ולדמוע.

"אין לי מושג על מה אתה מדבר, אבל אני יכולה להתחבר לקטע של אדמה", היא חייכה אליו משום מה וכמה פוטונים שובבים שהשתקפו בלובן שיניה סינוורו אותו מעט ועל כן צמצם את עיניו לכדי חריץ לא אסתטי במיוחד אבל מאוד מוגן מפני סינוור פתאומי, "למשל", המשיכה מבלי שיתכווץ חיוכה, שיניה עדיין חשופות לראווה, "פטריכור הוא הריח שהכי אהוב עלי בעולם". 

איזה חיוך יש לה! אמר לעצמו וכמעט נחנק כשבלע את המזון הבלי מזין שאכל.

"גם עלי!", אמר בהתרגשות אחרי שסיים להשתנק, דמעות חנק בעיניו, "עם כל גשם שיורד אני ממהר להגיע להר הרצל", קצב פעימות הלב שלו עלה כעת בכעשרים אחוזים מהרגיל ואם היה קשוב יותר לתודעתו היה מבין שמשהו מתחולל בתוכו, "ליד חלקת גדולי האומה יש את ניחוח הפטריכור החזק והנעים ביותר בעולם!". הפיתה שבידו כבר היתה כמעט מפורקת, בקושי רב הצליח להשתלט על העניינים ולמנוע גלישה של נתחי שווארמה ושבבי תפוחי אדמה מטוגנים דרך הקרע שנפער בגוף המאפה, ואז נגס חתיכה גדול מהצד, מתעלם מהשפריץ על חולצתו והמריחה על מכנסיו. אם היה פחות מהופנט היה מבין שגם היא מתעלמת מכל אלה.

"אולי בארץ", אמרה ועיניה כאילו גדלו בארבעים אחוזים כאשר המשיכה את המשפט, "במקדוניה למשל, על גדות נהר צרנה, אם אדם מגיע בזמן הגשם הראשון של החורף, קיים חשש סביר מאוד שהוא יאבד את שפיותו אחרי שתי שאיפות עמוקות", עיניה בערו אליו בעשרות גוונים של כחול וירוק והוא היה משוכנע שהיא לא יכולה שלא להיות מתונה, כי היא כל מה שטוב וכל מה שטוב זו היא, "אז תזהר לך! לא לשאוף עמוק!", סיימה אזהרתה בצחוק מתגלגל וקצר, ואם הוא היה קצת פחות שיכור מעמבה וממראה עיניו, היה שם לב שבאותו הרגע בדיוק עלה קצת פעימות ליבו בחמישה אחוזים נוספים, וזה היה הרגע שבו התאהב.

שנים אחר כך היא ידעה להצביע על הרגע המסויים ההוא, ואילו הוא, היה מושך בכתפיו ומחייך חיוך שאומר שאין לו מושג על מה היא מדברת, אבל יש לו מושג, כי הוא יודע מה מרגישים שמתאהבים, וכל פעם אחרי הגשם ההרגשה הזו חוזרת אליו והוא חוזר ליום ההוא כשנפגשו ליד השווארמה. למשל בלוויה של סבא שלו, ששירת באוכרנה, תחת פיקודו של אלכסנדר מרטינוב. במו ידיו חיסל סבא שלו לפחות עשרים גברים ונשים. הוא היה אדם אכזר, סבא שלו, ותמיד אסר עליו לאכול ממתקים או לחייך. כשמת, אמרה אמא שלו, שהיתה הבת של סבא שלו, שהם קוברים אדם שהיה בעצמו קבר, ואחר כך אמרה שברוסית זה נשמע רע יותר, אז אף אחד לא אמר שום דבר ואז, כמו תמיד בלוויות הכי טובות, התחיל לרדת גשם, וכולם שמחו מאוד וחייכו כי סוף סוף היה מותר לחייך ליד סבא שלו, שעכשיו באמת היה רק קבר, ורק הוא הרגיש שוב את ההתאהבות ההיא שלו בה.

אם כבר נכנסים לענייני תורשה ועץ משפחתי, הרי שסבא שלה מצד האם היה נגר פשוט מכפר מרדכי, שבנסיבות לא ברורות, בעקבות ביקור של כשבוע בניו-יורק, הפך לחבר קרוב של איוואן גול והשמועה שהפיץ בכפר מרדכי היתה שאת "אלגיית אטום" כתב יחד עם גול תוך עשרים דקות אבל גול גזל ממנו את הקרדיט ולכן מעולם לא הפך למשורר. את כל כתביו הטמין סבא שלה בין שתי קורות עץ בקיר המזרחי של ביתו. שנים אחרי מותו נשרף הבית בתאונת זיקוקין-די-נור שהובאו לכפר לקראת יום העצמאות ה-50 של מדינת ישראל. מהכתבים לא נותר דבר למעט פיסת נייר קטנה עליה כתב בכתב יד של נגר "יד ימין ויד שמאל / כוח לורנץ לא יכול / רק חול / רק חול". את פיסת הנייר הזו מצא רון יונתן הצעיר שמאז גזר על עצמו נדר שתיקה ועבר להתגורר עם בדווים בנגב.

אחרי שסיים את השווארמה והיא סיימה את הסלט הם הפסיקו לפטפט. הוא שטף את הפנים והידיים והיא ליוותה אותו לביתה. בדרך הוא חשב על קינוח והיא חשבה על מנואל השני קיסר האימפריה הביזנטית, שאמר שאמונה נולדת מן הנשמה, לא מן הגוף, ואמרה לעצמה שבאהבה זה גם וגם.