בשורה הראשונה קשישה, כרגיל, אני עובר לידה ומעיף מבט פנימה. כצפוי, קופסאת פלסטיק כזו של כדורים והרבה שקיות ניילון בשלל צבעים. אני מצליח להבחין בפרי כלשהו אך ממשיך הלאה כי השמנמן שעלה אחרי כבר סיים לשלם ורוצה להתיישב. יש מושב פנוי שלוש שורות לפני. הוא מתיישב, אני מספיק להבחין באייפון, אולי זה הדור השלישי, וחפיסת סיגריות, נראה לי אל.אם. כחול. השמנים מתנחמים בטכנולוגיה וסיגריות, צפוי למדי, צפוי. אני ממשיך הלאה, שלא יחשדו. בשורה מאחוריו כוסית בגופיה צהובה יושבת במושב שליד המעבר, התיק שלה במושב שליד החלון. מתנהגת כאילו אינה מבחינה בי, שלא תיאלץ לפנות לי מקום. אין בעיה, אני חושב, ממילא אין לי עניין בישיבה. מבט מעמיק לעומק מאשש את ששיערתי בתחילה, אין חזיה. מבט למושב מימינה מגלה טפח מעולמה, סלולרי של נוקיה, מיושן מעט, בטח מהעבודה, ספר דקיק, לא מצליח לקרוא את השם, חבילת טישו עדינים ויומן קטן. הן תמיד מצוננות, אני רושם בזכרוני ומסית עיני לשמאלי. בחור רזה ומזוקן, מעט מקריח בלבוש מרושל קורא חינמון, מדור כלכלי. הוא מדפדף הלאה והלאה ונעצר במדור הרכילות. אני מזהה את הדמויות בתמונת הפפראצי, משהו עם יודה ונינט. את הכיתוב מתחת לתמונה אין סיכוי לקרוא ממרחק כזה. מאחור מבקשים ממני להתקדם. אני מציית ונעמד אל מול הדלת האחורית. הקשישה בקידמת האוטובוס לועסת את הפרי, הוא מטפטף על הניילונים בתיקה. השמנמן משחק עם האייפון שלו, שבוודאי מכוסה כבר שכבה שמנונית ומתקשה להגיב למגע אצבעותיו הנקניקיות. הכוסית לוחצת על הכפתור ונעמדת, היא מתקרבת לכאן בפטמות זקורות שמסירות כל ספק שהיה לגבי קיומה של חזיה מתחת לגופיה הצהובה. הרזה המזוקן עדיין ברכילות, שקוע, לא הציץ אפילו מעבר לעיתון כדי לחזות בחזה המפואר הזה. אני מסיק שהוא הומו ויורד מהאוטובוס כדי להיטיב לבחון את הישבנים שמתחת לגופיה הצהובה. ממילא אין לי מקום אליו רציתי להגיע יותר.
לא הצלחתי משום מה להגיב עוד תגובה בפוסט הבא. אז הפוסט הזה נבחר באופן רנדומלי, אם כי הוא טוב, אבל לא אליו אני הולכת להתייחס. שמע, זה לא בסדר, ברמה של עוול ממש, שאני המגיבה הראשונה שלך, ולא שלי יש קהל עצום, ממש לא, כמו שבטח ראית, אבל בכל זאת,
השבמחקהיום ביליתי כאן שעה שלמה אחר כך, ואני עוד הולכת לקרוא כי יש כאן המון, חייבת להתוודות שלא אימצתי אותך בשלמות, אני עוד צריכה להגדיר לעצמי למה, אבל אתה כותב טוב. מאוד.
תמשיך. אני מבטיחה לקרוא.
אני קוראת די שקטה בדרך כלל: סליחה מראש.
גם קוראים שקטים אני אוהב, אם כי אשמח לדעת מדוע את מתקשה "לאמץ" אותי בשלמות (האם הכוונה בלב שלם? האם את אמביוולנטית לגבי הערכים של הטקסטים? האם את חלוקה בנוגע לאיכות הכתיבה? אולי משהו אחר שמפריע?).
השבמחקלגבי הקוראים והמגיבים, הרי שהם יגיעו כשיגיעו, כל אחד בעתו. מה שכן, השיווק שלי לקוי... מעולם לא הייתי איש שיווק טוב, בוודאי לא עבורי.